כתוב שם הא ודאי וברכא דהא בגמרא מוכח בהדיא דאנן כי מייתינן הא דרב הונא אמר רב אסי וכו'. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל זה מפני שאני צריך לגלות מומים שבהן כי רבו פתח דבריו שאף הוא מעיד שצריך להוציא השמועה מפשטה ודמה היות דברי חכמים כמוהו שמדבר בלעגי שפה ובלשון אחרת והאי דנקט הגריס שליש ושחט שני שלישים אליבא דרבנן נקט לה דלית הלכתא כותייהו אלא משום דרבי יוסי בר יהודה לא פליג עלייהו אלא במגריס בסימנין בעצמן אבל במגריס בבשר שלמעלה מודה ומיהא הוא דקא מתכוין בגמרא לאתויי אלו דבריו וזה שגעון מכמה צדדין האחד דבכל דוכתא דאיכא כי הא בגמרא לא מסתם סתמי ליה אלא מימר אמרי ועד כאן לא פליג רבי פלוני אלא בהכי הא בהכי מודה וזו שיטה פשוטה בגמרא אפילו לבר בי רב דחד יומא. ועוד מי הזקיקם לבעלי הגמרא לאתויי הא דהיא לבר מהלכתא ולמימר מני דלא כפשטן לימא מאי ראשו שפוי ראשו כי הא דאמר ר"ה אמר אסי מחלוקת שהגריס שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי בר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ודוקא במגריס בסימנין הא בבשר לא דלא דמי לחצי קנה פגום והשתא הוה מייתי מדרבי יוסי בר יהודה גופיה ולא נצטרף לנביא ולעקימת שפתיו. ועוד שלא היה צריך להביא ראיה כלל לחותך בשליש הסימן בבשר ושליש בסימן שאינן מצטרפין דפשיטא ואין לך תינוק יושב בבית רבו שאין זה פשוט לו. ועוד דגמרא נסיב ושחט שני שלישים והוא מביא ראיה מהגריס שליש בבשר שלמעלה מן הסימנין ושחט שליש לבד בסימן. הרי אין תמהו לבב גדול מזה והוא מדבר כאן כמי שלא ראה מאורות הגמרא לעולם ואפילו לפי מה שלקחו בגמרא בהגריס שליש ושחט שני שלישים לפסול ואמר הוא דבהא פליג רבי יוסי אבל במגריס וחותך בבשר ברוב היה מודה רבי יוסי זה בלי ספק יותר מטעות דאדרבה בכי הא לכולי עלמא כשרה דמה שחתך בבשר לא יעלה ולא יוריד וכשהגיע לסימנין ושחט שני שלישים לכולי עלמא כשרה. ודכותה נמי במליקה לדבריו היכא דאתחיל בשפוי ראשו שהוא כמו כלמעלה מן הסימנין בשחיטה ואגריס ואזיל עד תתאי וחתך סימנים כולם או רובם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמאי אין מליקתו כשרה. ואיני רואה לו בזה אלא ערבובי דברים וכמעט שאני אומר שלא היה בדין להשיב עליו בזה שאין כאן אלא חבילה של הבלים. ועוד דמה שכתב דלרמי בר יחזקאל דאמר אין עיקור סימנין לעוף כל שכן דלית ליה הגרמא איני מודה בדבר זה משום דקשיא לי מדגרסינן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לא אמרו אלא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אבל למאן דאמר יש שחיטה לעוף לא ואמר ליה רב אשי אדרבה איפכא מסתברא למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה הכי גמירי לה כלומר דבהמה דוקא אגמריה רחמנא למשה דלא לשחוט בסימנין עקורין אבל בעוף ישחוט אפילו בסימנין עקורין אלמא רמי בר יחזקאל כמאן דאית ליה יש שחיטה לעוף מן התורה אית ליה וכל היכא דאמרינן דיש שחיטה אין שחיטה אלא בחותך לרחבן דרך שחיטת גוף הסימנין אבל לא עוקרן ולא נוחרן כלומר שלא יהא חותכן בסכין לארכן וכדרבי דאמר כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה אלמא למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה רוב אחד בעוף דרך שחיטה בעינן כרוב שנים בבהמה ואי בהגרמה ליכא רוב אחד בשחיטה דבמקום שנצטוה על רוב שנים בבהמה נצטוה על רוב אחד בעוף. ועוד דגרסינן בריש פרק השוחט השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה אמאי פטור מלכסות נחירתו זו היא שחיטתו נבעי כסוי אלמא פשיטא דלמאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה אין הריגתו דרך נחירה כשחיטה לכולי עלמא בין למאן דאמר יש עקור לעוף בין למאן דאמר אין עקור לעוף בשחיטה לכולי עלמא אין שחיטה אלא בששוחט בסכין רחבן של סימנין וכ"ש דרך עקירה ואצ"ל למאן דאמר יש שחיטה דעיקור גופה אינה שחיטה אלא אפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה עיקרה אינו כלום ואינו אלא כחונקו או מרצץ את מוחו ופטור הוא מלכסות שלא אמרה תורה אלא שאין בעוף הלכות שחיטה אבל נבלה וטרפה שייך בה וכל שלא המיתו דרך חתיכת הסימנין עצמן הרי הוא כחונק אותו או מרצץ את מוחו והיינו נמי דכי אקשינן מן הנוחר והמעקר פטור מלכסות לא אקשינן אלא מנוחר וכדקאמר ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה אמאי פטור מלכסות נחירתו זו היא שחיטתו ולא קאמר נחירתו ועקירתו זו היא שחיטתו ואי נמי נימא סתם ואי אמרת אין שחיטתו מן התורה הרי זה שחיטתו דהשתא הוה קאי בין אנוחרו בין אעוקרו. ועוד דאקשינן ממלק בסכין מטמא בגדים בבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהוריה מידי נבלה דאמר חתיכת סימנין כבשחיטה בעינן ולא אמרו אין עיקור סימנין לעוף אלא לומר דשחיטה בסימנין עקורין שרא ביה רחמנא. וזה נ"ל ברור. והשמועה בההיא דכל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה פשוטה לפניך בפירושי רש"י ז"ל והוא בקש חשבונות רבים אשר אין להם שחר כאשר הראיתיך. ולענין עיקר הגריס שליש ושחט שני שלישים שהחמיר בחבור לאסור ושיש פנים להיתר מעובדא דההוא תורא דהוה לבני רב עוקבא דאתחילא ביה שחיטה בתרבץ הושט וגמרה בושט עצמה ואמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא ליה חומרי דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא אי כשמואל האמר ברובו כרב דאמר במשהו. ואם איתא ליתני הגריס שליש ושחט שני שלישים אסורה כולה כשמואל הרי התחיל בהגרמה אלמא כל כי האי משרא שרי רבא אך הא ליתא דאסיקנא התם דרבא כולה כרב עבדא דאפילו לדידיה תרבץ הושט לאו מקום שחיטה הוא ואין הגרמה בושט. ואפשר נמי דאפילו לשמואל אסירה לכשתמצא לומר דהא דאמרינן היכא דכל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה שמואל אית ליה כרמי בר יחזקאל שאין עיקור סימנין לעוף אלא דאפשר דאנן הוא דאמרינן הכי לתרוצי הא דשמואל אפילו כי אמרי דאית ליה ההיא דרמי בר יחזקאל אבל שמואל גופיה לא אמרה ודילמא שמואל לית ליה הכי דרמי בר יחזקאל ומשום הכי אפשר למטרפה ודאי לשמואל. ומכל מקום מהיא דרבא דטריף בההוא תורא ומשום דרמי עליה תרי חומרי לא תקשי לן כלל כדאמרן דלאו משום תרי חומרי אלא כולה כרב עבדה. ואי משום דאמר להו רבי אבא זילי אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלשלים דמי תורא למריה לא תקשי לן דדילמא איהו נמי כלישנא בתרא דרב הונא סבירא ליה ולא עדיף לן מדרב הונא ורב חסדא.