בית הקדושה בשער ראשון: כתוב שם גרסינן בפרק כל הבשר וכו'. אמר הכותב כיון שאינו מבין דברי המחבר ואינו מסכים לתירוצו היה לו לתרץ הקושיא דמקרא דוהתקשתם שתי הנטילות שמעינן מיניה וכשדרשו מיניה התם והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. אלא בבירור כן דבר שאינו מבין דברי המחבר דאע"ג דבעלמא סתם ידים אינו פסולות להזכרת השם ולברכות דעלמא הוא הדין נמי מי שאכל בין פת בין בשר בין תבשיל ומי שהביאו לו פירות בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שטוענין ברכה לפניהן וכן לאחר הסעודה שטעונין ברכה לפניהן ולאחריהן ואפילו הכי אין טעון נטילה ולא רחיצה וכן בין תבשיל לתבשיל אחר כמוהו ואפילו נמלך שטעון ברכה ולא נטילה ולא רחיצה ואם כן למה חייב במים אחרונים אלא מה יש לך לומר דאפילו הכי בשאוכל סעודה חייב משום דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים אלמא עשאום לנטילות אלו כענין מצות דעלמא ומשום דכתיב אני ה' אלהיכם דאמרו זו ברכה יש לנו לומר דמצוה זו לא הוטלה אלא על המברך בלבד בין בברכה ראשונה דהיינו ברכת הלחם בין בברכה אחרונה דהיינו ברכת המזון וכשם שאין חיוב על כל המסובין ליטול ולרחוץ במים אחרונים אלא המברך אף בראשונים לא חייב אלא המברך משום דאסיק קרא כי קדוש אני ה' אלהיכם דדרשינן מיניה זו ברכה זו דעת המחבר עוד הזקיקיני עתה לבדוק אם אמצא לי חבר בדבר זה בדקתי ומצאתי לי רב שהרמב"ן ז"ל כן כתב כלשון המחבר ממש וזה לשונו תמהני הא דבעי לקמן מאי מצוה לימא והקדשתם ויש לומר ההיא למברך המוציא ומשום כבוד ברכה כדאמרינן ע"כ. ומזה נודע וממקומות רבים שאינו יודע בדברי הרב ז"ל כלום.

עוד שם הא דתני קדוש ידים ורגלים וכו'. אמר הכותב הרי הוא כמלקט מאחר הקוצר ולא שיבולים אלא גרגרים וכי המחבר לא ראה דברי הרב ז"ל ולא עמד על פירושו ועל ראייתו מהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות המחבר על דברי הרב ז"ל ועל ראייתו ועל דברי כל שאר המפרשין שבאותה הלכה עמד וכתב שם בחבור דברים ברורים על אדניהם ומי מחבב הרב ז"ל יותר ממנו אלא שהאמת אהוב ואחר שחלק כאן על דברי הרב ז"ל היישוב מפני זה שאין בו שום חידש טענה וראיה אלא שהוא שונה בדבר ומי שיעמוד על דברי המחבר ידע כן כי לא לחכם אלא מבחירת האמת ישר ההלכות.

עוד שם ולענין נטילת ידים קיימא לן כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים ולענין שתיה קיימא לן דסגי וכו'. אמר הכותב זו היא שאמרתי שהוא כמלקט גרגרם בין העמרים כי מה שכתב כאן דלענין שתיה צריך נטילה ואמר קיימא לן דסגי ליה בחדא ידא כולה מדברי המחבר ומאשר ראה בחבור למדה שאמר כן בחדוש מאותה של כיצד סדר היסיבה וכל חכמי הדור תמהו בזה ומשום כך נמנע מלהזכיר דברי המחבר אלא נקודה אחת מדבריו אלא שעדיין לא הביא דברי המחבר וראוי היה לו להסתכל היטב בדבריו עד שלא ישבנו היזקוקני לכתוב דברי המחבר כצורתן כדי שידעו הכל במה טעה זה לשון החבור לענין שתית יין או שאר משקין משמע דצריך ליטול ידו אחת שאוחז בה את הכוס שמא יגע בה במשקה כדאמרינן בברכות בפרק כיצד מברכין בסדר היסיבה בא להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת וטעמא כדאמרינן וגרסינן נמי ביומא פרק אמר להם הממונה תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידעי דאנינא דעתיה אלמא אף לשתיה צריך ליטול ידו. ומיהו בזו אפשר דאהשתין מים קאי ומשום דמשפש' רגליו משום ניצוצות. ורש"י ז"ל פירש דלשתות אחר אכילה קאמר כלומר שממשיכין היו אחר הסעודה לעמוד ולשתות וחיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו. ומכל מקום מאותה שבפרק כיצד מברכין משמע לי כן ע"כ לשון המחבר וכל בעל עינים יראה שלא הביא המחבר אותה של יומא משום דקשיא ליה נוטל שתי ידיו כמו שחשב הוא אלא להביא ממנה עוד ראיה לעיקר מה שאמר דלשתיה נמי בעיא נטילת יד אחת מיהא וחשש שמא ידחה הדוחה אותה ראיה ויאמר דלעולם לשתיה אין צריך נטילה כלל לפי שכבר הורגלו הכל לשתות מים ויין ושאר משקין בלא שום נטילה וידחה אותה שבפרק אמר להם הממונה שהיא אינה אלא משום שהשתין ושפשף ביד אבל בעלמא בסתם ידים אין צריך כלום למשקין מכל מקום מאותה שבפרק כיצד מברכין נשמעינן זהו שכתב המחבר ולא שהובאה מחמתה נוטל שתי ידיו ומשום שמא שפשף בשתי ידיו כמו שחשב הוא וחס ליה למחבר שיאמר כן. ומכל מקום הוא טעה הרבה במה שכתב דאם קבע עצמו לשתות צריך ליטול שתי ידיו והביא ראיה מההיא דיומא בזה טעה בתרתי חדא בדין הנטילה והשניה בראיה. שאם אתה אומר שקובע עצמו לשתות טעון נטילת שתי ידיו אם כן כבר גזרת שהשתיה עצמו לשתות טעון נטילת שתי ידיו אם כן כבר גזרת שהשתיה בקבע צריך נטילה כאכילה ואם כן אפילו שותה שלא בקבע דמאי שנא מן אכילה דבין בקבע בין בעראי צריך נטילה. ואי מההיא דיומא ההיא על כרחין לא בקובע עצמו לשתיה היא אלא באוכל דהא הלכה בסעודה קאמרינן ולא מקרא קבע של שתיה בשום מקום סעודה אלא האוכל פת וזה דבר פשוט זכר לדבר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. אלא התם בשנכנס לסעודת לחם ומזון היא והכי קתני נכנס לסעודה והוצרך לצאת ולהשתין כשהוא חוזר נוטל ידו אחת ומשום שפשוף ואפילו אינו רוצה לחזור ולאכול אלא לשתות בלבד והוא הדין אפילו רצה לאכול כפי מה שכתבתי ואם הפליג לדבר וחזר ורצה לאכול נוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים לא שנו אלא בשדעתו לשתות לבד ומשום חשד וכן פירש רש"י ז"ל שאינו צריך לאכול עוד אלא לשתות אבל אם דעתו לחזור ולאכול בין השתין ונוטל ידו אחת בין השתין והפליג ונוטל שתי ידיו נוטל אפילו בחוץ שהכל יודעין דאנינא דעתיה לאכול בלי שיטול ידיו וקרוב הדבר שאינו חוזר אלא להשתין ולטול ידו אחת דהשתא איכא אנינות דעת אבל במפליג לדבר מאי אנינות דעת איכא וזה קרוב בעיני יותר. ובין כך ובין כך נמצאת ראייתו בטלה וכל שכן לפי פירושו של רש"י ז"ל דכולה מלתא ליתא אלא מחשש שמא ימלך ויתן פרוסה לתוך פיו.

ד שם הא דאמרינן נטל ידיו לא יקדש וכו'. אמר הכותב נראה שקבל על עצמו לומר בהלכה הפחות שבלשונות וזה שאמר הגרוע שבגרועים. ועוד אני אומר שאי אפשר לומר כן מכמה טעמים דאטו משום דגלי דעתיה דפת חביבא ליה לא יקדש על היין ועוד דאם כן אפילו אחרים לא יקדשו לו על היין שכבר קבל על עצמו לקדש על החשוב ועוד מאי ניחא להו לתלמידיה דרב כי אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן לשמעתיה זמנין סגיאי הוה קאימנא קמיה דרב זימנין דהוה חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא וזמנין דהוה ליה חמרא ומקדש אחמרא אדרבה היא הנותנת דכיון דכי הוה חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא הא נמי דנטל ידיו וגלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא לא יקדש אלא אריפתא. אלא בבירור כל מה שכתוב אין לו שחר ומה שכתב המחבר הוא הנכון וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל.

עוד שם כתב דפת הבאה בכיסנין וכו'. אמר הכותב מאי בורכתא אדרבה תמה על עצמך למה אינו צריך נטילת ידים כפת שהרי פת הוא ואי קבע סעודה עלייהו ודאי נוטל שתי ידיו ומברך עלייהו המוציא ושלש ברכות דפת גמורה היא והמחבר לא הוצרך ללמוד מן הירושלמי שצריך נטילת יד אחת אלא ללמוד ממנו בחדוש דדי לו ביד אחת דאי לאו ההיא דירושלמי בודאי הוה אמינא דצריך נטילת שתי ידים דהא איתא בהו משום סרך תרומה דאטי מי לא עבדי כהנים כיסנין מתרומה והא דכתב דאינן אלא בפירות טעותא היא דפירות לא בעו נטילת ידים ואפילו בא לקבוע סעודות עליהן שלא חששו בהן משום סרך תרומה אבל כסנין ממין הצריך נטילת ידים ושיש לחוש להן משום סרך תרומה הן ולמה לא יצטרך ליטול עליהן שתי ידיו ואלא מההיא דירושלמי שמעינן דלא בעו שתי ידים הא לא כלום לא שמענו ושמא טעמא דירושלמי משום כל דלא קבע סעודה עלייהו עראי בעלמא הוא שאוכלין תחילה מהן מעט כדי לפתח בהן בני מעים ואין מתעסקין בהן בשתי ידים אלא כל אחד נוטל אחת בידו אחת ולפיכך לא הצריכוהו אלא נטילת יד אחד ואפילו בא לאכול מהן הרבה ונוגע ומתעסק בשתי ידים לא חלקו כל שאינו קובע עליהן לפי שרוב אוכליהן אינן אוכלין אלא מעט בעראי ובידו אחת כמו שאמרתי.