שנצטוינו להיות השכיר אוכל וכו' וע"ז נאמר כי תבא בכרם וכו'. זה מבואר בר"מ פי"ב מה' שכירות ובטוש"ע חוה"מ סי' של"ז ואכתוב הדינים בקיצור כדרכי בס"ד. השוכר את הפועל שיעבוד אצלו בגידולי קרקע הן שכיר יום או קבלן אם שכרו לעשות עמו במחובר זכתה התורה לפועל שיאכל במה שעובד באופנים שיבוארו כאן בס"ד וגם בתלוש אם עובד עמו בגידולי קרקע אוכל גם כן באופנים המבוארים כאן. ומבואר במשנה בב"מ דף פ"ו אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר בשעת גמר מלאכה ומבואר בגמ' דגמר מלאכה היינו קוצר ובוצר דאז נותן לכלים של בעה"ב זכתה התורה לו ג"כ אבל קודם לזה כגון המנכש וכו' אפילו בבצלים דעקר קטנים מתוך הגדולים בשביל הגדולים להרחיב להם מקום והקטנים שעקר נותן לתוך כלים של בעה"ב מכל מקום אינו אוכל אף מן הקטנים דלאו גמר מלאכה הוא כיון שעיקר מלאכה בשביל הגדולים והגדולים אין גמר מלאכה והוא הלכה פסוקה ומבואר בר"מ ובש"ע. ואצ"ל שומרי גנות ופרדסים דאינו אוכל חדא דאינו גמר והב' דלא זכתה התורה לפועל רק בעושה מעשה הן בידיו הן ברגליו והן בכתפיו ומשמר לאו כעושה מעשה דמי אינו אוכל ואפילו בתלוש אם שומר אינו אוכל דלא עביד מעשה ומבואר בהרהמ"ח גם כן ואם שכרו לעשות עמו בגידולי קרקע בתלוש ועושה מעשה ג"כ זיכתה לו התורה לאכול רק בדבר שלא נגמרה מלאכתו לחיוב האחרון שבהם כגון בפירות וירקות אם עושה כ"ז שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל אם נגמרה מלאכתו למעשר אינו אוכל אף בח"ל שפטור מן המעשר מכל מקום אם נגמר מלאכתו באופן שהי' בא"י חייב במעשרות אינו אוכל וכן בירקות דפטורים ממעשרות בכ"מ מן התורה וכן כל הפירות חוץ דגן תירוש ויצהר דלדעת רוב הראשונים פטורים ממעשר חוץ להר"מ ואין כאן מקומו מכל מקום בגמר מלאכתו אלו היה חייב מן התורה הו"ל גמר מלאכה ואין הפועל אוכל וחז"ל קבלו כל דהוי גמר מלאכה למעשר והם קבעו הזמנים למעשר זה הוי גמר ואין הפועל אוכל. ובחמשת מיני תבואה דאחר חיוב המעשרות יש עוד חיוב דמתחייב בחלה כ"ז שלא נגמרה מלאכתם אף דנגמרה למעשרות מכל מקום אוכל עד שבולל במים דנגמרה מלאכתו לחלה ואינו אוכל אבל קודם לזה יאכל אף דנגמרה למעשר כיון דיש עוד חיוב חלה ולא נגמרה עדיין לחלה כ"ה דעת רוב הראשונים. אך הראב"ד חולק כל שנגמרה מלאכתו למעשר אינו אוכל אף שיש עוד חיוב חלה עי' בהה"מ ועי' בש"מ שכת' בשם ראשונים דחטים כ"ז שלא נטחנו אינו אוכל בנגמר מלאכתם למעשר אף דאיכא עדיין חיוב חלה. אך אם עושה אחר שנטחן ונעשה קמח דפנים חדשות הוא אוכל עד שבולל במים דנגמרה מלאכתו לחלה וקודם לזה אוכל בקמח אבל לא בחטים ע"ש. והתוס' כתבו בסוגיא זו אם רוצה לעשות לחם מן התבואה הו"ל לא נגמרה מלאכתו כיון דאיכא חיוב חלה אך אם רוצה לעשות קליות הו"ל נגמרה מלאכתו. ועיין בש"מ שגמגם בזה. ועי' בסמ"ע כאן שמחלק בין תבואה העומדת ללחם כגון חיטין ושיפון בזמנינו הו"ל לא נגמרה לחלה ותבואה שאין עומדת ללחם כגון שעורים וכדומה הו"ל נגמרה תיכף ע"ש. ומכל מקום צ"ע דהתורה אמרה לאחר שנגמר אינו אוכל והיינו למעשר ובדברים שאינו מחויב במעשר מן התורה ויש כמה מינים שנתנו חכמינו זכרונם לברכה שיעור איזה גמר שלהם דהם אמרו והם אמרו אבל לדין תורה כאן בפועל מנלן וצ"ל דהכתוב מסרו לחז"ל מתי הוא גמר מלאכה ומתי לא וצ"ע. וז"ל הר"מ כאן בה' ב' מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר שהעושה בתלוש אוכל בדבר עד שלא נגמרה מלאכתו ומשתגמר מלאכתו אסור לו לאכול והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וכו' ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא הסל וכו' עכ"ל ושינה לשונו ברישא בתלוש כתב עד שלא נגמרה מלאכתו ומשמע היינו שלא נגמר' מלאכתו למעשר נגמרה מלאכתו היינו ג"כ למעשר וזה דין המבואר במשנה ובגמ' ומבואר ג"כ בר"מ אח"ז. ובסיפא כ' במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו וכו' לאחר שימלא וכו' וכתב ל' עבודתו ולא מלאכתו היינו כמ"ש במילוי הסל ואין הסיפא היפך מהרישא דיפול עליו לשון מה בין העושה וכו' דאין הנושאים שוים והרהמ"ח שינה הל' וכתב ברישא ובסיפא ל' כשיגמור עבודתו והוי שפיר דבר והפכו דבתלוש אוכלים קודם ולא אח"כ ובמחובר אוכלים אח"כ. ומבואר בדבריו דבמחובר אין אוכלין בשעה שעושה המלאכה רק אח"כ לאחר שנתמלא הסל. והטור כאן השיג עליו למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה דלא אסרה תורה וכו' ועיין בהה"מ ובכ"מ שכתבו דהר"מ היה גורס במשנה דף צ"א ע"ב וכולם לא אסרו אלא בשעת גמר מלאכה וכו' ופי' הר"מ היינו מילוי הסל אך על הרישא לא השיג מ"ט בתלוש אוכל קודם ונר' דהיו מפרשים כפשוטו דהרישא מיירי בגמר מלאכתו למעש' וצ"ע. ובש"ע לא הביא דברי ר"מ הללו ועי' בלחם משנה מ"ש בדעת הר"מ ואין להאריך. והנה לדעת כל הראשונים אוכל הפועל בשעה שעושה מלאכתו בדוקא דאז אינו מבטל ממלאכתו אבל לא יבטל ממלאכתו כדי שיאכל דזה אסור לכ"ע ויבואר עוד בסמוך בס"ד. ומבואר בגמ' דף צ"ב שני מימרות דרב אסי אחד אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול א' אוכלו והרבותא דלא אמרינן ואל כליך וכו' דצריך על כל פנים ליתן בכליו של בעה"ב קמ"ל דאינו כן דהתורה זכתה לו בכ"ע אפילו אם אין לו ליתן לכליו של בעה"ב. ועוד מימרא דאם שכרו לכ"ה יכול לאכול אשכול ראשון שבצר ורבותא דל"ת דצריך ליתן בתחלה לכליו של בעה"ב אלא מותר לאכול תיכף עי' בגמ' דעביד צריכות' לשני המימרות והרי"ף השמיט מימרות אלו וגם הר"מ לא הזכיר נראה דלא ס"ל רק צריך ליתן בכליו של בעה"ב תחלה אם כן באשכול אחד אם שכרו אינו אוכלו וגם אם שכרו לכ"ה לא יאכל אשכול הראשון וכו' דצריך ליתן תחלה בכליו של בעה"ב וכן פסק הטור ומבוא' בש"ע. ופשוט הא דמבואר דלא יאכל אשכול הראשון היינו כ"ז דלא בצר השנית אבל אם בצר עוד מותר לאכול הראשון כיון דנותן לכליו של בעה"ב וז"פ עי' בגמ':

היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים. וכן להיפוך דבעינן ממין שאתה נותן לכליו של בעה"ב. ועושה בגפן זה אם אוכל בגפן אחר הוא אבעיא ולא איפשיטא בגמ' ופוסק הר"מ דלא יאכל כי ספק ממון לקולא לנתבע היינו לבעה"ב ואם אכל פשוט לדעת הר"מ דס"ל בכל תיקו לא מפקינן מיני' אם כן ל"מ מיני' ולא מנכינן ליה מאגרי' כמבוא' בש"ע וכן פוסק הרא"ש והטור. ואם נאמר כהסוברים דבאיבעי' לא מהני תפיסה אם כן אפשר דמפקינן מיני' ועיין בתקפו כהן שפלפל בזה לדעת הפוסקים ועי' באו"ת שם. ובעושה בגפן ואכל בתאנים בודאי מפקינן מיניה כי הוא גזל גמור בבירור ועיין בלחם משנה שדקדק למה לא כתב דגבי גפן זה ואוכל בגפן אחר לא מפקינן מיני' להודיע דהוא אבעי' ע"ש. והדינים אלו מיירי ששכרו לעשות בשניהם ומבו' בגמ' דגפן המודלה על גפן אחר ועושה באחד מותר לאכול מן השני ג"כ כיון דצריך להגביה אחד מעל חבירו ה"ל כאלו עוסק בשניהם וכן כתב הטור ומובא בש"ע בדברי המחבר. והר"מ השמיט דין זה דמודלה והמ"ל עמד בזה על הר"מ וראיתי שגם הרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה דמודלה וצ"ע למה. ואם שני מינים כגון תאנים וענבים ומודלה א' ע"ג חברתה דעת הסמ"ע אם אכל מהשני' ל"מ מיניה דהוא בכלל האיבעיא והשיג על הע"ש שפוסק דבב' מינים מפקינן מיני' והש"ך דעתו כהע"ש והע"ש אינו בידי לא רציתי להאריך. ולא יאכל רק במה שעושה לא עם דבר אחר כגון ענבים עם פת או עם מלח ואם אכל מפקינן מיניה כי הוא גזלן דזה לא זיכתה לו התורה וגם הוא בלאוין שמבו' בכאן כי האוכל במה שלא זיכתה לו תורה הרי הוא גזלן ועובר בכל הלאוין ועיין ברש"י בסוגיא דפי' ולא ענבים וד"א למתקן שיאכל הרבה אם כן אפשר באכל ענבים וד"א אין מוציאין רק מה שמשערינן מה שיאכל יותר ע"י הד"א אבל מה שאכל כדרך אכילה לבדה א"מ מידו או אפשר דגזה"כ הוא ואף דיש טעם בדבר מכל מקום אין אנו דורשים טעמא דקרא רק ר"ש ומוציאין ממנו כל מה שאכל וצ"ע. ואיבעי' לן בגמ' אם רשאי להבהב באור הענבים והמלילות דעי"ז טובים ביותר ולא איפשטא וכת' הר"מ דלא מהבהב כי קולא לבעה"ב אך כתב סתם ולא מהבהב נראה דודאי אסור והראב"ד הגי' עליו דהוא אבעי' ולא איפשטא ואם אכל ל"מ מיני' ועיין בלחם משנה שהקשה גם כן על הטור דלמה לא כתב שהוא ספק ועי' בסמ"ע שהקשה זה ג"כ. והנה לדעת הר"מ דבספק ממון מהני תפיסה אם כן אם תפס בעה"ב מהפועל ג"כ ל"מ יש לספק ג"כ כדלעיל אי דוקא מה שאכל יותר ע"י ההבהוב אבל אכילה מה שאכל בל"ז בודאי מפקינן מבעה"ב כי הפועל זכה בודאי או אפשר דלא זכה כלל דהתורה לא זיכתה לו כלל בדרך הבהוב אם כן כל מה שאכל ל"מ מהבעה"ב אם תפס ועיין בלחם משנה נראה דהיותר דוקא אבל האכילה כדרכו זכה הפועל ולדידי צ"ע בזה. ודעת ר"ת בתוס' דף פ"ט בד"ה פועל וכו' דאכילת ענבים וד"א וכש"כ הבהוב אין אסור אלא באם אין ראוים לאכילה אלא ע"י הדחק וע"י ד"א או הבהוב אבל אם בל"ז ראוים לאכילה שרי ג"כ ע"י ד"א ומכ"ש ע"י הבהוב ע"ש ולא הובא דעת ר"ת בטור ובש"ע כלל דכל הפוסקים חולקים ועי' בבעל המאור ובמלחמות:

ולא יאכל אכילה גסה שנא' שבעך ולא אכילה גסה. ונראה דל"ד שיאכל מן הדבר שעושה הרבה כגון ענבים הרבה אלא אפילו אם אכל קודם העשי' משלו ובשעת עשי' אינו יכול לאכול כלל רק מה שאכל הוא אכילה גסה אסור דהתורה לא זיכתה לו רק בתאב ולא לאכילה גסה ועי' בתוס' נזיר דף כ"ג דכתבו דתרי גוונא אכילה גסה יש אם נפשו קצה אינו חייב ביוה"כ וכו' נראה ג"כ דכאן התורה אסרה בכה"ג אבל אכילה שאינו רעב כיון דהוי אכילה ביוה"כ ובפסח מותר כאן ג"כ כ"נ פשוט:

ומבוארבגמ' וכן פסקו כל הפוסקים ואכלת ולא מוצץ היין וישליך הענבים אע"ג דבכ"מ שתי' בכלל אכילה כאן גזה"כ ע' בתוס' דף פ"ז ע"ב בד"ה שבעך ולא וכו'. ונראה דשלא כדרך אכילה אם רשאי לאכול עיין במנ"ל בה' יסודה"ת שנסתפק גבי מ"ע אם יוצא שלא כדר"א והדברים עתיקים ה"נ תלוי אם בכלל אכילה בלא לאו אם צריך כדר"א ואין כאן מקומו. ומותר לפועל לאכול יותר משכרו כגון ששכרו במעה מותר לאכול הרבה אפילו בדינר אבל מלמדין וכו'. ומבעי' לן בגמ' אי פועל משלו אוכל פי' דהתורה הוסיפה לו על שכרו או משל שמים הוא אוכל פי' דהתורה זיכתה לו בתורת חסד כשאר מ"ע. ואמרינן נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני דא"א משלו הוא אוכל יהבינן להו וא"א משל שמים הוא אוכל לדידי' זכי לי' רחמנא לאשתו ובניו וכו' ועי' ברש"י דף צ"ב בד"ה לדידי' וכו' נראה מדבריו דאי משל שמים אינו זוכה כל זמן שלא בא לידו נראה דאי בא לידו זכה בו והוא שלו ויכול ליתן לכל מי שירצה. אך בע"ב פרש"י דאפילו שלהם אינה עד שיתננה לפיהם וכן פרש"י לפ"ז ע"ש וכן פירשו התוס' כאן בד"ה א"א וכו' שלא יזכה וכו' אלא מה שהוא לועס ואוכל וכו' ופסקו כל הפוסקים דמשל שמים אוכל. וז"ל הר"מ כאן בה' י"ב פועל שאמר תנו לאשתי ובני וכו' או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעים לו שלא זיכתה תורה אלא לפועל עצמו וכו' היינו משל שמים וכן סיים אח"כ שאין וכו' אלא משל שמים על כל פנים מבואר מדבריו ג"כ ממ"ש או שאמר הריני נותן ממה שנטלתי כו' דאין שומעין לו דאפילו אם בא לידו אינו זוכה עד שיתן לתוך פיו היינו דהתורה זיכתה לו לאכילה דוקא והטור כאן הביא י"א אם כבר נטלו בידו זכה בו ויכול ליתן לאשתו ובניו. והטור חולק ע"ז דא"י ליתן אף דבא לידו ועיין בב"י דכ' דלא זיכתה לו רחמנ' אלא מה שהוא נותן לתוך פיו והש"ע העתיק לשון הר"מ. ועיין בסמ"ע לאפוקי מדעת הי"א שמביא הטור וכתב הר"מ וכן מבואר בש"ע פועל שהיה עושה אצל בעה"ב הוא ואשתו ובניו ועבדיו והתנה עם בעה"ב שלא יאכל לא הוא ולא אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתם לא יאכלו שהרי מחלו אבל קטנים אין מחילה מועלת שאינם ב"ד ואוכלים שאינם אוכלים וכו' אלא משל שמים וכו' כ"ה לשון הר"מ בשינוי לשון וכן כתב הטור והוא משנה מפורשת בדף צ"ג קוצץ אדם וכו' הכלל דמהני תנאי שהרי מחלו אבל באותן שאין בני מחיל' אוכלים. והנה באותם שהם בני מחילה אסורים לאכול שהרי מחלו. והנה אף שדבר זה פשוט בכל הפוסקים לדידי צ"ע גדול וצריך חקירה גדולה הא בע"מ שאין לך עלי שאר כסות וכו' סובר ר"מ דהתנאי בטל דהוי מתנה על מ"ש בתורה ור"י ס"ל בדבר שבממון תנאו קיים וכתבו המפורשים דהתנאי ע"מ שתמחלי. והנה הכא הו"ל ג"כ מתנה עמ"ש בתורה אך מחמת מחילה והאיך מהני כאן מחילת הפועל כיון דאינו זוכה רק באכילתו וקודם לזה אינו שלו אם כן הו"ל דבר שלא בא לעולם ועיין בחוה"מ סי' ר"ט דלא מהני מחילה בדשלב"ל ולומר דמדין סילוק הוא אי מהני סילוק בדבר שהוא מן התורה קודם שיש לו קצת שייכות כגון קודם אירוסין או אח"כ זה צריך שקידה רבה עיין במנ"ל פ"ו מהלכות אישות ובד' ק"ב שם ועיין בקצה"ח סי' ר"ט הכלל כאן מחילה בדשלב"ל או סילוק צריך חקירה רבה בש"ס ופוסקים ובאתי רק לעורר ברמיזה תן לחכם וכו'. ובמשנה דקוצץ אדם וכו' סתם משנה ר"מ ור"מ ס"ל דאפילו בדבר שבממון ל"מ תנאי גבי שכו"ע. וגם צ"ע לדעת הר"מ בפי"א מה' מכירה דס"ל דאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב והטור בחוה"מ סי' סמ"ך כ' לשיטתו ה"ה דא"י למחול דבר שאינו קצוב וע"ש בקצה"ח דהקשה האיך מהני תנאי בשו"כ דהוא ע"מ שתמחלי הא הו"ל דבר שאינו קצוב והמשנה לדעת הר"מ ניחא דסתם משנה ר"מ ולר"מ מהני מחילה בדבר שאינו קצוב כמו דשלב"ל דמהני לר"מ ע"ש בקצה"ח ויש לפלפל בזה על כל פנים דברי הר"מ עצמו צ"ע הן מטעם דשלב"ל והן מטעם דבר שאינו קצוב וכתבתי לך כ"ז ברמז ישמע חכם כי דין זה צריך שקידה ועיין. והנה זה מ"ע על בעה"ב להניח לפועל לאכול ואם חסמו פטור ממלקות דאינו לאו רק עשה והר"מ לא כתב חיוב תשלומין על הבעה"ב לפועל מה שהיה רשאי לאכול נראה דא"צ לשלם דהי' לו לפרש והטור מביא דעת הרמ"ה דצריך הבעה"ב לשלם ורמ"א בש"ע מביא דעת הרמ"ה לפסק הלכה. ומבואר בגמרא כתיב בכרך רעך ולא בכרם עכו"ם ומקשינן הניח' למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטרך קרא למשרי פועל אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזילה מותר פועל מבעי' אלא רעך ולא של הקדש עיין ברש"י ובתוס' היינו דאסור לאכול בשל הקדש. והנה בקושי' הגמרא הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור איצטרך קרא למשרי פועל פרש"י דהתורה התירה לפועל ליתן לכליו אם עושה אצל עכו"ם וכן הוא לשון הגמרא למשרי פועל היינו אפילו לכליו. והנה הר"מ כתב אין הפועלים אוכלים משל הקדש שנאמר בכרם רעך וכו' והלחם משנה הקשה הא למ"ד דס"ל גזל עכו"ם אסור מבואר דדרשינן רעך ולא של עכו"ם אם כן הר"מ בפ"א מה' גזילה דפוסק גזל עכו"ם אסור מן התורה א"ש רעך למעוטי עכו"ם ולמה כתב הר"מ דלמעוטי הקדש אתי. ותירץ דגם למאן דס"ל גזל העכו"ם אסור מודה דאסור בשל הקדש מלימוד אחר כמ"ש התוס' שם אך הקשה למה לא כתב הר"מ דבעכו"ם אפילו ליתן לתוך כליו מותר כמבואר בגמרא דרעך ולא של עכו"ם היינו אפילו ליתן לתוך כליו ע"ש. ולי קשה מנ"ל להש"ס דהפירוש בברייתא רעך ולא של עכו"ם היינו דמותר ליתן אפילו לכליו וקאי רעך על דבתריה היינו על כליך וכו' דלמא הפירוש בברייתא רעך ולא של עכו"ם הינו בכרם ישראל מותר לאכול בשעת מלאכה ובכרם של עכו"ם אסור לאכול אפילו בשעת עבודה כמו דדרשינן ולא של הקדש היינו דאסור בשל הקדש ה"נ רעך ולא של עכו"ם דאסור בשל עכו"ם והו"ל להגמרא להקשות הניחא למ"ד דגזל העכו"ם אסור שייך שפיר רעך ולא של עכו"ם היינו דאצל הפועל התורה התירה הגזל בישראל ומותר לאכל אבל אצל עכו"ם לא התירה לפועל ואסור לאכל אבל למ"ד דגזל עכו"ם מותר האיך שייך דהתורה יאסר בשל עכו"ם דגזילו מותר. ואפשר לומר דזה אין סברא דבישראל שרי רחמנא גזל בפועל ובעכו"ם לא שרי יציבא בארעא וכו' והו"ל כעין מי איכא מידי בישראל שרי ולעכו"ם אסור ה"נ בישראל יהיה מותר ובעכו"ם אסור ע"כ נפק' מרעך דהתורה התירה ומותר ליתן אפילו לכליו. ועיין בסנהדרין דף נ"ז גזל וכו' וכיוצא בו עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור וישראל בעכו"ם מותר וכו' ואמרינן לא נצרכה אלא לפועל בכרם ועכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור וישראל בעכו"ם מותר מבואר להדיא דישראל בעכו"ם מותר אלא דאין ראיה דאפשר אזלי הסוגיא שם למ"ד גזל עכו"ם מותר. והנה הגמרא מקשה שם פועל בכרם מישרי שרי ופרש"י בלשון ראשון למה נקט ישראל בעכו"ם מותר אפילו ישראל בישראל מותר על כל פנים מבואר דעכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור כי לישראל ניתנה התורה. ועוד לשון אחר פרש"י ותו בעכו"ם האיך אסור כיון דישראל בישראל שרי מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור מבואר ללשון זה דגם עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל שרי ובאמת דבר זה קצ"ע דבשלמא גבי אמ"ה כגון מפרכסת דל"ש דלישראל שרי ולב"נ אסור דיהיה קדוש יותר מישראל אבל כאן ל"מ אם משל שמים זוכה שייך שפיר לישראל זכתה תורה כמו לשו"פ וכמו מת"כ ולעכו"ם לא זכתה תורה אלא אפילו אם משלו אוכל מכל מקום התורה זיכתה לו ולא זיכתה רק לישראל והרי בפ"ט מהלכות מלכים הלכה ט' כתב ב"נ חייב על הגזל וכו' אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה חייב ומבואר דבשעת מלאכה מותר לב"נ לאכול הן בעשה אצל עכו"ם או אצל ישראל וצ"ל דהר"ם סובר כלשון ב' של רש"י מחמת מי איכא מידי ובאמת הר"מ לקמן גבי מפרכסת פוסק דאסור לב"נ ומותר לישראל ולא ס"ל מי איכא מידי וכו' אם כן למה מותר כאן. ויש ליישב ע"פ דברי הלחם משנה שם גבי מפרכסת ואין להאריך ומכל מקום צ"ע דל"ש מי איכא מידי מה דזכתה התורה לישראל ובאתי רק לעורר. ונחזור לענין דלפי המבואר בש"ס דידן ישראל בעכו"ם מותר אפילו ליתן לכליו. וראיתי בס' ש"מ כתב בשם הריטב"א וז"ל הניחא למאן דס"ל גזל עכו"ם אסור פירוש איכא למימר ה"נ לא יאכל דאחשבי' רחמנא כגזל כיון דלאו בר מצוה הוא וכו' מבואר בדבריו כסברתינו דממעט דישראל בעכו"ם אסור לאכול אפילו בעת מלאכה וצ"ל דלא היה בגירסתו כמו גירסתינו דאצטריך למשרי פועל אלא סתמא הניחא וכו' אם כן אדרבא אסור לפועל לאכול אצל עכו"ם ול"ש מי איכא מידי וכו' דהתורה לא זכתה לו כיון דבבעה"ב העכו"ם ליכא מצוה אצלו עיין בתוס' סנהדרין דף נ"ט ע"א בד"ה ליכא וכו' וראיתי בש"ך כאן בס"ק א' שכתב איתא בש"ס דכרם רעך ולא של הקדש וה"ה של עכו"ם לא וכו' משווה עכו"ם לשל הקדש דאסור ותימא דהגירסא לדידן וכמ"ש רש"י אדרבא בכרם עכו"ם מותר אפילו לכלים רק דברי הריטב"א כן ואיך כתב הש"ך בפשיטות דאינו רשאי לאכול וצריך עיון גדול. לכאורה יש להקשות לפי שיטת בעל ס' יראים מובא במג"א סי' תרל"ז דסובר אפילו אם גזל העכו"ם מותר מכל מקום לא איקרי לכם גבי לולב וכדומה אם כן מאי מקשה הש"ס כאן למאן דס"ל גזל עכו"ם מותר השתא גזילו שרי וכו' דלמא גלי הכתוב בפועל דמותר ליתן לכליו והוי שלו ממש ונ"מ לענין אתרוג וכדומה ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר תן לחכם וכו':

ונוהגת מצוה זו בכ"מ ובכ"ז בזכרים ונקבות ובעכו"ם. כבר עוררתי לעיל. ואם שכרו לעשות בנטע רבעי שלו אינו אוכל ואם לא הודיעו הבעה"ב פודה ומאכילן דמחזי כמקח טעות אבל מן התורה אינו אוכל דאסר' ליה רחמנא עיין בגמ'. וקשה לי דחזינן דזה פשוט בגמ' דאיסורא לא זכי ליה רחמנא עיין דף צ"ב ע"ב אם כן ל"ל קרא לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דאיסורא הוא וכבר כתבו התוס' לעיל בדף פ"ז ע"ב דס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל ה"נ ה"א דשרי בשל הקדש ע"כ איצטריך רעך אם כן כאן דליכא קרא מנ"ל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא. וא"ל דז"פ דאיסור אכילה לא זכי ליה רחמנא אף דהתורה התירה גזל יש חילוק בין ממון לאיסור ומבואר כ"פ בש"ס עיין בברכות ובב"מ גבי כבוד הבריות אבל לעיל גבי הקדש בדה"ב הא דהקדש בדה"ב אסור היינו מטעם שהוא ממון גבוה והו"ל גזל גבוה עיין בכריתות בר"מ בפי' המשנה בנקודה נפלאה שלו וחמיר גזל הדיוט מגזל גבוה עיין ברש"י בחומש בפ' ויקרא אם כן כיון דהתורה התירה גזל הדיוט ה"א דהתירה גזל גבוה ג"כ והו"ל ג"כ ממון דעיקר איסור הקדש בדה"ב מפני שהוא ממון גבוה עיין במקומות