מצוה ר"וכתב הרהמ"ח דאיסור יש לקדש עריות אף דאין תופסין הקדושין. נראה פשוט דהוא דוקא רק היכי דקידש כדין בכל דיני קדושין הוא דאיכא איסור אבל היכי דקידש שלא כדין דהיינו בפחות מש"פ לא עביד איסורא. אך דנראה לי לומר דאם קידש בלא עדים עביד איסורא אף דבמק"א לא הוי קדושין בלא עדים מ"מ הכא עביד איסורא משום דטעמא דבלא עדים לא הוי קדושין ולא מהני אפי' הודאת פיו משום דחב לאחריני ממילא הכא דבלא זה לא תפסי קידושין ולא שייך חב לאחריני משום הכי איסורא איכא וק"ל. כנ"ל פשוט:

שםבהא דכתב הרהמ"ח דאיסור יש לקדש עריות אף דאין תופסין הקידושין. כתבתי שם דלא ידעתי מאין הוציא הרב ד"ז ולא נזכר בר"מ ע"ש. שוב ראיתי שהוא גמ' בקידושין דף ס"ז גבי אחות אשה דהא לכתחלה והא דיעבד וכל העריות הוקשו שם לאחות אשה נראה מבואר שם דאיסורא איכא לכתחלה וע"ש ברשב"א. ומ"מ צ"ע דאינו מבואר בר"מ. ועיין בר"מ פ"ד מהל' אישות שכ' דקידושין תופסין בנדה ואין ראוי לעשות כן. וע"ש בהרהמ"ח ובכ"מ שכ' דמאין יצא לרבינו זה. ואפשר דיצא לרבינו זאת מסוגיא הנ"ל דשם מבואר דגם נדה הוא בהיקשא הנ"ל דהתורה גילתה ותהי נדתה כו' דתופסין הקידושין בנדה אבל על לכתחילה קאי בהיקשא דאסור לכתחילה. ומ"מ צ"ע דלמה לא הביא דכל העריות אסור לעשות בהם מעשה הקידושין כמבואר שם. וצ"ע: