כיצד כותבין האדרכתא כו'. כתב בעה"ת שער ס"ב סי' ז' וז"ל ועל זה נראה דהיכא דתבע ליה בחצר בדיני העכו"ם ואמרי ליה עמוד שלם חובך עד זמן פלוני והפטר ואם לא תשלים לפורעו עד אותו זמן אתה תתן למלך חק הידוע לעומד במרדו וזה עמד במרד ולא השלים מצות המלך פסידא דאייתי ליה איהו דאפסיד אנפשיה כו'. ודברי הרב צ"ע דמתשובת הרמב"ן ז"ל שהביא בסמוך נראה דאפילו בלאו האי טעמא מיפטר המלוה ודו"ק:

ב"ד ששמו לטורף וכו'. כתוב בהשגות אפשר בשלא הכריזו קאמרי. הכוונה הוא להקשות דדוקא בשלא אכרוז דהיינו במקום שאין מכריזין הוא דקא אמרי המורים דאם טעו בכל שהוא מכרם בטל בין בלוקח בין בנכסי לוה אבל במקום שמכריזין דאפילו בנכסי יתמי כיון שהכריזו כדינם אפילו טעו שוה מאתים במנה מכרם קיים אין לתפוס הסברות מן הקצה אל הקצה ולומר דאם טעו בשומת הלוקח ולוה יהיה חזרתם בכל שהוא ועיין בעה"ת שער ג' ח"ג סי' ב' ומשם יתברר כל זה. ועל מ"ש ה"ה וכל זה איננו שוה ועדיין צ"ע הרב מהריק"א תלה כיפי לתירוץ ה"ה אע"פ שלא השוה. וכבר עלה בדעתי לבאר זה יותר כיון דמצוה לפרוע חובות אביהם כו'. אבל גם בעיני אין דעתי נוחה הימנו מפני שראיתי לרבינו ז"ל בפ"י מהלכות נחלות וז"ל מי שהניח יתומים מקצת גדולים ומקצת קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהם כדי שיטלו הגדולים חלקם מעמידים אפוטרופוס וכו' ואם טעו ב"ד בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כו' משמע דפחות משתות אם טעו חלוקתם קיימת כל שהם ב"ד הרי דאפילו בדבר דלא שייכי היתומים בה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלק אלא משום הגדולים שרוצים חלקם והנאת הגדולים הוא אפ"ה אם טעו לנזק היתומים פחות משתות כיון דב"ד הם מעשיהם קיימים ודמיא ממש לשומת לקוחות דאין חייבים לפרוע חוב הלוה כמו היורשים ה"נ אין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים ודוק:

שהשומא חוזרת לבעלים כו'. נ"ל דדוקא במעות אדרא אבל בקרקע אחרת או במטלטלין לא הדרא ולפי זה אזדא ליה ראיית מהרש"ל ז"ל שכתב בתשובה סי' ב' דדוקא בחוב שומא הדרא אבל בכתובה לא הדרא והביא ראיה ממאי דאמרינן בפרק אלמנה ניזונת (דף צח) מאן שם ליך דתיפוק ליה דשומא הדרא אלא ודאי דבכתובה לא הדרא. ולפי מה שכתבנו איצטריך לומר מאן שם ליך שרוצים לשלם לה בקרקע אחרת או במטלטלין ודו"ק: