Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The Fourth House, The Second Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בספק תערובות: כתב שם כתב החכם איסור שנפל ואינו יודע וכו'. אמר הכותב דברי המחבר דברי רבותינו בעלי התוספות הן וכן כתב גם הרב בעל התרומה ז"ל וזה ודאי יותר נכון דלאוקמא כמאן דאמר התרומה בזמן הזה דרבנן דוחק הוא חדא דהא פלוגתיה דר"א ורבי יהושע היא במגילה וקיימא לן כרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית ואוכלין קדשים אעפ"י שאין קלעים דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא וקדושה שלישית אין להם וכן פסקו הפוסקים ואפילו למאן דסבירא ליה דקדושה יש להם זו שיטה פשוטה בגמרא שכל שאפשר להעמידה בכולי עלמא אינו מעמידה בפלוגתא.
עוד שם כתב החכם שאין תולין להקל בכיוצא וכו'. אמר הכותב תמה אני איך נוכל לחלוק על האמת המפורסם דעל כרחן ר' יוחנן אע"ג דלא בעי רבויא מחצה על מחצה מיהא בעי ותדע לך דאם כן הל"ל רבי יוחנן אמר אפילו רבתה תרומה על החולין אבל ודאי מדקאמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה לא נחלק על ריש לקיש אלא ברביות החולין הא כשרבתה תרומה מודה. ועוד תדע לך מדקא מותיב ממקוה דקאמר עד רובו ואמרינן מאי לאו דנשתייר רובו ופרקינן דלא נשקל רובא אלמא פשיטא להו דרבי יוחנן דלא נשקול רובו מיהא בעי והא דקופות בכי הא הוא דאמר רבי יוחנן דאי לא אף לכשתמצא לומר דלא נשקול רובו תקשי ליה דאם איתא דר' יוחנן שרי אפילו ברביות התרומה. ומה שכתב דקיימא לן כלישנא בתרא דפריקו אב"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר מאי קא מייתי מהא ראיה דהתם הכי קאמר אב"א במקוה דלישתייר רובו קאמר כדקאמרת אבל בקופות לא בעי רבייה וזה ברור ולעולם בקופות לא בעי רבייה כמקוה אבל מכל מקום דקופות דלא להוי תרומה יתרה על החולין מיהא בעי וכדקאמר מעיקרא דלא נשקול רובו ודברים אלו פשוטים הם. ומה שכתב דאיסורין דרבנן תולין להקל כל היכא דאפשר לומר דלא נפל הכא איסורא כלל. לא דבר נכונה דהא ליטרא קציעות דרבנן הוין תיובתיה דבעינן מאה כד ולא אזלינן בכל חד וחד לקולא לומר לא נדרסה כאן כלל. והו"ל לפרש כל היכא דאיכא אחריתי דאיסורא דאי נפל לתוכה לא מעלה ולא מוריד ואני אומר איסורא לתוך האי דאיסורא נפל כענין שתי קופות דאחד תרומה ואני אומר תרומה לתוך תרומה נפל.
עוד שם והוי יודע דהא דאמרינן בתרומות בשתי קופות בשתי עליות יעלו לא נאמרו וכו'. אמר הכותב הוי יודע שאינו כן וכמה שגגות יש במה שכתב ואין בדברים אלה שום סדר שהרי בתחילת דבריו מודה באיסורין דאורייתא ושיעורין דרבנן ואם כן אפילו לח בלול אפילו באיסורין דאורייתא כל ברוב נתיר דהא שיעור דרבנן ואין טעם האיסור נרגש והיינו שתי מגורות דבפרק כל שעה למאן דהוא מקשי מינה למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. ועוד דאפילו יבש ביבש אנו מתירין ולאוכלן ביחד ואלו במין ושאינו מינו בדכותה היה טעמו נרגש ולמה אומרין בו שאני אומר משמע להו דאפילו אית ביה טפי מכזית בכדי אכילת פרס והוה פשיטא ליה למקשה דאפילו בתרומה דאורייתא אי לא אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דלכולי עלמא אמרינן ביה שאני אומר ועוד דשתי מגורות בעלייה אחת ושתי קופות בשתי עליות כולהו מוקי להו בתרומה בזמן הזה דרבנן ודלא כהלכתא כר' אליעזר דאית ליה קדושה שלישית יש להן ופליג עליה דר' יהושע ור' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע סוף דבר אינו יודע לו בזה שום סדר.
