Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The Fifth House, The Second Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עוד כתב בהא דגרסינן בפרק רבי ישמעאל לוקחין גת בעוטה וכו'. אמר הכותב ומה המחבר חושש אם דבריו המפולפלין והמבוררין והמושכלים ערבבו את ראשו מי שיעמוד עליהם יטעם טעמם ויבין חכו כי צלולה חביתו של המחבר וישר דרכו.
עוד שם כתב המחבר החכם מגעו של נכרי וכו'. אמר הכותב אחר שאינו מבין דברי המחבר שהן דברים ברורין מבין בקלקלתו דברים שאין להם שחר חדא דלפי מה שאמר דלכולי עלמא בעוסק בחנם אפילו ברגל אסורא בהנאה הא דבעו מהו לדרוך עם העו"ג בגת בשל ישראל קאמר הא בדורך עם העו"ג בגתו של עו"ג לכולי עלמא אסור וזו טעות היא בידו דאם איתא לא הוה להו למימר מהו לדרוך עם העו"ג אלא מה הוא שידרוך העו"ג עם ישראל בגת אלא ודאי לדרוך ישראל עם העו"ג בגתו של עו"ג קאמר ומשום שכרו קאמר כלומר אם אסור בהנאה ונמצא ישראל משתכר ביין האסור בהנאה ואף הרמב"ן ז"ל פירש זה לשונו: מהו לדרוך עם העו"ג בגת הכי קמבעיא ליה מי הוי כשוכר עצמו ליין נסך ע"כ. ועוד דהיאך יאמר דניסוך דרגל הוי נסוך בשאינו עוסק במלאכתו אנן אמרינן דניסוך דרגל לא הוי ניסוך והוא אמר דהוי ניסוך אלא דבעוסק במלאכתו לא חיישינן ואם איתה הכי הו"ל לנסך ברגל לא חיישינן. וכן פירשו כל המפרשים דאין דרכן לנסך ברגל משום דבזיא להו לא מחמרינן בה כולי האי למיסרה מן הסתם בהנאה וכן פירש הרמב"ן ז"ל ניהו דרגל לא הוי ניסוך למיסריה בהנאה. וכן הראב"ד ז"ל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך פירוש אינו חשוב בעיניהם להיות מנסכין כן ומתניתין דאסר בשתיה במדידת קנה משום ספק ניסוך אפילו הכי ניסוך דרגל בזיא להו טפי ולא מנסכי ברגל ע"כ וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל דלעולם נגיעת הרגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרבה מנסכין דבזיון הוא להם.
עוד שם עוד כתב ופיו נמי עושה יין נסך וכו'. אמר הכותב באמת דומה פיו כמי שלא טעם טעם הגמרא מעולם ומה התימא הזה שתמה אם לא שמע רב אדא אותה תוספתא וגמרתינו מלא על כל גדותיו מזה דאמרינן ברייתא לא שמע ליה ואמרינן אי תניא תניא. וכי אותיביה מברייתא וקיימא בתיובתא היכי אמר מאן דאמר דלא כברייתא וכי אישתמיטתיה ההיא ברייתא. ורבה דאותביה נחמני מתניתא דאגרמים ייתי ויתמה היאך אישתימיטתיה לרבה הך ברייתא ולאלה אין מספר וזו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה ומה שהקשה מה הועיל רב אדא דסוף סוף קשיא ליה רישא דאגרדים שקדח במניקת רישא ודאי לא תיקשי ליה לרב אדא דאיהו מפרש שקדח המגופת במניקת ונגע ביין עם המניקת וכמו שפירש רש"י ז"ל ובנוגע קודם שתייתו ביין עם גוף המיניקת כולי עלמא מודו דאסור אפילו בהנאה דאין כאן הוכחה גמורה להציל אפילו מאיסור הנאה לכולי עלמא ומה שתמה גם כן היאך אפשר דלא ידע רב אדא מה שאנו יודעין דזריקה אינה חשובה כמגע ומתוך ענוונתו אמר שאנו כחמורים אם הן בני איניש בזה גם בזה כמי שלא השגיח בגמרא כלל שהרי הוצרך רב אסי למיבעי ליה מר' יוחנן כדאמרינן התם ב"מ בר אסי מר' יוחנן יין שמסכו נכרי מהו ופשיט ליה דאסור ומשום לך לך אמרין נזירא וא"ת דאדרבה לא איבעיא ליה לרב אסי היתירו אלא אם יש בו שום איסור מכל מקום היכי לא ידע איהו מאי דידעינן אנן דאסור משום לך לך אמרין נזירא ועוד דהא רב חייא הוא ס"ד דזריקה עושה יין נסך כמגע דגרסינן התם אמר רב אשי כל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך כל שבזב טהור בעו"ג אינו עושה י"נ ואותביה רב חייא נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והיתירוהו בחמתו אין שלא בחמתו לא. והוצרך רב אשי לתרוצה ולאוקומה דאזיל מניה מיניה. ומעתה איזה תמה יש אם היה סבור רב אדא דירושלמי כרב חייא דגמרין. ואין אומרין היאך לא ידעו הם מה שאנו יודעין שזו שאלת נערים שאחרונים לא ידעו אלא לאחר שלמדו מפי גמרא מה שנחלקו בו הראשונים עוד מתנשא לאמור אני אפרש דפלוגתא דרב אדא ורבי ירמיה דירושלמי לפי שהוא כמתכוין למלאכתו ובטעימת פיו פליגי ופליגי אי חשיב כמתכוין למלאכתו ולענין להאסר בהנאה ודכולי עלמא קדח במיניקת והעלה יין בפיו דינא הוא דמתסר שהרי אין שתייתו נראה שהיא מתוך המניקית ואפשר שמפסיק בה ומשתהא בה מש"צ למלאכתו ומתכוין לנסך אבל ראיה דמייתי התם ממאי דקתני או שטעם את הכוס והחזירו לחבית דהכא ליכא אלא טעימה בכוס ובדבר הנראה לנו ואמרי דמיתסר ופריך רב אדא בשהחזירו העו"ג כלומר שלקח עו"ג הכוס אחר שתייתו ונגע ביין והחזירו לחבית והאי דלא פריש לה משום דבכללא הוא מסתמא בהדי דמחזיר לו לחבית והאי דלא צריכא ליה הויא כעין כוונת מגע ע"כ.
ואני אומר מה לו אצל ירושלמי ואין לו עסק בו וידיו מסולקות ממנו ומה שפירש בו מוכיח עליו שהוא פירש מוקצה מן הדעת דמה לנו אם נראית שתייתו או לא מתוך המיניקת או מן הכוס וכי בשאין שתייתו נכרת שוהה ומתכוין לנסך וכששותה מן הכוס אינו שוה כלל ואינו מתכוין לנסך דילמא אף בשותה מן הכוס אינו גומע אלא שוהה מתוך שתייתו ואינו ניכר לו וזה דבר מצוי ועוד ודילמא נסך בשכשוך בשפת הכוס כשמושך מן הכוס אל פיו או כשמוריק מן הכוס אל פיו ואין דבריו אלו אלא דברים בטלים ועוד מה שאמר דבחזירת היין לחבית נגע עם הכוס ביין והחזרו ואמר דמסתמא הכי הוא ומשום כך לא הוצרך לפרש כן כ"ש שזה טעם בטל ודבר שאינו וכי דרכו של מחזיר המותר לחבית להכניס הכוס לתוך היין הא אינו אלא שופך ומחזיר היין לחבית. אלא שהם ודאי נחלקו בשותה מן היין אם יש בזה הוכחה גמורה שאינו מתכוין אלא לשתיה בלבד ולא לנסכו בפיו או אין בזה הוכחה גמורה ואוסר בפיו מתוך שתייתו ומכוין לנסך עם שתייתו וכן פירש המחבר בחבורו וזהו שאמרו עושה י"נ בפיו או אינו עושה והוא רואה מתוך החבור ועושה עצמו כמחדש פירוש ומוסיף בו דברים בטלים ופוגם את הפירוש טעמים שאין להם לא טעם ולא ריח. אחר כך בדקתי וחפשתי אחר דברי הרב רבי משה בר רבי נחמן ז"ל ומצאתי דברי מפורשים כדבריו בכל פירוש הירושלמי ובתוספתא ובמה שהקשתי על תירוץ רב אדא בנכרי המחזיר לחבית ולולא שהאריך בזה הרבה הייתי כותב לשונו.
עוד שם ההוא עובדא דהוה במחוזא וכו'. אמר הכותב נשבע להמיר טוב ברע ולא ימיר דמי שאסרו לא מחמת שכשוך יתירה אסר דיתרת זו לא נזכר בהלכה אלא שדא ידיה ושכשך ביה קאמר ולא מצינו הפרש בין שכשוך רב לשכשוך מועט ואפילו שקל מיניה פורתיה בידיה הוא הדין והוא הטעם אלא כל ששכשך בו ואפילו מעט או נטל ממנו מעט הרי זה אסור שלא היה לו ליגע בו כלל אלא היל"ל והאי דבדולא לאו חמרא וכיון שנגע בו בידיו חוששין שמא נתכוון לנסוך ואסור אפילו בהנאה לפי שאין כאן הוכחא שלא יהא מתכוין לנסוך ואינו דומה למדידה ולמתיז את הצרעה דהתם איכא הוכחה דאינו עושה לנסכו אלא מתכוין למלאכה וסומכין על זה שלא לאסרו בהנאה מיהא.
עוד כתב דרב נחמן אסר ואייתינן ראיה לרב נחמן מאגרדמים שטעם מן הכוס והחזירו לחביתו כלומר והחזירו העו"ג ונגע בו בחזרתו דהכי סתמא כמלתא ע"כ. אמר הכותב זה מן הטעות שלמעלה שלא אמרו בברייתא בהחזירו ונגע ביין שבחבור בהחזירו ונגע ביין שבחבור וסתמא נמי אינו עשוי ליגע בחזירתו אלא לשפוך המותר בחבית. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו הא דקתני והחזירו פירש רש"י ז"ל והחזיר הנכרי קאמר ואין דבריו ברורים דחזרת נכרי מאי מהני ביה למיסר את שבחבית בהנאה והוא לא נגע ביה כלל. ודמי ליין שמזגו נמי נכרי שאע"פ ששפך המים ביין אינו אסור אלא בשתיה ומשום לך לך אמרין נזירא והא טעמא ליתיה אלא בשתייה כמו שכתב רש"י ז"ל ומדינא אפילו בשתיה שרי ואפילו למאן דאמר בנצוק חבור הכי שרי בהנאה דלאו גוף הנגיעה הוא וכי היכי דליכא יין בחבית ואיהו מוריק בה יין מחבית אחרת אינו נאסר בהנאה הכא נמי כי אית בה יין לאו מיתסר דהא למודד כי לית ביה יין ושפך מקצת ומוסיף ושופך עליו אינו נאסר בהנאה ושמא הוא מעמידה כשהיתה ידו של נכרי נוגעת בקלוח היורד מן הכוס לחבית ונצוק חבור לחשבו כמגעו ממש ואינו מחוור שאין דרך החזרה בכך לשנותה סתם ולא עוד אלא אפילו ניצוק ליכא כלל דמקטף קטופי שחזרתו בחביות כקטוף הוא ע"כ לשון הרב ז"ל וכתבתי דבריו בארוכה מפני שיש בהם ראיה לדברים שכתבתי כאן ושכתבתי למעלה וכנגד כל מה שכתב כותב זה עוד כתב שם דברים מבולבלים ומקצתן שלא כהלכה ומי שיעמוד על דבריו ימצא שעמלא הוא בעיני להאריך בסתירת מה שסתירתו נגלית למי שיעמוד על ההלכה ועל דברי הראשונים נ"ע ע"כ.
עוד שם כתב המחבר נגיעה בידו בסיבת כלי וכו'. אמר הכותב דרכיו לא יתכנו ודברי המחבר נכונים לכל מבין ואם אמר שהוא אינה מבין אין המחבר אחראי לו שיבינהו. והמחבר כבר כתב טעם האיסור דלאחר הצלתו נותן דעתו ומשכשך והוא שאומר שצריכין אנו לראות בשכשושו זה רעות רוח דכל שידו שקועה בתוך היין מאן מודע דלא שכשך מעט שאין צריך שכשוך רב שיראו הכל בשכשוכו ואינו דומה למודד ומעביר מרותחת ולמתיז את הצרעה דמעביר מרותח ומתיז את הצרעה מתחילה ועד סוף עוסק במלאכה הוא ואפילו מודד מתחילה נראה מחשבתו שאינה אלא כמתעסק במלאכת היין ולצורך בעל היין וכל שתחילתו למלאכת היין ולהנאת בעל היין תולין במלאכה לבד ואין חוששין לניסוך ושלא לאסרו בהנאה מיהת אבל זה לא במלאכת היין ולא לצורך ולהנאת בעלים הכניס ידו לתוכו אלא להצלת כליו ודי שלא נחוש לנסוך כל שהוא מתעסק בהצלתו דהיינו עד שתשיב ידו לתופשו דכל שהוא טרוד בהצלה מקולין אנו שלא לאסור בהנאה ולומר דבהצלתו מתעסק אבל לאחר שהשיג והציל כבר עברה טרדתו ומאן לימא לך דלא נתן דעתו לנסך ואדרבה פעמים שהוא מודה על הצלת ממונו ונותן טעמו ודעתו יותר באותה שעה לנסך ותדע לך דכל שאינו מתעסק ביין למלאכת היין אע"פ שתחלת נגיעתו לא היתה לנסך אלא לענין אחר אע"פ שלא ראינוהו משכשך ממש לאחר מכאן אפילו הכי חוששין שמא נתן דעתו לאחר מכאן ונסך שהרי בנפל לבור ועלה אמר רב פפא לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור ומאי טעמא אמר רב פפי דמודה עליה כיום חגם ע"כ ותדע בעצמך היכי דמי אי חזינא ליה דמשכשך פשיטא ואפילו אי לא דמי ליה כיום חגם ואי לא חזינא ליה דמשכשך אמאי והא לא שכשך ונראה לו שאלו דברים ברורים הם.
עוד שם כתב דנגיעה בידו ונראה שהוא מתכוין להצלתו וכו'. אמר הכותב כבר הודה דאם הא דרב פפא אסור בהנאה קאמר שהדין כן כמו שאמר כי היכי דלא תיקשי לן ממדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה והנה גדולי הדורות כך פירשוה והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל כן פירש והביא ראיה מן התוספתא כמו שהאריך וכתב שם בפירושיו. ועוד דע"כ הודה שא"א להתיר את שלמטה מברזא בשתיה אלא א"כ נאמר דנצוק לא הוי חבור והנה הסכמת כל הגאונים ז"ל ר"ח והרב אלפאסי ז"ל ורש"י ז"ל ויתר הגאונים ז"ל כולם הקשו דניצוק הוי חבור ואף רבי משה ב"ר נחמן ז"ל כ"כ דכולם הושוו לאסור אותו אלא שכתב דלפי פירושו של רש"י ז"ל בקנישקניז צריך גמרא. ואנו לא נתבררה לנו צורת קנישקניז ולא יוכל לדון עליה להתיר בנצוק בעלמא. ואף הראב"ד ז"ל נתקשה במלאכת הקנישקניז היאך הוא וכדין אמר הרמב"ן ז"ל שאילו היתה עשויה כעין פירושו של רש"י ז"ל צריך ודאי גמרא אחר שרש"י ז"ל פסק בניצוק לאיסור ובגמרא אמרו בקנישקניז להתיר לכתחילה ועשו מעשה בעצמן. אלא שאין עסק הקנישקניז בניצוק שאינו בכענין שפירשו רש"י ז"ל. ותדע לך דאלו כן כיון דכולה שמעתין דהתם בשילהי פרק השוכר בניצוק חבור או לא ועל דבר זה נשאו ונתנו שם רב הונא ורב נחמן ורב ששת ומדאמר להו רב חסדא להנהו סבותאי כי כייליתו חמרא לעו"ג קטיפו קטופי או נפיצו נפוצי משמע נמי לכאורה דאית ליה נצוק הוי חבור. אם איתא דמקנישקניז דשרו התם איכא למשמע דלא הוי חבור ע"כ הוה להו למבעי עלה התם שמעת מינה נצוק לא הוי חבור וכדאמרינן התם בהא דתני רבי חייא כגון שפחסתו צלוחיתו אבל לא פקסתו צלוחיתו מאי לא תפשוט דניצוק אינו חבור. ועוד מי איכא למימר דרבר"ה עביד עובדא דלא כאבוה רב הונא אבוה אמר נצוק חבור ורבה בריה עביד עובדא בנפשיה שתי בקנישקניז. ורב חסדא דאמר להו להנהו סבותא כי כייליתו לנכרים קטיפו קטופי או נפוצי נפוצי שמעינן מינה דלכתחילה מיהא חייש לניצוק ורבה בר רב הונא לא חייש ושתי אלא ודאי מלאכת הקנישקניז אין בה משום נצוק. ועוד אפשר לומר דאפילו תמ"ל יש בו משום נצוק אפילו הכי לא נפקא מינה מידי לענין פסק הלכה דכבר הסכימו הגאונים ז"ל דהלכה כרב הונא דאסר דרב נחמן לאו לאיפלוגי עליה דר' הונא קאמר ולא אשכחן דפליג עליה ר' נחמן כלל אלא דאמר דאפשר דלענין (נסך) [ניצוק חיבור] כטהרות ומנה לן הוא דקאמר ליה וכמו שכתב ר"ח ז"ל ואף לדברי רש"י ז"ל י"ל כן דאע"ג דפירש קנישקניז כן אפילו הכי פסק נצוק חבור מן הטעם שאמרנו ומכל מקום בין כך ובין כך קיימא לן דניצוק הוי חבור כדעת כל הגאונים ז"ל דקבלתן תורה היא וכיון שכן צדקו דברי המחבר ומי שאומר כדבריו אינו טועה ואשר לא ידע בכל אלה טועה מדרך השכל.
עוד שם מגעו על ידי דבר אחר שלא בכונה וכו'. אמר הכותב מה שכתב דמוריק אורוקי שלא בכונה שלא בעוסק במלאכתו אסור בהנאה ולמדה ממאי דאמרי חד אסר ואפילו בהנאה ואוקימנא הא מעשה במוריק אורוקי דאלמא כל מאן דמוריק בכונת יין אוסר אפילו בהנאה הא טעותא הוא דעד כאן לא אוקומה בדמוריק אורוקי אלא משום מאן דשרי דלדידיה לא משכחת לה אלא בהכי משום דמוריק שלא בכונת יין מותר אפילו בשתיה אבל מאן דאסר לאו משום דמוריק בלחוד קא אסור אפילו בהנאה דמוריק אורוקי אינו אוסר בהנאה דגזרה דרבנן בלחוד היא ודי אי אסרוהו בשתיה והכא משום ספק נגיעה בידו ממש אסר מאן דאסר דדילמא מאן דידע דחמרא הוא יהיב דעתיה ונגע בו ונסך וכן פירש רש"יד ז"ל זה לשונו ואע"ג דמוריק אורוקי אפילו הכי חיישינן דלמא נגע ונסך ע"כ. והרב רמב"ן ז"ל כתב כן בפירוש בכמה מקומות דכוחו של עו"ג אפילו בכונת יין אינו אוסר אלא בשתיה וזה לשונו: כחו של עו"ג כגון מוריק אורוקי בכונת יין ובכונת מגע אסור בשתיה ומותר בהנאה ע"כ וחזר וכתב כן עוד שם במקומות רבים ובמה שכתב דנוגע ביין על ידי דבר אחר שלא בכונת מגע שהוא אסור בשתיה ושלא כדברי המחבר ופירוש נגע בנטלא נגע ביין שבנטלא עם הכוס ואמר שזו פשטה של שמועה אינו שאם כן כי קאמרינן והא כי נגע בנטלא והו"ל מגע עו"ג שלא בכונה ואסור הכי הול"ל הוה ליה מגע עו"ג על ידי דבר אחר ואסור אלא ודאי פשטא דשמעתא טפי משמע דהו"ל מגע דעו"ג ממש והכי קאמר כיון שהוא נוטל מן הנטלא עשוי הוא ליגע ביין בידו. ורבנו תם ז"ל גם כן כתב דכל שאינו נוגע בגופו קרוי כחו וכוחו שלא בכונה מותר אפילו בשתיה ובכונה אסור בשתיה ומותר בהנאה וכ"כ גם הרמב"ן ז"ל משמו וזה כדברי המחבר.
עוד שם עוד כתב בנכרי הנושא חבית וכו'. אמר הכותב אסר המותר והתיר את האיסור אסור בחבית מלאה ונקובה ואמר שהדבר נראה שהטפטוף מתרבה מחמת נדנודו על גבי הנושא ואני רואין והדעת מעיד שאינו מתרבה מחמת נדנוד הנושא המהלך תחתיה והיא על כתיפיו. ומה שהתיר בשהולך לאיבוד זה אינו שלא אמרו אלא בהולך במקום הטינופת כטיט או במקום שמקבל זוהמא ממנו כזפת וכיוצא בו והיינו ההיא דפרק אין מעמידין דתניא נכרי רבבן ועבדן ונותן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו חושש ואקשינן מאחר דנכרי נותן לתוכן יין וישראל עומד על גביו מאי הוי דלמא מנסך ליה ואמר רב זביד השתא מיהא כי קא שדי ליה לתוך הטיט כזורק מים דמי. אבל כל שהוא נופל על גב קרקע אעפ"י שהולך לאיבוד אסור שדרכן במנסכין כן שכן מזלפין יין לפני ע"א והוא ודאי טעי בהא דאמרינן התם אמר רב פפי שמע מינה האי עו"ג דשדא חמרא לבי מלחא שרי מתקיף לה רב אשי מי דמי התם קא אזיל לאיבוד הכא לא קא אזיל לאיבוד. והוא סבור דלאיבוד ממש קאמר וליתא ולדבי מלחא נמי. הא ודאי לאיבוד אזיל אשר לא יאסף. אלא לאיבוד שהוא נאבד בבזיון שהוא בטיט או בזפת וכן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר וכן פר"ח ז"ל אוקימנא ביין שנותן למתקו כדי שיפלוט ריח העבוד של עור ויזרוק אותו יין דקא אזיל לאיבוד שנעשה כאותו שנותן מים לטיט ופירש בירושלמי אין עו"ג עשוי לנסך על גבי דבר מאוס ע"כ. אבל עו"ג דשדי מים או מים ויין לגבי תבשיל מליח שעושין בו יין מליח דישראל אסור. עכ"ל הרב ז"ל ואף הרמב"ן ז"ל הביא ירושלמי זה שם בחדושיו וחס לומר שמא ניסך אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס.
עוד שם עוד כתב כל מקום שאמרו במגע עו"ג וכו'. אמר הכותב כאן שנה בחטא כבר כתב כן למעלה וכבר כתבתי עליו מגלה טעותו הגמורה בכל וראיות ברורות שהלכה כמאן דאמר שאדם אוסר דבר שאינו שלו דבר תורה ושמותר ליטול דמי ההוא חמרא מאותו עו"ג שנסך את יינו ואפילו נסכו בפירוש לע"ג לפי שאינו מוכרו אלא נוטל דמיד נזקו ונכרי כי משלם מה שהיזיק נוטל מה שנסך וששילם את דמיו והראיתי שם בראיות ברורות שזה אמת שזה נכון.
עוד שם הא דאמרינן ישראל שהיה נושא לעו"ג מנה ואמר לו המתן לי עד שאמכור יין וחבית וכו'. אמר הכותב כבר כתבתי למעלה וגליתי טעותו בזה ושהראשונים נ"ע שאמרו עכשיו אינה בקיאין בטיב ע"ג ומשמשיה הם הם שאמרו בפירוש שעל זה יש לסמוך ליהנות ביינן וליטול ישראל ממנו חובו מן העו"ג הם אמרו כן בפירוש והוא אומר שלא אמרו אתמהא. ומה שהוסיף דכשהזכיר בגר תושב יינו ונחלקו בו אינו אלא מגעו. זו טעות גמורה שאפילו תינוקות של בית רבן לא יטעו בו והיאך אפשר לטעות בזה בשום פנים והלא אמרו יינו כשמנן ושאר כל דבריו כנכרי והיאך אפשר לומר יינן שנגע בו כשמנן וכי שמן יש בו איסור במגעו ואם אתה מפרשו כן אינך נמלט מאחד משני דברים כדי להשוות יין לשמן או שתאמר שמגעו ביין אינו אוסר אפילו בשתיה כשמן ונמצא חומרו קולו וזה אינו דליכא מאן דשרי מגעו דיין אפילו בשתיה או שתאמר דמגעו בשמן כמגעו ביין וזה אינו דבמגע שמנו של גר תושב ואפילו בנכרי לא אסרו כלל וזהו שתמהו מעיקרא שמנו כיינן סקלא דעתך ואלו דברים שכתב קראם נכונים ומתקבלין ואינן אלא נעות רוח ובטלים באמת הוא היה האומר הראשון.