עוד שם כתב בשיעור פגימת סכין הא דאמרינן בפרק קמא דחולין אמר רב הונא בר רב קטינא אמר ריש לקיש שלש פגימות הן וכו' ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן וכתב יש מי שאומר דהלכה כרב חסדא מדקאמרינן בקדשים לא מיירי ולא קאמר דבדיקת סכין לית ליה ואין זה מחוור דהא בעא מיניה רב אחא מרב אשי דמיא לסאסא מאי ואם איתא מאי קא מבעיא ליה ותו דהא אמרי בגמרא במערבא בדקי לה בשמשא ובנהרדעא במיא ורב אחא בר יעקב בחוט השערה רב ששת בריש לישניה וכו' עד הילכך קיימא לן דפגימת הסכין בכל שהוא. ומיהו לאו כל שהוא ממש אלא אוגרת כשמה שאוגרת שום דבר. וזה אינו נכון ומאן דדייק דהלכתא כרב חסדא מדאמרינן ואידך בקדשים לא מיירי ולא קאמר דאידך פגימת סכין לית ליה שפיר קא דייק דודאי ריש לקיש כל עיקר לא אמרה לשמעתיה אלא משום מאי דמסיים בה וכלן פגימתן כפגימת המזבח ולא לאשמעינן מנינא בפגימות אלא ודאי עיקר שמעתיה לאשמועינן פגימות דבחד שיעורא דהיינו פגימות בלחוד מאי דמחדי' בהו והא אתא לאשמועינן ואם איתא דלית להו האי שיעורא בפגימת סכין ודאי לית להו למיחשבה בהדייהו אלא הדבר ברור דכלהו מודו כרב חסדא.

אמר הכותב כותב זה בחלום ידבר דאינו אלא מביט בחבור ורואה וחולק ודבריו לא בהשכל דאם כדבריו שלא בא ריש לקיש אלא משום לאשמועינן פגימות דבחד שיעורא לא משום מאי דמחדית שכלן כפגימות המזבח ופגימת המזבח חגורת צפורן הוא דאתא לאשמועינן היא הנותנת שהיה לו למנות פגימת סכין דאף היא כפגימת המזבח ואם בא לומר דלר"ל לא אתא לאשמועינן אלא הנהו דבחד שיעורא בקדשים ה"ל לפרושי הכין. ואפילו הכין דברי בטלה הן שאין בדבריו אלה לא כח ולא נה ולא סייעתא ולא תיובתא ולא ידענא להו פיתרי ומה שאמר שזה דבר ברור לא ברור מלל דלפי שמנאה רב חסדא בכלל הג' האחרות אמרו בדרך דילמא ר"ל אפילו אית ליה דרב חסדא בחולין לא קא מיירי. ותדע דאם איתא דכלהו אית להו כרב חסדא מאי קא בעא מיניה רב אחא בריה דרב אויא מרב אשי דמיא לסאסא מאי דהא כלהו אית להו בכדי שתחגור בה צפורן ורב אשי נמי דאמר ליה מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן טפי הוה שפיר למימר ליה אפילו בטפי מינה כשרה דהא אמר רב חסדא דפגימות סכין כפגימת המזבח ועוד כתב ומאי דמייתי ראיה מדאמר בנהרדעא בדקי לה במיא ובמערבא בשמשא ורב אחא בחוט השערה ורב ששת בלישניה למימרא דלית להו דרב חסדא לאו ראיה היא דלא משכחת בחד מינייהו לישנא דאצרכתא דלא אמר במערבא מצריכי אלא בדקי וכולי האי לחזר אחר סכין יפה אבל לעכב אין לנו אלא כדי שתחגור בה צפורן ע"כ ואין אלו אלא דברי הבאי. חדא דכל הני בתר מאי דאמר מנין לבדיקת סכין מן התורה קא מייתינן להו דמשמע כל חד וחד מהני בדקי לה הכין לצריכותא אי אית בהו פגימה כלל דפסלי ליה לשחיטה מדינא דאפילו בפגימה כל שהיא מיפסלא ומינה אמר רבה וכן רב פפא דצריכא בדיקה אבישרא דאי בחגורת צפורן כרב חסדא בישרא למה צריכא והלא הבשר מרגיש כל שהו אבל אינו חגור בפגימת אלא ודאי משום דפגימת הסכין בכל שהוא ומיהו לא שתהא פגימה כל דהו ממש הנראית לשמש פוסלת דהא חוגרת אמרינן אלא שאילו היתה נראית שם היו בודקין אותה לאחר מכאן אם תחגור שום דבר ואפילו חוט השערה ובכך היו פוסלין אלו נמצאת פגומה אפילו כך אחר שחיטה ותדע לך דעל כרחנו יש לנו לומר כן דלצריכותא אמרו דהא חד מהני רב ששת דבדיק לה בריש לישניה דבסורא אמרו בשרא אכלה בשרא בדיק לה אלמא צריכותא היא וכן פירש רש"י ז"ל זה לשונו: בשרא אכלה בשרא בדיק לה היא באה לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה בבשר או בריש לישניה או בבשר אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כן יפגע בו בשר הסימן אבל בדבר אחר לא היה בדיקה שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר עד כאן לשון הרז"ל והרמב"ן ז"ל כתב זה לשונו: נהירא דאמורא נינהו דלמאן דאמר אבשרא ואטופרא וחוט השערה ושמשא ומיא אפילו פגימה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חגור בה פוסלת בשחיטה ובלבד שתחגור בה צפורן או בשר או אפילו חוט השערה אבל אם אינה חוגרת כלום הרי זו דומה לסאסא. ורש"י ז"ל פירש דמיא לסאסא שאין פיה חלק אבל פגם אין בה ומדבעיא לן הא שאין בה פגם שמע מינה כל פגם פוסל בה והכי קיימא לן דהא רבנן בתראי הכי סבירא להו ורבנו הגדול ז"ל נמי לא כתבה להא דרב חסדא וכן בעל ההלכות ראשונות לא הזכירם כלל וכתבו היכי בדקינן בשמשא ומיא וחוט השערה וצריכה בשרא ואטופרא. ע"כ לשון הרב הנה שהסכימו לפסק החבור הוא וכל הראשונים אשר מימיהם אנו שותים. עוד כתב כאן לישנא דתחגור בה צפורן אינו מלשון חגורה כמו שסבור החכם שהפגימה היא החוגרת ע"כ ורואה אני בזה שצפרנו ואצבעו אינן מרגישין במה שכותב שאילו תחגור כמו תרגיש א"כ חזר לומר שפגימת סכין בכל שהוא שבצפורן מרגשת היא אפילו בכל שהוא. גם במה שבא לדקדק בין תחגור בה צפורן לתחגור את הצפורן חזר מדקדק ולא ידע בדקדוק מאומה שאין זה אלא דקדוק של מי שלא דקדק בלשון חכמים שהם ז"ל לא ימנעו בדבר שזה פועל בזה וזה נפעל מזה מלהזכיר הנפעל בלשון הפועל שכן אמרו החולץ ליבמתו אעפ"י שהוא נחלץ והיא חולצת וכזה במקומות אחרים גם במקצת מקומות לכתוב כן. גם דקדוקו וחברו צולע על ירכו כי ויחגרו ממסגרותיהם מלשון חגר הוא. ועוד למה לא פירש תחגור הפגימה בהצפורן וכמוהו וחגרת אותם אבנט שהוא כמו אבנט או יפרש שהצפורן תחגור עצמה וכמוהו חגרו שקים שהוא כמו חגרו עצמם בשקים שלשון חגירה נופל בין בפועל בין בנפעל וכמו לבש ולבוש. וחושב הוא לחכמה כשהוא בודל מדברי כל הראשונים ושלא לצורך ולא להועיל וכולם מפרשים תחגור מלשון חגורה והרמב"ן ז"ל כתב שהצפורן חגור בה ופעמים אומר בקונדרסו ואדוני מורי רבנו משה אומר כן כדי לחסום הרואים ומצד אחר מעיד על עצמו שלא עמד על דבריו כלל עוד הוסיף בה דברים שכן כתב ורב אחא דבעא דמיא לסאסא מאי ודאי מרגשת בה צפורן ואעפ"כ כשרה שזה אינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל אלא כשמחדדין את הסכין ביותר עולה על פיה כמין חוט אחד ואותו חוט מסכסך בבשר האדם דומה לראשי השבלים ופעמים אותו חוט מסתלק מעל הסכין ועליו שאלו והשיבו שהוא כשר שאין פגימות אלא שמתוך דקותו של אותו חוט הוא מסכסך כך ונתבאר בפירש מה שהיה נעלם מרבנו ע"כ ומי יתן החרש יחריש ותהי לו לחכמה כי סכסך דברים ובא לפרש וכתב מגלת סתרים כי זה החוט שאמר שאינו מגוף הסכין לא ידעינן מאי וכי נוסך מן המשחזת על הסכין ומין בשאינו מינו אינו מעכב או בא לומר שכיון שלפעמים נופל אותו חוט מעל הסכין אעפ"י שעכשיו בשעת שחיטה ישנו רואין אותו כאלו אינו ולא פגע ונגע בסימנין או מה בא ללמדנו שאם הוא נרגש כמו שהוא אומר וכל פגימה שהיא בסכין עצמו ונרגשת בצפורן פוסלת אפילו ..שבחוט זה שאמר תפסול ומה הוא הדבר שנעלם מרבנו שגלה הוא ואני רואה שהוא סותם הגלוי ובא לפרש ולא עלתה לו בידו.

עוד שם כתב החכם בענין תלוש ולבסוף חברו ובטלו דאמרינן עלה בגמרא אמר רבא פשיטא לו וכו' ואני אומר וכו'.

אמר הכותב הנאה והראוי שראיתי בכל דבריו הוא מה שכתב כאן שהוא עמד על דברים וראה כי מתוך דקדוקיו ופירושיו המוכרחין אמר מה שאמר והוא לא מצא בהן ידיו ורגליו ועשה עצמו כלא שומע ואמר שאין אזנו יכולה לשמען ואולי האמת אמר בזה אבל אוזן מלין תבחן שמעה ותאשר. ועל שאר דברים שכתב שם איני רואה לטרוח בהן כדי שלא אוציא הזמן לבטלה וכל רואיהם יכירום.

עוד שם כתב שנראין דברי האומר דאיפשיטא בעיין וכו' ואני אומר אכשור דרי בעלי הגמרא וכו'.

אמר הכותב ירפד חרוץ עלי טיט וחפצו מכריחו למלאת גוילים בדברים בטלים. ותחילה אומר כי בחבור כך כתוב קשיא לי אי פרושי קא מפרש כשרה כשרה למה לי ומכאן נראה לי לכאורה דהאי דיחוייא בעלמא היא ולא דסמכא ולא דייקינן בה כולי האי וכיון שכן אע"ג דהא דרבא לא איפשיטא בהדיא לכאורה ברייתא בכותל בנין כדאוקימנא מעיקרא ודברים של טעם הן ובעלמא דייקינן הכי נמי ומה שכתב דהלכתא הכי ולא מטעמיה מסייע אין בו ממש ואומרים לו לא מדבשיך ולא מעוקציך דאיהו שביק בישרא שמינא ומגרר גרמי ובכל מה שכתב אין בו תועלת של כלום חדא דאילו הוה פשיטא ליה לרבא בשחיטה אי שמיע ליה דרב פפא ודאי רבא שמעה להא דרב פפא רב פפא תלמודיה דרבא הוה ואמאי דקא פריש לה רבא כרבי אלעזר דאמר תברה אמר רב פפא כולה חד תנא הוא ולא קבלה רבא וטעמא משום דרב פפא אזיל לטעמיה דאמר דחקינן ומוקמינן כחד תנא ותרי טעמי ולא מוקמינן בחד טעמא ותרי תנאי כדאיתא במנחות בפרק כל המנחות באות מצה ופליג אדר' יוחנן דאמר בשלהי פרק המפקיד מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאניה לבי' מסותא דניחא ליה לרבי יוחנן לדחוקי ולאוקמי בחד טעמא ובתרי תנאי מלדחוקי ולאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי ורבא ניחא ליה נמי בהכין מלדחוקי ולאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי. ותדע לך עוד דאם כדבריו גמרא דידעי לה הא דרב פפא אמאילא פשטא מהא ולימרו כלום איסתפקא ליה לרבא אלא משום דסלקא דעתיה דהאי ברייתא דזרעים תנאי היא ולא משכח ליה פיתריה בלאו הכי הא אמר ר"פ דחד תנא ותרי טעמי הוא ועוד תדע לך דרב פפא לא אתא למימר דהכשר זרעים לאו תנאי דעל כרחין תנאי נינהו בעלמא אלא דפרושי קא מפרש הא דלא תיקשי רישא לסיפא. ועוד דהא האי תנא דהכא סבר כתלוש דמי ור' אליעזר סבירא ליה כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולענין הכשר זרעים נמי אית ליה הכין דגרסינן בפרק המוכר את הבית מי גשמים שחשב עליהן להדיח את האיצטרובול אליבא דר' אליעזר לא תיבעי לך דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע דאלמא פשיטא להו דר' אליעזר לענין זרעים כמחובר דמי אם כן ראייתו יתיב זבוב ומחיק ליה וליכא למיסמך עלה ודברים אלו יותר אדנים לעמודים ליחידים ולכל אשר על האמת מודים.

