ואת ובניך אתְּךָ. כתוב במסורת כ"י כל ספרא אתָךְ במ"ג אִתְךָ וסימנהון ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם. וזה לך תרומת מתנם כל תרומת הקדשים ע"כ. ושלשתם הם בפרשה זו זה אחר זה: לכל דבר אין בלמ"ד געיא בספרי ספרד:

לך נתתים. הטעם באמצע הכ"ף לא בסופה:

הקדשים. הקו"ף בחטף קמץ:

קרבנם. הקו"ף בקמץ לבד:

לכל מנחתם. הלמ"ד בגעיא:

אשר. בלא תרין חוטרין:

קדשים. אין בקוף מאריך:

יהיה לך. הלמ"ד דגושה:

לכל תנופה. בקצת ספרים הלמ"ד בגעיא:

לחק. החי"ת בקמץ לבד וכן חברו:

לכל בשר. הלמ"ד בגעיא:

בערכך. הבי"ת דגושה:

גרה. הגימ"ל דגושה:

אך בכור שור. הבי"ת בגעיא וכל הברת אוֹ שבסוף תיבה ואות אחרונה אינה נבלעת כי אם מוצאת בפה והיא מוקפת לתיבה שלאחריה אשר הנגינה בראשה אז הברת או בחטף קמץ כגון ויפתָר לנו ואם שָׁלֹשׁ־אלה וכיוצא בהן ואם דינו להיות מלא בוא"ו לא ימוש ממנו החולם כגון אך בכור־שור גם בהיותו חסר וא"ו כגון גבֹּר־ציד אחרי שדינו להיות מלא ואם הברת או נעלמת מן הפה כמו כן לא ימוש החולם ממנו כגון מחטו לי וכיוצא בו:

או בכור. הבי"ת רפה:

ברית מלח עולם הוא. בחירק לשון נקבה חזקוני וכתוב הוא בוא"ו וכן הסכים בעל א"ת והאריך בדבר יעויין בספרו ומסורת הדפוס דפ' תצוה כל דסמיך לברית היא. בר מן א' ברית מלח עולם הִיא דחה אותה וכתב דמשתבשא היא ובמסרה קטנה לית ומטעים:

ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר. מטעים ביה את כל מעשר:

ולבני לוי הנה נתתי כל מַעֲשֵׂר וכן ואל הלוים הדבר וגו' מַעֲשֵׂר שניהם העי"ן בחטף פתח על פי המסורת כמ"ש בס' לך לך:

והם ישאו עונם. מטעין ביה ספרי למכתב את עונם:

כי את מעשר בני ישראל. העי"ן בשו"א לבדו וכ"כ ר' אליה בפרקי שיריו שיר יו"ד ועיין מ"ש בנחמיה יו"ד:

כי תקחו. כי במאריך (ר"ל מתג) ובמקף:

הגרן. הגימ"ל דגושה:

כתבואת. תי"ו ראשונה בלא דגש: