Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The Fifth House, The Fourth Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עוד שם כתב המחבר דאפילו לרבי אליעזר בעי במפקיד יינו וכו'. אמר הכותב כמה הרבה בקושיות ודברים שאפילו התינוקות יתקלסו בהן וכמעט שאני מתחרט בטרחי שאכתוב סתירת כל מה שאמר לפי שאין בהם כדי תפיסת יד אבל כדי שלא יהיה חכם בעיניו אכתוב מה שאכתוב הנה כתב זה מבואר שאינו דאטו מי לא טריחא מילתא דמפתח וחותם כשתי חותמות אדרבה איכא טירחא טפי דבעי בית חלוק לעצמו ע"כ וכל השומע יצחק לו דאטו אנן מזקיקין לו ליחד לו מקום על כל פנים אינו אלא שאנו מקשים על כל מה שאין אנו מפקידין כך בבית הנכרי ואפילו מקום מיוחד וחשש המקשה שזה מחשש שיתומא או זיוף ולפיכך הקשו כיון דאיכא מגופה ולא חיישינן לשיתומא ועוד מונח במקום מיוחד ומפתח ביד ישראל ולא חיישינן לזייופא כלומר לזייף המפתח והמגיפה להסיר אותה ולהחליפה וכדשרי ר' אליעזר ולא חייש בכי הא לזיופא אמאי לא מותבינן ואהדר ליה משום שיבי דליכא אלא מפתח לבד דאפילו איכא שני מפתחות חוששין כ"ש דאין כאן אלא מפתח וחותם לבד דנקל יותר דכיון דאיכא שיבא דהיינו נקב במיניקות אע"ג דאיכא מפתח לאו כלום הוא ודקאמר נמי היכי אמרינן דלא מהדרי אזיופא כיון דבעי מפתח וחותם הא לאו מלתא היא דאנן ודאי לכולי עלמא אזיופא חיישינן דהא תנן חביות פתוחות אסורות וסתומות כדי שיפתח ויגוב ותגוב וכ"ת דלית הלכתא כההיא מתניתין לרבי אליעזר ולא חייש לזיופא ולעולם סתומות מותרות אם כן כי אמרינן בפרק השוכר השתא דקיימא לן כרשב"ג דאמר לשיתומא לא חיישינן וקיימא לן כר"א דלזיופא לא חיישינן אמאי לא מותבינן חמרא ביה נכרים הא בדר' אלעזר הוה סגי להו דהא דרשב"ג לא מעלה ולא מוריד למאי דקיימא לן כר' אליעזר דלא חיישי לשום זיופא ולא לשיתומא ולא להסרת מגופה אע"כ דרבי אליעזר לא מפקא מכל זיופא אלא דלזיופא רבה דיטרח ויזייף עד שיהיו בו שני חותמות כרבנן קאמר דלא חיישינן וזה ביאור וכל שכן מה שהקשה שאם כן הוי להו שלשה דינין חלוקים חב"י בעינן שני חותמות ויין מפתח וחותם וחמפ"ג חותם אחד וקרא לזה חוכא והוא מצחק בעצמו דאטו יין לאו היינו חב"י וחלק יין לעצמו וחב"י לעצמו היש דברי צחוק יותר מזה ועוד איזו חוכא מצא כאן דחבי"ת שאמר רב אפילו אמר צריך חותם בתוך חותם או יאמר צריך שני חותמות ולא היה במשמע ב' חותמות ממש ולר' אליעזר מפתח וחותם כשני חותמות ולאפוקי חמפ"ג דרבנן דסגי להו בחותם אחד. ועוד דרב לא הזכיר בחבי"ת שני חותמות אלא חבי"ת בחותם אחד אסור חמפ"ג בחותם אחד מותר והלא יראה הרואה שדברים אלו דברי התול וההיא דרבי חנינא דהתיר לבית רבי יין הבא בקרונות וכי לא כבר הביאה המחבר שם בחבורו והעמידה בשהיה לו מקום המיוחד בקרון ומפתח בידו וכן יש בקרונות ובספינות חדרים ומקומות מיוחדים וכבר כתוב כן בחבור בארוכה ובראיות ברורות מההיא דרב דאמר חב"י בחותם אחד אסור ואע"ג דפסק הוא כר' אליעזר ועוד ממתניתין דקתני אלו אסורין בהנאה היין והחומץ שהיה מתחלתו יין ואקשינן פשיטא משום דהחמיץ פקע איסורא מיניה ופרקינן רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד נכרי אינו צריך חותם בתוך חותם אי משום אינסוכי לא מנסכי ליה אי משום חילופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף אלמא הוא דסגי ליה בחותם אחד משום דלא מנסכי ליה הא יין לא סגי בחותם אחד וכיון דאמרה רב אשי סתם שמע מינה מתניתין כולי עלמא היא דאי לא לימא ומתניתין מני רבנן היא וכבר כתבה המחבר בחיבור בארוכה וכל הגאונים ז"ל כולם השוו בדבר זה רב יהודאי והרב בעל הלכות והרב אלפסי והרמב"ם ז"ל ומעתה יראה על דברי מי מן החכמים הלעיג וקראן חוכא מבלי הדעת. ומה שהעמיד שמעתא דחותם בתוך חותם וכן חבית דרב במטהר יינו של נכרי לעולם בורר פסולת ומניח את הסולת והרבה פירושים נאמרו בהם והגרוע שבכולם הוא אותו שהעמידוה במטהר יינו והוא הניח ידו עליו. והרמב"ן פגם אותו פירוש לגמרי זה לשונו: ואחרים העמידוהו במטהר יינו של עו"ג ודאיכא חותם בתוך חותם כשומר שאינו בא לקיצין דמי וזה אינו כלום דחבית לאו במטהר אלא בכל ענין הוא אוסר ודכותייהו יין ע"כ לשון הרב ז"ל וטענה מוכרחת אמר דודאי בשר וחלב ותכלת לאו במטהר הן ודכותייהו ודאי הכא יין לאו במטהר וכן כל הפירושין שנאמרו באותה של חביות כדי לראותה ומפקיד אצל נכרי אין אדם יוכל להעמידה וכמו שנתבאר שם בחבור ועוד שכבר רובן של גדולי ישראל הסכימו דבמטהר יינו של נכרי לעולם אסור עד שישב ומשמר או שומר שאינו בא לקיצין.
עוד שם עוד כתב בענין חותם וכו'. אמר הכותב המחבר חותמו ניכר וסתמו שאין בדבריו רק מה שהסכימו עליו גדולי הראשונים ז"ל והתופס הזה מורגל בתפיסותיו לומר מה שלא ראה וזה לשון המחבר גבי ההיא ברייתא דפרק אין מעמידין דקתני השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומוריס ביד נכרי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור רבנו יצחק הזקן פירש דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו מותר לאו למימרא דצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לא אלא הכי קאמר אם כשחוזר על חותמו מכירו כשר ואם לאו אסור דמוכחא מלתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו אבל לא הלך ולא ראה כלל שהישראל השני מצאו חתם מותר והכי ודאי מסתברא דהא אמרינן דלא טרח ומזייף והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה חזקה לא טרח ומזייף ע"כ לשון המחבר. אם כן כבר הסכים המחבר שאינו צריך לחזור ולדקדק אם יכירנו בטביעות העין. ובאמת כי כתב שם המחבר דעות אחרות לגדולי המפרשים שכך כתב בשם הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם ודוקא כשהכיר את קשריו שלא נשתנו ודוקא במפקיד את יינו אצל עו"ג וחוזר ורואה את קשריו אבל שולח את יינו אצל חבירו על ידי עו"ג אין סימני הקשרים מועילים אלא סימן כתיבה בלבד ע"ג הטיט בפי החבית כדי שיהא ניכר שלא נשתנה ביד עו"ג וגם סימן זה אינו יוצא מתחת ידי עו"ג וכדתניא בברייתא השולח יין ביד עו"ג אם מכיר חותמו וסותמו מותר ואם לאו אסור ע"כ ופירש שם המחבר דברי הרב שמתיר בקשרים דוקא במפקיד יינו אצל עו"ג אבל לא בשולח על ידו אצל חבירו לפי כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות העין שאל"כ אפילו ישלחם לחבירו ויודיעם שקשרו בקשרים כן וכן לא סגי ליה ואין הכונה לטביעות העין ממש כעין טביעת העין דעלמא שסומכין עליו בבשר ותכלת להתירן ע"י אותו טביעות עין ממש אלא טביעת העין בזה אין נראה בו לפי טביעות עינו שינוי וזה הטביעות אינו ניתר אלא למי שעשאו ולא למי שלא עשאו אעפ"י שהודיע לו מין הסימן שנעשה ע"ג וזה אמת וזה נכון.
עוד שם בשער השני כתב במוכר יין לעו"ג דאמר להו רב להנהו סבותאי כי כייליתו חמרא וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר והמחבר כבר דקדק הרבה בההיא שמעתא דבכורות דמה ישראל בחדא אף עו"ג בחדא וכההיא דאמימר ואף הוא כתב דעת הרמב"ן ז"ל וכתב דאף הוא נכון כמו שכתב בארוכה שם בחבורם אבל בודאי מה שהקשה הוא על המחבר טעה הרבה בדין אחר שהודה לו במה שאמר בשהקדים לו דינר דלדעת להוציאם נתנה לו והוא שהפריש דין זו לאותה של כור בשלשים שזו בשיש לו במה יקנה ראשון ראשון רצונו לומר שיקנה לו כליו אבל כאן אין הכלי קונה לו לעו"ג שבוש גמור הוא וכל מי שאומר כן אינו יודע בדינר כלום ותדע דהכא אין אנו באין לדון על היין אלא על המעות שביד ישראל המוכר ולומר שאינו דמי יין נסך כל שהקדמן לו קודם שנעשה יין נסך דבשעה שנתנן לו לאו דמי יין נסך הוו ובשעה שנעשה יין נסך לא קבל ישראל המוכר כלום דמאי דהוה הוה ואפילו נתנן לו העו"ג על מנת שיתן לו היין דכל שהקדימו לו לקנותו מעכשיו הוו להו לדין היתירן כמתנה וכאומר לחבירו הא לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני דמנה לא דמי הקרקע נינהו אלא המנה במתנה והקרקע תנאי ותדע לך מדאמרינן בר"פ השוכר את הפועל דבי ר' ינאי יזפו פירי מעניי בשביעית ופרעי להו בשמינית אתו אמרו ליה לר' יוחנן אמר להו יאות עבדי וכנגדן באתנן מותר דתניא נתן לה ולא בא עליה בא עליה ולא נתן לה מותר ופרישו דהכי קאמר נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר לכי בא עליה ליחות עליה איסור אתנן ואוקמה רבי אליעזר בשקדמה והקריבתו ואקשינן תו היכי דמי אי דאקנייה ניהלא מעיקרא מתנה הוא דיהיב לה כלומר ולא אתנן מקרי ואפילו לא קדמו והקריבתו ואוקימנא דבאמר לה הוי גבך עד שעת ביאה ואי מצטרך לך קני מעכשיו. אלמא שמעינן מינה דכל דאמר לה מעכשיו כיון דמקמי ביאה אקנייה ניהליה לאו שכר ביאה הוא. אלא דאפשר דמשום מאיסותא דביאה אסור כשלא הקריבתו וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מותר לגמרי אלא בדאמר לה להוי גביך עד שעת ביאה ואי מצטרך לך קני מעכשיו שכן פריש הוא ז"ל אי דאקנייה קודם ביאה פשיטא דמותר ואע"ג דעל מנת ביאה יהביה ליה ניהלה כיון דמקמי ביאה אקנייה ניהלה לאו שכר ביאה הוא ואי מיצטריך לך קני מעכשיו. הילכך איצטריך מתניתין לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אי איצטריך ליך קני מעכשיו הויא לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקרבתיה ע"כ דאלמא בדאמר לה להוי גביך היא דאמרינן דקדמה וקריבתו הא אמר לה קני מעכשיו יכולה להקריבו לו אפילו לאחר ביאה ואין כאן משום מאיסותא דביאה דכמתנה מהשתא חשבינן ליה. מכל מקום שמעינן דכל שהקדים ונתן לה אע"ג דנתינות טלה על מנת שתבעל לו נתנו לה כיון דמעכשיו נתנו לה להוציאו לה כל זמן שתרצה ולא להיות אצלה עד שעת ביאה לא חשיב למפרע ודין זה פשוט לכל מי שיודע בדינין כלום. והראב"ד ז"ל כתב כן שם מפורש זה לשונו אי דאמר לה קני מעכשיו אע"ג דאמר לה על מנת שתבעלי לי ויבעלה לו לבסוף פשיטא שאין זה שכר ביאה אלא מתנה הוא והביאה הוא תנאי המתנה כאדם שאומר לחבירו הא לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני שאין המנה דמי הקרקע אלא המנה מתנה והקרקע תנאי המתנה הכי נמי הטלה מתנה הוא ומשום דמאיסותא דביאה נמי לית ביה דהא ליתיה בשעת ביאה ע"כ לשון הרב ז"ל ויותר כתב הרמב"ן ז"ל בשם מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שדקדקו מההיא דאתנן שאם היה יין או ע"א ביד ישראל ועבר ומכרן לעו"ג בהקפה הדמים מותרין דעו"ג משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אע"ג דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר וכי פרע ליה בתר הכי לא מיתפסי דמים ולא מבעיא אי ליתיה ליין נסך בעולם דהיינו פירי דרבי ינאי אלא אפילו איתיה ברשות נכרי מותר כדאמרינן באתנן בטלה זה מיחסרא משיכה ע"כ ואעפ"י שיש בזה מקום עיון מפני כי שבשעה שמכר ישראל זה כבר היה באיסור ויין נסך מכר אבל כאן הדין פשוט לכל שבשעה שלקח ישראל מעות לא היה כאן איסור כלל שהמעות והיין שניהם היתר הן ולפיכך מותר ואפילו לכתחילה.
עוד שם בענין חומץ הדברים ברורים וכו'. אמר הכותב שמועותיו כחומץ לשינים וכי מפני שוטים שמייחדין אותו לחומץ נתיר יין נסך א"כ הכל לפי מה שהוא אדם ונמצא את שאסור לזה מותר לזה וחס ושלום אין ראוי לעשות בזה מעשה ומה שאמר שכן ראוי לעשות מעשה חסרון דעת הוא כראוי לעשות למה וכן היה לו לומר ואפשר לסמוך על זה וגם זה איננו ואולי להחמיר אמרה.
עוד שם בענין קונדיטון וכו'. אמר הכותב תמיה אני איך מעיד בפיו מה שלא ראה בעיניו ומעיד וחוזר ומעיד ואני כתבתי למעלה שלא נאמר כן בירושלמי מעולם ולענין גלוי אמרו שהחד אין בו משום גילוי אמרוה. ועוד העיד עדות אחרת ואמר שאסרו עד שיהא שלישו דבש ופלפלין ואילו אותו הירושלמי שאמרו לענין גלוי דשחיק חד לתלתא לא אמר כלום אלא ששחקו בו תבלין שלישו והוא אומר שליש מן דבש ופלפלין ונמצא דברו מוציא מכלל זה ומכלל זה וכבר כתבתיה בארוכה למעלה.
עוד שם הא דאמרינן גר תושב וכו'. אמר הכותב קבלתו כמה זרה וסברתו כמה נכריה. הנה שפירש מייחדין אצלו יין כמו מפקידין אצלו יין ברשותינו וקבל עליו נטירותא ומפקידין ברשותו וזה שבוש דאם זה וזה בפקדון למה קראו לזה יחוד ולזה פקדון לא הוה ליה למיתני אלא מפקידין ברשותינו ואין מפקידין ברשותו או לימא כאן וכאן מייחדין ויחלק בין רשותינו לרשותו. ועוד דאי מפקידין ברשותינו וטעמא דאין חוששין אפילו בעיר שרובה נכרים משום דלהכי קביל נטירותא וסומכין על זה שנאמן הוא אצלנו בקבלתו אם כן אף ברשותו נפקד ולא נחוש לנגיעה דעו"ג שהרי קבל עליו שמירתו ואין זה אלא בלבול ושלא ככל ישראל. אבל פירוש מיחדין לומר שמניחין אותו בבית או בחנות שיש בו יין ובלא שומר ובלא חותם דכל שאין חשודין לנסך אין חשודין ליגע בו ולחלופי לא חיישינן דלא חששו בשום מקום לחלופי אלא במפקיד כמו ששנינו לא יתן אדם לחמותו אי נמי במי שעושה מלאכתו עמו כטוחנת אצל עם הארץ ומוליך פירותיו אצל הטחון אבל מניח פירותיו בביתו אעפ"י שמניח שם עבד ושפחה לא חיישינן לאיחלופי דברשותינו מנין לו לעו"ג שיחליף שלו בשלנו ותניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש אינו חושש וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאה נכרית ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת ואין מפקידין אצלו ברשותו דבביתו נכנסים אצלו עו"ג ואינו מפקיד אם יגעו בו אחרים וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר. עוד טועה טעות אחרת גמורה ולא די לו שטעה בו פעם אחת ואינו נזכר וחוזר וכותב והוא שכתב דיינו של גר תושב אסור בהנאה דכל שאסור בבתו אסור בהנאת יינו ואנן תנן יינו כשמנו וטעמא דאסור יין של עו"ג בהנאה אינו משום בנותיהן אלא משום ניסוך ובשתיה משום בנותיהן כפתן ושלקות שלהן דמשום חתנות ואינן אסורין בהנאה. וכל שאינן עובד ע"ג ואינו מנסך אין מפקידין אצלו יין אבל מיחדין אצלו יין דאף כיון שאינן מנסכין אין חוששין שמא יגנבו דאין חוששין לגנבים ואין החשש לעולם ביין אלא משום ניסוך וכל שאינו מנסך אין חוששין למגעו דאין ביין אלא או משום בנותיהן או משום ניסוך ובשלהם איכא משום בנותיהן אעפ"י שאין מנסכין אבל בשלנו המיוחד אצלם ליכא משום בנותיהן ומשום ניסוך נמי ליכא דהא אין מנסכין ומשום שמא יגע כדי לגנוב ולאסור אותו בכך לא נחמיר בשלנו. ולפיכך הסכימו הגאונים ז"ל דיינן של ישמעאלים אינו אסור בהנאה וכן כתב הרמב"ן ז"ל משמן של גאונים ז"ל.
עוד שם שנינו בפרק רבי ישמעאל אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאו יין. אמר הכותב בכאן אמר שסדר דברים בשיש לו לנכרי שייכות ביין ולא בבית או בבית ולא ביין ואיני רואה דבריו אלא בלבולי דברים ומדבר בלא ראיה ובלא טעם כאומר דברים להנערים דברים מדעתו אמורים ואם כתבם קצרים וקראם מסודרים איני רואה בהם רק צלמות ולא סדרים כי יש בהם מן השגיאות הרבה. ואילו באתי לכתוב כל דבריו יארך הענין אלא אני כותב מקצת מש"כ והוא שכתב בכלל דבריו ואין לו שייכות ביין וישראל ועו"ג דרין שם באותו חצר הרי הוא בחזקת משתמר ומותר בישראל יוצא ונכנס והוא שהיה הפקק עליו ולא בחביות פתוחות ממש כיון שהעו"ג עומד שם ברשות ע"כ וזה טעות הוא דיוצא ונכנס כיושב ומשמר דמי דאפילו במטהר יינו של עו"ג אפילו בשומר שאינו בא לקיצין סגי ועוד שהרי שנינו המניח עו"ג בחנותו אע"פ שיוצא ונכנס מותר והתם אפילו בחביות פתוחות מיירי. ואפילו לכתחילה נמי מותר וכמו ששנינו אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אעפ"י שיוצא ונכנס מותר. וגרסינן ברפ"ק דחולין כשהעמידו משנת הכל שוחטין אפילו בעו"ג וישראל עומד על גביו דיוצא ונכנס ויוצא ונכנס לכתחילה לא והא תנן המניח עו"ג בחנותו אעפ"י שיצא ונכנס מותר וכולם כדאיתא התם עד אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפילו כותי במה דברים אמורים בישראל יוצא ונכנס אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו. אלמא ביוצא ונכנס מותר ואפילו לכתחילה ואפילו מה שבידו ובדרסה מועטת או חלדה מועטת מיפסלא ואפילו הכי מותר כל שכן כאן דאין בידו דמותר ואפילו פתוח לגמרי ואין עליו פקק דלא גרעא חבית פתוחה בלא פקק משוחט שתופס בידו ויכול לקלקל ברגע קטון וזה פשוט וכלה מתניתין בפתוחות לגמרי נינהו וכן דעת הראב"ד ז"ל אלא שחבית שעל כתפיו אסר מפני שמתעסק בה כמעביר חבית ממקום למקום. וגם הרמב"ן ז"ל התיר בפתוחות לגמרי אלא שבמעביר כדי יין אמר שנראה לו שצריך פקק. והוא שנה את הסדר במניח נכרי בחנותו וכל מקום שאמרו יוצא ונכנס אסר בלא תקן ובשומר ובבולשת ומעביר התיר ואפילו בא אחריו דרך עקלתון ואלו דברים הפוכים והמחבר כתב כל דבריו אלו ופרטיהן מיוסדים על אדני הראיות בחבור ולא בטח על דבר שפתים. עוד כתב שם דחותם אחד לרבי אליעזר מותר ומפתח כחותם ושני מפתחות כשני חותמות ושלא כדברי המחבר. באמת שכל זה שלא כדברי המחבר ושלא כדברי הגאונים ז"ל פה אחד אלא קולו של רבי אליעזר אינו אלא שעושה מפתח אחד כחותם להתיר בחותם אחד עמו מפתח אחד דלרבנן אין המפתח עושה כלום שקרוב הדבר לפתחו ולא יודע בפתחו ובסגרו. עוד כתב ולפי מה שכתב המחבר בכמה מקומות נראה בבירור שהוא סבור שאין המגופה סימן כלל אינו נכון ע"כ העיד על המחבר מה שאינו ולא מצא לו זה בשום מקום וחס ליה דלימא הכי והיכי לימא הכי והאמרינן מפרק אין מעמידין היכי דמי חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם שריקא ולא חתימא לא הוי חותם בתוך חותם אלמא אפילו שריקא ולא חתימא הוי חותם אחד ושריקא היינו כמגופה. אלא המחבר דעתו כדעת כל הגאונים ז"ל דמגופת החבית לבד אינו מצלת אפילו לרבי אליעזר עד דאיכא מפתח אחד עמה כדאמרינן כיון דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא כלומר כל היכא דאיכא חותם אחד לא חיישינן אפילו לזייפא דמפתח אמאי לא מותבינן חמרא בי נכרים וסתם מניח ביה נכרים בסימן קאמר ולא בפתוח דכולי עלמא ידעין בהא אלא על שאין אנו סומכין ואפילו על מפתח וחותם קא קשיא ליה וקא סבר דמשום דבעינן שני חותמות כרבנן הוא דלא מותבינן ואהדר דמשום שיבות הוי טעמא ואפילו איכא חותמות טובא. ונ"ל כראיה גמורה מדאמר רבה הלכה כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה דתנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לפניו לגין על שולחן ולגין על הדולפקי והניחו ויצא מה שעל השולחן אסור ומה שעל הדולפקי מותר ואם אמר לו הוי מוזג והחביות פתוחות אסורות וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותגוב ואמרינן פשיטא מהו דתימא כולה רשב"ג קתני לה קמשמע לן. אלמא הא מתניתין הלכתא היא דכל ששהא מיהא כדי פתיחה וסתימא וניגוב אסורות דאי לא למה פסק רבה כרשב"ג ומייתי ליה ממתניתין דההיא מתניתין ליתא מדר' אליעזר וכרשב"ג נמי ליתה דאפילו שהה כדי שיפתח ויגוף ויגוב מותרות דכל היכא דאיכא חותם אחד לא חיישינן ואפילו תמצא לומר דאפילו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא אי לאו מתניתין הוה אמינא דלשיתומא מיהא לחוש ונפקא מינה היכא דאפשר לנקוב בלא הסרת המגופה אם כן כבר אנו אומרים דחייש ר' אליעזר לזיוף שיתומא מיהא וכדאמרת דרבי אליעזר לא חייש לזיופא כלל ועוד דמכל מקום לכשתמצא לומר דאי לאו מתניתין הוא אמינא דלשיתומא חיישינן השתא נמי מאן אמר לן דלא חיישינן לשיתומא דלמא ודאי חיישינן וכרבנן דרשב"ג דרבים נינהו ומתניתין ליתא דהא על כרחין מתניתין ליתא מדר' אליעזר ועוד אי מתניתין ליתא מאי קאמר פשיטא אלא ודאי מתניתין הלכתא היא וכן פסק הרב בעל הלכות והרמב"ם ז"ל בחבוריהם דאלמא דאע"ג דקיימא לן כר"א איתא נמי למתניתין וסתומות אסורות אם שהה כדי שיפתח ויסתום ותגוב ואם כן אפילו לרבי אפילו במגופות צריך שיהא מפתח בידו. עוד יש דברים במה שכתב באותו סדור שאמר שסדר בלא ראיה ודברים הברורים המסודרים בחבור מפי הלכות נכוחות מרובות הם יוכיחו על עצמם.
עוד שם הא דתנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין וכו'. אמר הכותב אין לו סדר למעלה כתב דכל שהוא פתוח בלא פקק אסור ואפילו ביוצא ונכנס וכאן מתיר שעל הדולבקי אפילו בתוך פשוט ידים ובודאי שעל הדולבקי בלא פקק הוא דומיא דעל השולחן ועוד מיגרע גרע הירושלמי מאחד מן המפרשים והירושלמי אין חולק על הגמרא אלא מפרש ואין להקל בזה.
עוד שם כתב הא אמרינן ההיא מסוביתא וכו'. אמר הכותב הא ליתה דלא דמי ליינו של ישראל שנתנו בבית ששכר בחצירו של נכרי ועו"ג דר בה דהתם כיון שהעו"ג דר בחצרו ישראל דר בחצר אחרת כיון שהעו"ג יש לו שייכות בחצר ואינו נתפס כגנב אסור אבל כאן שלא מסר לו אלא שמירת מפתח אין לו שייכות לא בבית ולא ביין ולפיכך מותר. וכן אמרו רבותינו הצרפתיים ז"ל שמכאן התיר רבנו יעקב ז"ל לישראל שהניחו יינם והלכו לעיר אחרת ביום טוב ונתנו המפתח לשפחה אלמא אפילו במודיע שהוא מפליג מותר בשלא מסר לו אלא שמירת מפתח דהא נתפס הוא כגנב על הכניסה שמא יראו אחרים ויאמרו להם לבעלים. ולא מצינו מודיע שהוא מפליג אלא במפקיד ושיש לו עסק ביין או במי שהוא נותן אצלו.
עוד שם הא דאמרינן ההוא ישראל ועו"ג דהוו שתו חמרא שמע ישראל קול צלויי וכו'. אמר הכותב אם יש טעם בריר חלמות. וכי מפני ששמע קל צלויי וקל שיפורא יוצא בבהלה ולא זכר את יינו ומי לא עסקינן שהיה מתעסק ביינו והא חמרא שתו ובעודו בכפו ובלעו שכחו אתמהא ועוד מי לא עסקינן ששהה מעט לאחר ששמע קול צלויי וקל שיפורא אלא שקם בבהלה ונחפז ללכת האם דברים אלה דברים של טעם אלא עצמו שאין בו מוח ועוד מי שהודיע שהיא מפליג ללכת לרחוץ או להקביל פני אביו או פני רבי מי אמרינן כיון דנפק בבהילו חמרא שרי. והטוב שראיתי בדבריו הוא מה שאמר שאינו מבין דברי המחבר ומה שאמר שניכר היה לעו"ג דלצלויי בי כנישתא אזיל ודכותיה אי אפשר ליה הכא לא אמר ולא כלום שאין העיקר אלא לצלויי וכן לשבות בעיר ושלא לעשות בעיר מלאכה אלא לנוח ודברים אלו שהן העיקר יכול לעשות כאן ומשום שביתה בעיר או צלויי בי כנישתא לא מפסיד חמריה ואעפ"י שמתחילה עלה בלבו לעשות כן מימר אמר עו"ג הוא עשוי לימלך ולחזור לשבות כאן ולצלויי כאן כי היכי דלא לפסיד לחמריה.
עוד שם בהא דתנן פרק רבי ישמעאל במטהר יינו של עו"ג וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר וכבר כתב בחבור דברי מי שאוסר בשנמצא שם ועל זה דן בחבור והביא ראיות רבות מההיא דמטהר יינו של נכרי ומדמייתי מינה ראיה לההיא דשמואל ומכל הנך עובדין דפרק השוכר המניח נכרי בחנותו המניח יינו בקרון או בספינה והיה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על הדולפקי דכל הני אינו נתפס על הכניסה ואפילו הכי בכולהו כי לא הודיעו שהוא מפליג מותר ונשמר המחבר מעובדא דההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ונכרי ותירצה יפה. ואעפ"י שהראב"ד ז"ל אסר כשנמצא שם העו"ג לא נמנע המחבר מללמד היתר עליו ואם מפני הרב ז"ל לא נמנע ולא אגר דבריו הימנע מחמת מה שכותב הוא שזו שגגה ואי זו ראיה הביא ואיזה דבר הגון אמר שיתפשו בו דברי המחבר. ומש"כ דכיון דבההיא מתניתין דכתב לו התקבלתי לא תני בהדיא היתירא אפילו בנמצא שם הנכרי לעולם הוי יכול לדחויי לה הכי דהתם בלא נמצא שם העו"ג והיכי מייתי מינה ראיה זה ודאי טעותא ומזה נראה שלא הבין דברי המחבר כי ראית המחבר מדמייתי מינה ראיה ולא דחה לו התם בשלא נמצא שמע מינה דההיא מתניתין אפילו בנמצא שם היא שנויה וכולהו הכי קים להו ודומיא דמתניתין דעו"ג הנמצא עומד בצד הגת דלמעלה הימנה. ומכל מקום כבר כתב המחבר דיש לחוש לדברי האוסרים.
עוד שם עוד כתב דבמטהר יינו של עו"ג ונתנו ברשותו לא סגי בשני חותמות אלא בשומר ע"כ וכבר כתבנו למעלה דשני חותמות חשיבי בכל דוכתא כשומר. אמר הכותב דברים מוכרחים כאלו ראוי הם לו שיחזור ויכתבם כדי שלא ישתכח ומן הלב. והנה רב האלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל והגאונים והראב"ד ז"ל הושוו כולם לדעת אחת דמטהר יינו של נכרי לא סגי בחותמת אלא ביושב ומשמר ושומר שאינו בא לקיצין ופשטא דשמעתא ודאי הכין הוא וכן ראוי להורות.
עוד שם עוד כתב במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בעיר שכולה נכרים וכו'. אמר הכותב לעולם בוחר בדעות החלושות וכבר כתבתי למעלה שזה אין לו טעם ולא ריח והמחבר כך כתב בתשובת השאלה הזאת י"ל דהכא דיש לו שייכות בבית וביין לא מסתפי כולי האי. אי נמי י"ל דכיון שהוא דר בעיר אחרת כל שהוא יוצא הרי הוא כמודיע שהוא מפליג והולך לביתו ולעירו.
עוד שם במטהר יינו של עו"ג אחר הרי הוא כיינו של ישראל ברשות נכרי דבמפתח וחותם סגי ע"כ וליתא דבחותם אחד סגי ומפתח כחותם. אמר הכותב לעולם חוזר וכותב ואפילו מאה פעמים וכבר כתבתי למעלה מה שיש מן הראיות דחותם ומפתח יחד בעינן.
עוד שם עוד כתב בעיר שרובה עו"ג והוא דר בשכונה שרובה ישראל ונכנסו וכו'. אמר הכותב זו תרבות רעה לקבץ דברים כדי לשבר את האוזן המחבר כך כתב אם ישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה בפני עצמה שאין דרך הנכרים מפסקת אותה הרי אותה שכונה כעיר בפני עצמה ואין הולכין בה אחר רוב העיר אלא אחר רוב השכונה דהרי שכונה זו כעיר בפני עצמה ואעפ"י שאין דלתות השכונה ננעלו וכדרך שאמרו בבשר הנמצא דאין הולכין אחר רוב העולם אלא אחר רוב טבחי העיר ואעפ"י שאין דלתות מדינה נעולות כדאיתא בשילהי פי' קמא דכתובות ואמרינן נמי התם חדא בחורבה דמתא וחדא בחורבה דדברא וצריכא דאי אשמועינן חורבא דמתא התם הוא דמכשר ר' גמליאל משום דרוב כשרין אצלה אבל חורבה דדברא דרוב פסולין אצלה אימא לא צריכה דאלמא אחר רוב המקום אזלינן בכל מקום אע"ג דרובא דעלמא כנגדו ע"כ לשון החבור הנה שלא אמר המחבר אלא בשכונה מיוחדת שאין דרך העו"ג מפסקת שהיא ודאי כעיר בפני עצמה וכן אנו נוהגין בבשר הנמצא בשכונתינו להתיר ואין הולכין אחר רוב העיר מפני ששכונתינו מיוחדת ואין דרך העו"ג מפסיקת וה"ה והוא הטעם לתינוקת הנבעלת שם. וההיא דר' חנינא לא נעלמה מהמחבר שהוא כתבה שם בארוכה אלא דרבי חנינא ברובא וקורבה שאין המיעוט הקרוב מיוחד בעיר מיוחדת אלא בשכונת כרמים ורובן עו"ג ומיעוטן ישראלים דאפילו חצבא דחמרא דאשתכחת בשל ישראל אסורה דדלמא מרוב עו"ג הות שהרי אין שכונת כרמי הישראלים מובדלת ומיוחדת לישראלי שרגל הכל מצויה שם. ותדע לך דהא אקשינן התם בפרק לא יחפור על ר' חנינא והיה העיר הקרובה אל החלל ולזיל בתר רובא דעלמא ופרקו ביושבת בין ההרים. ואקשינן תו עליה ממתניתין דנפול הנמצא דקתני קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו ואע"ג דאיכא חד מנייהו דנפיש ואוקימנא בשוין ואקשינן וליזיל בתר רובא דעלמא ואוקימנא בשביל של כרמים כגון דמדדה אי מעלמא אתי לא מצי אתי ואם איתא אכתי איכא לאקשויי וליחוש לרובא דעלמא דילמא מאחד מעוברי דרכים נפלי אלא ע"כ כיון דאוקימנא בשביל של כרמים לעוברי דרכים לא חיישינן דהוו להו הנהו שובכי כעיר היושבת בין ההרים דליכא למיחש לרובא דעלמא.