שלא נשבע כו' זרקתי ולא זרקתי. גם בלשון עבר תפס הרהמ"ח הלשון דוק' מה שבידו ולא נקט ל' הר"מ פ"א מה' שבועות שכ' גם לשון שנתן איש פלוני כו' נראה דא"ח על לעבר אלא אם יכול להיות להבא והר"מ פסק בפ"א ופ"ה דגם זרק איש פלוני כו' חייב דהיא פלוגתא בשבועות רב ושמואל ורב סובר אע"ג דלית' בלהבא מכל מקום חייב לשעבר רק צריך מידי דאית' בלאו והן והלכת' כרב באיסורי ע"כ ד' הרהמ"ח צ"ע דנראה מדבריו וכן מבואר אח"ז דצריך שיהא איתא להבא ובאמת אנן פסקינן כרב דאין צריך איתא להבא וצ"ע ועיין בשבועות דכ"ה:

אבל בכ"ד מצוה כו' בדבר מצוה להבא כו'. דברי הרהמ"ח תמוהי' דהלכת' כרב באיסורי' דא"צ להבא ע"כ אם נשבע שקיים מצוה או ביטל מצוה לשעבר חייב משום ש"ב וכ"ה בר"מ פ"ה להדי' בהי"ט וז"ל נשבע שהניח תפלין שנתעטף בציצי' או שלא הניח תפילין כו' חייב על ש"ב לשעבר דאין זה נשבע לקיים או לבטל אלא שמגיד דבר שנעשה ע"כ חייב משום ש"ב ועיין כסף משנה שם שכ' שפשוט הוא דכבר ביאר הר"מ דאין צריך דאיתא בלהבא והרהמ"ח סותר ד' הר"מ ואינו מביא דעתו כלל וגם בש"ס מבואר כד' הר"מ כמ"ש לעיל וצ"ע:

**והנשבע להרע לעצמו.**ע' ר"נ שבועות כ' כיון דהוי מדרשא ואינו מפורש בתורה שבוע' חל ע"ז. ועלח"מ פ"ג מהלכות דעות האריך בזה ומתרץ הסוגיא וסוגיא דפ' החובל. וע' יו"ד סימן רל"ו וש"ך:

**אם הי' מזיד לוקה כו'.**לאו בכל החלוקים המבוארים שם לעיל אלא בלעבר וכן להבא דוקא שלא נעשה ועשה אבל בלהבא שאעשה ולא עשה אינו חייב מלקות וכמבואר במס' שבועות ובר"מ ספ"ד ובפ"א בכ"מ ולחם משנה והטעם דלאו שאב"מ אין לוקין עליו ע"ש. ומה שכלל הרהמ"ח שבועות לעבר ושבועות להבא מלאו הזה ג"כ הר"מ בפ"א כלל אותם וע"ש בכ"מ דמסיק דהר"מ פסק דזה הלאו כולל בין לעבר בין להבא ומכל מקום בלהבא חוץ מה שעובר על לאו זה עובר ג"כ משום בל יחל ע"ש וכ"ה דעת המ"ח ע"ש שכ' הא דלא מנה הר"מ לאו זה ג"כ לפי שאין דרך הר"מ למנות לאוין הרבה על מצוה א' ע"ש. ואני כתבתי בגליון על הר"מ דמ"מ קשה למה לא כ' הר"מ דאם עבר על שבועה להבא לוקה שתים משום לאו הזה ומשום בל יחל וכמ"ש בה' נזיר פ"א דאם עבר הנזיר וגלח או ששתה יין או נטמא לוקה שתים משום לאו המיוחד בנזיר ומשום בל יחל אף על פי דאינו מונה אותו שם במנין המצות מכל מקום לוקין שתים. וא"כ כאן אם כן הוא דעת הר"מ למה לא ילקה שתים ע"ש וצ"ע ועתו' שבועות ד"ג ע"ב ד"ה אבל לענין כו'. ושבועה זו נוהגת בזכרים כו' ואם גם עכו"ם מצווין על שבועת שקר ע' מ"ל פ"י מה' מלכים באריכות. ועבדים או שפחות שנשבעו להתענות או איזה ענין שמזיק להם אין השבועה חל כלל כי הוא קנוי לרבו וא"י לישבע להזיק לנכסי אחרים כ"ה בר"מ פי"ב דשבועות ה"ו מש"ס דנזיר ודוקא שבועה להרע לעצמו אבל שאר שבועות בודאי חל עליו ודינו בזה כישראל ע"ש בר"מ ובראב"ד. ואם הוא מופלא סמוך לאיש כגון בן י"ב שנים לזכר או י"א לנקבה אף על פי שלכל דיני התורה הם קטנים מכל מקום לענין שבועות ולענין נדרים והקדשות הרי הם כגדולים אם יש בהם דעת לשם מי נדרו ונשבעו אך אין לוקין אם עברו קודם שהגיעו לגדלות אבל אם נשבעו שלא יאכלו ואכלו אחר שהגיעו לכלל גדלות לוקין דשבועתם מהני אם הוא מופלא סמוך לאיש עיין דינים אלו פי"א מה' נדרים: