Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The Second House, The Fifth Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עוד שם גרסינן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה בין חי בין מת או בן ט' וסברה זו אינה נכונה וכו' דהא דלא כר' הושעיא. אמר הכותב דברים אלו לא נעלמו מעיני המחבר וכבר כתב בחבורו כל מה שנחלקו בפסק דברים אלו כל הראשונים נחי נפש והראיות שסמכו עליהן ומה שיש להם מן הקושיות והויות ומתוכן הוציא דבש מסלע ושמן מחלמיש צור שאין אדם עומד על העיקרים אלא מתוך ברירת האוכל מתוך הפסולת והוא בחר אחד מן הדרכים שמצא בו להקל וה"ר אפרים ז"ל פסק כר' מאיר בכל לאיסורא בין בשחיטה בין בגידו וחלבו והרמב"ם והר"ם בעל העיטור ז"ל פסקו כשתי הסתמות בשחיטה כר' יהודה כסתם מתניתין דפרק גדי הנשה ועשו חלבו כגידו והרב אלפסי ז"ל נראה לי מתוך דברים שפסק כסתם מתניתין דבהמה המקשה להיתריא כסתם מתניתין דגיד הנשה לאיסורא אלא שהתיר חלבו כר' יהודה וכן נראית דעת רבותינו הצרפתים ז"ל והוא הנכון שבכולם וטעמא רב יש בהם ז"ל כתבו דבחלב הלכו לשיטתן דלרבי מאיר דאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב לה בהמה מעליא וקרינן בה וזבחת מבקרך ומצאנך הוא הדין נמי דחשבינן לה בהמה מעליא לענין חלב וקרינן ליה שור או כשב או עז ור' יהודה סבר דחדשים ולידה גרמי ליה ולא קרינן ליה בקר וצאן עד שעת לידה והילכך חלבו נמי מותר עד שעת לידה דכתיב שור או כשב או עז כי יולד ובהא מיתרצא שמעתא קמייתא דגיד הנשה דאתיא אף כר' אלעזר דההיא דר' אלעזר מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עלה מדאקשינן מינה לשמואל בפרק גיד הנשה דמה וחלבו אסור. וכן בריש פרק המקשה ולא נצטרך לדחות ההיא סוגיא דפרק גיד הנשה מדר' אלעזר ואלו מן הדברים שנאמרו מעליות פלפולין של רבותינו הצרפתים ז"ל שמצאה ידן לתקן הדקדוקים הנכונים ומה שכתב הוא דאפילו איכא טעמא לא מקבלינן כל דלא אתמר בגמרא דברים המוכיחים בעצמן הן שאין כדאי להשיב עליהן דכל שאתה מוצא דברים קשים וצריכים תירוץ מפי גדולי ישראל הדולין מבור חכמתם ופלפולן אנו חיין. ומה שתמה מה ההפרש בין חלב וגיד שזה מותר וזה אסור ואפילו בבן שמנה מעתה אין כאן תמה דבטעמא תליא מלתא כדאמרי דהכא לא מקרי חלב שור וכשב. והכא קרי גיד הנשה דלא תליא בשור וכשב דעם יצירתו נאסר. ומה שאמר שלא יקבל בו שום טעם לא עמד טעמו בו שא"כ לימא לן בדמו דהא כולהו אית להו כל בבהמה תאכלו ואפילו הכי אסר ר' יוחנן בדמו ומאי שנא ואיזה טעם יאמר לנו בו והמחבר כבר כתב כללן ופרטן של כל דברים אלו בראיות ובדקדוקי דקדוקים יותר מאד ומתוכן בירר מה שבירר אחר שסילק כל צרור מתוך גרנו והעומד על דברי החבור ידענו.
עוד שם והקשה המחבר דהא קשיא לר' יוחנן דפסיק כסתם משנה ובפרק בהמה המקשה סתם לן תנא כר"י לענין שחיטה והכא לענין גיד סתם לן תנא כר"מ ע"כ וכבר אמרו ביבמות על כיוצא בזה דרמא הא לא חש לקמחיה דלא מקרי סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל אבל היכא דאיכא פלוגתא לא. אמר הכותב לא נהיר ולא בהיר דמה שאמר דרך כלל אינו נקרא סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל טעה שהרי אמרו בריש פרק קמא דביצה לענין מוקצה לגבן שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים והלכה כר' שמעון ואע"ג דאיכא פלוגתא בצדו דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן ואם דעתו לומר שאינו נקרא סתם מתניתין לאקשויה מינה על כלליה דרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה היה לו לפרש כן ולא לעקם לישניה. ומיהו גם בזו לא אמר כלום דההיא דיבמות היינו דתני פלוגתא בתר סתמא ומשום אידך טעמיה דר' יוחנן דאמר סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם וכדאיתא התם בהדיא עלה דההיא דמאן דרמא הא לא חש לקמחיה אבל היכא דתני מחלוקת ואח"כ סתם בהא ודאי אף ר' יוחנן פסיק בה כסתם דהוה ליה כמחלוקת ואח"כ סתם. וכיון שכן בפרק המקשה ששנה מחלוקת ואח"כ סתם לגבי שחיטה וכדתנן טעין שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ודין הוא לפסוק כסתם דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם אלו סתם רבי משנה אחרת הפך זו אבל לאחר זו סתם בפרק גיד הנשה משנה אחרת בהפך זו דהיינו סתם מתניתין דגיד הנשה ואלו היו שתי משניות אלו בנות בקתא חדא והא בחברתה תליא דבזו ובזו הלכו לשיטתן למה שנה הא דבגיד הנשה סתם אם לא שחזר בו מאותו סתם שבפרק בהמה המקשה ועל כרחין לא היה לו לישנות דברי ר' מאיר סתם בגיד אלא הוה ליה לפרושי בה דברי ר' מאיר דלא להתמה וזהו שהקשה המחבר דכיון שחזר ושנה דברי ר' מאיר סתם בגיד הנשה לר' יוחנן דפסק כסתם משנה שלאחר מחלוקת הוה ליה לרבי יוחנן למפסק אף בשחיטה כר' מאיר. ולפיכך הוצרך לפרשן כדי שיעמדו שתי הסתמות דלא הא בהא תליא ולא הלכו בגיד לשיטתן על שחיטה אלא דטעמא דשחיטה וחלב לחוד וטעמא דגיד לחוד וכדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל וכמו שכתב המחבר.
עוד שם עוד כתב לענין בן פקועה דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו וכו'. אמר הכותב הרבה דברים מרבים הבל וגם הוא לעתים מחליף לשון המחבר פעמים מוסיף פעמים מקצר ונוטל תפארתו ממנו והמחבר דקדק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב הזאב טורפו ולא יכול עוד לחיות ואעפ"י כן התירוהו בשחיטה לפי שאינו טעון שחיטה אלא מפני מראית העין ואין סימני טרפה טורפין אותו כלל שאין לחוש לסימני טרפה מפני מראית העין שאין הרואה אותו יודע בו שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו ע"כ ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב ומדקא מפרש שאין לחוש לסימני טרפה מכלל הדברים שמענו שאעפ"י שהשוחטו רואה אותו בסימני טרפות ואין יכול עוד לחיות אפילו הכי אין חוששין לו לפי שהוא יודע שמן הדין כמונח בדיקה ולא דמי לטרפה ואם אינו יודע ובא לימלך מלמדין אותו ואומרים לו ואם כן מדבריהם יש ללמוד במחליד ודורס שהשוחט אם ידע כבר ידע ואם לא ידע ובא לימלך מלמדין אותו והרואים אינן מכירין אם החליד או דרס וכ"ש שאינו יודע אם נפגמה הסכין או לאו ומה דמיון בין זה לנוחר סימנין או עוקרן ועוד שהעקרו והניחור אינן דרך שחיטה שאין שחיטה אלא בשוחט סימנין לרחבן לא שקרען לאורכן דהיינו נוחר או עוקרן ממקום מחברתן דהיינו עוקר אבל בסכין פגומה דרך שחיטה הוא אלא שדבר אחר גורם ליפסל וכל אותם טעמים שכתב הוא בנפל עליה שאינו אלא סריטה בעלמא ויש בדבר כמה דינין ואני רואה בכולן דהתם משום ארס הדריסה בלבד אמרו שאלו בטרפות אחר לא אמרו וכמו שכתב הוא זה רעות רוח וכבר אתה רואה לשון רש"י והרמב"ם ז"ל שאמרו שנטרף ולא היה יכול להחיות עוד ולא מחמת הארס בלבד דעודנו חי ולא נודע אם הגיע הארס לאברים הפנימיים אם לאו דאפילו ודאי דריסה בבדיקה סגי ועוד שבפירוש אמרו שאין סימני טרפה אוסרין אותו ועוד שאם משום ארס דריסה בלבד היה להם לומר בפירוש אותו בן פקועה אם שור אם כשב אם עז גם מה שכתב שיש בדבר דינן הרבה דיש מדעת יש שלא מדעת יש שיש לו דריסה ויש שאין לו ומונה והולך כל חלקי הדורסים תמהני אחר שחשב לחכמה כשמונה והולך למה שכח עוד אחד שהיה לו למנותן בפרטן והיה לו לומר בעינן מדעת ובעינן ביד ולא ברגל ולא במלתעת ובאמת כי הבל כתב בכל זה דזאב זה כבר ראו אותו שטרפו מדעת ומחיים וכבר נודע שיש לו דריסה בבהמה דקה. ועוד דאף בפגימת הסכין יש חלוקין הרבה יש אוסר במוליך ולא מביא ובמביא ולא הוליך ויש שאינו אוסר אף במוליך ומביא ובסכין ארוכה וקיימא ברישא דסכינא ולא פגע בה לא בהולכה ולא בהובאה ויש אפילו עומדת באמצע הסכין ושמא נשתטו רוב הסימנין עד שלא פגע בפגימה ועוד שכבר הודה הוא דבדיני ספקותיו הולכין בו להקל ואם כן סכין אינו ודאי כל שיש בו יותר משיעור שחיטה וכמו שאמרנו.
עוד שם שנינו בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר וכו'. אמר הכותב קרובים נעשו לו רחוקים והוא חולק על הדבר הראוי ותופס בידו מה שאינו ראוי כי טעם ראשון שאמר דשמא יתננה לו בפני ישראל שהוא יודע בה שהיא כשרה הוא מוקצה מן הדעת דכיון דההיא אוקמתא אינה באפשר אלא בגזרת ישראל הרואה והמכיר בה איך חסרו ממנו בגמרא העיקר ואמרי ישראל סתם שא"א לאוקומה למתניתין בהכי וכל שכן הטעם השני שהוא חלוש ודל כח מאד דאדרבה כל שהיא חתוכה כחתוכא דישראל בודאי נודע ליה לאחר שעמל בה ונקרה שנולד לו בה ריעות או ספק ומעשים בכל יום שאלמלא כן אין ישראל עשוי לטרוח ולנקר הבשר מגיד ושמנו ולמעטו מאוכליו שהגיד ושמנו אינו מאוס בעיני הנכרי וכל שישראל חברו רואהו שהוא מוכרה או נותנה לנכרי כך מומר אמר לאחר שחתכה נודע לו שהיא אסורה ולפיכך מוכרה או נותנה. ועל כן לקח לו המחבר טעם אחר קרוב ונכון מאלו ומיהו כותב זה דרכו לקצר ולקלקל או בלשון או בעיקרין בכל שיש בדברי המחבר טעם כעיקר וזה לשון המחבר אב"א במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל ואעפ"כ במקום שאין מכריזין אין לוקחין מהן אי חזי ישראל חבריה דיהיב ליה אתי למזבן מיניה דסבר אם איתא דטרפה מימר הוה אמר לי כדי שלא אחזור ואזבין מיציה והמתרץ הזה סבור שלא התירו למכור במקום שאין מכריזין אלא במפרש טרפה היא משום גזרת הרואין דאלו מכרה לו סתם חיישינן דילמא אי חזי ישראל סבר כשרה הוא ואתי למזבן מינה דמימר אמר אי טרפה הוא מסתפי שמא יתפס עליה כגנב ואפילו נותנה לו במתנה למחר יודע שהיא טרפה והוא בוש ממנו דנבלה וטרפה מאיסי בעינייהו והילכך מי ששולח ירך כשרה ונותנה לו במתנה אם חתוכה היא אתי למזבן מיניה וקא אכיל לה בגידה עכ"ל ובגמרא אמרו ולימא נפל טרפתא לא זבני מינה ורב אשי נמי אוקו כולה ברייתא דהשולח לחברו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה וכו' במקום שאין מכריזין ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל דאלמא אף במקום שאין מכריזין אף הטרפה אסור למכור לנכרי בפני ישראל משום גזרה דשמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ואעפ"י שאלו מכרה לו שלא בפני ישראל אין ישראל לוקח ממנו במקום שאין מכריזין ולפי מה שכתבתי אתי שפיר אלא לשני טעמים שכתב הוא למה ניחוש והלא אין כאן אחד מהן. ואף לגירסת הספרים דגרסי ברב אשי גזרה שמא ימכרנה בפני ישראל ק' דמאי גזרה לפי דבריו. ובאמת כי רבנו תם ז"ל העמידה לההיא בשמעתייהו ומוכרה לו בחזקת כשרה אלא שהוא פירש כל השמועות במפרש ולפיכך במאי דאוקימנא מתניתין במקום שלא הכריזו אי מפרש כשרה הא איכא ודאי למגזר שמא יתננה לו כן בפני ישראל אבל בסתם ליכא למגזר ורישא וסיפא דברייתא בסתם ומציעתא במפרש כשרה היא ומדתננהו ופירוש הוא ז"ל כן כי היכי דלא תקשי אמתניתין להנהו לישני דלעיל דאוקימו מתניתין בגזרה ובאיסור גנבת דעת וכמו שכתוב בחבור אבל ליכא גזרה בחדא מינייהו במוכר סתם מכל מקום לפי גרסת הספרים דגרסי בדרב אשי גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל ופירש רש"י ז"ל ומציעתא דקתני אסור למכור לנכרי אלא אם כן הודיעו גזרה שמא ימכרנה לו הטבח בפני ישראל וזה הרואה לא שמע מן הטבח שהיא טרפה כסבור שהיא כשרה ע"כ ורוב המפרשים פירשו כן ומהן אנו למדים דאף בטרפות יש לחוש לכך ושלא כדבריו.
עוד שם אב"א משום דגניב ליה לדעתיה דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי וכו'. אמר הכותב כתב דברים כמה וכמה ולא ידעתי מי הביאו לכך ולמה מרבה דברים כאנשים בל ידעו מה. ותחילה אומר כי המחבר הביאו לחפש ולדקדק מתוך השמועות שיעמוד המנהג שנהגו בכל המקומות מושבות ישראל למכור נבלות וטרפות לנכרי ואפילו נבלת העוף ואינן חוששין לגזרה דשמא נמכרנה בפני ישראל אלא אפילו בפני ישראל מוכרן לו וכדי שלא נשים כל ישראל טועים המחבר מחזר למצוא להם היתר מתוך השמועות וטרח והביא ראיות להעמדת המנהג וכמו שכתב בחבור בארוכה ושנזכור בסמוך ב"ה דרך קוצריי אבל תמה מן הכותב הזה מי הזקיקו לומר דהאי אב"א אינו חוזר בו ממה שאמר תחילה שיש לחוש לשמא יתננה לו בפני ישראל דרוב אב"א שנאמר בגמרא הוא לסתור ולחדש טעם או טענה אחרת שלא היה. ועוד דדבר הלמד מענינו הוא דהא מעיקרא אתינן לאוקומה במקום שמכריזין והדר אמרינן ואב"א במקום שאין מכריזין ומשום גזירה והאי אב"א חוזר הוא מאוקמתא ראשונה והדר אמר אב"א משום דגניב לדעתיה וסתמא האי איבעיא אימא בתרא כקמאי וכשנאמר כן אתי לסיועיה למנהגן של ישראל. ועוד ראיה גמורה למי שאינו מתעקש מדעת מדאמרינן בגמרא ואב"א משום דגניב לדעתיה ומייתינן מדשמואל דשמואל הוה עבר במעברתא אמר ליה לשמעיה פייסיה למעברתא פייסיה ואיקפד שמואל ואמרינן מאי טעמא איקפד ואמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה בסך שחוטה כלומר וגניב ליה בהכי לדעתיה ואם איתא מנא לן דמשום דגניב ליה לדעתיה איקפד דלמא משום דחייש לגזרה דשמא יתננה לישראל. ועוד דאמרי התם והא דשמואל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא ואמרינן דאי מכללא מאי ומהדרינן למאן דאמר תרנגולת טרפה הואי אמר לי לא איבעי לך לשהויי איסורא ואם איתא למה לן לאדוריה בתר טעמא דלא איבעי לשהויי אסורה לימא משום גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל ועוד דמלתא מעיקרא תמיהא היאך חששו לה שבפי' התיר הכתוב כן דכתיב לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי וא"ת אם כן מפני מה לא הקשו ממנו בגמרא י"ל משום דלא קאי והדר ביה מיד ואוקמוה בטעמא דגניבת דעת וברייתא נמי דהשולח ירך לחבירו נמי לא חייש לה. ועוד דרבה בהנהו חטי דנפל עלייהו חביתא דחמרא דפרק בתרא דע"א שרא להו למטחניה ולמיפיה וזבוני לנכרים שלא בפני ישראל ולא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל והוא שדחה דמשום הפסד מרובה חששו אינו אלא דברי הבאי דאלו לא נפל אלא על קב אחד מי נימא שהיה אוסר ואם איתא לא הוה שתקא גמרא התם מלגלויי הכי והוה להו לאשמועינן כמה שנויי כדי שנחוש לו. ועוד דאטו הכא דגזרינן מי לא גזרינן אלא בירך אבל בשור אחד של פעם שהפסדו מרובה לא. ואם כן ברייתא דאינה חוששת לגזרה זו דלמא אפילו למאן דחייש לה במתניתין דירך בהא לא חייש דלמא נפל בשרא טובא לבני חילא ומשום הפסד מרובה לא חששו. ומאי דקאמר דלא סגיא דלא גזרינן משום שמא יתננה לו בפני ישראל דלית לה למתניתין תרצת אלא הכי דאי לא אמאי נקט שריותא דשלימה דהא פשיטא דליכא גניבת דעת ותנא היכא קאי דתני שריותא ע"כ זה אינו כלום דלפי דבריו שאומר דגנבת דעת דקאמר חדא ועוד קאמר ולרבויי באיסורי חדא משום גניבת דעת ועוד דלתרצת דמתניתין משום גזרה אכתי מנא ליה דאית לן עדיין טעמא דגזרה ומוקמינן למתניתין במקום שאין מכריזין דלמא ההוא טעמא קלישתא דגזרה לית לן ולעולם מתניתין במקום שמכריזין ושלימה אין דחתוכה דנכרי מידע ידיע אבל חתוכה לא דאיכא משום שמא יחזור וימכרנה לישראל ועוד דאיכא משום גניבת דעת ולרבוי באיסורי קאמר ואין אלו אלא דברי הבאי. ועוד דמאי קושיא כי נקט מתניתין שריותא דשלימה וכי ליכא טובא מתניתין ומתניתא דתני מאי דפשיטא משום דיוקא והוי דיוקא עיקר. והכא נמי אפשר היה לו לומר דנקט שריותא דשלמה משום דיוקא דחתוכה לא ותדע לך דעל כרחין לאוקמתא קמייתא דאוקימנא במקום שמכריזין הא דנקט מתניתין שלימה אינו אלא משום דנדוק מינה שלמה אין חתוכה לא דשלימה פשיטא ואלו לפי תמהותיו לא הוה להו למנקט שריותא אלא אסורה וליתני לא ישלח אדם ירך לנכרי חתוכה מפני שאין מקומה ניכר ועוד דלמא הכי קאמר שולח אדם ירך לנכרי שלימה משום דליכא למיחש מידי דכיון דמקום שאין מכריזין הוא לא אתי ישראל למזבן מניה ואפילו כי מזבין ליה בפני ישראל דמקום שאין מכריזין מוכרין להם ואין לוקחים מהם ואי משום גיד דליחשוב נכרי דמתוקנת היא אף למאכלו של ישראל הא מקומו ניכר אבל חתוכה לא משום דגניב ליה לדעתיה ובר מן דין אני רואה ששכח כאן תלמודו ועיקרה דמלתא אשתמיטתיה דאצטריך טובא לאשמעינן שריותא דשלימה לכולי עלמא ואפשר נמי דמתניתין ליתא ותדע לך דהא בפרק כל שעה אפליגו בכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אם יש במשמע אפילו איסור הנאה אם לאו ואקשינן אמאן דאמר אפילו איסור הנאה במשמע מהא והא תנן שולח אדם ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה וחלבה הותרה ומתניתין ר' יהודה היא דאית ליה יש בגידין בנותן טעם דתניא האוכל מגיד הנשה של טמאה ר' יהודה מחייב שתים ור' שמעון פוטר אבל לר' שמעון דאמר אין בגידין בנותן טעם אין משלחין ואפילו שלמה למאן דאמר יש איסור הנאה במשמע א"כ אפילו שלמה אצטריכא ליה דלמאן דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דאצטריך לאשמועינן דאפילו הכי שולח אדם ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה משום דכי הותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה וכמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם. ולמאן דאמר איסור אכילה בלבד משמע ולא איסור הנאה איצטריך לאשמועינן האי דינא דגיד הנשה מותר בהנאה ואיכא מרבוותא דאמרי מתוך ההיא שמעתא דבפרק כל שעה דההיא מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ליתא לדידן דקיימא לן דאין בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבלה היא וחלבה הותרה אבל גידה לא הותרה. ויתר הדברים שכתב גבי ברייתא דבנכרי בין שלמה בין חתוכה מותר ימצא המעיין בהם ערבובי דברים ולעגי שפה ומי שיטרח בהם ובסתירתן לא יעלה בידו שבת כנגד הוצאת הטורח והיגיעה על כן לא חששתי להשיב עליהן והנחתי אותן למי שיעיין בהם ובלבד שיוכל להנבא מה דבר ומה פירש.