Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods Chapter 14
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הפכו בהם קטנים על הגג וכו'. דע שרש"י והתוספות נחלקו בדין זה בפ"ק דחולין דלרש"י היכא דעשו מעשה דהפכו ואמרו בפירוש שרוצים שירד הטל עליהם מקבלים טומאה מן התורה ואם הפכו ולא אמרו היינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והוכשרו מדרבנן ואם אמרו ולא הפכו אינם בהכשר אפילו מדרבנן. ולדעתו אין הפרש בין מעשה למעשה אלא הכל תלוי באמירה. ולפי זה הא דכתב רבינו בריש פ"ב מהלכות כלים חקקום התינוקות למוד בהם את העפר הרי אלו מקבלים טומאה וכן ההיא דכתב בפ"ח מהלכות כלים דין י' לדברי רש"י אם חקק ולא אמר שחקקו למוד אינו מקבל טומאה כי אם מדרבנן ואם חקק ואמר מקבל טומאה מן התורה אמר ולא חקק אינו מקבל טומאה כלל וכן ההיא דריש פ"א מהלכות פס"ה שאפילו היתה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון שהיא פסולה לדעת רש"י אם אמר שחיטתו כשירה. והתוספות ס"ל דאמירה אינה מעלה ומורדת בדינים אלו כלל אלא הכל תלוי במעשה שאם הוא מעשה גמור כגון ההיא דחקק דפשיטא שאם חוקקים לצורך בית קבול הם מקבלים טומאה מן התורה אפילו בלא אמירה ואם המעשה אינו גמור כגון ההיא דהפכו בהם וכגון ההיא דהיתה בדרום ומשכה לצפון שאפשר לספק עדיין במחשבתם למה נתכוונו אין מחשבתם מחשבה מן התורה אפילו שאמרו בפה אבל מדרבנן לחומרא מחשבתם מחשבה אפילו שלא אמרו. ודעת רבינו נ"ל שהוא כדעת התוספות ומש"ה גבי חקק סתם וכתב מקבלים טומאה ולא כתב שהיא מדרבנן לפי שהוא מעשה גמור וגבי הפוך ביאר דבריו שהוא מדרבנן וכ"כ הרב ל"מ בפ"א מהלכות פס"ה שדעת רבינו הוא כדעת התוספות. ודע שאף שכתבנו דלרש"י אין חילוק בין מעשה למעשה איכא מעשה דגריע טובא אפילו מדרבנן לא חשיב כגון קטן המעלה פירותיו לגג כדי שירד עליהם הטל משום דהעלאה לא חשיב מעשה כלל דדלמא מפני הכנימה העלום ודין זה הוא מוכרח מן הסוגיא לדעת רש"י ומיהו אם העלה ואמר הקטן הוכשר לרש"י וז"ש רש"י העלו חש"ו מפני הכנימה כלומר דאל"כ היכי קתני אע"פ שנתכוון אינו בכי יותן והכוונה לרש"י הוי דבור ואע"ג דאמירה לחודיה לא מהני כלל והעלאה לחודה לא מהני כלל מ"מ בהצטרפות האמירה נעשית ההעלאה מעשה אלא שאני מסתפק היכא דהעלה ואמר אם הוכשר מן התורה שהרי איכא מעשה ואמירה או דילמא כיון שהעלאה לחודה לא חשיבא כלל לא מהני אמירה אלא לעשותו כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"כ לא הוכשר כי אם מדרבנן. ומ"ש דלרש"י עלייה לחודה לא מהני כלל ושהוא מוכרח מן הסוגיא הוא משום דאי לא תימא הכי אמאי נקט רבי יוחנן לא שנו אלא שלא הפך בהם ליפלוג וליתני בדידיה לא שנו אלא שהעלם מפני הכנימה אבל אם לא העלם מפני הכנימה ה"ז בכי יותן. וכ"ת מהכרח זה ניפשוט בעיין אם העלה ואמר אי מהני מן התורה דע"כ מהני מן התורה דאי לא מהני אלא מדרבנן אמאי לא נקט רבי יוחנן כה"ג דהיינו העלה ואמר הא ליתא דלעולם שהוא מדרבנן אלא שר"י רצה ללמדנו במעשה בלא אמירה ומ"מ קשה דמנ"ל לרש"י שהכוונה שהוזכרה במשנה היא אמירה עד שיצטרך לומר דהעלום חש"ו הוא מפני הכנימה אימא שהכוונה היא מחשבה דאף שהעלום כדי שירד הטל אינו בכי יותן לפי שמחשבת קטן אינו מחשבה והעלאה לא חשיב מעשה. ולענין מה שנסתפקנו נ"ל דלא הוכשר אלא מדרבנן כיון דעלייה לחודא לא מהני כלל כשאמר חות דרגא ומהני מדרבנן ובזה ניחא דלא פליגי התוספות ורש"י מן הקצה אל הקצה שהרי מדברי התוספות מוכח דעלייה אפילו פירש לא מהני אפילו מדרבנן שכן כתבו ואפילו פירש לא מהני כי ההיא דהעלוהו חש"ו ומה שכתבו אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן לאו דוקא סתם אלא אפילו פירש אלא משום דבעו לסיים ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת נקטו נמי גבי קטן סתם וכ"ת ממה שהקשו התוס' לרש"י מוכח דס"ל דלרש"י עלייה עם אמירה הוי מן התורה שהרי הקשו הא דקתני אפילו נתכוונו לכך אינו בכי יותן והלא יש מעשה ודבור ועוד אפילו העלום סתם ליהוי בכי יותן לר"י כו' משמע שהקושיא הראשונה אינה אליבא דר"י אלא אליבא דכ"ע דכיון דאיכא מעשה ודבור הוי בכי יותן מן התורה הא ליתא משום דזה הוא קודם דאסיקו אדעתייהו לומר דעלייה הוא מעשה גרוע ומש"ה כתבו דלרש"י עלייה ואמירה הוי מן התורה בכי יותן אבל לפי האמת שכתבו ומיהו שמא אותו מעשה גרוע וכו' כי היכי דמהני האי טעמא לעלייה סתם דלא ליהוי בכי יותן אפילו מדרבנן הכי נמי מהני לעלייה ואמירה דלא ליהוי בכי יותן מן התורה וזה ברור. הכלל העולה דבג' דינים פליגי התוספות ורש"י האחד הוא מעשה גמור בלא אמירה דלדעת התוספות הוא מן התורה ולרש"י מדרבנן והשני מעשה שאינו גמור ואמירה דלדעת התוספות הוא מדרבנן ולרש"י מן התורה והשלישי מעשה גרוע ואמירה דלדעת התוספות אינו בכי יותן אפילו מדרבנן ולרש"י הוי בכי יותן מדרבנן. וכתבו התוספות דאם כשהטל יורד מעלה אותם וכשהטל פוסק מוריד דחשיב מעשה ולא נתבאר בדבריהם אי חשיב מעשה גמור או לא ורבינו לא הביא ירושלמי זה ואפשר דמפרש בתפוס בהן בטל דהיינו הופך דקאמר רבי יוחנן וכמו שצידדו התוספות ואם פירוש תפוס בהן הוא כפי הפירוש השני שכתבו דהיינו כשהטל יורד כו' יש להכריח מכאן מה שכתבנו לעיל דעלייה לחודא לא חשיב מעשה כלל. ודע דהיכא דהעלום חש"ו בשעת הטל ולא הורידו כשפסק ספוקי מספקא להו להתוספות אי חשיב מעשה או לא. ועיין במ"ש הר"ש בפרק ח' דטהרות מ"ו ודוק. ועיין במה שפירש"י פ"ד די"ט (דף ל"ד) אההיא דתינוקות שטמנו תאנים הביאו רבינו בפ"ה מהלכות מעשר דין כ"א יע"ש: