במליחה וניקור בשר: כתב שם המחבר במי שלא שחט את את הוורידין דאסור לאכול וכו' ואינו נכון שהרי וכו'. אמר הכותב הבו ליה אפריון שחדש לן ראיה מופתות על שאין דברי המחבר וראיותיו נכללות המחבר הביא ראיות חזקות כראוי מוציק לפי שהוצק מן האמת בשפתותיו השוחט לחולה בשבת שאמרו מותר לבריא באומצא ולא הזכירו בו תנאי ובלבד בששחט הורידין דודאי סתם שוחט בהמה אינו שוחט את הוורידין ובסתם שוחט התירו לאכול באומצא וכן בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה שאלו בגמרא אמרו מותר לאכול ממנה באומצא ודוקא משום דשובר המפרקת הא בסתם שוחט בהמה כדרכה מותר באומצא. ועוד אי בבהמה שלא שחט הוורידין אסור באומצא אפשר דלא משתמיט תנא או אמורא דלשמעינן בשום דוכתא הכין וכל מבין שאינו משבש עצמו לדעת ידע ויכיר וישמע ויוסיף לקח ומ"ש שלא תלו ההיתר אלא בניתוח אבר אבר טעה טעות גמורה שהם שאמרו לא אמרו ואם לא שחט את הוורידין מנתח אבר אבר אלא רב חסדא הוא דקאמר לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך ומשום היתר בהמה אמרו הואיל ומנתחה אבר אבר בהכי סגי לה. וכל שכן במחטט אחר החוטים שעיקר האיסור מחמת דם שבהם אין האיסור מחמת דם האיברים שדם האיברים דרך סימנין הוא יוצא ומתמצה כולו כדאמרינן בפרק השוחט רוב אחד בעוף הא תנא ליה רישא ורובו של אחד כמוהו אמר רב הושעיה חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכא דאי אשמעינן חולין משום דלאו לדם הוא צריא אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא סגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה צריכא וכולה שמעתא כדאיתא התם דאלמא דם האברין דרך סימנין יוצא כולו ואין שחיטת וורידין ונקיבתן אלא מחמת דם שבחוטין שאין מתמצין אלא דרך הוורידין של חוטי דם נקובין אל הוורידין ונגררין דרך שם חוץ מדרועא ודלועא. וכיון שכן כל שמחטט אחר חוטי דם אוכל הוא את הבשר בצלי ואפילו כולו או אפילו באומצא. ולא עוד אלא אפילו אמרו גבי עוף ואם מנתחו אבר אבר מותר לא היה במשמע ניתוח איברים דוקא אלא ניתוח אברים לומר כי בהכי סגי ליה משום דבנתוח האברים החוטים נחתכים ובחתיכת מלוחה סגי וכיון שכן קל וחומר בחתיכה וצלייה וכדאמרינן בחוטי דדרועא ודלועא. חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדרה שפיר דמי וכ"ש בשמחטט אחר הוורידין ומוציאן גם הטענה שמצא דכל שלא שחט את הוורידין דם מובלע בליעה יתירה גם הוא טעות גמורה מכמה צדדין חדא דדם האברין עצמן מתמצה הוא דרך הסימנין כמו שאמרנו ומהו הדם שיבלע עוד בבשר ואי משום שדם החוטין נבלעין בתוך הבשר דם החוטין אינו יוצא אלא דרך הוורידין וכל שלא נחתכו הוורידין אין הדם יוצא מהם ואינו נבלע בבשר. ועוד דאפילו תמצא לומר שנבלע הדם בעצם הבשר נורא שאיב ליה דלא גרע מבשרא דאסמק ומוזריקי דלצלי אפילו בלא חתיך שרי כדאיתא בפרק כל הבשר וכיון שכן לפי דבריו שסבור דדם האברים מותר ואפילו פירש ממקום למקום כל שלא יצא לחוץ וכמו שאכתוב בסמוך וכיון שמותר בשלא פירש בחוץ ממש לפי דבריו ואפילו שנפלט בצד זה ונבלע בצד זה מה לי בליעה מועטת מה לי בליעה מרובה. אלא כל שמוסיף לכתוב מוסיף שגיאות. וניתוח האברים שאמרו לא מחמת דם שבאברים אלא שבניתוח האברים יחתכו חוטי הדם וכן האמת וכן כתוב הראב"ד ז"ל באיסור משהו ויותר מזה כמו שתמצא לו שם וכמו שכתוב המחבר בשמו.

עוד שם כתב דדם האברים כל היכא דפריש הרי הוא בלא תעשה וכו' ואינו נכון. אמר הכותב דעתא קלישתא יש כאן וכל מה שכתב כאן דברי שבוש גמור חדא שהרי אמר בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה דאי בעי למיכל מינה באומצא לא מצי אכיל משום דמבליע דם באברים וכי מבליע דם בהם מאי הוי לפי דבריו והלא דם האברים שלא פירש לבחוץ הוא ומשרא שרי. ובשרא דאסמיק נמי למה להו למימר דאי אנחינהו אגומרי נורא משאב שאיב דאפילו בלאו הכי משרא שרי דמאי דנפיק פי' ומאי דלא נפיק הא שרי בחלוטי ועוד שהוא עצמו כתב למעלה שכל של חתך את הוורידין לעולם אסור עד שיחתוך אבר אבר ואפילו חטיטת חוטי דם לא מהניא וקא יהיב טעמא משום דדם מבלע בבשר בליעה גדולה ואפילו אור לא שאיב ליה ואסור ואמאי והלא דם שלא פירש בחוץ הוא וכמו שכתבתי למעלה וקשיא מדבריו לדבריו ועוד יש שבוש גמור במה שכתב דאין המלח מוציא כל הדם בשיעור שהיתה אלא בכדי שאין כח במים פושרין להפליט יותר ומשבאו לכלל רותחין הן חולטין. וזה שבוש גמור דודאי כל ששהה במלחו כדי שיעור מליחה דהיינו כדי הילוך מיל לפי דעת מקצת הגאונים ז"ל או כדי שיעור צליה בשיעור זה קים להו לרבנן דפלט כל עיקר דמו האסור ואעפ"י שלאחר מכאן פולט דבר אדום אינו דם גמור אלא ציר אדום וכדקרי ליה רבא חמר בשר ואכיל ליה ועוד דאי משום דסמכינן אפילו בכדי שיעור מליחה אפילו לקדרה משום חליטה מה עשה לצלי קדר וכן לעוף בבצק שאין שם מים להחליט וכי מי אסרינן עד שיהיו כמליח דבעי ליה לאורחא ועוד אי משום חליטה היאך אנו סומכין על זה וכבר הסכימו הגאונים ז"ל שאין אנו בקיאין בחליטה וכיון שכן לא היה לנו לעולם לאכול בשר בקדרה עד שיעמוד במלחו ביום תמים עד שיגמור ליפלוט כל מראה אדמימות שבו ואף בדורות דהשתא מה ראו למלוח קצת ולסמך אחליטה קצת או כולו בתקנת מליחה או כולו בתקנת חליטה ועוד אמר בפירוש שאין כח המלח מוציא בכדי שיעור מליחה אלא כדי קליפה וזה טעות גמורה שהוא צריך לומר שאילו חתך קצת מן הבשר אחר מליחה צריך לחזור ולמלוח מקום חתך ולהשהותו עוד כדי שיעור מליחה וכן כתב בפירוש למטה ומי שרוצה לטגן בשר או בצים ומחתכין את הבשר דק דק ומערבין עם בצים א"א אלא במליחה דבעי ליה לאורחא או שישהה במלחו ביום תמים ושוי נפשיה וכל ישראל טועין ואין דבריו אלא שבוש גמור ובלבול מוח.

עוד שם כתב דלצלי לא בעי מליחה והביא הא דאמרינן במנחות במלח תמלח יכול תבוננו כבינה וכו' ואנהרו בה עיינין וכו'. אמר הכותב קרי ליה אנהרות עיינין מן שמיא ושמא לכנוי אמרו וכדקרינן לעוירא סגי נהורא. שהרי בזה טעה ועוד היא יתרה מטעות ואפילו לא נמצא כתוב בספר מפורש טעותו היה לו להתבונן ולומר לנפשו זיל קרי בי רב הוא ומקרא מלא דבר הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח ולא על מה שאינו קרב ואילו אמרה בחלק כהנים היה יכול לטעות ולומר אף חלק כהן דמשולחן גבוה קא זכי אבל חלק בעלים מאי איכא למימר. ועוד כי בהדיא תנינן לה בתורת כהנים בפרשת ויקרא דאין טעון מלח אלא דבר שמקבל טומאה וקרב על גבי המזבח החיצון דתנינן תמן מעל מנחתך יכול תהיה המנחה כולה טעונה מלח תלמוד לומר קרבנך הקומץ טעון מלח ואין המנחה טעונה מלח אין לי אלא קומץ מנין לרבות את הלבונה תלמוד לומר על כל קרבנך תקריב ארבה אני את הלבונה הבאה עם המנחה מנין לרבות את הלבונה הבאה בפני עצמה לבונה הבאה עם לחם הפנים ואמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים וקדשים קלים מנחת כהן ומנחת כהן המשיח ומנחת נסכים ועולת העוף מנין תלמוד לומר כל קרבן ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר מה קרבן מנחה דבר שיש לו טומאה ועולה לאישים על המזבח החיצון אף כל שיש לו טומאה העולה על המזבח החיצון לאישים יצאו עצים שאין לה טומאה יצא הדם שאין עולה לאישים יצתה הקטורת שאינה על המזבח החיצון ע"כ שנוייה שם ועתה אי אנקרו ליה עיינין מן שמיא עיניו יחזו עפעפיו יבחנו ויבחנו דבריו האמת אתו.