היה לו מאותו המין שלוה כו'. נשאל הרא"ש בתשובות כלל ק"ח סימן ל' על ראובן שנתן לשמעון מדות של חטה לתת לו בהן קמח ונתן לו עם החטה המעות כפי שהיה מנהג העיר להחליף חטה בקמח כו' ולאחר זמן נתייקר השער מפני שיבש הנהר וכו'. והשיב יובש הנהר מכת מדינה היא ואין חייב ליתן לו עתה אלא חטה כו' ומהרש"ך בח"א סי' פ"ט הוקשה לו תשובה זו והניחה בצ"ע. ונראה שיובן עם מ"ש הרא"ש עצמו לעיל בכלל זה סי' ט"ו דיש מקום לדברי רבינו דאסר הלואת סאה בקביעת זמן אלא שחילק דהיינו דוקא בלוה על סמך שער שבשוק אבל ביש לו סאה שמותר ללוותו כמה סאין לא מסתבר דינו של הרמב"ם ומותר ללוות אף בקביעות זמן יע"ש וכאן היינו קובע זמן ויובן דברי הרב ז"ל על נכון ודו"ק:

אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. דברי ה"ה סתומים ותמוהים במ"ש דלדברי הכל אם יש לו לאריס מותר דאי בשקבע זמן דנקט תחלה דנחלקו המפרשים עם רבינו קאמר זה אינו כלל דבהדיא כתב רבינו בפירקין דכל שקבע זמן אפילו יש לו אסור ואי בשלא קבע זמן מאי איריא יש לו אפילו פוסק על שער שבשוק מותר לד"ה. ונראה לומר בדוחק דה"ק מאי דאוקי רבינו מתני' דמלוה אדם את אריסיו אפילו ביצא השער היינו משום שכן דרכם לקבוע זמן לגורן ולפיכך חילקו המפרשים ואומרים דבשלא יצא השער מיירי מתני' ולהכי אפילו ביצא השער כיון שאין לו חטים לאריס וע"כ קובע זמן לגורן אבל בשיש לו לאריס שכיון שיש לו אינו קובע זמן לגורן מאחר שיש לו מקום ליפרע תו לא שייך פלוגתא בין רבינו ושאר מפרשים דמותר הוא כל שיש לו ואינו בקובע זמן והא בהא תליא דכשיש לו אין כאן קביעות זמן ודו"ק וזה נראה דחוק בכוונת ה"ה. עוד אפשר לפרש דאע"ג דרבינו אסר כשיש לו קבוע זמן מיהו כשיצא השער דמותר אע"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע זמן וזהו שכתב מיהו אם יש לו לאריס וביצא השער דמיירי בה תחלה קאמר ויש סמך לזה בתשובת הרשב"א שהביא מרן בי"ד סי' קס"א ד"ה שאלת צבור שהוצרכו למעות כו' וסיים וז"ל ואף למאן דאסר בקובע זמן הכא שרי דהא יש לו. ומשמע דבא הרב לצאת י"ח רבינו שהוא בעל סברא זו לאסור בקובע זמן ואיך אפשר לו לומר לסברת רבינו דשרי ביש לו דהא בפירוש אסר בקובע זמן אפילו ביש לו אם לא שנאמר כמ"ש דכיון דיצא השער ויש לו מותר ודו"ק: