Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The Fourth House, The First Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בית התערובות: כתב שם בענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה וכו'. אמר הכותב הגמול משלם לרבו ז"ל שהוא אומר משמו הפך מה שכתב הוא בעצמו כאן בדג וטמא שהרב ז"ל שכתב דכולן אסורין ולא סגי בקליפה וזה לשונו שכתב שם אע"ג דאמרינן בפסחים בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן לתוך חם אסור וחם לתוך צונן בקליפה מותר והכא בין שטמא העליון או תחתון טמא מליח הוא פולט לתוך טהור טפל חם לתוך צונן הוא שזה פולט וזה בולע ואמאי קתני אסור לגמרי וי"ל משום שהוא פולט תוכו כל שעה ושעה טפות מלוחות שהן כחמות אוסרין אותו לגמרי שלא אמרו קולף אלא כגון חתיכה רותחת לתוך חלב צונן שהוא מתגבר עליו ומצננו. אבל הכא כוליה חאים מרוב טפות מלוחות שהן חמות בעצמן וכן עיקר. ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל. ובאמת כי בפרק גיד הנשה גבי הא דאמרינן ההוא כחוש הוה כתב הרב ז"ל דאפילו בחלב שמן לא אמרינן מפעפע במליחה אבל כאן בדג טהור וטמא שכתב המחבר מה שכתב חזר הרב ז"ל וגלה שאין דעתו כן אלא הטפות החמות גוברות ומבליעות בכל ואוסרות את הכל. ולא ראיתי גם לראשונים שאמר אחד מהם כן אלא ודאי מליח כרותח דצלי ותדע מהנהו אטמאתא דאמלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי וטעמא דרבינא אמרינן התם משום דקסבר דכי אמר שמואל מליח כרותח כרותח דמבושל קא אמר וטעמיה משום דקא סבר דמיחל היוצא על ידי מליח מוליך ומבליע טעם קנוקנות שבגיד בכל החתיכות כרוטב שבקדרה ואע"פ ששומן הקנוקנות כחוש ואקשי ליה מר בר רב אשי מדקתני סיפא כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דכרותח דצלי קאמר ומהא שמעינן דרבינא אסר את הכל כמבושל ומטעמא דאמרן ומר בר ר' אשי דחי דאינו כמבושל אלא כצלי מכל מקום פחות מצלי ליתיה ואילו היה חלב דעלמא שהיא שומן היה מפעפע ואוסר את הכל. ועוד שמעינן לה מעובדא דמרי בר רחל דאימלחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ואתא לקמיה דרבא ואסר ליה. ומדקאמר ואסר ליה הכל אסר ולא כדי קליפה ונטילת מקום דלעולם אסור סתם אסור לגמרי משמע דלאיסור קליפה בלשון מותר מפקי ליה וכדאמרינן בהנהו אטמאתא דריש גלותא רב אחא שרי ועל כרחין ההיא קליפה מיהא בעי כרותח דצלי ואפילו הכי אפקיה רבינא בלשון היתר וכן מר בר רב אשי דאמר אבא שרי. וכן בפרק כיצד צולין חם לתוך צונן שמואל אמר מותר דקא סבר תתאה גבר. ואקשינן אדמקרר ליה מבלע בלע ואמרינן בקליפה ואפילו הכי אמר מותר. ופעמים אומר קולף. ובשיעור נטילה אומר בהדיא יטול את מקומו וכדאמרינן התם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. אלא ודאי כל היכא דאמור אסור כהנהו אטמאתא וכעובדא דמרי בר רחל ודגים ועופות שמלחן זה עם זה ודג טמא שמלחו עם דג טהור לגמרי קאמר וזה ברור.
עוד שם כתב דאינו נאכל מחמת מלחו היינו מליח דקדירה וכו'. אמר הכותב לא די לו שכתב שבושין אלו פעם ושתים אלא שחוזר וכותב ודברי המחבר פירש רבנו תם ז"ל הם וכן בעל הלכות גדולות וכן הרמב"ן ז"ל ואף הרב אלברצלוני ז"ל. וכבר הארכתי בדבר זה למעלה ועוד ראיות אחרות ברורות מרב ששת דמלח גרמא גרמא ומדגים ועופות שמלחן זה עם זה והטעם שהטפות הנוטפות מחמת המלח חמות הן כמו שכתבתי למעלה ומלשון הרמב"ם ז"ל ונבלעות בכלי ואי נמי בבשר שנמלח עמו כל שאינו טרוד לפלוט והאמת כי הרב רבנו אברהם בר דוד ז"ל דקדק מלשון שאינו נאכל מחמת מלחו ולא אמר שאינו נאכל עם מלחו ועוד מטעם אחר ואמר שהמלח בלוע מן הדם ואסור באכילה ואין משערין את האיסור עם המותר ולומר אינו נאכל עם מלחו האיסור. וכל זה אין בהם כדי לדחות כמה ראיות מוכרחות ומה שאמרו אינו נאכל מחמת מלחו אינו נאכל כך מחמת מלחו שעליו לאפוקי מליח דצלי שנאכל עם המלח שעליו ואע"פ שהמלח אסור באכילה לשער בו רתיחתו מה לי מותר מה לי אסור הא אינו אלא לשער בו חומו ורתיחתו וכל שטועמו קפילא ואומר שנאכל או אינו נאכל מחמת מלחו מתירין או אוסרין ולא שיטעמנו קפילא קאמרינן אלא משערין כל שכמותו נאכל או אינו נאכל ואלו דברים ברורים. גם מה שפירש אינו נאכל בתורת בשר שאינו מליח אלא עדיין טועמים בו טעם מלח דברי הבל הם כי בודאי כל בשר שנמלח במליחה לקדירה אין לך אדם שאינו טועמו כבשר שנמלח ולא כבשר טפל שלא נמלח. ועוד שאילו כן לא היה להם לומר אינו נאכל מחמת מלחו אלא כל שנאכל מחמת מלחו הם אמרו שאינו נאכל מחמת מלחו והוא אומר שאינו נאכל כתורת בשר שאינו מליח לא לשון חכמים אלא לשון עלגים. ועוד שהוא אומר שזה בשיעור מועט אחר הכשר לקדירה הוא וחשב בזה לדחות הראיות החזקות שכתב המחבר ושיעור מועט זה לא ידענוהו ולא נתפרש ועוד שהוא כבר כתב בכמה מקומות שכל שפולט אדמימות דם הוא וזה לאחר שיעור גדול הוא כשש שעות ויותר לאחר הכשר מליחה לקדירה. ועוד שכל מי שחלק על דברי רבנו תם ז"ל והראשונים ז"ל בזה לא מצאו אינו נאכל מחמת מלחו אלא מליחת בשר דבעי ליה לאורחיה דזה ודאי אינו נאכל מחמת מליחתו והוא על כרחו הוצרך לומר שאינו כן מחמת כל אותן ראיות שמביא המחבר ורצה לחלוק ואמר אינקוט מיהת כל דהו בידי וכל זה מזקיקני לטרוח ולכתוב דברי הראשונים נוחי נפש כלשונם וככתבם. זה לשון הרמב"ן ז"ל פירוש רבנו תם ז"ל שמליח לקדרה מליח שאינו נאכל עכשיו מחמת המלח שיש עליו עד שינפץ אותו וידיחנו וכן הוא דהא אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ומלח בה סתמא כדין מליחת קדירה משמע. וכן מאי דאמרינן אימלחא ליה בהדיא נבלה הכי משמע למליחת קדירה והיינו נמי דאמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב והיינו נמי דאמר דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין מליחה הצריכה להם במשמע דהיינו מליחה דקדירה וכן נמי אטמאתא דאימלחן בגידא נשיא דאמרינן לעיל בפרק גיד הנשה כולן במליחה דקדירה משמע דלאו לאורחיה בעי להו. והביא רבנו תם ראיה ממה שאמר בפרק הקומץ רבה טעמא דמיעוט רחמנא לדם הא לאו הכי הוי אמינא דבעו מליחה והאמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו דאלמא מליחת קדשים כמליחת קדירה וכדאמרינן התם וכן לקדירה. ובעל הלכות ז"ל כתב ושיעור המלחת בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ומשהייה לה למליחה עליה כשיעור טויה ושיעור טויה פרשו הגאונים ז"ל כדי הילוך מיל. נמצאתי למד שכל ששהה במלחו כדי הילוך מיל הרי הוא כרותח והוא שיש עליו מלח הרבה שיהיה פניו מכוסין במלח והכי משמע בפרק הקומץ ורש"י ז"ל פירש בפרק כיצד צולין שאינו נאכל מחמת מלחו קצת ואינו ראוי לאוכלו אלא אם כן הוא מדיחו והרי אינו נאכל לא לגמרי קאמר שאין שום אדם יכול לאכלו אלא כיון שנתקלקל טעמו אינו נאכל מחמת מלחו קרי ליה ואסור ואפשר שזו המליחה נמי כמליחת רבנו תם ז"ל ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל. והוצרכתי לכתוב ולחזור ולכתוב כדי שלא יטעו אחרים בדבריו. גם מה שחזר וכתב בדג טמא וטהור שמלחן זה עם זה וטמא מליח וטהור תפל וטמא טפל וטהור מליח דוקא כשאין נוגעין זה בזה אינו כן אלא בנוגעין כמו שפירש בחבור וכן פירש הרמב"ן ז"ל וכן כל המפרשים ואינו צריך להאריך בביטול דבריו. וכבר כתבתי למעלה לשון הרמב"ן ז"ל.
עוד שם כתב שהדברים החריפין כצנון וכו'. אמר הכותב בכל מה שכתב כאן נשתבש בין בעיקרי הענין בין בלשון ותחילה אומר מה שטעה בלשונו אמר שאין שום דבר צונן מבליע ולא מפליט בשום חורפא ומתוך לשון זה משמע בברור שאינו מבליע אפילו מן המוכן שאם לא כן לימא אינו מפליט וכ"ש שאינו מפליט להבליעו באחרים ואחר כך אמר אלא שהן בולעין מן המוכן ואם בא לומר שהן בעצמו בולעין מן המוכן אבל אין מבליעין אחרים בחריפותן גם זה שיבוש שאם אותן דברים שנתערבו. בהן נעשו חריפין מחמת חריפותן אם כן אף הם נעשו חריפין ובולעין מן המוכן ואם לא נעשו חריפין מחמת תערובת הדברים החריפין אף האש כיוצא בהן שאם לא נתחממו באש אינה בולעין שעדיין צונן הם אא"כ ידחוק ויאמר דבאש צריך קליפה מיהא כדאמרינן בתתאה אדמקרר ליה מבלע בלע ובעי קליפה עוד טעה במה שהתיר לדוך שומים ובצלים בכלים של נכרים וכן לחתוך צנון בסכין של נכרים אם הדיח הסכין שאם כן חלתית של נכרים למה אסרוה אם מפני שומן שעל גבי הסכין לא הוה קרי ליה התם נותן טעם לפגם דכל שהוא בעין אינו קרוי פגום בשאינו בן יומו וכדעת רבותנו נ"ע אלא משום בלע שבו הוא שהחלתית מפליט בחריפותו ועוד אי איתא דהדחה קרי ליה ובהדחה סגי ליה נעיצה בקרקע קשה ועשרה פעמים למה לי בסכין יפה שאין בה גומות ואפילו לאכול בה צונן חריף ואילו בשילהי ע"א תניא סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן כי הא דמר רב יהודה ובטי בר טובי הוו יתבי קמי דשבור מלכא אייתו לקמיה אתרוגא פסק יהיב ליה לבטי בר טובי הדר נעצה עשרה זימני בארעא כי פסק יהב ליה למר יהודה דאלמא אם חותך בה צונן חריף כאתרוג וכיוצא בזה אסור עד שינעוץ עשרה פעמים בקרקע ולא שידיח לבד דאם איתא למה ליה נעיצה עשרה פעמים ידיח ודי וכדאמרינן גבי סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי ליה בעיא הדחה ובשוחט בסכין ששחט בה טרפה אמרו חד אמר בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה לא צריך וגם רש"י ז"ל גבי צנון שחתכו בסכין פירש באחד מן הלשונות משום פליטת בלע שבסכין. ובספר התרומה אסרו פלפלין ותבלין שדכו במדוך של בשר לתת לקדירה של חלב וכן איפכא שהדבר החריף מפליט בחריפותו ואגב דוחקא מבליע. גם מה שמתיר אפילו הן לחים טעותא הוא דהא אפילו יין שאינו חריף כל כך נבלע מיהא בכלי גת וכל שכן במכניסו לקיום וכן מפליט אם לא ימלא ויערה במים וממנו לדברים החריפים הרבה שמבליעין בקל וכן מפליטין. וחלילה לשחוק שומים ובצלים במדוכה של נכרים ומאן דכאית ליה אכיל גיעוליהן של נכרים.
עוד שם כתב בספרו דבר זה לשונו וירך שנצלה בחלבה וכו'. אמר הכותב כמה הוא חכם שהעתיק דברי המחבר ועשה עצמו כמחדש ראיות ומכריע ואין בכל דבריו כהכרעת הקולבון והמחבר כתב זה לשונו ויש אומרים דחלב כחוש וכן שומנו של גיד אוסרין כדי נטילת מקום שהוא יתר קצת מכדי קליפה וכדאמרינן בפסח שני נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ושומן מועט כזה שנטף על החרס אינו מפעפע יותר מחלב כחוש שבכליות או מחלבו של גיד והראשון נ"ל עיקר להלכה שאם כן לא היו אומרין סתם קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דבשלמא אם א"צ אלא כדי קליפה משום דקליפה לא חשיבה להו אמרי הכי אבל אילו היה אוסר כדי נטילה לעולם לא היו מתירין סתם ומכל מקום למעשה ראוי לחוש ולהצריך נטילת מקום ע"כ דברי המחבר אם כן מה חדש ובמה נתחכם על המחבר. ועוד אני אומר כי מה שאמר שהרב מוכרע מההיא ליתא דההיא דנטף על החרס היינו משום דהרוטב שמן ומפעפע אע"פ שהוא מועט אבל חלב הכליות אע"פ שהוא מרובה כל שהוא כחוש אין ברובו כדי לפעפע אלא שהמחבר החמיר בו להלכה.
עוד שם מקצת מרבותי ז"ל אמרו שאפשר דאפילו בחלב שמן וכו' והדברים מוכרעין שלא נאמרו דברים אלו וכו'. אמר הכותב כל מה שכתב תפל מבלי מלח וחולם הוא ואין בכל דבריו אלה אלא כריר החלומות המחבר הביא ראיות מוכרחות לכל בעל עינים שכן כתב דאדרבה יותר יש לומר דמפעפע במליחה מבצלי מפני שהמיחל היוצא מן הבשר מוליך את האיסור וזו היתה סברתו של רבינא שהיה אוסר אטמאתא דבי ריש גלותא דאימלחן בגידא נשיא כאילו נתבשלו בקדרה עד שבא מר בריה דרב אשי ואמר דמליח הרי הוא כרותח לאו כרותח דמבושל קאמר אלא כרותח דצלי ותמה על עצמך רבינא היה אוסר מליח כמבושל והוצרך מר בר רב אשי להביא מסיפא דשמואל דקתני כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרישא מלוח כרותח דקאמר כרותח דצלי הוא ואנו נקל ונאמר דאינו אפילו כרותח דצלי אתמה זו אינה תורה. ועוד דלא גרעא מליחה מריחא דצלי דהיאך אפשר שיהא מפעפע יותר בשר נבלה כחוש שצלאו עם בשר שחוטה שמן דהדר אזיל בשר נבלה ומפטם בשר שחוטה באותן ריח שקבל מבשר השחוטה ואלו ודאי דברים הנכנסין לאוזן בלא רשות הן והוא אומר מבלי טעם שהדברים מוכרעין שלא נאמרו דברים אלו אלא ע"י האור ואנה מצא ההכרע הזה אלא שקלמוסו הוגד לו ועל ראיית בשר נבלה כחוש שצלאו עם בשר שחוטה שמן אמר שאינה שאלה דדבר ברור הוא שהפיטום מתבשל בכל וברירה זו מי אמרה לו והא לוי דאמר לאו כלום הוא ואפשר דהלכתא כותיה והוא אומר דדבר ברור הוא דמפטם ומתפשט בכל כמה רב גובריה טפי מלוי וכבר כתבתי למעלה יותר מזה וכתבתי שאף הרמב"ן ז"ל סובר כן על דרך האמת וכמו שכתבתי דבריו למעלה בארוכה בלשונו גם מה שחלק על דברי המחבר במה שאמר דבמליחה משערין בששים ואמר שלא אמרו ששים אלא במבושל וניער וכיסה אבל במליחה ואפילו בצלי לא. טעותא רבתי היא וכותב הוא בלא השגחה וכי אלו צלה בשר נבלה שמן עם חתיכה אחת של בשר שחוט לא יאסור את כולה אם אין בחתיכת השחוטה ששים ולא נאסור אלא כדי קליפה או כדי נטילה הא ודאי בורכא דהא אמר ר"ה גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מריש אוניה ואוקימנא משום דמפעפע ואפילו במליחה נמי אסר רבא לרב מרי בר רחל ואסור לגמרי משמע ומה שאמרו בניער וכסה היינו שלא לאסור את שאר החתיכות שבקדרה לפי שאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב וכמו שכתב המחבר בחבורו ומשום רבנו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות וגם כן כתבתי אני למעלה אבל החתיכה עצמה שנפל עליה החלב כולה אסורה בלא ניער וכיסה וכדאמרינן עלה התם מאי לא ניער ולא כיסה אילימא לא ניער ולא כיסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט וכן אם נמצא חלב מפעפע נמלח עם חתיכות מרובות ולא נודע באיזו מהן נגע בשעת מליחה כולן אסורות אם אין ששים בין כולם כנגד חתיכת החלב המפעפע ואלו דברים נודעים ברורים לכל מי שיודע בהלכות איסור והיתר בין ימינו לשמאלו.
עוד שם ומה שכתב המחבר דמחמירין באיסורי דרבנן וכו'. אמר הכותב טעות הוא זה דאפילו בדרבנן נחמיר כל היכא דלא ידעינן מאי נפקא מינה וכחל יעיד דמשום דלא ידעינן מאי נפקא מינה אלא מתירין בששים וכחל מן המנין אלא שהיה לו לפרש אם נפל איסור דרבנן בתוך היתר ולא עמדנו על שיעורו בשל תורה להחמיר ובשל דבריהם להקל והדברים עתיקים.
עוד שם גרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות וכו'. אמר הכותב באמת הפירוש הזה שקראו נכון נכון למועדי רגל ויש בכלל דבריו הראשונים והאחרונים מלא סל שבושין. ותחילה אומר כי מה שאמר שאין שיעור ששים בצלי ובמליחה אלא בבשול והביא ראיה מקולף עד שמגיע לאיסור וכונתו לסמוך על אותה שאמרו קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. זה באמת מאתו לא שגגה הוא אלא יותר מכדי טעות דההוא שמואל אמרו ובירך שצלאו בגידה ומשום דקנוקנות שבגיד כחושין הרבה ואין בהן כדי לפעפע ודברים מפורשין הם אלו בגמרא גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואקשינן אינו והא אמר ר' הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מריש אוניה ופרקינן שאני חלב דמפעפע ואקשינן תו וכי צלאו בחלבו מי מיתסר והאמר רבב"ח עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילו לר"י ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ופרקינן ההוא כחוש הוה ובמליחה מיהא מפורש בכמה דוכתי דנאסר הכל מדגים ועופות ומבשרא דמרי בר רחל ומאטמאתא דריש גלותא וכבר כתבתי זה כמה פעמים למעלה וזה אפילו בר בי רב דחד יומא ידענו. גם במה שנמשך אחר דבריו ואמר לפי מה שגזר בזה והיאך מצטרף לבטל מה שלא נתערב עמו ותמה הרבה על זה והדברים אינם כמו שחשב והיה לו לזכור דאנן קיימא לן כל אסורין שבתורה בששים ואמרינן בפרק גיד הנשה דילפינן לה מן הזרוע בשלה וקסבר דבשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן והעצמות אינן בכלל איסור. ועוד דקיימא לן כמאן דאמר קליפין מצטרפין לבטל ולא עוד אלא שאפשר שאפילו קליפי איסור מצטרפין לבטל את האיסור ואעפ"י שלגבי ליטרא קציעות שנדרסה על פי חבית פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר אמר רואין כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ור' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו הדברים עתיקין וצריכין ידי אומן והפירוש שפירש בההוא זיתא דתרבא אין בו רוח חיים ושלח בכל ישראל וטעות הוא בידו מכמה צדדין שהוא נסתבך והרחיב את הדרך שמתחילה נפל בפני עצמו בסל שמולחין ולא נגע בבשר ועמד הבשר זמן מרובה ונתייבש ונצטמק ואח"כ נתבשלו יחד מכל חבלות תחבולות האלו לא נזכר בגמרא כלום ועוד שהצימוק שנצטמק הבשר לא מחמת בליעת הסל אלא שיצא המיחל כולו והלך לו ונתייבש הבשר וכן החלב ומאי דקאמר במאי דבלעא דיקולא והדיקולא לא בלע והיה לו לומר בשעת נפילתו או כיוצא בלשון זה. ועוד הוא מפרש רב אשי להחמיר ודברי הנהו רבנן לקולא וכל הנביאים פה אחד רב אשי לקולא והנהו רבנן לחומרא רש"י ז"ל פירש זה לשונו סבר רב אשי לשיעורי להיתירא ולאוסופי עלה מה שבלעה קדרה כדי לבטל את האיסור ע"כ והנה פירש גם מאי דבלעה קדרה כדברי המחבר ורש"י ז"ל באותה שגגה ששגג המחבר. וכן פירשו בתוס' כדברי רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל פירש זה לשונו פירש דיקולא סל כדאמרינן ריש תורא בדיקולא ופירש הענין לא שהיה כזית ידוע בשעת נפילה אלא עכשיו מצאו בו כזית וידע רב אשי שבשעה שנפל שם היה בבשר ששים כמה שמצא עכשיו בחלב אלא שעכשיו נתמעט נפח הבשר ונצטמק מחמת מלחו שהוציא ממנו המיחל ונתייבש ונתמעט סבר להוסיף עליו מאי דבלעא דיקולא כלישנא בתרא דלעיל ולא היה נותן לב לחוש שהיה יותר החלב כשנפל שם ואמרו ליה רבנן אף החלב נצטמק לפי חשבון מחמת המלח שנמלח עם הבשר וכשם שאין בבשר ששים עכשיו כך לא היו בו ששים בשעת נפילה. וראיתי לגאון ז"ל שאמר דיקולא דבשרא שיעורא הוא כלומר מלא סל בשר והוא מתבשל בקדרה ומאי דבלע דיקולא לא גרסינן אלא מאי דבלעה קדרה כדפרישית לעיל ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל הנה שפירשו הכל דרב אשי להקל ולא אחד בהם שהבין בהלכה לפרש באותו הפירוש הנכון שמצא באמתחתו וכן פירש הלכות גדולות ז"ל שרב אשי להקל. וכן הראב"ד ז"ל. וכן הרב בעל התרומה ואני תמה איך לא ראה אחד מכל אלה. גם מה שאמר הוי יודע דכי משערין ברוטב רואין ביצה ומחצה שלו שהוא רביעית לוג לכזית והכי מוכח בר"פ המוציא יין וזה לא נתבאר בדברי המחבר ע"כ.
אמר הכותב הוי יודע שאינו כן ולא נאמרו דברים אלו אלא במוציא יין יבש לפי שאינו חייב. אלא אם כן הוציא דבר חשוב ונתנו שיעור ביין כדי מזיגת כוס יפה דהיינו כוס של ברכה ורובע רביעית דכי חשוב ימזגנו יעמוד על רביעית ולפיכך תניא ר' נתן אומר יבש בכזית לומר דכל שיש בו כזית רביעית יבש הוי רביעית. וכן לענין דם נבלות דמטמאו בה ואמר ר' יוסף בר יהודה אף כשטימאו ב"ה לא טמאו אלא בדם רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית וטעמא משום דאין דמה מטמא עד שיהא בו בשיעור בשרא לטומאה דהיינו כזית קרוש כבשרא אבל לגבי ביטול האיסורין אינו אלא מחמת טעמו וכך שיערו שבשיעור ששים הטעם מתפשט בכלל ומתבטל ובזה מים צלולין ומרק לח כחתיכה קרושה ולא שיצטרך כד אחד של רוטב לבטל כביצה של נבלה. ולכחל מי מקוה מים שכל גופו עולה בהן. ודבר ברור היא אדרבה יותר מתפשט ומתערב בכל ברוטב שהוא לח ממה שיכול להתפשט ולהתערב בחתיכות. ועוד תדע לך דכשנפלה חתיכת נבלה בקדרה של בשר שחוטה אין גוף החתיכה נמחית ומתערבת בקדרה אלא צירה ושומנה שניתך ונעשה כעין המרק ופעמים שאין אנו מבטלין הבשר כמות שהוא אלא פליטתו וכיון שכן אף הרוטב שבקדרה משערין כמו שהוא וזה דבר פשוט. ועוד תדע דמאי דאמר חומרא דאתי לידי קולא כיצד בחתיכת בשר שחוטה ששיעורה כעשר זיתים שנפל עליה כזית רוטב של נבלה לא אסרה שהרי יש בחתיכה עשר רביעיות שהן חמש עשר בצים שהן הרבה מששים זתים ורביעית רוטב אינו נחשב בלחותו אלא לכזית בלבד ונמצא בטל ביתר מששים אלא דברים שאמר לא ברירן ולא בהירן וטעות הן בידו וביד מי שאמרן.
עוד שם כתב הא דגרסינן בגמרא גני זרוע בשלה וכו'. אמר הכותב מה נעשה לו אם הוא מרבה לתמוה ואוטם אזנו משמוע המחבר כבר אמר כי שיעורן אלו לשעורין דעלמא לקחום וכעין אסמכתא דאי לא עצמות של איסור וקליפין של איסור היאך אפשר שצריכין שיעור להתירן והלא הן אין בהן איסור ומה אנו צריכין לבטלן ואי בעצמות שיש בהן מוח כבר כתב המחבר שהמוח מצטרף אבל גופן של עצמות איזו לחות יש בהן שנצטרך לבטלן ואם מפני שהן מחוברין אל הבשר והן כגוף אחד אם כן גיד וקנוקנות שבו נצטרך שיעור לבטל גם את הגיד וגדי שצלאו בחלבו אפילו כחוש יהא כולו אסור דכולו חתיכה אחת היא וכל שכן שיש בו טעם בבשר משא"כ בעצם ועוד דבירושלמי תניא בהדיא דטנופת של היתר מצטרפת לאיסור ואף טנופת של איסור מצטרפת עם ההיתר אמרה ר' הונא דגרסינן התם בפרק סאה תרומה תני אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומות ר' ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שנצטרף עם החולין להעלות את התרומה ממה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפין להתיר הדא אמרה טנופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומות אבל ברייתא תניא בהדיא מיהא שאין טנופת איסור מצטרפת עם האיסור וטנופת היתר מצטרפת עם ההיתר ואם איתא דבגמרין בדוקא אמרו דבשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן האי ברייתא דמייתי בירושלמי קשיא להני אמוראי בין למאן דאמר בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן בין למאן דאמר בשר בהדי בשר משערינן ועצמות של היתר אין מצטרפין לבטל דכל שכן לרב הונא דאמר דאפילו קליפי איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור. ורבנו שמשון ז"ל כן הביא הא דר"ה דירושלמי בפרושי המשנה שלו בסוף מסכת תרומות לומר שכן הלכה כדברי ר' הונא. והדין נותן שהרי אמרה רב הונא ואמרוה לרב ביבי וקבלה אלמא הלכה הוא ומקובלת בידם ועם דברי המחבר נתיישב הכל לעין ריאה ואוזן שומעת.
עוד שם ולענין חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו וכו'. אמר הכותב ראיתיו מאריך בדבר הזה הרבה ועדיין לא כלה מרוב דברים וכמדומה שלא עמד על דברי ראשונים בזה שהדבר הזה והראיות תלויות באשלי רברבי ודברי המחבר והראיה הזו דברי רבנו אפרים ז"ל ונחלקו בזה הוא ורבנו יצחק הזקן ז"ל הידוע בעל התוספות ואחריהם אבות העולם והוא בא לחתור הכותל לעיניהם בצפורנו. והוא מעיד על עצמו שאינו מבין הדברים האלה והיה לו תחלה לטרוח ולעמוד על דבריהם קודם שיקשה עליהם והרבה היה לו להשיב על דבריו אילו באתי להשיב על כל דבר ודבר אלא שאני מדלג ומקצר כמה שאוכל. ואומר אני כי מה שתקע עצמו בו לומר שכל זמן שהן ברוטב אעפ"י שלא בלעו אלא משהו היה פולטת איסור ואוסרת שאר החתיכות אין כן דעת הרב ז"ל אלא בכל שאר האיסורין חוץ מבשר בחלב שאין צריך לבטל רק הבלע אם לא נתן האיסור טעם בחתיכה אעפ"י שאותה חתיכה נאסרה למאן דאמר מין במינו בטל מכל מקום כשנכנסת ברוטב א"צ ששים אפילו לבטל אותו בלע דכיון דהוי משהו כמאן דליתיה דמי ואלו היתה חתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר האסורין בב"ח כל שנאסרה היינו רואין את כל החתיכה כנבלה וצריכה ששים לבטל את כולה דכל מה שפולטת פליטת איסור הוא דאפשר לסחטו אסור וזו היא ראייתו של רבנו אפרים מאותה שמועה וכן כתובה בספר התרומות ומה שאמרו כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה היינו דעד שתקבל טעם מן הנבלה אין אנו רואין את החתיכה כמי שיש נבלה בה כלל דאותו משהו רואין אותו לאסור אחריהם כאילו אינו אבל כל שקיבלו טעם רואים את החתיכה הבלועה כחתיכות נבלה לאסור את כל החתיכות בפליטתן משום שפולטת טעם הנבלה שבה ומה שאמר בנותן טעם לאו דוקא מי ישמע לו רב אמר כיון שנתן טעם בחתיכה. והוא בא לפרש ומוציא הלשון ממשמעו כדי לדחות מדעתו דברי גדולי ישראל ואילו עמד על דבריהם ידע ויכיר שאינו כמו שעלה בדעתו. ודעת רבנו אפרים וכן דעת רבנו יצחק הזקן ז"ל דנותן טעם ממש קאמר עד שהוצרך רבנו יצחק לומר מתוך אותה שמועה שלא החמירו לעשות חתיכה עצמה כנבלה אלא כשקבלה טעם ממש מן הנבלה הא כמשהו לא אפילו למאן דאמר מין במינו לא בטיל גם מ"ש דלענין יי"נ אפילו במשהו אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה. אעפ"י שראיתי למקצת מן הגדולים שאמרוה ליתא דאדרבה מיין נסך הביא רבנו אפרים ראיה לדבריו מדשרינן התם אפילו כשנפל קיתון של מים באחרונה וכבר כתבה המחבר באחרונה עם ראיות רבות שיש לרבנו אפרים לזה מן המחמץ והמדמע ומים שאובים.
עוד שם ועוד הביא ראיה מההוא כזיתא דתרבא וכו'. אמר הכותב כמה ערב לו דרך המחלוקת עד שאינו משגיח על הטעיות שכאן טעה הרבה שהחתיכה בלועה מן האסור אינה פולטת כלום מן האסור הבלוע וכדאמרינן גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה היכי דמי אילימא דלא ניער ולא כיסה כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט ואפילו קליפה לא בעי דכל שאינו נפלט אינו אוסר ותדע לך עוד דלפי דבריו אילו היה אותו כזיתא נוגע בחתיכה מהחתיכות אותה חתיכה שנגע בה היתה אוסרת חברתה כדי קליפה ואם כן אפילו כולה תאסור דקליפה זו גם כן תאסור קליפה אחרת וכן לעולם וכן בצלי. ועוד דהפירוש שפירש דאותו כזיתא לא היה נוגע בחתיכה אלא מופרש לעצמו בסל כבר כתבתי למעלה שהוא פירוש משובש מכמה צדדין ושלא כדברי כל המפרשים ועוד דאפילו את"ל דכשנגע בחתיכה היו צריכין לשער בכזיתא ובקליפה יותר מנא לן דבכזיתא בלחוד שיערום דמי אמרו התם סבר לשעורי בכזיתא לא בא שם אלא לומר דרב אסי סבר לשעוריה נמי במאי דבלע דיקולא ואמרי ליה רבנן דלא ועוד דאם זה עלה בדעתו יותר היה לו להקשות שבכל אותה חתיכה שנגע בה היה להם לשער שהרי חלב מפעפע הוא ואם אין שם ששים באותה חתיכה כל החתיכה נאסרה ויצטרך לשער כזית ובחתיכה הבלוע.
ועוד בקליפה חברתה למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ולמה לקח הקליפה וזרק את החתיכה. אלא דלכשתמצי לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה נאסרו כל החתיכות ואפילו הן אלף ואפילו למאן דאמר מין במינו בטיל לפי שחתיכה זו שנגע בה החלב נעשית כנבלה והיא עצמה אוסרת ואפילו מחמת פליטת עצמה ובודאי הדין עמו אילו היינו אומרים דחתיכה שנעשית ממש כנבלה מחמת בליעת איסור ושתאסור פליטתה אפילו בצלי כנבלה עצמה ולפיכך כולן אסורות אם אין בחתיכות לבטל את שתיהן רצוני לומר חתיכה החלב והחתיכה שקבל טעם ממנה ואפילו למאן דאמר מין במינו בטל וכי היכא דליכא בכולהו לבטולי אא"כ היה מצטרף מה שבלע דיקולא עם ההיתר וזהו שהביא רבנו אפרים ראיה ממנה שאילו היינו אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה היו כולן אסורות כמו שאמרנו אבל אי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אין משערין אלא בשיעור הזית שאין צריך לבטל אלא בכשיעור חתיכת החלב לבד ואפילו נתנה טעם בחתיכה שנפלה עליה וע"כ דחה המחבר שאפילו תמצא לומר דבשאר האיסורין נמי אמרי חתיכה עצמה נעשית נבלה אין אומרים שאותה חתיכה אסרה את כולן דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה. ולא אמרו שתעשה נבלה לאסור בפליטת ציר של עצמה אלא בפליטת מה שבלעה מן האיסור וכן הדין אפילו בב"ח ולפיכך בההוא כזיתא לא שיערו אלא בזיתא בלחוד ואף כן מצאתי בספר התרומות כתירוץ הזה ועיקר.
עוד שם כתב המחבר שאעפ"י שאין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר האיסורין מכל מקום אותה חתיכה וכו'. אמר הכותב לא די לו שמרבה בטעיות יתר מארבעי בכל דף ודף אלא שהוא מהתל בחכמי ישראל הגדולים רבנו אפרים וחכמי הצרפתים שאמרום ואומר שהם מילי דחוכא וכל מי שיש לו חך יטעם בדבריו טעם לפגם. תחילה אומר כי מה שאמר דכיון שהיא גופה היתר ראויה היא להיות נחשבת מן המנין ולהצטרף לשיעור ששים לבטל את האיסור ק"ו מן הכחל אומר אני שאם תמצא לומר שאינה מצטרפת ק"ו שאמר פריכא הוא דמה כחל שהוא עצמו בשר ואפשר לסחטו בידים ולהפריש החלב ממנו ולהכשירו ונמצא כל חלב ממנו עומד מופרש בפני עצמו וזהו ששאלו כיון שאין גוף הכחל אסור וחלב שבו מופרש לעצמו במאי דנפק מיניה משערין משא"כ באיסור בלוע שאי אפשר בשום פנים לסחטו בידים ממש ולהחזירו ולהכשירו ואם כן הו"ל כאיסור ממש לענין זה מיהא שלא יצטרף לבטל את האיסור הבלוע ק"ו מטנופת האיסור למאן דאמר שאינו מצטרף להתר לעלות את האיסור. ואם תמצא לומר שמצטרפת אף החתיכה עצמה לבטל את האיסור שבלוע בתוכה מה התמה הגורע שתמה ואמר מנין לך שלאחר מכאן יעמוד באיסורו ואע"פ שמצא שאפילו בכחל דאינו אוסר אלא מדרבנן אמרו כן והיה לו לדון ק"ו ממנו לשאר איסורין דאורייתא לטעות טעיות ואמר דהתם חדוש הוא מפני שהוא בעצמו בשר בחלב וזו טענת הבלים חדא דאין בשר בחלב ממש דאדרבה כיון שהחלב יכול להסחט ממנו לגמרי בעודנו חי ובקריעת וטיחה בכותל ומותר היה לנו לומר דכיון שכן אף עכשיו שנתבשל יצא ונסחט ממנו כל החלב שבו ולא יאסור אם נפלה בקדרה אחרת וכדאקשינן אי הכי דבכוליה משערינן נפל לקדרה אחרת לא יאסור דהא נפקא מיניה כוליה חלב ואפילו מפני שעשאוהו כחתיכה אחרת בלועה ואיסור שהיא כנבלה שלא לחזור להתיר לאחר בישולה החמירו אפילו בכחל ועשאוהו כנבלה כ"ש בחתיכה בלועה מאיסור שי"ל כן ומן הדין דאף הכחל לא אסרו אלא משום לתא דחתיכה זו הבלוע מאיסור וא"כ למה שפירש רש"י ז"ל שוייה רבנן כחתיכת נבלה מפני שנאסר בתחילה עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם מיד נאסר אטו שמואל ורשב"ל דאית להו אפילו בבשר בחלב דאפשר לסוחטו מותר מי לית להו ההיא דכחל והל"ל הא ניחא לר' יהודה ולרב ור' יוחנן ורבי חנינא דאית להו אפשר לסוחטו אסור אלא לחכמים שמואל ור"ל מאי איכא למימר ולדבריהם אפילו חתיכת בשר בחלב אם נפלה בקדרה אחרת שיש בה כדי לבטל את החלב הבלוע תחזור החתיכה להתירה וכ"ש בשאר האיסורין וא"כ מצינו הגעלה לאוכלין אתמהה אלא על כרחנו כיון שנאסרה שוב אינה חוזרת להכשירה דודאי נאסרה וכשנפלו בקדרה אחרת אין אנו יודעין שנסחט ממנה כל האיסור ומספק אין אנו מתירין שאפילו בכחל דרבנן אמרו כן ותדע לך עוד שאם אין אתה אומר כן אף חתיכת נבלה ממש אינה חוזרת ואוסרת בקדרה אחרת דהא קיימא לן דכשנפלה תחילה בקדרה ראשונה בכולה משערינן דאי מאי דנפקא מינה לא ידעינן ואמאי אסרה קדרה והא כשנפלה הראשונה ראינוה ואין בה אלא כביצה ועכשיו כשראה לפנינו לאחר נפילה עדיין כביצה היא ולמה תאסור קדרה בכל' אלא מאי אית לך למימר שמא פלטה צירו כולה ובלעה ממה שחוצה לה מן ההיתר באותו שיעור שפלטה או שמא לא פלטה אלא מעט ובלעה כנגדו ולפיכך מן הספק אוסרת לאחר מכאן כמה קדרות בזו אחר זו ומשערינן בכולה בכל אחת ואחת ואף בחתיכה זו שנאסר מחמת בליעת איסור הדבר כן והוא הדין והוא הטעם ואנה מצא דברי לעג ושחוק על זה אלא שאינו משגיח בעיקרי דברי הגדולים ומלעיג עליהם עוד אמר דיותר ראוי לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר האיסורין מבשר בחלב ודברים אלו תימהון לבב ואין ראוי להשיב עליהם.
