הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה כו'. רש"י בפ"ט דשבת (דף פ"ד) כתב דכלאי זרעים לא אסירי כי אם מדרבנן וכבר תמהו עליו התוספות שם ועיין בפ"ט דבכורות (דף נ"ד) ובמה שפירש"י שם ובתוס' ד"ה דגן שהאריכו בזה. ועיין בפ"ק דקדושין (דף ל"ט) שכתב רש"י דכלאי זרעים אסורין מן התורה וצ"ע:

ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו וכו'. עיין במ"ש מרן ועיין בפרק השוכר את הפועל (דף ס"ד) דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר"ע ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך מ"ש מרן דלרבנן איסורא איכא. ויש ליישב קושיא זו בדוחק ודו"ק:

ואסור לישראל להניח לכותי שירכיב לו אילנות כלאים כו'. מ"ש מרן אין לומר דטעמו מדאמרינן בירושלמי דכותי אסור להרכיב כלאים כו' ורבינו בפ"ט מהל' מלכים פסק דלא כוותיה. תימה הוא זה דהא בפ"י הלכה ו' כתב מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרכבת אילן וכיון דאיכא איסור אף דליכא חיוב מיתה פשיטא דאסור לומר לו שירכיב כלאים. ודברי רבינו שכתב ואסור לישראל להניח כו' נראים דטעמיה לאו משום ההיא דפרק הפועלים מדלא קאמר ואסור לומר לנכרי ומדבריו נראה דסבירא ליה דאף בלא אמירה אסור להניח וטעמא דמילתא כיון דנכרי מוזהר אם יניחנו עובר משום ולפני עור וכו':