עוד שם מש"כ במטבע קצר שלו בשתי קדרות שנפל איסור לתוך אחד מהן שמצטרפות לבטל זה אינו שלא נאמר דין זה בשום דבר שיש בו בנותן טעם או שראוי ליתן טעם אע"ג דלית ביה כגון מין במינו אלא אם כן כשיעור מאה לתרומה ויש ששים בכל אחד ואין ידוע באי זו נפל האיסור ע"כ. אמר הכותב כאן שנה בשגגה וכבר כתבתי למעלה שאין לומר אלא אפילו שתי קופות ואין באחת מהן אלא חמשים מצטרפות ומעלות וכן כתבו גם כל הראשונים כ"כ מפורש. ועוד דאם כן אין מצטרפים למאה שהוא שיעורן לתרומה אלא לפחות למאה ועשרים. ועוד אמרוה בירושלמי בהדיא בשתי קופות של נ' ונ' דגרסינן התם במסכת תרומות ר' זירא ור' חייא בשם ר' שמעון היו לפניו שתי קופות בזו חמשים סאה ובזו חמשים סאה ונפלה סאה תרומה בתוך אחת מה ואין ידוע לאיזו נפלה רצה להעלות מזו מעלה מזו מעלה מחצה מזו ומחצה מזו מעלה ע"כ.
עוד שם כתב הא דאמרינן בזבחים בפרק התערובות וכו'. אמר הכותב כבר כתב דברים אלו למעלה וכבר השבתי עליהם והראתי לו שכן כתב מפורש רב אחא משבחא גאון ז"ל בשאלתות ודברים ברורים הם. ועוד היה לו לדעת כן ממה שכתב גם הוא בעצמו שאפילו נתערבו כל הששים למקום אחד דלא דיינינן ליה בספק ספקא אלא כאילו ודאי הך דאיסורא בתוך רובה אשתאר. ואיך אפשר לזכות שטרא לבי תרי שנאמר שנעשה הרוב כאילו ודאי שם האיסור ועוד נאסור את הארבעים כל שהן בפני עצמן אפשר לומר ודאי בששים הוא ועוד הוא בתוך הארבעים.
עוד שם כתב רבנו יצחק הזקן וכו'. אמר הכותב דברי המחבר דברי התוס' הן שאמרום בריש פרק קמא דביצה והוא אומר שלא אמר כן. גם מה שכתב דביצה ספק נולדה ביו"ט ספק לא נולדה נתערבה באחרות כלן אסורות משום דספק ראשון מדאורייתא משום הכנה דרבה אינו כן דספק נולדה ביו"ט אינה אסורה דאורייתא ולא עוד אלא אפילו נולדה ביו"ט עצמו מותרת דבר תורה דיו"ט מכין לעצמו ולא אסרו נולדה ביו"ט דעלמא אלא משום גזרה יו"ט אחר השבת וכדאיתא התם בהדיא ואולי הטעהו מה שאמרו שם עלה דההיא דנתערבה בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי לחומרא. דאלמא לכאורה משמע דהיא גופה אסורה לרבה משום ספיקא דאורייתא וליתא אלא התם הכי קאמר בשלמא לרבה דאיכא למימר משום גזרה דיום טוב אחר השבת דאיכא איסורא דאורייתא מדרבה וזה דבר ברור ולא עוד דאפילו נולדה ביו"ט אחר השבת כל שנתערבה באחרות דבר תורה כולן מותרות דדבר שיש לו מתירין דאינו בטל לא מדאורייתא הוא אלא מדרבנן שהחמירו עליו וכמסקנא אפילו באיסורין דרבנן כן ומכל מקום ממה שכתבתי תראה שלא בלבד במה שהוא עצמו אסור משום ספיקא דאורייתא כספק טרפה וכיוצא בו אמרה ר"י אלא במה שספקו מותר דאורייתא אלא כל שאסרוהו משום דעיקר מה שאנו חוששין לו הוא אסור דבר תורה כביצה זו שהיא עצמה מותרת דבר תורה אלא שחשו לה ואסרוה משום דעיקרא יש לחוש לנולדה ביו"ט שלאחר השבת.
עוד שם והחכם הקשה מההיא דאמרינן במסכת ערלה וכו'. אמר הכותב הכי מה בין זה לביצה שנתערבה באלף דאף היא מותרת דבר תורה וכמו שכתב הוא עצמו אפילו לא נתערבה באחרות וכ"ש דבטלה ברוב דבר תורה וכמו שכתבתי למעלה. אלא כל מש"כ כאן שגגות הן. ואין בזה אלא כמו שתירצו התוספות וכמו שכתוב בחיבור דהתם דוקא בשנחתך מלא הסיט מן הבגד ואין ידוע אם מלא הסיט האסור נחתך אם לאו דהשתא איכא תרי ספיקו כעין שתי תערובות.
עוד שם עוד הקשה מההיא דאמרינן בכתובות וכו'. אמר הכותב גם זו שגגה מכמה טעמים חדא דכל שאתה מעמיד אותה על חזקתה העמידנה בחזקה שלא נבעלה עד עכשיו שנמצאת בעולה ואין לומר שמא לא תחתיו זינתה דכל שאתה ממשיך זמן חזקתה לא נבעלה עד שנתארסה ועוד שזה ודאי בספק אחד אסורה היא מדאורייתא משום ספק סוטה ואילו אשת איש שראינוה שנבעלה אין תולין דבר תורה להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך ואין כאן אלא חדא ספיקא ספק באונס ספק ברצון וספיקא דאורייתא לחומרא. ומה שאמרו בריש פ"ק דכתובות ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי ומותרת לבעלה אע"פ שראינוה שנבעלה דשאני התם דראינו מתחילת ביאה באונסה ואפילו למאן דאמר תחילתו באונס וסופו ברצון אין חוששין שמא נתרצית לבסוף וכ"ש למ"ד פטור דאנוסה הוא דיצר אלבשה. ועוד דכבר כתבתי למעלה דכל שעיקר מה שאנו חוששין הוא אסור דבר תורה אעפ"י שזה עכשיו דרבנן כספקא דאורייתא עבדינן לה להכי כענין ביצה שנולדה ספק בחול ספק ביו"ט וכמו שכתבתי וזו ודאי היה לנו לאסור אותה אפילו בשתי ספקות אלא דתירץ המחבר דשאני התם דאי אפשר לה לזו לבוא לפניך אלא בשתי ספקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרתה וכמו שאתה אומר בספק נולדה שמיד עמדה לה באיסור ואח"כ נתערבה באחרות ונתוסף בתערובת ספק זה השני וכיוצא בזה במה שאסרנו מחמת ספק טרפה ואח"כ נתערבה באחרות וכמו שכתב בחיבור וכיוצא באותה של ס"ס דכתובות נ"ל ההיא דאמרינן בפ"ק של ב"ק שילייא שיצאת מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני אמר רבא לחוש חוששת ומנינא לא מני' אלא משני ואקשינן מאי קמ"ל דאין מקצת שילייא בלא ולד תניינא שילייא שיצאה מקצתה אסורה באכילה כלומר ואם יש מקצת שילייא בלא ולד אמאי אסורה באכילה ה"ל ס"ס ואמאי והא אפילו יש שילייא בלא ולד נאסור אותה דהא ספק ראשון דאורייתא דאם יש בה ולד אסורה דבר תורה אלא שא"א לבא לפניך אלא בשתי ספקות ספק יש בה ספק אין בה ואם תמצא לומר יש בה שמא אין הולד כאן.
עוד שם השיב דכי קתני נתערבה באלף כלן אסורות דבירושלמי וכו'. אמר הכותב ודאות נעשו לו כשגגות דהא על כרחנו בירושלמי אמרוה על ודאה והוא גוזר דבגמרין לא אמרוה אלא אספיקא ומנין לו זה אולי בחלום נאמר לו שלא כדעת ר"ת ז"ל ומה שחשב להוכיח דבירושלמי לית להו הכנה דרבה מדהוה מדמה לנשרים לא אמר ולא כלום דמעיקרא הוה ס"ל לדמויי לנשרים וספק הכן משום דהכא לאו אסירה גמורה הוא דאפילו נולדה ביו"ט עצמו מותרת הוא דבר תורה דיו"ט מכין לעצמו אלא שהחכמים אסרוה גזרה אטו נולדה ביום טוב שלאחר השבת ועשאוה כשאינה מוכנת וכיון שנתערבה חזר כל התערובת בספק מוכן ואהדרו ליה דלא דמי' דמ"מ יש כאן אחת אסורה שאסרוה בודאי בפני עצמה והיא מוכח על כלן לאסור כל התערובות ודברים ברורים הם.
עוד שם אני חוזר לדקדק במה שכתבתי למעלה בענין חתיכה וכו'. אמר הכותב אין זה נכון ואילו היתה הקושיא קושיא מוטב שתשאר בקושיא ולא ישאר עליה תירוץ כזה כי דברים אלו מרבים הבל ומה איסורין הקלין שיש להם שעור אוסרין תערובתן בהנאה ואעפ"י שאינו דבר חשוב איסורין החמורין שאין להם שיעור לא כ"ש אם כן נמצא קולן חומרן וחומרן קולן. אבל הקושיא שאמר אינה אוגרת אלא מסוכסכת הדעת דלרבנן ודאי מן הדין היה שיהא מותר הבגד בהנאה אלא שא"א דערלה אוסרת עד אחד ומאתים ונמצא כל שאין בהיתר מאתים כדי לבטלה הרי הבגד בעצמו אסור לישראל ולמכור נמי לנכרי א"א כדי שלא יחזור וימכרנו לישראל דכל דבר שמותר לקנות מנכרי אם נתערב בו איסור לא ימכרנו לנכרי מהאי טעמא דשמא יחזור וימכרנו לישראל וכענין ביתא דחטי דנפל עליה חביתא דחמרא דאסור למוכרה לעו"ג ואפילו טחנו ואפאה אסור למכרה לנכרי בפני ישראל כדי שלא יחזור וימכרנו לישראל כדאיתא בגמרא וכן כל כיוצא בזה ולפיכך אפילו לרבנן אין לו שום צד היתר אלא בשיש בו מאתים כדי לבטלו ואילו בי"נ בסתם יינם אפילו נתערבו יין ביין מוכרו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו משום דביין נסך אין לחוש שימכרנו לעו"ג לשמא יחזור וימכרנו לישראל והכי איתא בירושלמי בסוף פרק כל צלמים גמרא נטל ממנה עצים אמר ר' חגאי כד נחית מן אילפא אשכחית לר' יעקב בר אחא יתיב מקשי נטל ממנה כרכר אסור בהנאה ותניא ימכר כלו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו אמר ר' יעקב בר אחא חגיי קשיתה חגי קיימתה מאי כדין תמן אין דרך בני אדם ליקח מעו"ג ברם הכא דרך ליקח מנכרי ע"כ.
עוד שם עוד במה שכתבתי למעלה בחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין ודעת רבותי וכו'. אמר הכותב מה נעשה לתמהותיו ואילו היו כאן גדולי רבנו הצרפתים שאמרו כן היו אומרין לו אל תתמה על החפץ גם לרב בעל התרומה ימצא כן בספרו. ואני כבר כתבתי והארכתי בזה למעלה. ואין תועלת בהשנות הדברים. גם מה שאמר בשם רבותיו שלא אמר חתיכה הראויה אלא בשנתבשלה ואח"כ באחרות זה לא שמענו ולא נשמע אליו ולא ראינו מעולם מי שאמר כן ואילו אמרוה רבותיו אשר אמר באמת לא היה נעלם ממנו כי לא בסתר ידברו.
עוד שם כתב החכם בענין חתיכות איסור שנפלה בחתיכת היתר ונאסרו ונפלה אחד מהן לים הגדול וכו'. אמר הכותב שלל במים ועלה בידו חרס דעל כרחו להקריב שנים שנים קאמר ותדע לך מדאמרינן גבי איברין באיברין בעלי מומין אמר ר' אלעזר לא אמר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא ואותיב עליה ר' ירמיה וחכ"א אפילו קרבו כלן חוץ מאחד מהן יצא לבית השרפה כלומר מכלל דלר' אליעזר יקרב והא אין כאן אלא אחד והאיך יקרב אחד יחידי שאין כאן אלא זה וא"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך מאי אחד זוג אחד כלומר אם נשאר זוג אחד אבל אם לא נשאר אלא אחד לבד אפילו לר"א לא יקרב וכן פירש שם רש"י ז"ל ודבר מוכרח הוא. וכענין זה בעצמו אמרו בדם בעלי מומין מאי אחד זוג אחד וכן כל אותה סוגי' דצלוחית שנפלו שם מים כל שהן מוכרחת כן. ורש"י ז"ל כן פירש שם בריש פרק התערובות וז"ל כר' אליעזר דאמר במתניתין אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים והאמר ר' אליעזר לקמן בהאי פירקא לא התיר ר' אליעזר להקרבן אלא שנים שנים יחד דודאי חד מינייהו דהיתירא ואיסורא תליא בההוא דאקריבא ברישא אבל חד וחד דאיכא למימר האי דאסורא היא. תרתי קאמר שימכור הטבעות שנים שנים ע"כ לשון רש"י ז"ל ואפילו הכי לא התיר ר' אליעזר אלא אם קרב ראש אחד מהם קודם שנמלך להקריבן וכן היא בפירושי רש"י ז"ל גבי איברים באיברים. ומה שכתב דשנים שנים שקרבו שנים מתחילה שנים מאי מהני דבשלמא בשהקריבן שנים שנים היינו דחד מינייהו דהיתירא הוא בשעת הקרבה אבל כשקרבו כבר שנים אותו דהיתירא דהוה בהנך תרי דמעיקרא מאי קא עביד דהא היתרו של ר"א אינו אלא משום דהך דאיסורא אזל ליה. ולמכרן שנים שנים דקאמר היינו טעמא דכל שורת הדין דבר תורה כולן מותרת דרובא דאורייתא אלא מדרבנן אסורין וכשנפל אחד לים הגדול נתוסף בהן היתר דאיכא למימר הך דאיסורא נפל אלא שעדיין לא התיר ר' אליעזר למוכרן אחד אחד כיון דליכא דהיתירא ממש אבל כל היכא דמוכרן או מקריבן שנים שנים ודאי איכא חד דהיתירא וכיון דודאי חד דהיתירא מותר למוכרן אפילו לישראל דלא עדיפי מראשי הזבחים שקרבן שנים שנים על גבי המזבח ובטבעות נמי אמרינן הואיל ועל כרחין חד מינייהו דהיתירא מגו דחד דהיתירא תלינן אידך בהיתירא ומה שכתב עוד דמאי דאותיב ר' ירמיה מדתנן אפילו קרב כולן חוץ מאחד ובמאי דאוקי ר' יעקב מאי אחד זוג אחד שבוש גמור הוא וניכר לכל בעל עינים.
עוד שם עוד כתב החכם באיסור וכו'. אמר הכותב כבר כתבתי למעלה דדעת רבנו אפרים ז"ל דאין חתיכה עצמה נ"נ אלא בב"ח והוא הנכון והמחוור מתוך ראיות מרובות.
עוד שם בהא דאמרינן בע"א וכו'. אמר הכותב ההפרש הזה אין הכל מודים בו וכבר כתבנו הדעות כולם למעלה עם הראיות ועם מה שיש להשיב עליהם בס"ד.
עוד שם כתב החכם מי שהוא חשוד וכו'. אמר הכותב חפץ הרוצה לחלוק לכל דבר מביא לכלל טעות דודאי אם אינו חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל בו אעפ"י שהוא מיקל בדבר שהרבים מקילין בו מפקידין אצלו אותו דבר בעצמו ולא חיישינן לחילופי שאינו חשוד לא לגזול ולא להחליף ואין זה קרוי מומר לאותו דבר שהוא שמיקל בדבר זה אינו בעיניו כעובר וכמומר לזה והיינו דאסיקנא בפ"ק דחולין ובגיטין פרק הנזיקין דלחלופי לא חיישינן משום דבדמאי הורגלו רבים להקל ותנן בפרק שלישי של מסכת דמאי המוליך חיטיו לטחון הכותי ולטחון עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטחון הנכרי דמאי המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו ר' שמעון אומר דמאי. וכל שכן חשוד באיסורי דרבנן כאוכל גבינה של נכרים וכבר כתוב זה בחבור בארוכה ובביאור רב אבל אם היה חשוד לגזלה אין מפקידין אצלו כל דבר שיש לחוש לחליפי איסור שהוא נוהג בו ואפילו לחלופי דמאי כדאמרינן התם השתא מגזל גזלה חלופי מבעיא וכן אם חשוד בדבר כגון לנבלות וכיוצא בזה אין מפקידין בידו אותה דבר אם הוא של תורה עד שיהא בו ב' חותמות ואם של דבריהם בחותם אחד וכמו שכתוב בחבור בביאור רב. ומה שכתב דמש"כ המחבר בחבי"ת וחמפ"ג שלא כשיטת הירושלמי לא ידענא מאי קאמר ואולי כתב שלא בהשגחה. ויתר הדברים שכתב שם בחותם אחד ושני חותמות לרבנן ולרבי אליעזר אין ממש בדבריו וכבר כתבתי כל זה בארוכה בבית היין בס"ד וכן השבתי בארוכה במה שכתב בענין מפתח וחותם ואיני צריך לכתוב עוד כאן.
עוד שם עוד כתב שהמשלח ירך מנוקרת וכו'. אמר הכותב מה שכתב המחבר כמה גדולי ישראל חתמו בו שכן אמרו משמו של רש"י ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל סמך על זה להתיר אפילו בחתך שחיטה אעפ"י שאין המחבר מודה לו בסימן שחיטה כמו שכתוב בחבור ומה שפי' בחתיכה דנכרי מידע ידיע כחומץ לשנים ויבין כל מבין ועוד דמתוך מה שכתב נראה שלא הבין בראיה שהראיה אינה מתוך כללא כלומר מדקאמר חתוכה דנכרי מידע ידיע מכלל דישראל הוי סימן חתיכה ונקר גידה אלא הראיה מדאסרינן בחתוכה דילמא אתי למזבן ישראל מיניה דאת"ל שאין סומכין על חתיכה דישראל מה לי שלימה מה לי חתוכה דבין כך ובין כך לגיד הנשה ליכא למיחש דלא אתי למיכל עד דמחזר אחר בקי' ומשום הא אתי לאקשויי אי הכי אפילו שלימה נמי לא דדילמא חתוך לה נכרי ומזבין לה לישראל וישראל סמיך על חתיכה דקס"ד דליכא מידי בין חתיכה דנכרי לחתיכה דישראל פריק דחתיכה דישראל ודאי איכא למיחש דילמא אתי למסמך עליה דסימן מובהק הוא אבל בדנכרי לא חיישינן דמידע ידיע. והא דקאמר אב"א במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל ולא קאמר שמא יבוא ישראל לסמוך על סימן החתוך היינו טעמא משום דבמקום שאין מכריזין מוכן להם ואין קונין מהם כלל בין שלימה בין חתוכה ואעפ"י שראינוה חתוכה כחתוכה דישראל מימר אמרינן דילמא לאחר שנקרה ישראל לתבשילו נמצאת טרפה או נבלה או נולד בה שום חשש איסור אחר כל שכן לדעת רבנו תם ז"ל שפירש דאפילו חתוכה שמכרה לנכרי בפני ישראל אסור ליקח ממנו אלא אם כן נתנה או מכרה לו בפני ישראל ואמרו בפירוש שהיא כשרה והוא הנכון שבשמועה וכשמועה דשמואל דיהיב לנכרי נבלה במר דשחוטה אבל במקום שמכריזין ולא הכריזו שמוכרין להם וקונין מהם איכא למיחש אי לאו דחתוכא דנכרי מידע ידיע ובחתוכא דישראל כל שהגיד בתוכו דאתי ישראל למזבן בשר מיניה דנכרי ביומא דלא אכרוז ואי חתיכה היא אתי למסמך בהא אפילו לגבי גיד. והדין נותן בודאי לסמוך על סימן ניקור במשלח לחבירו על ידי נכרי דהשתא על סימן שתי אותיות הקלות להזדייף ביד נכרי סמכינן עליה החתוך דישראל בחטיטת גיד הנשה הרבה למי שלא למד לכ"ש וזהו ק"ל שאין עליו תשובה.
עוד שם עוד כתב שהמשלח על ידי נכרי בסימנין וכו'. אמר הכותב מה נעשה לו דמשוי ר' יצחק ז"ל טועה בדבר שהתינוק לא טעו בו באמת כל מי שמשלח בסימנין על ידי נכרי בין לביתו בין לחבירו לא צריך הוא לעיין אם יש בו סימנין אם לאו ולא מחמת זיוף סימנין לבד אלא אפילו משום חליפין גמורים שהחליף דבר בדבר ושלא עשה בו סימנין כלל ומיהו אם שלח לביתו והוא בא לאחר מכאן וחזר לראות אם יש בו סימנין בודאי אם ראה שאין בו סימנין או שראה שאין סימנין אלו מאותן צורות כגון ששלח בצורות אותיות ובא ומצא סימן קשרים משונן כזה ודאי אסור שהרי ראה שאינו זה שמסר לו ואפילו היכר הכלי בטביעות העין שאינו סימן היכר הכלי אלא ממה שנותן בתוכו ומי לא ידע בכל אלה אלא אין הדברים אמורים אלא במשלח לחבירו א"נ לאנשי ביתו והוא אינו בא שם להכיר בחותמו אז סתמו זו היא שאמר רבנו יצחק ז"ל שאינו צריך לחזור אחר סימניו דכל שרואה בו שני סימנין סתמא דמלתא בסימנין אלו נמסר בידו ולא זייף דלעולם לא חיישינן שיטרח ויזייף וכ"ש שיטרח ויזייף בסימנין אחרים שאם אתה אומר כן אלו שמשלחין בשר ודגים בסימנין וסומכין על הסמנין משוים לכולי עלמא טועים ובשר המסומן במקולין באותיות ופעמים מחלפין השומרים סימנים פעמים כותבים ראשי פרשיות פעמים אותיות פעמים סימנין אחרים של כתיבה לעולם היינו צריכין שיהא שומר יושב ומשמר כדי שנשאל אותו אם עשה סימן זה בבשר זה או בחתיכה זו אם לאו אלא סתמא דמלתא כל שמסר לו בסימנין חזקה לא זייף שמא יתפס עליו כגנב אלא שאף רבנו יצחק ז"ל אומר דאפילו הכי טוב לשלוח לחברו סימן פלוני עשיתי בו וכן יאמר לנכרי דע שאני שלחתי לחברי ואמרתי לו איזה סימן עשיתי בו. ולענין השאלה החזקה שאמר וכתב עליה דאי בטביעת עינא אפילו בלא מגופה אלא בכיסוי לבד מועיל זו שגגה גמורה דבכיסוי לבד ואפילו במגופה אי אפשר להיות בו טביעות עינא דדילמא זייף במה שאין בו שום טורח בכיסוי לבד ונראה לו שהוא זה ואינו וזה דבר ברור ופשוט.
עוד שם עוד כתב החכם מי שהוא חשוב לאכול גבינה וכו'. אמר הכותב כמה שגגות שגג בזה בין בעיקרן של דברים בין בלשון הגמרא וכי בעל הגמרא ממשל משלים הוא לומר דברים נראים כמפורשים ואינן אלא משל וחידה זה לא נמצא מעולם בכל הגמרא. ושגה גם בעיקר הדין דאם איתא עשינו אנשי סוריא אוכלין איסורין אלו לתיאבון וכיון שאינו להכעיס יכול אדם להתארח עמהן ולאכול ממה דמשגר ליה ואם כן מכאן יצא לנו למומר אוכל נבלות לתיאבון דמותר להתארח בביתו ולאכול משחיטתו וכן אם שגר לו מותר לאכול משחיטתו ולא תהא כזאת בישראל ואין אוכלין משחיטתו אמרו לא שנא קונה ממנו לא שנא לוקח ממנו במתנה ולא מצאו לו היתר אלא בבודק סכין ונותן לו ועוד תדע לך דאפילו בדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין אפילו הכי אין מתארחין עמו ואם נתארח אצלו אינו מאמינו. ותנן בפרק רביעי ממסכת דמאי המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עמו בשבח ראשונה ואעפ"י שאינו מאמינו על המעשרות ובלבד שיאמר לו מעושרין הן ובשבת שנייה אעפ"י שנודר ממנו הנייה לא יאכל עד שיעשר ע"כ ואם על הדמאי כן כ"ש חשוד בימ"ח מח"ג ואלו דברים ברורים הם. גם מה שאמר דיותר אדם נזהר מלהאכיל איסור לאחרים מלאכול הוא עצמו זה דבר תימא שיאהוב יותר נפש חבירו מנפשו ואדרבה אמרו בפרק שני של דמאי רבי יהודה אומר המתארח אצל ע"ה נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים. אלא על כרחנו אנשי סוריא לא היו חשודין לאכול אבל חשודין למכור ואינן נזהרין מלפני עור לא תתן מכשול וכן פירש רש"י ז"ל זה לשונו אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא שחנונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן העו"ג ומיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא. הילכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו ע"כ לשון הרב ז"ל. והא דקאמר בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא לאו למימרא דאי לא משכח היתירא אכיל איסורא כענין שאמרו בחשוד לאכול לתיאבון אלא לפי שהתירו לאכול עמו ולקבל ממנו דורון ולאכול קאמר והכי קאמר מותר להתארח ולקבל ממנו לפי שהחנונים אעפ"י שחשודים למכור הם בעצמם אין חשודין לאכול איסורין אלו אלא מן המותר שלוקחים מישראל ובאלו אמרו אינן חשודים לאכול איסור אלא היתר.
עוד שם עוד כתב מי שחשוד וכו'. אמר הכותב אינו יודע מי גורם לו להחליף לשון המחבר וכותב הכונות כפי מה שהוא סבור וחוזר ותופס והמחבר לא כן כתב אלא כ"כ וזה לשונו: שכתב על הנותן לחמותו בזמן שאמר לו עשי לכי משליכי חושש ואפילו אמרה לו מעושר. ממנה אתה למד לחשוד על גבינת העו"ג שמותר ליתן לו לבשל לו אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של עו"ג ע"כ לשון המחבר ובזה אין לדקדק בו כל מה שאמר דכאן יש לחוש שמא משל עצמו בשל לו ולא עוד אלא אפילו לקח מאחר אינו נאמן אם היו רבים מקילין בזה ואוכלין כדרך שאמרו בדמאי שאפילו אמר לו קח לי ממי שהוא נאמן ואמר לו ממי שהוא נאמן לקחתי אינו נאמן.
עוד שם עוד נראה מדברי החכם בענין תשע חנויות וכו'. אמר הכותב הוא חלום והוא מפשר שהמחבר לא על חנות אחד מוכרת בשר נבלה בידוע אמרה דאעפ"י שזה לא ידע שיש כאן חנות מוכרת בשר נבלה כיון שלקח משם מן הקבוע לקח והמחבר לא כתב כן אלא בשנמצא שם ספק טרפה או אפילו וודאי טרפה לאחר שלקח שקנה זה וכל מה שלקח מתחלה ולאחר שפירש נולד לנו הספק הזה אם לקח מן הטרפה או מן הכשרה מותר דזה כנמצא הוא דמאי שנא מתשע חנויות דודאי מי שלקח מן הקבוע לקח אלא שלא נולד לנו הספק בעודו בקבוע אלא בפירש ומשום כך מותר ואעפ"י שידענו בבירור שלקחו מי שלקחו מן הקבוע שאין בשר נמכר בעיר אלא במקולין וכן פירשו רבותינו הצרפתים בתוספותיהם גבי ההיא דאמר וכי בשביל שוטה שעשה שלא כהוגן נאבד את המקולין.
עוד שם עוד כתב דחתיכה חשובה וכו'. אמר הכותב כבר כתבתי למעלה שזה לא שמענו מעולם לאחד מן הראשונים ואיך סתם כל מזון ולא פירשו לנו. ועוד כי ראויה להתכבד בה בפני האורחים מצד חשיבות הוא שחשובה היא כיון שראויה להתכבד בה ואם כן אפילו עכשיו חשיבותה עליה וכדבר שבמנין בחבילי תלתן דמצד חשיבותן אינן בטלין וחתיכה הראויה אף היא חשובה היא אפילו בחיותה שיבשלנה ויתכבד בה בפני האורחין.
עוד שם עוד כתב החשוד לאכול גבינה של נכרים וכו'. אמר הכותב איברא נראין דבריו לפשטן יותר מדברי המחבר אעפ"י שנראה שלא כיון יפה לטעם אישתמוטי דקאמר. ואני אסייע דבריו מתוך הירושלמי דגרסינן התם על ההיא מתניתין תני אמר ר"י אפילו אמר לו מפלוני אינו נאמן עד שיאמר לו קח לי ואני אתן מעות א"ר יוסי מאי טעמא אני אומר אחר קרוב מצא לקח ממנו. דתנן התם התקבל לי גטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ר' אלעזר אוסר מיד מאי טעמא דר' אלעזר אני אומר אחר הדלת מצאו אתיא ר' אלעזר כר' יוסי ור' יוסי כרבי אלעזר דר' יוסי רביה דר' אלעזר ולא מודה ר' אלעזר שאם אמר לו אל תקבלהו לי אלא במקום פלוני שאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום וכה אפילו אמר לו מאיש פלוני אינו נאמן עד שיאמר לו קח מפלוני ואני נותן מעות ע"כ בירושלמי ומכאן נראה דלרבנן דוקא באומר לו מאיש פלוני קח לי ור' יוסי פליג אפילו בהא עד שיאמר אני נותן מעות ועדיין אני אומר שנראין דברי המחבר דאפילו תמצא לומר דלרבנן אי אמר מעצמו נאמן או מפלוני נאמן קניתי לך אינו נאמן לא אמרו שאינו נאמן אלא באומר סתם מאיש נאמן קניתי לך וא"נ מאיש פלוני שהוא נאמן לפי שבאלו אפשר להשמט שאפילו בדקו אחריו ומצאו ממי לקח או אפילו בדקו אחר אותו פלוני שאמר עליו שהוא נאמן וימצא שאינו נאמן יכול הוא וכדאיתא בהדיא בבכורות בשילהי פרק כל פסולי המוקדשין דאקשו ארישא דהא מתניתין אמאי אינו נאמן לרב יהודה דאמר דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ודחו התם אית ליה לאישתמוטי עלי דידי המוני הוה מיהימן. ולא כמו שיראה ממה שכתב דמצי לאישתמוטי כיון דמנפשיה קאמר דנראה שרוצה לומר דמצי לאישתמוטי ולומר מאיש נאמן לקחתי והלך לו למדינת הים. ומכל מקום אם יחדו לו אדם שהוא בודאי מוחזק לכל בנאמן למה לא יהא נאמן והא הכא מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולית ליה לאישתמוטי ולא משקר והא דקתני מאיש פלוני הרי זה נאמן לאו דוקא בשאמר לו משלח מאיש פלוני קנה לי אלא כל שייחד המשלח או השליח איש ידוע מוחזק ונאמן נאמן דלא משקר כל היכא דליכא לאישתמוטי ועוד נראית לי ראיה גמורה על זה מהא דגרסינן בבכורות בשילהי פרק כל פסולי המוקדשין אמר רב יהודה נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מאי טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ואותבינן רב שזבי מהא מתניתין דדמאי האומר למי שאינו מומחה על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן אמאי כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ודאי התם דאית ליה לאישתמוטי עלי דידי המוני מהימן סופא ודאי מסיעא ליה מאיש פלוני נאמן הרי זה נאמן ודחינן התם כיון דאית ליה תובע מירתת כלומר כיון שהיו בידו ליקח מאותו הפלוני הנאמן מירתת שלא לשנות וכן פירש שם רש"י ז"ל ואמרינן תו התם אמר רב יהודה בר אבא מנא ליה ליהודה אנא קבעתיה בגידול וגידול קבעה בדידיה והכי אמרינן לה נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו. בסורא מתנו כלישנא קמא בפומבדיתא מתנו כלישנא בתרא והלכתא כלישנא קמאי אלמא מסקנא דהא שמעתא דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקר כרב יהודה וכדסייעניה מסופא דמתניתין דדמאי והא דדחינן שאני התם כיון דאית ליה תובע מירתת ליתא אלא בין אמר לו משלח מאיש פלוני הנאמן קח לי ובין אמר שליח מאיש פלוני המוחזק בנאמן לקחתי לך נאמן דלא משקר וק"ו מבכור דרב יהודה.
עוד שם גרסינן בפרק גיד הנשה ההיא טבחא דא"ל לחבריה אי הות מפייסת מנאי הוה ספינא לך משור של פטם דעבדי אתמול עד והמחבר הביא מעשה זה ולא נתחוורות דבריו בו ע"כ. אמר הכותב אחר שסתם דבריו ואמר שלא נתחוורו בו דברי המחבר עילה מצא שלא אשיב על חלומותיו ועל דבריו ודברי המחבר באותה מעשה דברים ברורים על אפנהים ולפשוט קמטין של הלכה והעומד עליהם ידעם.