וכן הזקן והחולה והרך והענוג כו'. טעמא דהני נראה מדברי רבינו ז"ל דהיינו דומיא דזקן וחולה דמרוב ענוגם אינם מהלכים על רגליהם בלא משענת. אך רש"י בפ"ק דחגיגה (דף ד') פירש מפנקי דאין הולכים בלא מנעל ואין אדם נכנס להר הבית במנעלו ועיין בסוגית הגמרא דמייתי ראיה מדכתיב כי תבואו לראות פני וכו' ומשמע קצת כדברי רש"י ויש ליישב לדעת רבינו ודוק. ודע דבפ"ק דפסחים (דף ח') אמרינן א"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל וכל שאין לו קרקע אינו עולה, ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואי משום דבפ"ק דחגיגה תנן הכל חייבין בראיה חוץ מחש"ו ולא תני להא דמי שאין לו קרקע הא ל"ק וכמ"ש התוס' שם בד"ה חוץ ומוכח מדבריהם דהא דמי שאין לו קרקע הויא הלכתא פסיקתא וכן מוכח ממ"ש בפ"ק דפסחים (דף ג') ד"ה מאליה ודברי רבינו צריכים לי תלמוד. ומ"ש רבינו דטומטום פטור מפני שהוא ספק אשה קשה דטומטום אף שהוא איש פטור מפני שהוא ערל, ועיין במ"ש התוס' בפ' הערל (דף פ"ב ד"ה התם) ודוק:

אביו חייב להעלותו כו'. התוס' כתבו בריש חגיגה ד"ה איזהו דאביו מביא עליו קרבן ראיה והוא נדבה ואינה קריבה ביו"ט אלא ביום שני. אך מדברי רבינו ז"ל נראה שהחינוך אינו אלא לראיית פנים בעזרה וכן הוא דעת רש"י וכמ"ש התוספות שם. ומ"ש רבינו ואם היה הקטן חגר כו' לדידן דקי"ל כב"ה דקטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות פטור א"צ טעם לפיטורא דקטן חגר ובגמרא לא נסתפקו אלא אליבא דב"ש. ולפ"ז לא ידעתי למאי הלכתא נקט רבינו ואם היה הקטן חגר וצ"ע: