ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד כו'. מימרא דרב פ"ב דיומא (דף כ"ד:) וכתב מרן ואע"ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב כו'. ובירושלמי בפירקין הביאו מחלוקת זה בשם רבי יוחנן ור"ל ר"י מחייב ולפי זה הי"ל לפסוק כר"י:

הקטיר איברים או קומץ וכו'. בגמרא (דף כ"ד:) הביאו ברייתא אחת דקתני והמעלה ע"ג המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול ואע"ג דברייתא זו אתיא כלוי דמחייב בהרמת הדשן ולא קי"ל כוותיה מ"מ בהאי דינא דמחייב אף המקטיר דבר פסול כיון שהוא מהדברים שאם עלו לא ירדו לא מצינו מי שחולק בזה ולפי זה לא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה:

הטמא ובעל מום כו'. דין שתוי יין לא ביאר רבינו אי בעינן עבודה תמה וכן במשנה דסוף זבחים לא הוזכר. ומסוגיא דזבחים (דף י"ח) נראה דמחוסר בגדים ושתויי יין דינם שוה. גרסינן בת"כ פרשת אמור איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב כו' יכול יהיו חייבים על כולם ת"ל לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינו משום עבודה. וכתב הרב קרבן אהרן דף רכ"ט ע"ג וז"ל יצאו אלו שאינן משום עבודה כדתנן במנחות לא יצק לא בלל כו' ע"כ. ולא דקדק הרב בזה שהרי מיעטו אף דברים המעכבים ואין הדבר תלוי בחיוב אלא בדבר שהוא עבודה תמה וכמ"ש רבינו בפירקין (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י'):

וכן בעל מום וכו'. בעל מום שתוי ששימש פטור הכי איתא בת"כ פרשת שמיני אתה ובניך יצאו חללים ובעלי מומין יע"ש:

נמצאו כל הפסולין לעבודה י"ח כו'. מי שהרג את הנפש אם כשר לעבודה עיין במ"ש התוס' פ"ד דסנהדרין (דף ל"ה) ד"ה שנאמר ובפ"ק דיבמות (דף ז') ועיין במ"ש הרב תיו"ט בספ"ז דבכורות שלא ראה דברי התוס' שכתבנו יע"ש: ודעדשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים ובעלי מום שהוזהרו שלא לעבוד עבודה ס"ל לרבינו דגם על הכניסה לבד בלא עבודה הוזהרו בביאת המקדש ולבאר באיזה מקום מן המקדש היא האזהרה כבר עמדנו על זה בדף קפ"ז (*א"ה נתבאר לעיל פ"ו דין א' יע"ש) אך באיסור זה לא הביא כ"א איסור העבודה אבל הכניסה בלא עבודה לא הזכירה ולפי הנראה ליכא איסור בכניסה בלא עבודה ומה ששנינו בפ"ק דכלים מ"ט עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה ע"כ ההיא מעלה מדרבנן היא דהא אפילו אותם שהוזהרו על הכניסה בלא עבודה אינם אסורים כ"א בין האולם ולמזבח ומיהו נ"ל דאליבא דרבינו ס"ל דבעל מום הוא באזהרה דכל שכן הוא דזר ג"כ מוזהר על זה דאיך יתכן דעדיף זר מבעל מום ומה שלא שנו גבי מאי דתנן בין האולם ולמזבח מקודש שאין בעלי מומין כו' זרים ג"כ הוא משום דזרים הם משולחים מעזרת כהנים וכל שכן מבין האולם ולמזבח ואף שיש הפרש ביניהם דעזרת כהנים הוא מדבריהם ובין האולם הוא מן התורה מ"מ כיון שהוא משולח מעזרת כהנים לא שייך למיתני גבי המשולחים מבין האולם ולמזבח אלא שלא ראיתי לרבינו בשום מקום שיאמר שיש לזר איסור תורה בכניסה בלא עבודה ואפשר דלא הוצרך לכותבו דכיון דאסר הכניסה לבעל מום מכ"ש לזר ומיהו למ"ד דאותם השנויים בכלים הם מעלות מדרבנן נראה דגם הזר אין בו איסור תורה אף בין האולם ולמזבח וכן נראה מדברי התוס' בפרק לולב וערבה (דף מ"ד) ד"ה אמר דלמ"ד מעלות דרבנן יכול הזר ליכנס בין האולם ולמזבח ואין בו איסור תורה וכן נראה שהיא דעת הרמב"ן בהשיגו על רבינו במנין המצות מל"ת סי' ס"ט שרצה להכריח דמאי דתנן בכלים הוא מעלות מדבריהם והביא ראיה לדבריו ממאי דאמרינן דלתקון הבית נכנסים לשם אפילו לויים וישראלים כו' אלמא דס"ל דליכא משום זרות בכניסה בלא עבודה והוא מבואר באותה ברייתא דספרי שהביא הרמב"ן שם דתניא והזר הקרב יומת לעבודה כו' אך אני תמיה מהא דתניא בפ"ד דיומא (דף מ"ה) אמר לו ר"ש וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח כו' הנה סתר סברת רבי יהודה דאמר דקרא אתא ללמד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן משום דמאחר שאתה למד מן האש על המזבח תוקד שיהא בראשו של מזבח כלום הוצרכנו למקרא זה להטעינה כהן וכי תעלה על לב שזר קרב לגבי המזבח ופירש"י שם והלא נאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו הרי מבואר דאיכא איסור לזר בכניסה אל המזבח. עוד אני תמיה בפסוק זה שהביא רש"י שהרי פסוק זה לא נאמר כ"א על העבודה ובא להזהיר הלוים שלא יתעסקו בעבודת הכהנים וכמו שביאר כל זה רבינו במנין המצות מצות ל"ת סי' ע"ב ומוכרחים אנו לומר כן דהא קרא סיים ואמר ולא תמותו ובכניסה בלא עבודה ליכא מ"ד דאיכא מיתה ומיהו לזה היה אפשר לומר דולא תמותו קאי אאל כלי הקדש דהיינו לעשות עבודה בכלי הקדש וגדולה מזו אית ליה לרבינו בשתויי יין ופרועי ראש דאף דכתיב באזכרתם ולא תמותו איכא נמי איסור כניסה בלא עבודה ומ"מ הדבר אצלי צריך תלמוד. ובפ"ו דזבחים (דף ס"ה) הכריח ר"ע דמליקה ביד ולא בכלי משום דכתיב ומלק הכהן ולגופה לא איצטריך משום דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח ובפרק הקומץ רבה (דף כ') עלה דמליקה אמרינן וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח הרי דס"ל לר"ע דמלת הכהן דכתיב גבי מליקה לא איצטריך לגופיה משום דפשיטא דלא יעשה המליקה כ"א הכהן כיון דלמדנו מקרא דהמליקה היא בראשו של מזבח ולכאורה כל זה הוא הפך סברת הרמב"ן. והנראה אצלי הוא דסבירא ליה דכוונת אומרם וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח הוא דבפעולות שהצריך הכתוב שלא יהיו נעשות כ"א בראשו של מזבח אין צורך לכתוב ללמדינו דהן עבודות וצריכות כהן דממילא ידענו שהן עבודות ופסולות בזר מאחר שהצריכם הכתוב מזבח והכי קאמר וכי תעלה על דעתך שזר יקרב לעשות שום דבר ע"ג המזבח והלא כיון שהם צריכים מזבח פשיטא שאין זר יכול לעשות והפסוק שהביא רש"י כתיב ואל המזבח לא יקרבו לאו באיסור הכנסה מיירי קרא דסתם קריבה והגשה היא לעבוד עבודה וכמו שכתב הרמב"ן אלא כוונת הכתוב הוא לומר דכל דבר הצריך מזבח לא יקרבו לעשות אותה העבודה וכן פי' הרמב"ן הכתוב שמזהיר לבעלי מומין אך אל הפרוכת ואל המזבח לא יגש כו' ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל דהא פסוק זה דואל המזבח לא יקרבו לא משתעי כי אם בלוים שהוזהרו בעבודת כהנים ולפי מה שכתבנו ניחא דלעולם בלוים מיירי והזהיר את הלוים דכל דבר הצריך מזבח לא יקרבו לעבוד וכ"ש זרים שהם מוזהרים בזה. אך קשה לי מהא שכתבו התוס' בפ"ב דיומא (דף כ"ג) ד"ה יש שהקשו לר"ל דאית ליה דהרמת הדשן והוצאת הדשן לאו עבודה היא מאי טעמא דת"ק דפסיל בעל מום ולר"א נמי אמאי איצטריך קרא לרבות בעלי מומין ותירצו משום דבעל מום חשיב כזר דס"ד אמינא וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח ע"כ והשתא אי אמרת בשלמא בדבר שאין אנו יודעים אם היא עבודה וצריכה כהן תמים או אינה עבודה תינח דאנו אומרים דע"כ היא עבודה מדהצריכה הכתוב מזבח ואין אנו צריכים קרא ללמד שתהא צריכה כהן דמקרא דואל המזבח לא יקרבו נפקא לן וכמו שכתבנו אבל בהרמת הדשן ובהוצאת הדשן דע"כ לפי האמת ס"ל לר"ל דאינה עבודה מדלא בעיא ד' כלים א"כ מה שהיא ע"ג המזבח אינה מעלה ומוריד כלל שהרי אין אנו יכולים להכריח שהיא עבודה שהרי אנו רואים שאינה עבודה מדלא בעיא ד' כלים ועוד דדוקא בדבר שהיה באפשרות שלא לעשותו במזבח והצריך הכתוב מזבח יש להכריח שהיא עבודה והזר ובעל מום אינם כשרים לה אך בהרמת הדשן ובהוצאת הדשן דלא אפשר בלאו הכי אין להכריח שהיא עבודה ובעיא כהן. אשר על כן היה נראה דקושיית וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח משום איסור כניסה נגעו בה ובזה אתי שפיר דברי התוס' דאיצטריך קרא לר"א לרבות בעלי מומין ולרבנן פסולים משום הכניסה אך כבר כתבנו לעיל דמדברי התוס' בפרק לולב וערבה מוכח דס"ל דליכא איסור כניסה לזר מן התורה אפי' בין האולם ולמזבח. ואולי דס"ל לתוס' דמקרא דואל המזבח לא יקרבו שמעינן מיניה דגזירת הכתוב היא דכל דבר הנעשה במזבח אף שאינה עבודה ואף שאי אפשר בלאו הכי אפ"ה לא הויא כי אם בכהן וכי תימא וכי המקום גורם שתהא העבודה הנעשית במזבח צריכה כהן ובשלמא אם היינו אומרים דכיון דהצריך הכתוב מזבח שמעינן מינה שהיא עבודה ניחא דלאו משום דהמקום גורם אלא דלמדנו הכתוב דכל דבר הנעשה במזבח היא עבודה אך כפי דברי התוס' דאף מלתא דלאו עבודה עבודה היא כיון שנעשית במזבח בעיא כהן נמצא דמצד המקום שהוא מקודש בעינן כהן וכי תימא הכי נמי והלא הדלקת נרות אמרינן בפרק ב' דיומא (דף כ"ד) דלאו עבודה היא וקי"ל דזר יכול להדליק ואף שהנרות היו במקום מקודש יותר מהמזבח. ונראה דהא לא קשיא כלל משום דאפשר דגזירת הכתוב היא דוקא בדבר הנעשה במזבח והלכות אלו עקורות הם ואין למדין למקום אחר. עוד נראה דלא דמי להדלקה לפי שאף שהמנורה היתה בהיכל מ"מ יכול להוציא הנרות בחוץ ולהדליקן וכמו שכתב רבינו בפירקין וא"כ לא דמי לתרומת הדשן ולהוצאת הדשן. ועוד אפשר לומר בעד התוס' דמה שכתבו בפרק לולב וערבה דזר יכול ליכנס אף בין האולם ולמזבח הוא דוקא אליבא דמ"ד דמעלות דרבנן אך איכא מ"ד דמעלות דאורייתא וכדאיתא בפרק טרף בקלפי (דף מ"ד) ואפשר דר"ל הכי ס"ל וא"כ מה שכתבו התוס' וכי תעלה על דעתך שזר ובעל מום קרב ע"ג המזבח הוא כפשוטו דמשום כניסה נגעו בה. אך עדיין אני נבוך בישוב זה שכתבנו לדעת הרמב"ן והתוס' דבגמרא עלה דההיא דהצתת אליתא דאמר ר"ש דלא צריך קרא ללמד שתהא בכהן משום דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח אמרינן ורבי יהודה אי מהתם הוה אמינא קאי אארעא ועביד במפוחא ע"כ ופירש"י ורבי יהודה אמר לך אי מהתם מהאש על המזבח וגו' אע"ג דשמעינן מיניה שהצתה בראש המזבח לא שמעינן דפסלה בזר דהוה אמינא קאי זר אארעא ועביד במפוחא ע"כ והתוס' כתבו שם דבסברא זו דרבי יהודה מודה בה רבי שמעון במקום אחר אלא דס"ל דשאני הכא דלאו אורח ארעא למיעבד במפוחא מרחוק והשתא אי אמרת בשלמא דרבי שמעון מטעם כניסה שאסורה הכריח דבריו ניחא דברי רבי יהודה שסתר דברי רבי שמעון ואמר דלעולם איצטריך קרא ללמד דהצתת אליתא צריכה כהן וכי תימא מי הכניסו לזר במזבח אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא אלא אי אמרת דמה שהכריח רבי שמעון הוא משום דס"ל דכיון דעבודה זו צריכה שתהיה במזבח פשיטא דחשיבא עבודה וזר פסול לה משום דכתיב ואל המזבח לא יקרבו מה השיב לו רבי יהודה אפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא והלא רבי שמעון לאו מפאת העובד הכריח דבריו אלא מפאת העבודה דצריכה מזבח וא"כ כי נמי קאי אארעא אכתי פשיטא דזר אינו יכול לעשותה כיון שהעבודה אינה נעשית כי אם בראשו של מזבח ואולי יאמר הרמב"ן דכוונת הכתוב באומרו ואל המזבח לא יקרבו הוא שהזהיר את הלוים שלא יבואו במזבח לעשות שום דבר ולעולם דלא יקרבו הוא לעבוד עבודה אלא שהקפדת הפסוק הוא שלא יבוא הכהן במזבח לעשות שום פעולה מן הפעולות הנצרכות אך כפי סברת רבינו הדברים הם כפשטם דתמיהת רבי שמעון דוכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח אינה אלא משום איסור כניסה. ודע שזה שכתבנו דאליבא דרבינו איכא איסור כניסה לזר מן התורה ואף שלא הזכיר כן בחיבורו בפירוש מ"מ למדנו אותו מבעל מום דכתב בפירוש דהוזהר על הכניסה ופשיטא דלא עדיף זר מבעל מום הרב בעל מגילת אסתר חולק בזה שהרי כתב במצות ל"ת סי' ס"ט להכריח כדברי רבינו דס"ל דאיכא אזהרה בבעל מום בביאה ריקנית מההיא דתנן היוצק והבולל כו' עד המסדר את השלחן המטיב את הנרות אין חייבין עליהם לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום בעל מום שמע מינה בעל מום המטיב את הנרות שהיה בהיכל חייב וזה לפי שאסור ליכנס שם אפילו בלא עבודה ע"כ ואם איתא דס"ל דגם זר הוזהר על הכניסה תיקשי דהיכי תנא לא משום זרות ת"ל דחייב משום כניסה לבדה אף שהיא בלא עבודה ומיהו י"ל דלעולם דמודה הרב דגם בזר איכא אזהרה בכניסה אף בלא עבודה אלא דשאני זר דאיכא חיוב מיתה בעבודה שייך לומר דאינו חייב אם הטיב את הנרות לומר דליכא חיוב מיתה אבל לעולם דאיכא אזהרה משום כניסה אבל בעל מום דאפי' בעבודה ליכא כי אם לאו לא שייך למיתני דמטיב את הנרות אין בו משום בעל מום ולמעוטי מאזהרה כיון דבלאו הכי מוזהר הוא משום כניסה אך לדעת הרמב"ן דס"ל דליכא אזהרה בכניסה שפיר הוה מצי למיתני בעל מום למעט אותו מאזהרה ומ"מ אין דברי הרב מחוורין בעיני מכמה טעמי חדא דכיון דבשאר החלוקות דהיינו יוצק ובולל ודכוותיה הוה שייך למיתני בעל מום ולמעט אותו מאזהרה אמאי נמנע מלמיתני בעל מום משום דיש חלוקה דלא שייך למעט בעל מום משום דמוזהר הוא מסיבה אחרת ועוד כפי סברתו אמאי תני ולא משום טומאה הא בלאו הכי חייב כרת משום כניסתו בטומאה וחיוב זה דכניסה בטומאה שייכא בכל החלוקות השניות שם והחלוקה שכתב רבינו בפ"ד מהלכות אלו שיתחייב מיתה משום עבודה ולא יתחייב כרת משום כניסה לא שייכא בכל הני שנשנו וכמבואר ועל כרחין אית לן למימר דהוצרך התנא לומר דבהני עבודות ליכא משום טומאה כדי ללמדנו דלא נימא שיתחייב שתים אחת משום כניסה ואחת משום עבודה אי נמי כגון אם שגג בכניסה והזיד בעבודה דאיצטריך התנא לומר דבעבודות אלו אינו חייב כלל וכההיא דאמרינן בפ"ה דיומא (דף נ"ג) עלה דההיא דאמרינן שאם חיסר אחת מסמניה חייב מיתה שהקשו ות"ל דקא מעייל ביאה ריקנית ותירץ רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה ומכל הני טעמי הוה יכול למיתני בעל מום דודאי אליבא דרבינו בעל מום שעבד לפנים לוקה שתים וא"כ היה לו לתנא ללמדנו שאם הטיב את הנרות שאינו לוקה כלל. וראיתי לרבינו בדין י' שהביא משנה זו והביא בכללם בעל מום ואולי יאמר הרב הנזכר דרבינו שלא הזכיר החלוקות בפרטם אלא כלל אותם מש"ה הזכיר בעל מום וקאי לחלוקות מהעבודות דלא שייכא בהו משום כניסה אך במתניתין דפרט אותם מש"ה לא תני בעל מום דלא שייך בעבודות הנעשות בפנים והנך רואה חולשת דברים אלו ומרן ז"ל כתב שם דרבינו סובר דלאו דוקא נקט במתניתין הני אלא ה"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה הן אמת שאם לא היו דברי רבינו הללו הייתי אומר דטעמא דלא שנו במשנה בעל מום הוא משום דלא נתמעטו עבודות אלו אלא ממיתה אבל אזהרה אית בהו ומש"ה לא תני בעל מום משום דבעל מום אף בעבודה תמה אין בו כי אם אזהרה וכיון שכן אין חילוק בין עבודה תמה לעבודה שיש אחריה עבודה דלעולם איכא בהו אזהרה וכבר צדדתי צד זה לעיל (בדף קכ"ג) (*א"ה תמצאנו לקמן בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין דין י' יע"ש) והואיל והביא אותנו משך הענין אומר שראיתי לרב הנזכר שכתב על מה שהביא הרמב"ן ראיה לדבריו ממה שאמרו בספרי והזר הקרב יומת לעבודה אתה אומר לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא עבודה זר שענש בו מיתה דין הוא שלא יענש בו אלא לעבודה הא מה ת"ל והזר הקרב לעבודה והרי זה מבואר ע"כ וכתב הרב הנזכר נ"ל שהיא הפך כוונתו שהרי לא אמר לא הזהיר בו אלא עבודה דהוה משמע שאין אסור אלא בעבודה אבל אמר לא ענש בו דמשמע דעונש מיתה אין בו עד שיעבוד אבל לאו אכניסה בלבד קא עבר עכ"ד ואיני יודע מהו סח דבפירוש אמרו דגבי בעל מום שלא ענש בו אלא עבודה וע"כ כוונתם היא שלא הזהיר כי אם עבודה שהרי בבעל מום ליכא אף בעבודה כי אם אזהרה: מישנטמא במזיד כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ג מהלכות אלו דין כ"א): סליקו להו הלכות ביאת המקדש