עוד שם גרסינן בפרק קמא אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב הונא וכו' ואינו נכון וכו'.

אמר הכותב אין אדם יכול לעמוד על דעתו איך עלה על לבו לומר דכיון דהוא גופה לא שריא אלא בדיעבד לא שייך למגזר וכוליה תלמודין אסרינן דיעבד גזרה משום לכתחילה פירות הנושרין בשבת אי נמי ביום טוב אסרוה דיעבד משום גזרה שמא יעלה ויתלוש וכן משקין שזבו. וכן מבשל בשוגג בשבת ואספרם מחול ירבון. והשוחט במגל קציר דרך הליכתא דאסרי בית הלל באכילה מיהא וטעמא גזרה שמא יבא מעט ויפגע בפגם אילו אמר ברי לי שלא הבאתי מי שריא ליה גם מה שהאריך בספור ייחוסו של רב שהיה ר' חייא חביביה ורביה לא ידעתי למה וכי לייחוסו הוצרכנו כאן לדעת מי היה רבו. גם מה שאמר דרב לא אמר על הא דנעץ סכין בכותל ילך ויבשר לתינוקות דגמרא עשאה אמר מר כדי לומר מה שאמר רב עלה והוא אומר דבעלמא איתמר אם כן הוה ליה לגמרא לאיתויי ההיא דאמרה רב עלה שאילו אמר רב צואר בהמה למטה כשרה אבל צואר בהמה למעלה לא חיישינן שמא ידרוס היינו אומרים כן אבל עכשיו דאמר לא שאנו על כרחנו לאו מימרא באפי נפשיה איתמר אלא אברייתא אמרה והוא אומר דלאו אהא אמרה אין אלו אלא דברי החול אלא ודאי דאפילו בדיעבד ואפילו באומר ברי לי פסולה גזרה דלמא דריס ולאו אדעתיה וסבור שלא דרס ומתוך כובד הבהמה שמא הכבידה מעט על הסכין ונדרסה.

עוד כתב שם. סכין ששחט בה טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' עד והכא איכא למידק טובא שוחט בסכין של נכרים מאי טעמא אסרי כלל וכו'. אמר הכותב ראו הביא לנו רוב דברים ללא הועיל וקושיות ישנות מקושש ובפירוקין חלושין את הישרה יעקש ואם אבא לכתוב על כל פרט אוציא הזמן לבטלה אבל שלא יהיה חכם בעיניו אכתוב מעט מהרבה ותחילה אומר כי מה שהקשה דסכין של נכרים נותן טעם לפגם ולמה קולף ולמה מדיח קושיא ישנה היא זו ועליה נאמרו תירוצין רבים לראשונים ואחד מן התרוצים דילמא בסכין בן יומו. ואי נמי מאן אמרה להא דסכין של נכרים רב ורב דילמא אית ליה נותן טעם לפגם אסור ורבא איסתפק ליה בע"א גבי עכברא בשכרא דאסר רב אי אסר משום דסבירא ליה נותן טעם לפגם אסור. ויש מי שתרץ דשמנונות שבעין על גבי הסכין אין בו בשאינו בן יומו נותן טעם לפגם והתירוץ הזה אני מגמגם בו קצת דבר הניכר לעין הוא דטיחת שמנונית מועטת שעל דופני הסכין אפילו לשעתא נפגמה קצת וכל שכן וכשאינו בן יומו ואין מביאין ראיה מחתיכה של בשר ושל שומן המרובה ועומדת בפני עצמה לטיחה בלבד ועוד שעל ידי הברזל מקבלת טעם ונפגמה והנסיון מעיד על זה ועם זה לא תקשה לנו ההיא דחלתית של נכרים שהביאו הראשונים על זו כמו שכתב הוא. אבל מורי הרב רבי יונה ז"ל היה מתרץ באותה של חלתית דמה שאמרו שם אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אעפ"י שסתם סכין שמנוניתא איכא שאני התם לפי שהחלתית ניקח מן החנונים והחנוני מקנח כליו כדי להשביח מקחו ושלא יהיה חלתיתו מזוהם ולפיכך אין בו אלא משום הבלע שבסכין שנגעל על ידי חריפות החלתות. ועל הבלע הנפלט הוא שאמרו שאעפ"י שנותן טעם לפגם חריפות החלתית מתקנו וחוזר לשבח. וזה יותר נאות מן התירוץ והפירוש שכתב הוא שאעפ"י שאמרו אחד מן הגדולים הקודמים אינו נראה והוא חלש וזר אלא שהוא אומר אהבתי זרים ותדע שאם כדברי אותו פירוש איך אמר אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר ומי אמר שהשומן נותן טעם לפגם בחלתית שנצטרך לתרץ וליתן טעם לאיסורו ואדרבה אנו אומרים שהוא לשבח וראוי להחליש כח חריפותו. ואיך תהיה ההנחה הפך הדבר ואם מפני שאין דרך לעכב ולאכול שומן עם החלתית וכי כל הדברים שאין דרכן של בני אדם לאכול זה עם זה חושבין אותו לפגם. והנה מה זה שהשיבו אע"ג אגב חורפא דחלתית מחליא ליה ועוד שאינו כן ועוד שאי אפשר לומר כן דהא אין דרכן של בריות לשתות עכברא בשכרא ואפילו הכי נסתפק ביה רבא וכי אין דרכן של בריות לזלף יין על גבי חטים ואפילו הכי אסרו חביתא דחמרא דנפלה לביתא דחיטי ועוד במאי דקאמרי אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה אינו במשמע הלשון ששומן שעל הסכין מחליא ליה לחלתיתא אלא דאגב חורפא מחליא לשומן חדא דלא הוה ליה למימר אגב חורפא דחלתיתא דאגב משמע דעל ידי זה נתקן האחר ואם איתא הוה להו למימר אגב חולייה דשמנונית מחליא ליה חורפיה דחלתיתא ועוד דשומן מאן דכא שמיה לימא סתם מחליא ליה הול"ל אגב חורפיה דחלתיתא שמנונית מחליא ליה. אלא אין פירוש זה נכון ואדרבה הכי קאמר אע"ג דפסקא נותן טעם לפגם שפליטתו פגומה ע"י חריפותו של חלתית מחליה ליה לאותו טעם הנפלט. עוד כתב דתו איכא למידא דודאי קיימא לן כרב באיסורי וכיון דכן בשוחט את הטרפה היכי פסקינן דסגי ליה בסכין בהדחה ותו קשיא מההיא. דאמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח ולא סגי בהדחה ופירש המחבר דודאי בית השחיטה צונן וכו' עד ואינו נכון כלל וההיא דרב נחמן אטעיתיה אבל אני אפשר והכי פירושא סכין ששחט בה ולא הודחה אסור לאכול בה רותח כלומר לחתוך בה רותח מפני טיחת הדם שבה ואם חתך בה רותח לאחר שניטל מן האור כדמוכח בפסח שני אבל אם חתך בה צונן אמרי לא בעי הדחה ואמרי לא בעי הדחה כלומר אותו צונן שחתך בו דלא דמי לשאר צונן דעלמא דאיכא טיחא כל דהו במה שנגע אבל לגבי דם לאחר שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל אלו דבריו.

אמר הכותב באמת ניכר שלבו אונסו ושמא לא למד ואם למד שמא שכח וכבר אמרתי שאם באתי לחזר אחר פרטי דבריו אשר כתב והאריך הוציא הזמן לריק ואני מדלג על מה שאמר שהוא יפרש ההיא דרב נחמן דאטעיין ומי יתן לא יפרש וישתקע פירושו ולא יאמר דמה שאמר דהא דרב נחמן אמר שמואל בשלא הודח הסכין אבל אם הודחה מותר לאכול בו אפילו רותח זה הפירוש מופרש ומוקצה מחמת חסרון ידיעה דכל איסור סתם משמע ודאי אסור עד שיכשירנו הכשר גדול כשאר סכינים האסורים וכל הגדולים פה אחד פירשו לשון רש"י ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו ע"כ. ולשון בעל המאור ז"ל מדקא פסיק ואמר אסור לאכול בה רותח דומיא דקערה שמלח בה בשר אלמא צריך הגעלה בחמין ע"כ ולשון הרמב"ן ז"ל מדקא אמרינן אסור סתם משמע עד שיכשירנו הכשר גדול שהוא הגעלה או שיפה או ליבון ושמא אית ליה לשמואל בית השחיטה רותח מדאמרינן נמי בקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא דכל היכא דאיתמר אסור סתם מפני שהוא רותח הוא ע"כ ואחר שבא לחלוק על דברי החבור יותר היה לו ראיה לומר דשמואל אית ליה בית השחיטה רותח ולית הלכתא כותיה או שיאמר דהלכה כמאן דאמר רותח לא התירו בסכין ששחט בה טרפה משום דבית השחיטה צונן כדברי החבור אלא משום דאגב דטרידי סמנין למפלט לא בלעי כי על כל אלה היה מוצא סייוע בדברי הראשונים ז"ל ושהן נאותין אלא שכבר אמרתי שהוא בוחר הדרך הזר שאין לו חבר גם מה שכתב דשחתך בה צונן למאן דאמר לא בעי הדחה דאצונן קאי וטעמא משום דדם לאחר שנתייבש אינה נדבק כלל אלא נפרד ונופל והטעם זה טעות מכמה טעמים האחד שהוא בא להכחיש את העין שאנו רואין אותו נדבק אגב דוחקא דסכינא ועוד דמה שאמר צונן לא בעי הדחה לא חלקו בין צונן לח לצונן יבש. וכן לא חלקו בין שחתך בה מיד ששחט בה שעדיין הדם לח על הסכין בין לאחר שנתייבש .... אמרו והוא לא ידע בכל אלה. ומעתה הוא שלא הטעהו ר"נ ילך ויבשר לנערים ויתר מה שכתב שם על כבולעו כך פולטו ומה שחלק בין ניטל מעל האור ללא ניטל מעל האור ומה שאמר בהכשר ניצוצית ושהביא ראיה מכל יום ויום נעשה געול לחבירו שאמר בשלהי ע"א לא יספיק לי גליון על תשובות השגיות ומשכיל על דבר ימצא ואיש מבין יחקרנו.

עוד כתוב שם עוד כתב זה המחבר הכשר שיפה בסכין עם הכשר נעיצה ואינו נכון וכו'. אמר המחבר חפצו של זה הכותב איננו מניח לו לישון וחילק ראשון ראשון כי כאן לא היה מקום על זה שבחבור כן כתוב וסכין של נכרי צריך שיפה או נעיצה בקרקע מפני שתשמישו תדיר ולא תסור שמנוניתו בהדחה בעלמא ע"כ לשון החבור ומעתה אפילו תמצא לומר דשיפה מטהרת אפילו לרותח גמור כ"ש שמטהר לצונן ואי משום דאף נעיצה תטהר לצונן כבר אמר שיפה או נעיצה ומכל מקום כיון שמהר למצוא אני אומר שכן האמת שהמחבר כן דעתו שלא נשנית שיפה אלא לצונן חריף כאתרגא דשבור מלכא דשלהי פרק השוכר שבע"א שעל אותה משנה הביאו אותו מעשה דמשמע דמתניתין בצונן כזה נשנית ורש"י ז"ל כן פירש שם בע"א ורבנו שמואל ורבנו יעקב ז"ל כן הסכימו דלא אמרו שיפה ונעיצה אלא לחתוך בה צונן. והר"ר אברהם ז"ל כ"כ שם דלרותח צריכה ליבון או הגעלה וכתב הוא ז"ל וא"ת מפני מה לא פירש המשנה הכשר לרותח כמו שפירש לשפוד ואסכלא ותירץ מפני שהסכין רוב תשמישו צונן לפיכך הוצרכה המשנה ללמד הכשר אפילו לצונן ומשום דאגב דוחקא פלטה איהי ובלע אידך הצריכות שיטפה ונעיצה והכשר רותח לסכים וגם כן אינו צריך לשנות משום דבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל או בכלל את שדרכו ללבן באור ילבן הוא. הנה אמת ויציב הנה נכון דמארבעה קראי שמיע לן ונסתיימא הילכתא ויציבא למילתא.