עוד כתב וראיה לדבר מוכרחת כדברי דהא בגמרא מוכח בהדיא דאפשר לסוחטו וכו'. אמר הכותב לא נהיר ולא צהיר בהלכה זו כלל ומיעוט השגחתו מביא לכל טעיות אלו ולומר דברים מבולבלין וקודם שאתחיל ללמד על עיקר מה שכתב אגיד מה שיראה בעיניו הוא וכל מי שיש לו עינים לראות שמשתבש הרבה למה שמחמיר בדעתו כשאר האיסורין מבשר בחלב אע"פ שהדברים מוכיחין בעצמן שאינו כן דבשאר האיסורין איכא חלק מותר וחלק אסור ואפשר לומר בהן אפשר לסוחטו ולהפריד מן המותר אל האיסור ובשר בחלב כולן היתר וצירופן אוסרן ואין כאן חלק שנוכל לומר נפריד איסור מן ההיתר שהכל גוף אחד של איסור אבל הראיה שיראה אותה אפילו בעל עין אחת הוא שבשאר האסורין אינו לוקה עד שיאכל כל כך שיהא במה שאכל כזית מן האיסור לפי שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים ואילו בבשר בחלב אם בישל חצי זית מזה וחצי זית מזה ואכלו לוקה לפי שחזר הכל כגוף אחד של איסור למאן דאמר אפשר לסחטו אסור וכיון שכן על כרחנו בשר בחלב חמור משאר האיסורין. וי"ל בשאר האיסורין דאפשר לסוחטו מותר אפילו למאן דלית ליה כבשר בחלב וזהו דעת רבנו אפרים ז"ל ויש לו כמה ראיות חזקות כראי מוצק ממתניתין דאין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין החומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין המים השאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון וכן מיין נסך שנפל לבור דאמרינן התם דאפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף אומרים סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואף רבנו יצחק ז"ל שחלק עליו לא מצא דקדוקים אלו שעשאן הוא כהררים ובמעט ההשגחה ההרים אלו ימושו. וידע וישכיל דהתם בפרק גיד הנשה אי אפשר להקשות שם מאי קא סבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה למה נעשית נבלה שלא על קריאת השם דקדקו כן גבי טיפת חלב אלא על עיקר מה שאמר רב חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתיכות כולן מפני שהן מינה ועל זה הקשו שם בפרק כל הבשר מאי קא סבר רב אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית כחתיכת נבלה לאסור את כולן כמין במינו והלא אפשר לסוחטו ונמצא שאין כאן בשר אסור אלא רואים את הבשר בחלב שאסרו כדרך שאנו אומרים בכל שאר האיסורין שנתערבו בהיתר שאנו רואים את הכל כדבר שאסרו ותדע לך ממלח שמלח בו את הבשר שאע"פ שהמלח בלוע מן הדם ונאסר על ידי הדם אין אנו רואין את המלח כמלח איסור כגון מלח של הקדש או מלח של ע"א שאילו היה כך היה חוזר ואוסר את הבשר בטעמו דטעמא לא בטיל אלא שאין אנו רואים את המלח אלא כדם שאסרו ולפיכך כשאמר רב בטיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה שחתיכה עצמה נעשית כחתיכת נבלה ואוסרת מינה על ההוא הקשו שם לרב מאי קסבר אי סבר אף בבב"ח אפשר לסוחטו כבשאר האסורין אינו בדין שתהיה חתיכה זו כחתיכת נבלה ממש אלא החלב שאסרו החתיכה זו מקצתה בשר ומקצתה חלב ואם היה באפשר לסחוט ולהפריד מן הבשר ישאר הבשר בשר שחוטה כשר ואם כן האיך אפשר לומר שיאסור שאר חתיכות הבשר משום מינה זהו שהקשו שם בגמרא עלה דההיא דטיפת חלב ותירץ דקסבר רב בבב"ח אפשר לסחטו אסור משום דאין כאן איסור מתערב בהיתר שנפריש האיסור מן ההיתר אלא זו לעצמו מותר וזה לעצמו מותר וחבורן אסרן ומיד חזר כל חלק ממנו אסור ויש כאן בשר נבלה לאסור חתיכות בשר כמין במינו וחלב נבלה לאסור חלב כמין במינו וזה הוא שחדש רב בכאן. אבל בההוא דגיד הנשה אדרבה אמרו ל"ל נותן טעם אותה חתיכה עצמה של נבלה היא עצמה תאסור. וא"כ בלא נתינת טעם תאסר הראשונה במה שהוא כמין במינו לרב דאית ליה כר' יהודה ואח"כ תאסור את האחרות שהרי חזרה הראשונה כמי שאסרה דהיינו חתיכת נבלה זהו שאמרו שם. ואלו דברים נושאים בעיני היודעים חן. ויש לי עוד להוסיף בזה ביאור אלא שאני מקצר ועולה.
עוד אמר ז"ל לא שייך דינא דחתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבלוע ע"י בישול אבל יבש ביבש או לח בלח לא. והיינו מתניתין דתנן אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המים השאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. אמר הכותב הלשון הזה משובש דלמאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה אפילו בשאר האיסורין לא בבלעו על בישול דוקא אלא אפילו מלח הבלוע מדם כן.
עוד שם ובגמרא אמרינן כזית בשר שנפל ליורה של חלב בשר אסור וחלב מותר ופרישנא וכו'. אמר הכותב מאן יהיב לך מעפריה דרבנו ומלינן עיינין אבל זה לא נתבאר יפה ועל דיני הגעלה נאמר זה ויש בזה דעות רבות אחרות לראשונים ז"ל והדברים ארוכים ואין זה מקומן.
עוד שם אמרינן במתניתין בפרק כל הבשר טיפת חלב שנפלה בחתיכה אם יש בה בנותן טעם וכו'. אמר הכותב אינו רואה להטריח את עצמו להשיב על כל מה שכתב כאן שדברי הבל הם וכל רואיהם יכירום במה שאמר הפריש בין זה לצלי מבושל ונתן לו דין שלישי אשר לא נשמע לשונו ואין טעם ולא ריח בכולם.
עוד שם דייקינן אדר' דאמר נראין דברי רבי יהודה בשלא ניער ולא כסה מאי לא ניער ולא כסה וכו'. אמר הכותב למד לשונו דבר תועה ולהלעיג על דברי גדולי ישראל ודברי המחבר דברי הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל בהשגות ודברי רבי יצחק הזקן ז"ל ודברי הרב בעל התרומות ז"ל הן גם הרמב"ן ז"ל כתבם משם רבותינו ובעלי התוספות. וכל אחד צפורן אצבע קטנה שלהם עבה מכרסו והוא עונה אחריהם כולהו בורכי אלא שיש לו התנצלות בשאינו בקי בדבריהם ולא ידעם ולא שמעם וכבר כתבם המחבר בחבורו ועוד יזקיקנו לכתבם בלשונם כך כתוב בספר התרומות נראין דברי רבי יהודה בשלא ניער ולא כסה ומפרש גמרא אילימא דלא ניער ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט פירוש אותה חתיכה שבלעה טיפה של חלב לא פלטה אותה ואמאי נאסרו שאר החתיכות שאצלה אלמא אין בליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה אפילו שתיהן חמות ואין זו אוסרת חברתה אעפ"י שאלו היתה הראשונה נבלה גמורה אוסרת כדאמרינן פרק כיצד צולין חם לתוך חם דברי הכל אסור כיון דלא נאסרה אלא מחמת בליעת איסור ואותה בלועה אינה הולכת חוצה לה אלא על ידי רוטב שניער וכסה לא תאסור חתיכה אחרת שאצלה כיון שהאיסור עצמו אינו הולך שם כך פירש מורי רבנו יצחק בר שמואל ז"ל והשתא אתי שפיר אע"ג דחתיכת היתר שנאסרה מחמת איסור פורתא שלא היה בחתיכה ששים לבטל כל הקליפה ואז החתיכה אסורה ולא סגי בששים לבטל איסור הנבלע בה דחתיכה עצמה נעשית נבלה אעפ"כ כי מלחו בשר היתר דהמלח אסור שבלוע מדם הנפלט כדאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה אמאי אין אותו מלח כחתיכת איסור ויאסור כל הבשר הלא נותן טעם בבשר אלא כיון שהדם האוסר המלח אינו נבלע בבשר לפי שהדם אינו מפעפע אין הבשר אסור לפי שאינו מתפשט דאין לו כח למלח לאסור במקום שאין הדבר האוסרו יכול ללכת ולהתפשט וכן כל מקום שהצריכו חכמים קליפה ולא יותר מחמת שאין האיסור מפעפע למה אין חתיכה נעשית נבלה ותאסור עוד קליפה סמיך לה ואותה קליפה שניה תאסור עוד אחרת וכן לעולם. ע"כ לשון בעל התרומות שכתב משם רבנו יצחק בר שמואל זצ"ל הידוע בעל התוספות וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל בשם בעל התוספות. ועוד כתב זה לשונו לענין היתר שאמר בעל ההלכות בחתיכה שנפל עליה איסור ונעשית נבלה שאינה אוסרת אלא בשניער וכסה יש לנו על מה שנסמוך מן ההיא שמעתא דלקמן דקא מקשינן מיבלע בלע מיפלט לא פליט ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל ואע"פ שיש לו בשמועה פירוש אחר בודאי הוצרך לדחוק בזה הרבה והרב רבי אברהם ז"ל האריך בזה הרבה בהשגות פרק תשיעי מהלכות איסורי מאכלות ועוד ליקט דברים מדברי הרמב"ן ז"ל באותה שמועה ומן הדומה שלא עמד על עיקר פירושו של הרב ז"ל ובלבל את הכל שכן כתב אלא הכי פירושא דאנן השתא אכתי לא קיימא לן לרבי אי אית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה והשתא הוא דמהדרינן עלה ודייקינן שמעתיה והיינו דקאמר אילימא לא ניער ולא כיסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט מן האיסור כדי לאסור דכיון שלא ניער אין פליטתה מרובה ואין בה מן האיסור עצמו מן הסתם כדי לאסור שאר החתיכות ולא אפילו אותה חתיכה שהיה מונחת על גבה מפני שאותה חתיכה קצתה הוא ברוטב וכל מה שנבלע בה מתפשט בכל הקדרה ומתבטל אלא לא ניער בתחלה אלא בסוף אמאי הא בלע והא פלט שפלט הכל כלומר כל מה שבלע ונתבטל בקדרה אם איתא דלא נימא חתיכה נעשית נבלה ע"כ וזו ודאי תקרא בורכא ובורכתא ורישא לית לה סופא וסופא לית לה רישא דבראש דבריו פירש מבלע בלע מפלט לא פליט מן האסור עצמו מן הסתם כדי לאסור דאין פליטתה מרובה כיון שלא ניער ואלו דברי נערות והלא אפילו פלט כל מה שבלע מאי הוי והלא אין באיסור עצמו דהיינו החלב כדי לאסור שאר חתיכות הבשר שאינן מינו של פליטת החלב ולאו אפילו אותה חתיכה שניה שהיא מונחת עליה ואפילו פלטה פליטה מרובה כדי לאסור אותה שהרי אותה שניה מונחת מקצתה בתוך הרוטב ומשם מתפשט בכל הקדרה כאלו ניער וכסה לפי מה שכתב וכדמקשינן ואזלינן אלא ניער בסוף הא בלע והא פליט ואין בו כדי לאסור כל החתיכות ואפילו החתיכה שנפל עליה מותרת לפי מה שכתב הוא בסוף היש בורכא טפי מהא אלא לא פלטה כלל קאמר ואע"ג דחתיכה עצמה נעשית נבלה אינה אוסרת חברותיה לפי שאינה פולטת אלא מיחל שלה בלבד. ואע"פ שהרמב"ן ז"ל כתב לא כחולק אלא כמתמיה שאין אלו אלא דברי נביאות דמאן לימא לן הכי אנו אין לנו אלא כדברי חכמים הבקיאים בהלכה הבקיאין בטבעים וסומכין עליהם בזה כמו שסומכים עליהם באיסור קליפה ובנטילת מקום ובאיסור הכל ובדיני תתאה גבר ועילאה גבר ובשאר דרכי איסור והיתר שלמדנו מהם ואין אנו נשענים על בינתינו ולומר זה אפשר וזה לא אפשר. גם הרב ז"ל הוצרך לסבול דחקים גדולים בלי שיעור להעמיד דבריו ואין משיבין הארי אחרי מותו ע"כ איני כותב ומדקדק עליהם כאן. עוד האריך זה בפירוש אותה שמועה של ניער וכסה וגלגל עליה שמעתא דגיד הנשה דאוקי רב אמורא עלויה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וכתב בהם דברים שכל השומע ילעג למו ואינו כדאי להעלותם על ספר גם מה שפירש משם רש"י ז"ל בכסה אע"פ שלא ניער ההבלא שהיא בכל הקדירה שהיא מים על ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה העיד משמו של רש"י ז"ל מה שאינה ואין הטעם מפני ההבל אלא לשון רש"י ז"ל כך הוא שמי השולים עולים על פיה ויורדים ע"כ וכן האמת עד כשהקדרה מכוסה מים רותחין שבקדרה מבעבעין ונפלטין בחוץ ולולי שמגלין אותה ישפך כל הרוטב שבה. עוד כתב שאין ראיה מאיסר קליפה בשאינה אוסרת קליפה סמוכה לה וכן לעולם ואמר שאינה ראיה דלצלי אינו מתפשט יותר מכדי קליפה לבד מחלב בדבר שמן וגלה ואמר שהראיה אינה כדאי ולא השגיח בטעותו שאם אתה אומר שכל חתיכה שנאסרה נעשית נבלה מחמת איסור שבלעה על כרחו כיון שנעשית הקליפה נבלה על ידי צלי גם היא תאסור שניה בהן בקליפה של נבלה שכיוצא בה וכל שכן אם אותה קליפה ראשונה שמנה וכגון שנפל האיסר על שומן של חתיכת בשר שפלטה אלא שהטעם כמו שאמר רבנו יצחק ז"ל והוא לא ידע ולא הבין ולא הרגיש ועל ראיית המלח הבלוע מדם שאינה אוסר ושכתב המחבר שאין המלח מכניס הדם אלא כל מה שהדם יכול לילך ולהתפשט מעצמו כתב הוא זה לשונו והמחבר כתב דטעם דבריו שאין כח בחתיכה הבלועה מחמת איסור להוליך הבליעה אלא במקום שהבלע יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו ואיני מבין דבריו מהו זה שכתב לילך ולהתפשט שם מעצמו שאיני יודע לבלע רגלים ע"כ ומתוך לגלוגו גלה שאינו בקי לא בדברי הראשונים ז"ל ולא מצא רגליו בבית המדרש שאלו ידע דברי הראשונים ז"ל היה יודע שבלשון הזה כתבוהו וכמו שכתבתי אני לשונם למעלה. גם העיד בעצמו שאפילו קראי לא אגמריה והיה לו לדעת כי הושאל לשון זה לכל דבר הנעתק ממקום למקום כמי השילוח ההולכים לאט וכן הדברים המתפשטים ממקום נגד מקום אחר וכמו ילכו יונקותיו. ואף לדבר הנשמע ממקום למקום כמו קולה כנחש ילך. ומימרא נמי דגמרא לא ידע שהרי אמרו דאזיל האי ומפטם להאי וכן הלכו לשיטתן כלומר דברים אלו הלכו ונתפשטו אחר מה שאמרו במקום אחר מלבד שהוא מלגלגל על דברי הראשונים ז"ל באין מבין. גם במלח הבלוע מדם הוסיף לפגם ואמר שהדם כשנתערב במלח נפגם שעברה צורתו ואפילו לכתחילה מותר והוא שהדיחו אותו שלא יהא דם עליו ע"כ ואלו לשונות פגומין וכי מפני שנמלח הרבה קורא אותו מעובר צורה זו טעות גמורה ועוד שאם כן מה בין הבלוע בתוך המלח לאותו שעמד על פני מלח ואלו דברים פגומים תפלים מבלי מלח ואפילו תינוקות של בית רבן ירגישו בטעות גדולה כזו שמלח זו מלח סדומית אסורה כדת משה ויהודית שאם אין אתה אומר כן למה מולח ומדיח יפה יפה כיון שהדם עברה צורתו ונפגם ומותר אפילו לכתחילה ואין בכלל דבריו רק שגיאות. ועוד כתב דחיה אחרת בזה ואמר דמן הסתם יש בבשר כדי ששים במלח ע"כ וכל שמוסיף מוסיף הבלים חדא דמכל מקום קליפה אחת מיהא תאסר. ועוד מליחת חתיכה אחת קטנה מאי איכא למימר דאין בחתיכה ששים כנגד המלח ועוד הוסיף דברים אחרים זרים נכרים רחוקים מן האמת ואמר שהדם דבר אוירי שהוא כלה וחוזר ומתהפך לאויר היש דבר בטל מזה ותלה בוקי סריקי אלו ברב רמב"ן ז"ל וחס ליה דלימא הכי וספריו ודבריו בידינו והנה איננו שאר דבריו כבר כתבתי למעלה ביטולם מן האמת ומדברי גדולי עולם והאמת מפורסם לא נעלם וממה שכבר כתבתי למעלה נתבטלו דבריו כולם.
עוד שם וטעם כעיקר אמרינן עלה בע"א אמר ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכו' עד ושלא כדברי המחבר. אמר הכותב האריך בדברים שאין להם שחר לעיקר מחלקותם של ראשונים ז"ל אלא כמספר דברים לנערים ומתוכן לא נודע על איזה מן הגדולים נסמוך ואיזו ראיה ראויה להשען עליה אם טעם כעיקר דאורייתא רבנו תם ורבנו יצחק בר שמואל ז"ל והרב בעל הלכות והראב"ד ז"ל אומרים טעם כעיקר דאורייתא ויש פוסקים דרבנן כדברי רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל אבל המחבר כתב דברי כל אחד ואחד בראיותיהם ומה שיש להשיב ולחזק דבריהם גם מה שיש ביד המחבר מן הראיות וכל העומד על דבריו המסודרים בחבור ידע ויכיר מה בין דבריו לדברי זולתו.
עוד שם לענין בעלי חיים האסורין. וכו'. אמר הכותב המחבר בספק טרפה שנתערבה באחרים אמרה והתופס הזה טעה במה שכתב דכיון דאין כאן ודאי טרפה אלא ספק איפשר היה לומר דאפילו לא פירשו כלום מותר כל אחד ואחד מדין ספק ספקא דבכל אחד איכא למימר לא זהו שנפל כאן ואם תמצא לומר זהו איכא למימר שמא כשר היה וכן דעת רבנו תם ז"ל בריש פרק קמא דביצה אלא שרבנו יצחק ז"ל חלוק בדבר ואומר שלא אמרו כן אלא בספק שתי תערובות כגון מריבוא לריבוא שאין לומר במה שכבר אסרתו מן הספק שמא מותר הוא אבל מכל מקום כיון שאין כאן אלא ספק טרפה ועוד דניידי כולהו אע"ג דלא נתפזרו לגמרי כיון שפירשו כולן כאן ארבעים וכאן ששים כולהו ניידי וכל הארבעים מותרים ואפילו בלי שנתערבו באחרים דכל המועטין שפירשו לצד אחד אנו אומרין בהן כל דפריש מרובא פריש ואיסורא בתוך רובא דפירשו במקום אחד אישתאר אלא דכיון דלא נתפזרו לגמרי אלא שהרוב פירשו למקום אחד מחמרינן ואסרינן ליקח מאותו רוב. וכן כתב רב אחא משבחא גאון ז"ל בסדר ויקרא זה לשונו ואילו איער' ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות (ואי בדיר כולהון לחדא דוכתא רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא) הערה: ואי איבדור מינהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא כצ"ל אמרינן איסורא בהך רובא איתא והנך מיעוטא שריין ע"כ ואיפשר עוד לומר דבכי הא אפילו פירשו הששים כולן למקום אחד אין אוסרין תערובתן דבכל חד וחד איכא ספק ספיקא דבכל חד איכא למימר לא זהו מן הששים שנתערבו כאן ואם תמצא לומר זהו מאותן שנתערבו כאן שמא בכל אותן שנתערבו כאן לא היה בהן אותו ספק שנתערב בתוך המאה שאין אומרין בודאי איסורא לתוך רובא אשתאר דבספק טרפה אין מחמירין בו בכך אע"פ שהחמירו בכך בטבעת של ע"א שם בפרק התערובות ומיהו בזה ראוי להחמיר הרבה כאלו היה האיסור נשאר בתוכו בודאי.
עוד שם בחתיכה הראויה להתכבד וכו'. אמר הכותב כיון שאמר שאינו מבין דברי המחבר מוטב היה לו לשתוק עד שיתן את לבו ויבין ומכל מקום מה שכתב אינו כלום והיה לו להבין מה שכתב הנה אמר דסיפא היינו אפילו בחתיכה הראויה היא הואיל ואין איסורא מחמת עצמה לפי שלא אמרו חתיכה הראויה אלא בחתיכות נבלה או של דג טמא וכאותה שאמר במשנת גיד הנשה אבל חתיכת בשר שחוטה שקבלה איסור ממקום אחר לא וזה אמת אבל אין הנידון דומה לראיה שהוא חושב שעיקר הטעם מפני שאין איסורה מחמת עצמה אלא דבר אחר גרם לה ואין הטעם אלא מחמת שהבלע אינו דבר חשוב ועיקר דבר אינה אלא מחמת חשיבות אבל זו שאיסורא מחמת טומאה היא עצמה נעשית גוף איסור מחמת הטומאה כמו בהמה טהורה שנטרפה או שנתנבלה וזה דבר פשוט ועוד כי מכלל טעמו אפילו היתה החתיכה מאת שדרכו לימנות כן וזה איננו שהרי ר' יוחנן דאמר התם אני שונה חתיכה בחתיכות עולה כבר פירש שם משום רבנו דקסבר ר' יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו וחתיכה אינה מאת שדרכו אלא מכל שדרכו ולריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אפילו חתיכה בחתיכות לא היתה עולה וכמו שמפורש שם ומכל מקום את שדרכו לימנות וכל שדרכו לימנות הוא ענין אחד וחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים הוא דבר אחר ואף לר' יוחנן דאמר דלא אמרינן כל שדרכו לימנות ואין אנו אוסרין תערובתה מצד חשיבות זה אילו יש לה חשיבות אחר מצד שראויה להתכבד בפני האורחים מודה הוא שאינו עולה ואם כן אותה חתיכה כיון שראויה להתכבד בה על כרחינו טעם אחר יש לה בעלייתה והוא מה שכתב המחבר ומשמו של הרב בעל התרומות ז"ל דכל חתיכה הראויה לאורחים ישראלים לכשתתבטל חשבינן ליה חשובה וראויה והילכך חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין כולן אסורות שהרי לכשתתבטל הוי כולן כחתיכות של חולין וראויות לכל האורחים אבל אם לכשתתבטל לא תהא ראויה להתכבד בפני האורחים אינה קרויה ראויה ולפיכך חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכת חטאת טהורה אפילו לכשתתבטלנה אינה ראויה לכל האורחים שאינה ראויה אלא לזכרי כהונה בלבד דלפיכך בטלה שאפילו בטהרתה אינה חשובה להתכבד בפני האורחים וזה טעם חשוב והגון.
עוד שם בענין בריה דלא בטלה וכו'. אמר הכותב רבינו שמשון ז"ל לא פירש כן בפירושו המשניות שלו אלא כדברי המחבר דאילו לענין ציר שאינו אלא זיעה בעלמא וכדאמרינן פרק גיד הנשה ואינו אסור אלא מדרבנן א"א שיעלו בשיעור עד קרוב לאלף ועוד דאם איתא לעבדה פלוגתא בין האי תנא ור' יוסי בר' יהודה ורבי יהודה דאפליגו בה דתנן דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מששה עשר בו אלא ודאי לאו לצירו אלא לגופו ועכברא בשיכרא איך יעלה לר' יוסי בר' יהודה בר' בון טעמו לאלף. ובגמרין אמרו כשנפל לחלא שאינו פוגמו ואמרו רב אחא שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והלכתא בשיתין ואלו דברים שאי אפשר לאומרן אלא לבטל גופו קאמר ובשאינו מכירו בין המתבשלין עמו שהן מרובין.
עוד שם ולענין ריחא וכו'. אמר הכותב דמי פומיה כדלא טעים תבשילא וברוח שפתיו בא לדחות ארזי אלקים כל נביא כל חוזה הרב בעל הלכות והרב אלפסי ז"ל והראב"ד ז"ל כולם אמרו בכנופיא דלוי לא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודה דאסור וקצת מן הגאונים ורבנו תם ז"ל פסקו כרב וכן הרב בעל המאור ז"ל ומי גרם ויעצם את עיניו ח"ו שלא ראו אותה ראית המוכרחת שמצא הוא מבת תיהא דרבא אתמהא דלפי דבריו ההיא דרבא הוא תיובתא אפילו למי שפסק הלכה כלוי וכל שכן לכל שפוסק כרב והוא עם ראייתו הכריע את כלה ולו היה יודע דברי רבנו תם ודברי הרב בעל המאור היה יודע שלא ראה מאורות אותה הלכה שהם אמרו דההיא דרבא אינו דומה לזו דאביי הוא דמדמי לה לפת חמה וחבית פתוחה ורבא סבר דלא דמיא ותדע מדאמרינן התם בע"א בענין בת תיהא דאתיא לאוקומי אפילו אביי בתנאי דפת על גבי חבית אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבב"ח אמר ריש לקיש פת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומדקאמר לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא אלמא לדידיה דמיא לההיא אבל לרבא לא דמיא ליה וטעמא דלאביי כיון שמתכוין להנאתו להריח ומהנאתו ניכר טעמו של יין כמתכוין להנאתו דמיא ורבא סבירא ליה כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא מכוין הוא ושרי וקיימא לן כרבא ולא דמיא כלל להא דלוי אלא אפשר לרבא דסבירא ליה כרב ואפילו הכי שרי בבת תיהא מן הטעם שאמרנו אבל בדרב אפשר שכח האש גדול ומערב הטעמים ועכ"פ נהנה הוא באכילתו ובטעימתו ומחמת שבח טעמו אכלו. וכיון שכן הראיה שהביא יטול מה שהביא בשכרו.
עוד שם כתב המחבר כל איסור שנפל לקדרה של היתר אעפ"י שיש בהיתר ששים לבטלו אם וכו'. אמר הכותב כמה ערב לו לחם המחלוקת עד ששכח שיטת הגמרא בכמה מקומות כשבא לסדר דינין או לשאול שאלות פותח בדבר הפשוט ועליו מסדר והולך הדברים הצריכין וזו שיטה מבוארת בגמרא הרבה וכן המחבר רצה לסדר דיני חתיכת איסור שנפלה לקדרה של היתר ללמד דעת למי שאינו בקי בהלכה וכך כתב כל איסור שנפל לקדרה של היתר אעפ"י שיש בהיתר כדי לבטל את האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו מתבטל ברוב וזה אין צריך לפנים אלא זורקו ואוכל את השאר ואם נפל לקדרה אחרת אוסר כדאמרינן בכחל כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור נפקא מינה שאם נפל לקדרה אחרת אוסר. לפיכך צריך ליזהר שלא ליטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שהאיסור ניכר וכו' וכן חתיכה שיש בה חלב או שמנינות של גיד הנשה שנתבשלה עם החתיכות אעפ"י שיש ברוטב ובחתיכות ששים לבטל את החלב שבחתיכה זו צריך ליזהר שלא יטלנה בעוד שהיא חמה כדי שלא יתעורר החלב שבה ויאסור אותה אלא יניחנה בתוך הקדרה עם ההיתר עד שתצטנן ואח"כ יסלקנה ע"כ לשון החיבור. ועתה יראה הרואה את אשר אמר תחת אשר אהב את המחלוקת גם מה שכתב במה שאמר המחבר שצריך ליזהר שלא יטול מן ההיתר בעוד האיסור בתוכו חם וכתב הוא שלא הוצרכנו לזו שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה אומר אני שאפילו הוא זקן לא ידע שאפילו רבן של גדולי ישראל רש"י ז"ל פירש בהפך מזה בגמרא ואמר שבגמרא לחד מן לישני התירו זה שהרי בגמרא אמרו כיצד משערין אותו משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה ואמרין לה במא דבלעה קדרה ופירש רש"י ז"ל אביהן של ישראל אם ראינו כשנפל שם קודם שנתמעט ההיתר ואנו משערין אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ששים בו אומדין כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי כשנפל שם היה שם היתר מרובה ונתמעט בבליעת הקדרה ע"כ לשון רש"י ז"ל אלמא להאי לישנא סבירא להו דכיון שהיה ההיתר רבה על האיסור כדי לבטלו אעפ"י שנתמעט ההיתר לאחר מכאן אינו חוזר האיסור ואוסר. וכן פירש גם הרמב"ן ז"ל אמרי לה במאי דבלעה בקדרה משעת נפילה ועד עכשיו שאם נתמעט הרוטב על ידי האור יותר מן האיסור משערין לשעת נפילה לקולא ומשמע דהלכתא כי האי לישנא וקשה לי אלא מעתה נפל איסור לקדרה ויש בו ששים ונטל מן ההיתר ולא נשתייר שם ששים באיסור הכי נמי דמכיון שביטל תחילה אינו חוזר וניעור אם כן מצינו איסור בטל בפחות מששים. ואיכא למימר קולא הוא במאי דבלעה קדרה ונתמעט דרך בישול משנפל שם הא אילו נטל מן הרוטב ומיעטו בידים אסור עכ"ל הנה שצריך הדבר לאמרו לגדולים ממנו אלא שלא שמע ולא ראה ולא ידע איזה הוא מקומן של דברים ולא עוד אלא שאני אומר שעדיין תירוצו של הרמב"ן ז"ל אינו מספיק דכיון שהאיסור בפנינו ולא נתמעט שעורו לפי מיעוטו של היתר למה אינו חוזר ואוסר ומה בין שניטל על ידי האור לניטל בידי אדם או שנשפך לארץ מכל מקום האיסור נשאר בתוך היתר מועט. ואדרבה אני אומר שהיה בדין שאפילו ניטל הימנו בידים לא יחזור האיסור ויאסור בכמותו לפי שאנו רואים את האיסור שפולט ציר רוטבו בתוך הקדרה ומערבן עם כל מה שיש בקדרה ולפי חשבון ולפיכך אוסר תערובתו עד שיהא בו ששים כנגדו ובכולו משערין וכיון שכן אנו רואין כאלו פלט מעט מעט בתוך הקדרה את שלו וחוזר ובולע מעט מעט מן ההיתר שחוצה לו ולפיכך כשהוא נוטל מן הרוטב שבקדרה יש לומר שאנו רואין כאלו נטל מן האיסור כנגדו לפי חשבון ואין רואין מה שנטל כאילו נטל מן ההיתר לבדו ואעפ"י ששיעור האיסור שבא לפנינו עכשיו כמו שהיה אין אומרים שלא פלט כלל שא"כ אף הוא לא יאסור אלא בכדי שיעור כפי מה שנתמעט נפחו ושיעורו וכיון שכן יש לנו להתיר ממה נפשך ומיהו כשנפל לקדרה אחרת אין אומרים כן שבקדרה זו מיהא לא פלט כלום כדי שנאמר כאן פלט מצירו ורוטבו ועירבו עם מה שבקדרה וחלקו בכל לפי חשבון ובלע ממה שחוצה לו ולפיכך משערין בקדרה זו האחרת לפי כולו אבל בקדרה הראשונה היה באפשר להתיר ממה נפשך כמו שאמרתי ולפיכך צריכא רבה מה שאמר המחבר דאעפ"י שיש לדון להתיר מספק הוכלין בו להחמיר גם מה שאמר שאפילו אין האיסור ניכר ובטל בתוך הקדרה כל זמן שהאיסור קיים ולא נמוח אסור ליטול מן הקדרה ממה שנתברר לו שהיה היתר לפי שעכשיו נתמעטה היתר ועכשיו האיסור בודאי בפחות מששים ע"כ מן הדומה שאינו אמת שאם כן כשאמרו משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות על כרחנו היה להם לומר ובלבד שלא יאכל עד שיצטנן וכל שכן ללישנא דמשערין בקדרה עצמה וכפי מה שפירשו בקדרה עצמה בחרסי הקדרה שהקדרה בעצמה ממה שנתברר שהוא היתר היא ואם כן אפשר דלא לשיתמיט חד אמורא בחד דוכתא דלימא הכין. ועוד שאם כן חתיכת איסור שנפלה בתוך הקדרה כיצד הוא עושה ואפילו לאחר שנצטנן הכל כשיאכל הרוטב והקיפה אינו אוכל החתיכות עמהן יחד ולפי חשבון ואם כן עכשיו נשארה החתיכה האסורה בתוך שאר החתיכות שאין בהן כדי לבטלה ואל תשיבני שהחתיכה בטלה ברוב בתוך שאר החתיכות דיבש ביבש בטלה ברוב דתינח למאן דסבירא להו הכין אבל למאן דסבירא להו דאפילו יבש ביבש בעי ששים מאי איכא למימר מי נימא דהאי הוי תיובתייהו. ועוד דלכולי עלמא הכא דליכא אלא שתי חתיכות בתוך הקדרה מאי איכא למימר אלא דעל כרחין כיון שאין האיסור ניכר וכבר נתבטל ברוב שוב אינו חוזר וניעור וכ"ש כאן לפי מה שאמרתי שרואין כאלו פלט מעט מעט ונתערב עם כל שבקדרה בכל חלק וחלק לפי חשבון וכל שנוטל רואין כאלו נטל מן ההיתר והאיסור לפי חשבון וכן הדין לאיסור יבש ביבש חתיכה בששים חתיכות כשהוא נוטל זה היא לבדה עם מי תצטרף חתיכות שבקערה ומצטרפות עם זו וכשזה נוטל אחת וחבירו נוטל אחרת זה אוכל את שלו וזה אוכל את שלו בשעה אחת כבר נתמעט האיסור והשיעור וכיצד הן אוכלין אלא כל שאין האיסור ניכר ונתבטל נתבטל.
עוד שם ולענין קפילא וכו'. אמר הכותב מה בצע כי יכתוב בשם המחבר מה שאינו זה לשון המחבר אי קפילא הוא אפילו שואלין אותו ויודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא לא מרע נפשיה. ואם מסיח לפי תומו אפילו שאר בני אדם. ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו ויש לחוש לדבריהם הנה שדעת המחבר דבקפילא לא בעינן מסיח לפי תומו ואפילו אשאר בני אדם דלאו קפילא סמכינן דבמסיח לפי תומו והביא עליה ראיות מכריעות אלא שרצה לחוש לדברי האוסרין ואיזו ראיה יש לו שלא קדמו בה המחבר.
עוד שם גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן וכו'. אמר הכותב קדרתו צריכה מלח צריכה תבלין וחסרה מלח חסרה תבלין כאלו מרגיש וכותב בלבולין כתב טעמא משום דהוא עצמו היתרה הוא ואין חלב שבו חלב מן הדין ולא נודע למה הרכיב שני טעמים אם לומר שהטענה בזה לפי שגוף הכחל בשר מותר הוא אם כן היינו דכתב המחבר ומה שהוסיף ואמר שאין החלב שבו חלב אם כן למה אנו צריכין להיתרו של גוף הכחל הא אין הכל אלא משום שאין החלב שבו חלב. ולא עוד אלא שלעולם הדבר בלעגי שפה דכתב דאין חלב שבו חלב מן הדין וזה אינו אמת דודאי חלב הוא אלא שלא אסרתו התורה עם הבשר משום דלא אסרה תורה אלא חלב אם ולא חלב מתה והול"ל שהחלב שבו אינו אסור דבר תורה אלא מדרבנן. גם עיקר הטעם שאמר דהיינו לפי שאינו חלב ולומר שאינו אוסר אלא מדרבנן וכטעם שכתב המחבר משום הרמב"ם ז"ל אינו שכבר הקשה עליו המחבר שאפילו באיסורין דרבנן בעינן ששים כדאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ותדע לך מדאמרינן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין ובודאי אליבא דהלכתא אתמר וקיימא לן דאין בגידין בנותן טעם אלא משום קנוקנות וחלבו של גיד אמרו וקנקנות ושמנו של גיד אינן אלא מדרבנן ואפילו הכי לא הקלו בו לבטלו בחמשים ותשעה ככחל ומה שהקשה על דברי המחבר דאדרבה משום דהוא עצמו בשר נעשה עם החלב שבו חתיכה דאיסורה ואפשר לסחטו אסור גם זה הבל דכחל זה לא נעשה מעולם בתוך קדרה זו חתיכת איסור שהרי נתבטל בששים בתוך מה שקדרה ובשר הכחל עצמו וכשנפל בתוך הקדרה עדיין היה באפשר לסחטו ממש בקריעה וטיחה ואפילו לבשלו בקדרה של בשר אלא שאם נפל לקדרה אחרת חוזר ואוסר לפי שלא נודע בבירור שנסחט כל חלבו בקדרה הראשונה והרי נעשה הוא לגבי קדרה אחרת כחתיכת נבלה לפי שחוששין שמא לא נתבטל חלבו בתוכו וגם הרמב"ן ז"ל כן כתב ז"ל לגבי ביצה בששים ואין ביצה מן המנין ולי היה נראה דלמסקנא כל איסורין שבתורה בששים אלא בכחל להקל לפי שהוא עצמו בשר הוא וראוי להצטרף ע"כ.
עוד שם כתב דהיכא דליכא בקדרה ראשונה חמשים ותשעה וכו'. אמר הכותב באתריה עשיק משחא שכל דבריו לא רוכבו בשמן שהטענה שאמר דכיון דכחל מעיקרא מן המנין אעפ"י שנאסרה הקדרה בשבילו אין מחמירין איסורי שהוא הוא גורם האיסור זה שיבוש גמור דמעיקרא לא נאסרה הקדרה בשבילו אלא מחמת חלבו אלא שמשערין בכולו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה אבל לאחר שאסרוהו בקדרה ראשונה מפני שלא היה בה כדי לבטל חזר הכל כחתיכת נבלה דמאי שנא מחתיכת נבלה שנפלה לקדרה שכל מה שהיה בקדרה ראוי להצטרף לבטל את האיסור ואפילו הכי כי אין בחתיכות וברוטב ששים לבטל נעשה הכל כחתיכת נבלה ואם נפלה לאחר מכאן אחת מאותן חתיכות לקדרה צריכה ששים לבד מאותה חתיכה למאן דאמר בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה ולכולי עלמא כן בבשר וחלב דעלמא שנפל לקדרה ואין בכל הקדרה לבטל ואם כן מאי שנא כחל בשנפל לפחות מחמשים ותשעה דפחות מחמשים ותשעה בכחל כפחות מששים בחלב גמור דעלמא ואין אומרים כתחלת דינה שהיתה החתיכה הזו ראויה להצטרף לששים גם עכשיו תצטרף גם מה שאמר וכן אני אומר במה שנאסר בשבילו שבוש יותר ויותר הוא לכל מבין בדבר גם לפי מה שכתב למעלה מזו דמה שהקלו בפחות מששים בכחל היינו משום דחלב שבו אינו חלב מן הדין מאי וכן אני אומר היא היא לפי דבריו וקיל מיניה לפי שכבר נתערב בחמשים ושמנה ונתמעט שיעור החלב בחתיכות לפי חשבון יותר ממה שהוא בתוך הכחל עצמו.
עוד שם כתב דיבש ביבש וכו'. אמר הכותב לישקול טיבותיה ולישדיה אחזיריה האי פירושא לנשי וכי המחבר לא כתב המשנה כצורתה דתנן בה ורוטב בנותן טעם. ומה היה לו לפרש יותר רק לנשים ולתינוקות יום ראשון שנכנסין בבית הספר.
עוד שם כתב דטעמא דמילתא דיבש וכו'. אמר הכותב דבריו במחתרת מצאתים על כל אלה כי כל זה כתב המחבר ונתן בו תבלין והוא גורע ומוסיף עד שניטל כל תפארתו ממנו ולא ידע כיון דרובא דאורייתא מ"ש בלול ובלוע מיבש ביבש דבלול ובלוע לא אוקימו אדאורייתא ויבש ביבש אוקימו אדאורייתא והמחבר כ"כ וטעמא דמילתא משום דהדברים הנבללים שא"א להפרידן ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה צריך ששים לפי שבפחות משיעור והאיסור זה נטעם ונרגש ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מכל מקום כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו בדבריהם ואסרוהו אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה וכשאוכל מזו אני אומר זו לא היא האסורה וכן בכל אחת ואחת וכשאוכל האחרונים שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר הוא ולפיכך אוכל כל אחת בפני עצמה ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור הקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האסורין ע"כ דברי המחבר והם יסודים על האמת ועל טעמא מתוקים ושאר הדברים שכתב המחבר להפריש בדין יבש ביבש שלא אמרו דין זה אלא בשאר האיסורין שבטלין בששים אבל בתערובת למעלה מששים כתרומה וכלאי הכרם וחמץ בפסח לא הם כתובים על החיבור בארוכה בטעמים ובראיות ברורות.
עוד שם כתב בענין ביצה טמאה וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר ובדברי המחבר ראה כן אלא שאין לבו של המחבר גם בהוראה וכן כתב המחבר ראיתי להרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות ובודאי כדבריו משמע לכאורה בגמרין מדדחינן כל הנך ברייתא ומוקמינן להו בביצת אפרוח ודחקינן לישנא דקתני טמאות דמשום דאית לה אפרוח קרי לה טמאה ואם איתא לוקמה בביצת עוף טמא כפשוטה ובקליפה וכדמפרש לה בירושלמי ומכל מקום צריכין אנו לחוש לדברי הירושלמי ע"כ לשון המחבר והנה הרב בעל התרומה אמר דאין הולכין אחר לשון בני אדם שקורין אותו מיא דביעי מדאקשינן עלה בגיד הנשה מן הברייתא ואע"ג דשנינן ומוקמינן בביצת אפרוח אשנויי לא סמכינן וגיעולי ביצים מותרות ששנו בברייתא בפרק אלו טרפות פירשו הגאונים ז"ל וכן בתוספות מלשון שורו עבר ולא יגעיל הם אמרו כן ואנו נקל ולא נחוש אפילו לדברי הירושלמי שאוסר בקלופות מיהא.
עוד שם בענין נותן טעם לפגם וכו'. אמר הכותב האריך הרבה בזה ובקשיות של קש ואלו באתי לכתוב כל דבריו אוציא הזמן לבטלה שכל מה שכתב והאריך נודע שאירע לו מפני שלא ידע עיקרן של דברים ושלא נתן לב בשמועה ששם בפרק השוכר שבע"א ובשאר שמועות הרבה ואני אכתוב כאן דבריו ובסתום ממנו אודיע בקוצר אעפ"י שאפילו הקצר בתכלות הקציר עוד היה בו צד אריכות לפי מה שהצטרך להשיב על מה שנשתבש בו ותחילה אומר מה שכתב שכל הדברים סובבין עליו הוא מה שכתב המחבר דנותן טעם לפגם שאמר מותר לא שהוא פוגם עד לגר והוא טועה בו באיסור ואומר דלא התירו אפילו בתערובת עד יהיה האיסור פגום בעצמו לגר וזו ודאי שיבוש גמור לא השתבש בו אפילו אחד מן המתחילין ללמוד פרק אין עומדין שהרי התירו ביין נסך שנפל על גבי גרוגרות אעפ"י שהיין אינו פגום בעצמו ואפילו יין הרקח אלא מפני שפוגם מיהא בגרוגרות וכלל אמרו במשנתינו בפרק השוכר זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר אלמא לא פגום גמור כנבלה שאינה ראויה לגר בלבד אמרו אלא כל שאין בהנאתו בנותן טעם אינו אוסר תערובתו ולא עוד אלא אפילו נשתתפו דברים ופגמו אפילו אין באחד מהם לפגום אין אוסרין דגרסינן התם א"ר אבהו א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר ואקשינן עלם ולימא ואם נותן טעם לפגם מותר ופרקינן הא קמשמע לן דאע"ג דאיכא מילי אחריני דאפגמי בהדי. ועוד דחומץ לתוך גריסין דאיכא טעמו וממשו ואין החומץ פגום אלא משובח בעצמו ואפילו הכי אינו אוסר גריסין אפילו הגריסין אינן פוגמין לגר ואפילו לאנשים חשובים רבים וכן יין לתוך העדשים דשרי רבי שמעון. ותדע לך עוד דהא אקשינן מכלי מדין למאן דשרי נותן טעם לפגם ואוקימנא בקדרה בת יומא ואמרינן דאפילו בת יומא א"א דלא פגמה פירוש פגמא פורתא ופורתא מאן קא שרי דאפילו פגמא טובא לפי דבריו לא שרינן אלא בפגם שאינו ראוי לגר ועוד דפגם ולבסוף השביח דאמרינן דאסור אם איתא דפגום אף לגר בעינן כי השביח לבסוף אמאי אסור דהא איהו הוא דאמר בסמוך הכא דכל שנפגם לגמרי והותר שוב אינו חוזר לאיסורו אלא ודאי דברים ברורים הם לכל מבין דאפילו פוגם קצת אע"פ שראויה עדיין לגר ולתושב אינו אוסר תערובת וכמו שכתוב בחיבור. ומה שחשב לקושיא דכיון שהבלע שבקדרה מצד עצמו ראוי לגר אם כן היאך התירה התורה קדרה שאינה בת יומא לכתחילה דמאי שנא ממערב חתיכת נבלה בתוך ששים של היתר דאסור לבטל איסור לכתחילה אפילו מדאורייתא אין בדבריו כלום חדא דמנא ליה דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחילה דלמא מדאורייתא משרא שרי אלא מדרבנן בלבד הוא דאסור ופשטא דשמעתא דזרוע בשלה דבפרק ג"ה הכין דייקא וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתים ז"ל ולא עוד אלא אפילו מי שדוחה אותו הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל איסור מדאורייתא היינו לבטל איסור בעינו כעין זרוע שמבשל עם האיל דאפשר לבשל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וחדשה בו תורה לבשלם יחד דאין בשלה אלא שלמה אבל בלע שבקדרה א"א ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובות ואי אתה אכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת ועוד שאם אתה בא לאסור הקדרה לעולם איכא הפסד כלים וכענין שחששו והתירו בתנור חדש שהסיקוהו בקליפי ערלה ובגינה שנזדבלה בזבל של ע"א ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"א משום דזה וזה גורם ואין אומרין חדש יותץ וגינה תבור ופרה תרזה ואף כאן כיון דאין אתה טועם האיסור שבו בפני עצמו אלא ע"י תערובת מרובה ואי אתה טועמו בשבחו אלא פגמו מותר ואפילו הכי אסרוהו מדרבנן לכתחילה הואיל ונכנס ונבלע בקדרה בשבחו עוד כתב דהדברים הפוכין ממה שכתב המחבר דטפי קיל נבלה מבלע שבקדרה וכתב בזה דברים קלים מסובין ואין ראוי להשיב עליהם. עוד כתב שהמחבר סבור דקדרה שאינה בת יומה אילו הוה מיתסרא בדידה משערינן וליתא דקדרה דלא בת יומא מסתמא נתייבשה עד כדי שאין בפליטתה כדי נותן טעם ע"כ וזה (נותן טעם) טעות גמורה מכל מה שכתב דאם כן למה לן להתירה משום נותן טעם לפגם תיפוק ליה משום שאין בה כדי נתינת טעם ולר' מאיר דאמר נותן טעם לפגם אסור היאך מוכח מכלי מדין שאסרה תורה אפילו קדרה שאינה בת יומא לפי דעתו והא קדרה שאינה בת יומא אין בה כדי טעם ואם כן על כרחין לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא וקדרות בפסח למה ישברו לרב ולמה משהו לשמואל והלא מותרת כשאינן בת יומן שנתייבשו ואין בהם שום דבר מהאיסור וכלי היין שמותרין בשנתייבשו י"ב חדש. ועוד טעה טעות אחר גדול שזה גורר את זה ואמר דחומץ לתוך גריסין וכיוצא בו שפוגם מתחלתו אפילו בפגם מועט מותר משום דטעמו ולא ממשו מדרבנן ומקילין ביה וזה טעות מפורסם וכי חומץ בתוך גריסין אין בו ממשות של חומץ בודאי טעמו וממשו יש וא"ת דכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס קרינן טעמו ולא ממשו והכא דוקא כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אפילו לפי טעותו היה להם לפרש בגמרא והוא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ועוד מה יעשה בגרוגרות שהיו באין בספינה ונשתברה חביות של יין על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו ולא אמרו אם יש בהם כזית כדי אכילת פרס אסורין וכ"ש לדעת רש"י ז"ל ודעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל שפירשו טעמו ולא ממשו שאין בו מגופו של איסור אלא טעמו בלבד כגון בשר בחלב שאין בחלב גופו של בשר אלא טעמו אבל בחלב שנבלע בתוך הבשר אינו קרוי טעמו ולא ממשו וכן ענבים ששרה אותן ביין ונתנו הענבים טעם ביין ועוד דשיעור כזית בכדי אכילת פרס לא אמרו רבי יוחנן אלא ללקות הא לאיסור אסור מדאורייתא כחצי שיעור וכן דעת רבי יצחק בעל התוספות ועוד דאנן קיימא לן דנותן טעם לפגם מותר וכמתניתין דכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר וכמעשה דגרוגרות וחומץ בגריסין ואי תליא בטעמו ולא ממשו אם כן משוינן לרב בעל הלכות ולרבנו יעקב ורבנו יצחק והראב"ד זצ"ל טועין גמורין שפסקו דטעם כעיקר דאורייתא. ובאמת נראה שלא עמד על דברי גדולי ישראל הראשונים ז"ל.
עוד שם כתב החכם לענין הדברים הפגומים והמאוסים מעיקרן וכו'. אמר הכותב היה אליו חזות הבל כדברי הספר החתום והאמת אמר כי דברי המחבר אליו כדברי חידות ונבואות והוא לא ידע ולא ינבא אך משכיל על דבר ימצא בהם טעם צוף דבש אמרי נועם. ותמה אני איך מלא גוילין בדברים בטלים הנה תמה על דברי המחבר ואמר היאך אפשר שהוא עכבר אסור ולא יאסר תערובתו. וזה דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו הלא ראה שהיין המשובח אינו אוסר גרוגרות בתערובתו וכן החומץ בגריסין ויין בעדשים ואמת לא נפגמו היין והחומץ בעצמן בתוך התערובת כנבילה שאינה ראויה לגר ואפילו הגרוגרות והגריסין והעדשים עצמן לא נפגמו לגמרי שלא יהיו ראויין לגר אלא אין הולכין בתערובות אלא כל שאין בהנאתן בנותן טעם מותר וכמו ששנינו במשנת השוכר את הפועל וכמו שכתבנו למעלה וזה פשוט לכל יודע ספר ואין צריך לפנים. גם מ"ש דלא אסרה תורה שום שרץ ושרץ פגום אלא עכבר שפרט בו הכתוב לרב ששת ולדעת רבא אפילו עכבר מותר ועכבר שפרט בו הכתוב לאו עכברא דביתא אלא עכברא דדברא זו טעות גמורה ויתר מטעות כמו שיתבאר למטה בע"ה ולא יטעה בו אפילו אחד מן הנערים ויש בזה אסיפת ראיות גלויות כאוסף החסיל וכמו שיתבאר למטה ב"ה. גם מ"ש שלא אסרן הכתוב לכל השקצים והרמשים בעודן עומדין בחייהן ובמיתתן בפגמן אבל אם הוכשרו ויש להם שבח בתערובתן נאסרו. גם בזה אמר הבל ועתה יתן אל לבו שהתורה אסרה סתם שרץ העוף ושרץ המים ושרץ השורץ על הארץ ואם אתה אומר שלא אסרה תורה אלא אותן שהן מושבחין אם כן לא נכנס עכברא דביתא וזבובים ויתושין וכיוצא בהן בכלל איסור מעולם ואפילו חזרו והשביחו מאי הוי והלא לא נאסרו מעולם ולא דבר בהן הכתוב וא"ת שכלן היו בכלל שרץ ושקץ שאסרה תורה אם כן אפילו בפני עצמן בעומדן בפגמן נאסרו שלא אמר הכתוב כל שרץ העוף כי יפול מהם אל תוך תערובת לא יאכל אלא באמת כלל דבריו אלה שבוש יתר מאד הוא וכמעט שאני אומר שלא היה ראוי להשיב עליהם כי הן מעידין על עצמן ועכבר בשכרא שאמרו אשבוחי משבח לאו אגופו דעכבר אמרו שחזר לשבח אלא על השכר אמרו כן כלומר העכבר משביח את השכר והיאך אפשר שהעכבר מותר ופליטתו אסורה. כועוד שכבר נשתנה פליטתו והוא מורה ובא שכל שנשתנה גופו אע"פ שהוא משביח מותר. ועוד טעה טעות אחר דהוא סבר דרבא הוא דקא מוקי בגמרא התם לעכבר שפרט בו הכתוב בעכברא דדברא ודלא כרב ששת וליתא דאדרב ששת אמרינן לה התם בפרק השוכר ואליבא דרב ששת הוא דאמרה רב שימי ומקמי דברי רבא ורבא לא איירי כלל בעכברא דדברא ורב שימי לאו על עכברא דקרא קאמר אלא על עכברא דעולה על שולחן מלכים וכדאמרינן התם א"ל רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר והכא חידוש הוא דהא ממאס מאיס דבדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא הילכך נותן טעם לפגם אסור. מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ואי מאיס עולה על השולחן מלכים ההוא בעכברא דדברא והדר אמרינן אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשכרא לא ידענא מאי טעמיה דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה ואי משום דקסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבחי מכאן אתה רואה שכל מה שכתב בזה טעות גמורה. גם מה שכתב דמסתברא לו דרבא פליג נמי אדרב אפילו בסברא זו דעכברא בשכרא וקסבר רבא דעכברא אפילו בשכרא לא משבח סברא פחותה סבר ולמה נעשה רבא חולק בזה דאם כן היה לו לרבא לומר אחר הכל ולית הלכתא כוותיה ולמה אמר לית הלכתא כוותיה בנותן טעם לפגם אסור ולא אמר כן בעכברא בשכרא אשבוחי משבח וכי נעשה אותו חולק על רב אחא ששיער חלא בחמשין שמואל בר רב חייא ששיער שכרא בשיתין ואסיקנא נמי בהלכתא אידי ואידי בשיתין וכן לכל איסורין שבתורה.
עוד שם בהא דאמרינן התם אימרטוטי אימרטטא וכו'. אמר הכותב זה יותר טעות מפורסם ממה שכתב ותחילה אומר כי מה שמאס פירוש אימרטט נחתך ותלה אותו במחבר רש"י ז"ל פירש כן ומכאן נראה בודאי שלא עמד על דברי הראשונים וכן כתב ופירש נמרט שערי גם המחבר כן פירש בשם הראב"ד ז"ל ושניהם כאחד טובים אבל מה שכתב דכל שרץ שאסרה תורה דוקא שרץ מושבח אבל שרצים המאוסין מעיקרן כעכברא דביתא וזבובין ויתושין מותרין כנבלה המוסרחת מי יתן החרש יחריש ותהא לו לחכמה וחשב להנצל מצרעה ונמלה ואמר דלסימנא בעלמא אמרום אי איכא דכוותייהו משובחין ואם איתא למה להו לרבנן למנקט הני נימרו הנך חשובין דכוותייהו ועוד נשמטו ממנו כמה הלכות הלא בפשפש הנמאס והנבאש בריחו אמרו טעמו כריחו ואמרו בנדה פרק הרואה כתם טעמו כריחו למאי הלכתא והשיבו לכדתנן היה אוכל את התרומה וטעם בו טעם פשפש זורקו. ואע"ג דאיכא משום משמרת תרומותי ועוד הרי אמרו בפרק אלו טרפות הני חמרא דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין משום דכל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש אלמא תוך י"ב חדש אוסרין והתולעים שבתמרים מי לא מאיסי ולא בדילי אינשי מינייהו ויבחושין שבשכר שאמרו התם גם כן שאסור לשתות בלילה עד שיסנין וכן תולעים שבעיקרי גפנים שאמרו שם שיש בהם משום שרץ השורץ על הארץ וזיזין שבעדשים כל אילו יאמר שטעמם מושבח ולא בדילי אינשי מינייהו ותולעים דבאודנא דכוורי ועוד צב דבקרא יש כמותן בדברא עולה על שולחן מלכים ומרבה רגלים שאמרו זה הנדל טעמו לשבח מאי אפשר לו לכפור בכל אלה לומר דיש להם טעם מושבח דדבר זה נגלה לעינים ועוד דודאי בדילי אינשי מינייהו וכל דבדילי אינשי מינייהו אמרו דמאיסי וכדאמרינן התם דהא עכברא דמימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה דאלמא כל דבדילי אינשי מיניה נקטינן ליה כמיאוס ועוד דבהדיא אמרו בע"א פרק אין מעמידין מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס מאיני חד אמר אפילו להכעיס מומר אלא איזהו מומר מאיני זה העובד עו"ג ואקשינן מדתניא אכל פרעוש או יתוש אחד הרי זה מומר והא הכא דלהכעיס כלומר דאין זה לתיאבון שאין לו טעם אלא פגום ולהכעיס הוא אוכלו וקתני מומר ומשני התם דקא בעי למטעם טעמא דאיסורא אלמא אפילו פרעוש ויתוש נאסרו אע"ג דמאיסי ובדילי אינשי מינייהו וקרי ליה מומר או מאיני הנה דברים אלו פשוטים ברורים אפילו לתינוקות של בית רבן.
עוד שם כתב המחבר יש איסור שאינו צריך אלא קליפה והם כל האיסורין שאין מפעפעים וכו'. אמר הכותב באמת כן אמר למעלה ולא די שנשתבש בזה פעם ושתים ואלא שהוא חוזר ומשלש וכבר כתבתי למעלה שהכל שבוש גמור והבאתי כמה ראיות מוכרחות וכן כתבתי שכן דעת כל חכמי ישראל וכן הרמב"ן ז"ל בשמעתא דדג טמא מליח וטהור תפל. והיה לו לזכור דברי שמואל מליח כרותח ופרישנא כרותח דצלי. ואינו צריך לחזור ולכתוב יותר ולאבד דיו וקולמוס ונייר על זה.
עוד כתב גם במה שכתב המחבר שכן הדין באיסור שנפל על גבי חתיכה ולא כיסה אותה הרוטב וכו'. אמר הכותב זה טעות גמורה שכל שלא ניער וכיסה ואין רוטב מכסה אותה הרי זה כצלי וכל שאינו מפעפע אינו אוסר אלא כדי קליפה ואין הבל הקדרה כרוטב לערב שאם כן לא ניער ולא כיסה אינו מעלה ולא מוריד ובכלל קדרה משערינן וזה פשוט אלא שמביאתו לכלל טעות זה משנה טיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה דקתני אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה והוא סבור שחלב אינו מפעפע ואפילו הכי קתני אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה כלומר כל החתיכה אסורה. וזה טעות בידו שהחלב מפעפע והכי נמי מוכח פשטא דכחלא עילוי בשרא דאמרו אסור מ"ט חלבא מיסרך סריך ולא אסיקו בה הנ"מ לכתחילה אבל דיעבד שרי כדאסיק בה מרימר בדרשיה. ומשום דחלב מפעפע אמרו אם יש בה בנותן טעם בכל אותה חתיכה וע"כ אמרו גם כן בניער וכיסה כלומר לבסוף שאם אין בכל הקדרה כדי לבטל כל אותה חתיכה אסורה דאי לא לא היה צריך לבטל אלא כדי הקליפה וכן כתב מפורש הרב בעל התרומה זה לשונו הכי פירושה על המשנה טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר ואין ששים באותה חתיכה לבטל הטיפה נאסרה החתיכה לפי שיש בה נתינת טעם של חלב ואם אחרי כן ניער הקדירה בכף וע"י כן נכנס החתיכה בתוך הרוטב אז צריך ס' לבטל כל החתיכה שנאסרה ומהכא משמע שחלב מפעפע בכל החתיכה דאי במקצתה גרידה כי נמי ניער וכיסה אמאי צריך לבטל כל החתיכה והלא לא נאסרה כולה ע"כ לשון הרב ז"ל.
עוד שם כתב שיש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מכדי קליפה שהקליפה וכו'. אמר הכותב נסתרה דרכו לא ידענו מהו זה שאמר שהצלי לית ביה דין ששים אם נתכוון לומר שהצלי אפילו בדבר המפעפע אינו צריך אלא נטילת מקום בזה שהרי רוטבו של גדי מפעפע הוא ואפילו הכי אין צריך אלא נטילת מקום כי התם ואי זו כוונתו גדי שצלאו בחלבו היה תיובתיה שעליו אמר בפרק גיד הנשה אסור לאכול מריש אוניה. ולמעלה כתב הוא שצלי אינו צריך אלא כדי קליפה. ולא ידעתי לכמה גוונין נתהפך הצלי שלו ובכל מקום לא טעמנו בו טעם לשבח וכן מצאתי לו שכתב בסמוך כאן דרוטב אינו מפעפע ובזה יש לו ב' טעיות האחד שעל כרחין רוטבו של גדי המקולס מפעפע הוא דשומנו של גיד הוא שנוטף מעליו והיינו שאמרו בבי דוגי לקבל שמנינות הנוטף והשני שאם אינו מפעפע אינו צריך קליפה ולא נטילת מקום כמו שאכתוב בסמוך שכתב אחרי זאת.
עוד שם וכן מ"ש בזה שאין נטילת מקום אלא בדבר שיש לו פעפוע וכו'. אמר הכותב כמה אהב דברים זרים לא אמרן אדם מעולם ואי אפשר לאומרן כי מה שאמר שהרוטב שמנו של בשר הוא והחלק השמן שבו הוא ובבירור מפעפע ומ"ש שאין במפעפע דין נטילת מקום אינו כן שאם היה ברוטב כדי לאסור הכל היה אוסר הכל אבל מפני שיש בגדי כדי לבטלו אינו אוסר אלא כדי נטילה וכדי נטילת מקום מיהא אסור כל שנודע מקומו וכן מ"ש דדבר המפעפע אין משערין בו בששים אלא אוסר הכל בצלי ולא נאמר ששים אלא בקדירה טעות גמור הוא שא"כ יותר חמור צלי ממבושל דבצלי אוסר הכל ובמבושל אינו אוסר אלא בפחות מששים ואינו כן דהא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל פריש מר בר רב אשי דמליח כרותח דצלי קאמר אלמא שמואל להקל על המליח קאמר שאינו אוסר כמבושל אלא כצלי ולא להחמיר שיאסור אפילו אלף ולא חלק שמואל בין מפעפע לשאינו מפעפע. וכן תבין מדברי המפרשים שם בפרק גיד הנשה גבי גדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילו לרבי יוחנן ואמר להו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ואוקימנא דכחוש הוה לומר שלא היה בחלבו אחד בששים לבשר והבשר רבה עליו ומבטלו ואם כדבריו אין לחלב שיעור בצלי ואפילו כזית של חלב אוסר אפילו אלף זתים מפני שאינו נבלע ונבלל בהשויה אלא השויה זו לא שמענוה מעולם וגם הרמב"ן ז"ל כן סבור שם בההיא דאטמאתא דריש גלותא וז"ל ודאי שמנוניתא דגידא נשיא הוה ומדאסר רבינא שמע מינה דלא הוה בבשרא ס' לבטולי לאיסורי ואעפ"כ התירו בצלי אלמא לא בעי בצלי ששים אלא בחלב של שמן דמפעפע אבל בחלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי ששים ע"כ לשון הרב ז"ל וממנו תראה שהוא אומר כן שבחלב שמן בטל בששים בצלי וכן תבין ממה שכתבנו למעלה בשם הרב בעל התרומות ז"ל בפירוש משנת טיפת חלב. וכן תמצא לכל מי שפירש הלכה מעולם. גם מה שכתב שכל שאין בו פעפוע צריך ליטול את מקומו ולא סגי ליה בקליפה טעות הוא בידו שהרי באטמאתא דבי ריש גלותא דמליחה כרותח דצלי אמרו רב אחא שרי וכל שצריך בו נטילת מקום אין לומר בו שרי וכ"ש לפי דעתו שכתב בכמה מקומו דבמליחה אינו אוסר אפילו כלצלי דלדידיה רבינא דאסר לא אסר הכל ואם כן רב אחא דשרי לא בעי נטילת מקום אלא קליפה בעלמא. ועוד שהוא בעצמו כתב למעלה שהצלי שאינו מפעפע אינו צריך אלא כדי קליפה וכמו שכתב הוא למעלה גבי ההוא כזיתא דתרבא דנפל לתוך דיקולא דבשרא אלא שהצלי העלוב הזה נתהפך בידו לכמה גוונין גם מ"ש דחם לתוך חם כשעוברין שניהם יחד מן האור אינו צריך אלא נטילת מקום אינו כן וההיא שמעתא דכיצד צולין הטעתו דגרסינן התם חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן דברי הכל מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואמרינן עלה תנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו קס"ד בחרס צוננת בשלמא לרב דאמר עילאה גבר אמטו להכי יטול את מקומו דאזיל האי ומרתח ליה לחרס והדר החרס ומרתחא ליה לרוטב וכי הדר רוטב אפסח קא מטוה פסח מחמת חמימות דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא אצלי דבר אחר אלא לשמואל דאמר תתאה גבר חרס כיון דצוננת היא אקורי מקררא ליה אמאי יטול את מקומן. דאלמא דברי רב ושמואל נמי בשיעור נטילת מקום קא מיפלגי כמתניתין דנטף מרוטבו על החרס וכן מאי דקא שוי ביה תרווייהו דהיינו חם בתוך חם דאסור אסור עד כדי נטילת מקום קאמרינן והא ודאי טעותא הוא דחם לתוך חם ד"ה אסור קאמרינן ואסור סתם הכל משמע ומתני' דנטף מרוטבו על החרס דקתני יטול את מקומו לא לשעורו הביאוהו אלא להביא ראיה ממנו לתתאה גבר ומיהו התם סגי ליה בנטילת מקום משום דדבר מועט הוא ואין בו כדי לאסור את הכל אבל ממנה נלמוד לתתאה גבר וחוזר לדיניה דאם יש בו כדי לאסור את הכל אוסר כשיעור מפעפע שאוסר בס' בין בקדרה בין בצלי ואלו דברים ברורים הם.
עוד שם כתב דיש איסור שאינו צריך אלא גרידה וכו'. אמר הכותב כמה החפץ מקלקל השורה המחבר לא מצנון החריף הרבה הביא ראיה דאדרבה בצנון סבר המחבר דאפילו בנטילת מקום לא סגי ליה מדקאמרינן ביה איסור סתם אע"פ שהראב"ד ז"ל התיר בנטילת מקום. וכן לא הביא ראיה מקישות ואבטיח דגרידה שנאמר בגמרא עליהם אינה אלא במקום הדחה ומשום דלא שייכא בהו הדחה ללחותם ואף הם אינם חריפים כלל שיביא המחבר ראיה מהם. אלא ראייתו מסלקא דהא ודאי יש לה כח משיכה כידוע בעניני הרפואות והוא גרע ממה שכתב המחבר או מדעת כדי לחלוק או שלא הבין דברי המחבר שכן כתב המחבר הם הדברים שבולעים בצונן מחמת חריפות הנמצא בהם וחריפותן וכח משיכתן מועט כדגרסינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו וכו' עד דסילק אסי' כלומר עד דגריס ליה לפי שיש בסלקא מעט כח משיכה ואם פתיך בהו ליפתא שפיר דמי לפי שמתיקות הלפת מחליש כח המשיכה שיש בסלקא ע"כ.
עוד שם כל שאיסור והיתר נוגעין וכו'. אמר הכותב כמה יהיר האי מרבנן שתופס על גדולי ישראל לבד שאף הראב"ד סבור כמו שכתב המחבר ועוד שהוא כולל כל המקומות שלא נאמר כן בשום מקום בעולם ואפילו מקרא מלא דבר הכתוב ושכחו שהרי כתוב בתורה וישימו את החלבים על החזות ומשום דצונן בצונן הוא אלמא מישרא שרי ליה קרא וגם מה שחשב להפריש בין זה לכלים ואמר שמותר להשתמש בכלי של היתר בדברים אסורין על דעת להכשירן מפני שאין ההיתר והאיסור בהן כאחד והלא הכלי של היתר ומה בין זה לשתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור מכל מקום כלי העשוי למלאת היתיר לאוכלו הוא ואינו רואה בדבריו לא טעם ולא ריח ותופס בדבר שפתים דברי הגדולים ז"ל.
עוד שם כתב שיש איסור שצריך שפשוף גדול וכו'. אמר הכותב מי הזקיקו לומר כן שהרי הדבר מוכרח מן השכל שחלב נדבק בבשר הרבה והחלב אינו סר בהדחה מועטת וסתמא דשמעתא לאו בבשר שהודחה קאמר וניקור בשר שאמר כבר הצריכו לקנח את הסכין בכל פעם בסמרטוט קשה וכן נהגו מנקרי הבשר.