הנ"ל ובמ"ל פ"א מה' מעילה ותראה. אבל איסור שאינו מחמת ממון בודאי לא התירה התורה וא"צ קרא לזה. ובנטע רבעי אסור בפני עצמו לאכול חוץ לירושלים אפילו אם מע"ש ונ"ר ממון הדיוט דכך גזה"כ אם כן זה פשוט דאיסור' לא זכי רחמנא אף דהתורה התירה ממון לא התירה איסור דאיסורא מממונא לא ילפינן והדברים ברורים למבין בעזה"י. ולכאורה קשה ל"ל להש"ס לומר גבי נ"ר דאיסורא לא זכי ליה רחמנא הא לפ"מ דפסקינן מע"ש ונ"ר ממון גבוה בר"מ בה' מע"ש אם כן נתמעט מרעך דלא הוי שלו כידוע בכמה ענינים אין להאריך דידוע לכל תלמיד דאפשר דעדיפא מיניה מקשה דאיסורא וכו' דז"פ בלא קרא כמ"ש. והאיר השי"ת את עיני וראיתי בס' שיטה מקובצת שהקשה קושי' זו אהא דאיסורא לא זכי ליה רחמנא הא לעיל צריך קרא למעוטי הקדש אף על פי דאיסורא הוא וכאן דליכא קרא מנ"ל ותירץ דה"נ ממועט מרעך אפילו למ"ד ממון הדיוט הוא כי היכי דמע"ש פטור מן החלה חוץ לירושלים אפילו למ"ד ממון הדיוט הוא משום דכתיב ראשית עריסותיכם וכו'. והנה מאי דקאמר הש"ס דאיסורא וכו' דהיינו דאינו שלו וכו' ומאי דמבואר אח"כ דאיסורא גבי מעשרין וכו' ע"ש ותבין. אך תמי' לי דברי הש"מ איך כתב דמע"ש אפילו למאן דסובר ממון הדיוט פטור מחלה הא מבואר בפסחים ובסוכה ועוד מקומות דעיסת מע"ש לר"מ דסובר ממון גבוה פטור מחלה ולרבנן דסברי ממון הדיוט חייבת בחלה עיין בפסחים דף ל"ח ובסוכה דף ל"ה וא"ר להאריך כאן אבל הדברים תמוהים כעת. שוב נתיישבתי מ"ש הש"מ כדמוכח בסוף חלה הוא ט"ס וצ"ל בסוף חלק והיינו ר"ח דסובר דמחלוקת ר"מ ורבנן דוקא בירושלים אבל חוץ לירושלים דברי הכל פטור ועיין רש"י בל"ק כ' דבגבולין כ"ע ס"ל ממון גבוה ובלישנא אחריני כתב כיון דאין לה היתר אכילה לא הוי עריסותיכם וסובר הש"מ כלישנא בתר' של רש"י. שוב ראיתי בתוס' כאן דף צ' ע"א בד"ה כאן וכו' שכתבו ג"כ דלא הו"ל דישו חוץ לחומה אפילו לר"י דס"ל דמע"ש ממון הדיוט בגבולים כדמוכח סוף חלק דפטורה מחלה בגבולין דלא מיקרי עריסותיכם היינו כמ"ש כל"ב של רש"י וכ"כ התוס' בבכורות דף ט' ע"ב בד"ה וחוץ אף על פי דהוי ממון הדיוט פטורה מחלה כיון דאסור באכילה ל"מ עריסותיכם וכן גבי דישו לא קרינן דישו הראוי וכו' וכוונתם כמ"ש בב"מ ועיין בסוכה דף ל"ה ע"א בד"ה לפי וכו' שכתבו דבגבולין לכ"ע ממון גבוה כל"ק של רש"י ויש סתירה קצת מדבריהם למה שכתבנו ועיין בקידושין דף נ"ג ע"ב בד"ה איהו שכתבו ג"כ דממון הדיוט הוא רק לפי דאין היתר אכילה פטורה ג"כ כל"ב לא כמ"ש בסוכה. ועיין על הגליון מהגאון מהר"י פיק שעמד על סתירת דבריהם ומכל מקום מה שתירצתי אני שיש חילוק בין איסור להקדש נכון מאוד בס"ד. לקמן גבי חסימת בהמה מבואר דהדשה בתרומה אינו עובר על בל תחסום אך בגידולי תרומה דאינו אלא איסור דרבנן עובר על ב"ת ומחויב להניח לבהמה שתאכל עיין בש"ס ובר"מ בפ' שאח"ז נ"פ דכאן גבי פועל אף בגידולי תרומה מותר לחוסמו דבשלמא גבי בהמה דאין הבהמה מוזהרת רק באיסור תורה לא הוי דישו שלו ובאיסור [מדרבנן] הוי דישו שלו אבל כאן הפועל מוזהר מדרבנן ואסור לאכלו מצוה להפריש אף מאיסור דרבנן אפילו אם הפועל רוצה לעבור ודאי מצוה על כל ישראל שלא להניחו ובעה"ב בכלל ע"כ ודאי אינו עובר בעה"ב אם חסמו אדרבא עביד מצוה שאינו מניחו לעשות איסור כנ"פ. אך בפועל קטן דאין מצוה להפרישו ויש שיטות דאיסור דרבנן מותר לו ליתן בידים והדברים עתיקי' בודאי עובר בעשה אם חוסם הבעה"ב אותו אך באיסור תורה דלא מיקרי רעך כמ"ש הש"מ אף בקטן יכול לחוסמו דלא זכי לי' רחמנא כגון נ"ר דלא הוי של בעה"ב כלל ול"ש בי' רעך אך לפמ"ש אני דהטעם דאיסורא ל"ז ליה היינו כיון דאסור באכילה אם כן אפשר בקטן כיון דקיימא לן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו אם כן אפשר אסור לחוסמו ואפשר דפועל קטן אצל אביו דאביו סוברים דמצוה להפרישו מותר לחוסמו והדברים עתיקים. אך באמת זה הטעם דלא הוי שלו ג"כ אמת כמו שמוכח לקמן גבי דישו בבהמה אם כן באיסור אכילה מותר לחסום לקטן ג"כ דאין לו זכיה כלל ובאתי רק לעורר. לעיל כתבנו דפסקינן משל שמים אוכל עד שיניח לתוך פיו פשוט משהגיע לידו והבעה"ב לקח מאתו הרי הוא של בעה"ב לענין קידושי אשה וכדומה דאכתי שלו הוא רק עובר בעשה זו אבל הממון שלו הוא ממש ולא זכה הפועל וז"פ. וז"ל הר"מ כאן הלכה ה' העושה בחטין וכיוצא בו אחר שעשו כגון ששכרן לבור צרורות או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה וכו' כתב המנ"ל בקצת נסחאות כתוב אחר שעישר (היינו אחר שעשו שכתוב בספרים דידן כתוב אחר שעישר) ויש מקום דקדוק דמאי איצטרך לכתוב אחר שעישר מאחר שאוכלין מן הדין מעשר ומאכילן דהרי בסמוך גבי נתפרסו עגוליו וכו' כתב ואם לא הודיען מעשר ומאכילן עכ"ל ודבריו תמוהים כ"ה דאוכל מן הדין בהודיען אין אוכלין כלל מדבר שאסור באכילה כי איסורא לא זכי להו רחמנא רק בלא הודיען משום מקח טעות מעשר אבל בהודיען אינו מעשר ואין אוכלים כלל עיין בגמרא ותראה אם כן דברי הר"מ ברורים דהשוכרן לבור בחטין אף דלא נגמרה מלאכתן לחלה מכל מקום על כל פנים בטבל אין אוכלים דאיסורא וכו' ועד כאן מיירי הכל מדיני האוכלים מן התורה ולא מיירי כלל [מן] הודיען עיין ותראה שכן הוא. גם אח"ז כתב המנ"ל על מ"ש הר"מ והרי הם טבל כתב דאין טבל מעכב האכילה כמ"ש בלא הודיען ובאמת אין ענין זל"ז בלא הודיען מעשר ומאכילן דהוי כמקח טעות אבל מן התורה בהודיען אינו אוכל כן הוא פשוט למעיין ודברי המנ"ל צ"ע. ולענין דינא אם גם בטבל אינם אוכלים לפמ"ש לעיל דאיסור לא זכי ליה רחמנא אם כן ה"ה בטבל אבל לפמ"ש בשם הש"מ דלא הוי היתר אכילה ופטור מחלה דלא הוי עריסותיכם אם כן בטבל הרבה שיטות דהוי שלו עיי' בסוגיא דף ל"ה בתוס' שם והר"מ פוסק ג"כ בפ"י מה' ביכורים דטבל חייב בחלה ע"ש בהלכה זיי"ן אם כן הוי לכם והוי רעך אם כן אפשר אוכלים אך על כל פנים כ"ז שהוא טבל בודאי אינם רשאים לאכול איסור רק הם בעצמם מעשרים והבעה"ב אין צריך לעשר כיון דהודיען על כל פנים הם בעצמם מעשרים. אך כיון דאינו שלהם עד שבא לתוך פיהם האיך מעשרים דבר שאינו שלו. אך יכולים לעשר משלהם דקיימא לן התורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים כמבואר בר"מ פ"ה מה' תרומות. והנה באמת זה חוב לבעה"ב דע"י כן יהיה רשאי לאכול אך לדברי הר"ן בפ' השולח גבי פרוזבול דמזכה לו ע"י אחר אף דחוב הוא מכל מקום כיון דעתה הוי זכות לא משגחינן בחוב הבא עי"ז ה"נ כיון דעתה זכות אף דיבא חוב מכל מקום הו"ל זכות וגם בלאו הכי יש לחלק וכ"ז באתי רק לעורר ישמע חכם וכו'. ואם הפועלים מודרים מבעה"ב בהנאת מאכל נראה דמותרים לאכול ממה שעושים כיון דמשל שמים הם אוכלים אינם אוכלים משלו כלל ובאתי רק לעורר: