ואינן נוהגים אלא בפני הבית וכו'. אם הפריש בכורים שלא בפני הבית אי קדשי עיין במ"ש התוספות בפ"ג דמכות (דף י"ט) ד"ה מה. ועיין במ"ש הרע"ב במשנה אחרונה דמסכת שקלים:

לפי שהן מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'. כאן חסר לשון וצ"ל ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים וכו'. ודע שאין הכוונה שאין מפרישין מפירות אלו על פירות שהם מן המובחר אלא הם עצמם פטורים מן הבכורים וכן מבואר בירושלמי ודוק:

הגדל בעציץ אע"פ שהוא נקוב וכו'. ראיתי לבאר דין עציץ נקוב ושאינו נקוב לפי שראיתי שרבו הפירושים והחילוקים. גרסינן בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ"ד) תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ע"כ. והנה רש"י מכח סוגיא זו ס"ל דעציץ של חרס אף שאינו נקוב דינו כנקוב והא דמחלקינן בין נקוב לשאינו נקוב הוא דוקא בעציץ של עץ ושתי הברייתות דספינה מיירי בשאינו נקוב אלא דברייתא דתני מביא וקורא מיירי בספינה של חרס ואידך דתני מביא ואינו קורא מיירי בשל עץ ומשום דאינה נקובה אינו קורא וכן כתב בפ"ק דגיטין (דף ז) עלה דההיא דעפר ח"ל הבא בספינה דהספינה של חרס ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרינן במנחות ע"כ. אך התוס' הכריחו מכמה מקומות דעציץ של חרס בעי נקוב וכתבו בשם ר"ת דשל חרס מהניא נקיבה אבל של עץ לא מהניא נקיבה עוד כתבו דבתחילה היה רגיל ר"ת לפרש דבשל עץ לא בעיא נקיבה שמתלחלח מהקרקע יותר משל חרס ע"כ. והנה מדברי התוס' הללו נראה דמסקנת ר"ת היא כחילוק ראשון דשל עץ לא מהני נקיבה שהרי כתבו ותחילה היה ר"ת רגיל וכו' משמע שמה שכתבו בתחילת דבריהם היא מסקנת ר"ת. אך בפ"ק דגיטין לא כתבו התוס' אלא מה שהיה ר"ת רגיל לפרש דהיינו דבשל עץ לא בעי נקיבה והרשב"א ג"כ בחידוש לא הביא כי אם סברת ר"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה ולזה הסכים הרשב"א. ואני תמיה בסברת רש"י דס"ל דחרס לא בעי נקיבה מההיא דתנן בפ"ב דעוקצין כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת מהם אינם מכשירים את הזרעים ע"כ והתם פירושה הוא דהני אע"פ שאינם נקובים כנקובים דמו וכלי אדמה שהוזכר בכל מקום הוא כלי חרס קודם שנכנס לכבשן וכמ"ש רבינו בפ"א מהלכות כלים ואי אמרת דכל כלי חרס לא בעי נקיבה מאי איריא כלי אדמה כל כלי חרס נמי לא בעי נקיבה. הן אמת שרש"י בפ"ו דמנחות עלה ס"ט פי' דכלי אדמה הם כלים העשויים משחיקת אבנים ולפ"ז אפשר דמתני' דעוקצין איצטריך לאשמועינן באלו משום דהוה ס"ד דבעי נקיבה לפי שאינם מין אדמה אבל לעולם דפשיטא ליה דשל חרס לא בעי נקיבה. הן אמת שהתוס' שם הכריחו מכמה מקומות שפי' כלי אדמה הם כלי חרס שלא נצרפו וכן הסכימו כל הראשונים ז"ל וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דמאי איריא כלי אדמה. שוב ראיתי להראב"ד בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י"א שעמד בזה ואח"כ כתב שיש לפרש ההיא דמנחות דבספינה של עץ מביאים משם בכורים מפני שהיה בה נקבים למשוטות וכנטועים בארץ דמו. אבל ספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ומש"ה אין מביאין ממנה בכורים. ובסתם ספינות מיירי דסתם ספינה של עץ יש בה נקבים ושל חרס אין בה נקבים ע"כ דבריו ועיין בריש פ"ב דחלה. הכלל העולה ממה שכתבנו שיש בזה ד' מחלוקות, הא' הוא סברת רש"י דשל עץ בעי נקיבה ושל חרס לא בעי, והב' היא סברת התוס' בפ"ק דגיטין והרשב"א שם דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי, והג' היא סברת התוס' במנחות דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא מהני נקיבה, והד' היא סברת הראב"ד דחרס ועץ כולם שוים בדינם ובעו נקיבה ומרן ז"ל בטור ח"מ סי' כ"ב ס"ה לא הביא כי אם שתי חלוקות יע"ש. ודע דהא דבעינן שיהיה נקוב כדי שיחשב כמחובר הוא דוקא כשהעציץ הוא של זרעים אבל אם נטע בו אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי ודבר זה למדתי אותו ממה שכתב רבינו בפ"י מהלכות מעשר שני דין ח' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע"כ ודין זה הוא בירושלמי פ"ק דערלה והכי איתא התם הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אמר מפני שהשרשים מפעפעים אותו רבי יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים ע"כ. והר"ש בפ"ב דחלה הביא הירושלמי הזה וכתב פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן ע"כ והנה מכאן יש סתירה לדברי רש"י שכתבנו דאית ליה דחרס לא בעי נקיבה וכמבואר והנה הרא"ש בהלכות ערלה כתב והטעם בספינה אע"פ שאינה נקובה אם היא של חרס מפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והם מפעפעין דרך החרס ויונקין מן הקרקע אבל של עץ בעי נקיבה ע"כ. והנראה אצלי בדעת הרא"ש הוא דס"ל כסברת הראב"ד שכתבנו דאית ליה דבין של עץ ובין של חרס בעיא נקיבה אלא דשאני הכא דנטע אילן ומיהו טעם זה אינו מועיל כי אם לחרס אבל של עץ אף אם נטע אילן בעי נקיבה. וראיתי למרן בטור י"ד סוף סי' רצ"ד שכתב דברי הרא"ש הללו וסיים וכתב וכן פי' רש"י בפ"ק דגיטין כו' ודבריו תמוהים הם בעיני דמה ענין זה לזה ואדרבא הירושלמי הזה מורה באצבע הפך סברת רש"י וכמו שכתבנו. ובטור א"ח סי' של"ו לאחר שהביא מרן מחלוקת רש"י והתוס' כתב והרא"ש בהלכות ערלה כתב כדברי רש"י בשם הירושלמי וכ"כ רבינו בי"ד סי' רצ"ד ע"כ. ותמהני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש שהרי הדבר מבואר בירושלמי דטעמא הוא משום דאילן כיון שהוא חזק לא בעי נקיבה. ואמרינן תו בירושלמי סמוך לזה רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע"כ. הרי הדבר מבואר דטעמא דירושלמי הוא משום דמחלק בין אילן לזרעים וראיתי להל"ח שאחר שהביא דברי מרן כתב ולפי מה שהיה רגיל ר"ת לפרש י"ל דבניחותא קאמר וגם לפי פירושו הב' י"ל דה"ק כלי חרס עומד בפני השרשים כל שאינו נקוב ע"כ. ובמחילה מכבודו לר"ת הירושלמי אינו מתפרש כי אם בתמיה וראיה שהרי הר"ש בפ"ב דחלה דחה סברת רש"י וכתב כסברת ר"ת הביא הירושלמי הזה ופירשו בתמיה וכמבואר בדבריו גם הרב שדה יהושע אזיל בשיטת לחם חמודות ומה שכתבנו הוא האמת. עודראיתי להרב בעל שדה יהושע שכתב דלפי סברת רש"י קשה מן הירושלמי הזה דמשמע של חרס נמי בעי נקיבה לזרעים ותירץ דרש"י סובר דהיכא דאיתמר עציץ סתם היינו בין של חרס בין של עץ כו'. הכלל העולה מדבריו הוא דלרש"י הא דאמרינן הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בעציץ של עץ מיירי דאע"ג דבעלמא בעי נקוב הכא גבי אילן לא בעי נקיבה והרואה יראה שם כמה נדחק הרב בדברי רבי יונה ליישבם לפי דרך זה אך אני תמיה שעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב שדעת הרא"ש הוא כרש"י וכמ"ש בשם מרן והסכים הוא לדעתו ואם איתא לפירוש זה היה לו להרא"ש לחייב בערלה בעציץ של עץ אף שאינו נקוב ואילו הרא"ש כתב בהיפך דעציץ של עץ בעי נקיבה כדי לחייבו בערלה ואלו הם דברים סותרים אלו את אלו ועוד יש לי גמגומים אחרים בדברי הרב וליראת האריכות לא כתבתים. ודעשרבינו עובדיה בפ"ב דחלה כתב סתם דבספינה נקובה איירי ולא חילק בין של עץ לשל חרס אך בפ"ק דערלה כתב דבספינה של חרס איירי ואע"פ שאינה נקובה כו' והנראה מדעתו הוא דס"ל כמו שכתבנו לעיל בדעת הרא"ש דלגבי זרעים אין חילוק בין של עץ לשל חרס ולעולם בעינן שיהיה נקוב אך לגבי אילנות יש חילוק דשל חרס לא בעי נקוב ושל עץ בעי נקוב וכן כתב שם הרב בעל תיו"ט יע"ש. ודע דסברת רבינו לא נתבארה בפירוש כמאן ס"ל אך הנראה אצלי הוא דרבינו ס"ל כסברת ר"ת דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי וס"ל ג"כ דסתם עציץ המוזכר בכל מקום הוא של חרס וכמו שהכריחו התוס' מכמה מקומות וס"ל דסתם ספינה היא של עץ וכמבואר ובזה יתיישבו כל דברי רבינו. והנה בפ"א מהלכות תרומות כתב סתם דספינה גוששת דינה כארץ ולא הצריך שם ניקבה ובפ"ה דין ט"ו גבי עציץ הצריך שיהיה נקוב והטעם הוא דסתם ספינה היא של עץ ועץ לא בעי ניקבה אבל גבי עציץ שהוא של חרס הצריך נקיבה ובפ"י מהלכות מ"ש דין א' כתב הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב ואילו בדין ה' גבי ספינה לא כתב אע"פ שאינה נקובה והטעם הוא כמה שכתבנו דבעציץ שהוא של חרס בעלמא בעי נקוב הוצרך ללמדנו דאעפ"י שאינו נקוב דינו כנקוב אבל ספינה שהיא של עץ בעלמא נמי לא בעי נקוב וא"ת א"כ למאי איצטריך במתניתין לומר דהנוטע בספינה חייב השתא ומה עציץ דבעלמא בעי נקוב בערלה לא בעי ספינה דבעלמא לא בעי נקוב מיבעיא. ולכאורה נראה דמשנה זו קשיתיה לדברי הירושלמי אך כד מעיינינן שפיר נראה דקושיא מעיקרא ליתא ואדרבא הירושלמי הוליד דינו ממשנה זו והכוונה שהרי רבינו פסק דספינה אין דינה כארץ כי אם בגוששת וס"ל ג"כ שדין זה הוא מוסכם לא נחלק בו אדם וכמ"ש בפי' המשנה פ"ב דחלה דאימתי דרבי יהודה לפרש דברי ת"ק קא אתי ואילו בפ"ק דערלה סתם לן תנא ולא הצריך שתהיה גוששת וא"כ הני תרי סתמי סתרי אהדדי וכי תימא אימא דשאני התם שהיה עפר ח"ל ומש"ה בעינן שתהיה גוששת אבל אם היה עפר הארץ לא בעינן גוששת ומש"ה סתם לן תנא הכא גבי ערלה דהנוטע בספינה חייב אף בשאינה גוששת משום דהכא אין חילוק בין עפר ח"ל לעפר הארץ. הא ודאי ליתא דלא מצינו שיהיה חילוק בין עפר ח"ל לעפר הארץ ועפר ח"ל שבא לארץ דינו כארץ ועפר הארץ שבא לח"ל דינו כח"ל וזה פשוט אין צורך להביא ראיה לזה ואם תעיין היטיב בפ"ק דגיטין תמצא שהדבר מוכרח כמו שכתבנו ומאי דנקט במתניתין עפר ח"ל הוא לאשמועינן דאם היא גוששת דינה כארץ אף שינק מעפר ח"ל אבל לעולם שאם אינה גוששת אף שהיא מעפר הארץ אין דינה כמחובר אלא דינו הוא כדין עציץ שאינו נקוב וא"כ הדרא קושיין לדוכתה אלא ודאי דס"ל לתנא דמתניתין דע"כ לא בעינן גוששת אלא גבי זרעים אבל גבי אילנות אף שאינה גוששת דינה כגוששת ומש"ה סתם תנא דהנוטע בספינה חייב וכן כתב רבינו ולא הצריך שתהיה גוששת ומכאן הולידו בירושלמי דין העציץ דכי היכי דספינה אע"ג דבעלמא בעינן גוששת לגבי ערלה לא בעינן הכי נמי גבי עציץ אע"ג דבעלמא בעינן שיהיה נקוב גבי ערלה לא בעינן והיינו דבירושלמי קבעו דין זה דעציץ עלה דמתני' דספינה משום דמספינה הולידו דין זה וכדכתיבנא ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח. ודעשמה שכתבנו לעיל דעציץ שאינו נקוב כתלוש הוא דוקא כשלא יצאו הענפים חוץ לעציץ אבל אם יצאו חוץ לעציץ יש לו דין מחובר ודין זה למדתי מההיא דתנן בפ"ב דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ע"כ. וכתב שם הר"ש שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר והגדילה ויצאת לחוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה ע"כ. ובפרק העור והרוטב (דף קכ"ח) הובאת משנה זו ופי' רש"י קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי הוא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהורה כל הקישות שבתוך העציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ע"כ. הרי לך מבואר דכל שיצא הנוף חוץ לעציץ ונוטה על הארץ חשוב כמחובר אף מה שבתוך העציץ לפי שחוזר ויונק מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ולפי דברי רש"י הללו אין צורך למה שכתב הרב בעל תיו"ט עלה דמתני' דס"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ כיון דחשבינן ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר ולפי מ"ש רש"י התלוש נעשה מחובר לפי שיונק מן הקרקע דרך הנוף ורש"י דפליג ס"ל דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מה שבתוך העציץ חשיב תלוש והנוף שיצא לחוץ חשיב כמחובר ופשיטא דקי"ל כת"ק ואין לומר דאין לדמות טומאת אוכלין לשאר דברים דאדרבא איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושים לענין טומאת אוכלין אף שהם כמחוברים לשאר דברים כגון תאנים שצמקו דאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ"ז) דמטמאין טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב ומינה שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין פשיטא שיחשב כמחובר לשאר דברים. הן אמת שמדברי רבינו בפי' המשנה ובחיבורו נראה שהוא מפרש פי' אחר במשנה שהרי כתב בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין קישות שנטעה בעציץ והגדיל אע"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה ע"כ. וכתב שם מרן ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שהוא מפרש דהכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקינן שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ"ל דאעפ"כ טהורה לאפוקי מר"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע"כ והנה הנך רואה שרבינו חולק מן הקצה אל הקצה דלפי פירוש א' שכתבנו מה שיוצא לחוץ נחשב כמחובר ועושה את התלוש מחובר לדעת ת"ק דר"ש מיהא שמה שיוצא לחוץ הוא כמחובר אלא שמה שהוא בתוך העציץ ס"ל דדינו כתלוש ולרבינו ס"ל דהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ יהיה נחשב כתלוש אלא דאשמועינן ת"ק דאעפ"כ דינו כמחובר כיון שהעציץ הוא נקוב אך ר"ש ס"ל דמה שיצא לחוץ דינו כתלוש. וראיתי למהר"ר דוד עראמה ז"ל בהגהותיו שכתב על דברי רבינו הללו היה אפשר לפרש המשנה לדברי הרב בעציץ נקוב אלא שדברי ר"ש אינם מניחים וצ"ע ע"כ ולא ידעתי מאי קאמר שאין מדברי ר"ש שום סתירה לדברי רבינו וכמבואר. והנהכפי מה שבינותי בספרים לא מצאתי חבר לרבינו בפי' זה שהרי כבר כתבנו דהר"ש ורש"י אזלו בשיטה חדא וכן הוא דעת רבינו עובדיה והוא גם כן דעת התוספות בפרק העור והרוטב וכמבואר שם ומתבאר מדבריהם דס"ל דכל שיצא הנוף לחוץ אף שהוא עציץ שאינו נקוב נחשב הכל כעציץ נקוב לדעת ת"ק וכן הוא דעת הראב"ד שהשיג לרבינו במה שכתב אע"פ שיצאת חוץ וכתב אין כאן אע"פ. כו' וכן הוא שנוי במשנה ע"כ. וראיתי למרן שכתב לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון כו' ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפי' הראב"ד ע"כ. והנה לא אכחד שהנכון הוא לגרוס בדברי הראב"ד וכן שנוי בתוספתא אך אף לפי גירסא זו אפשר לומר דהראב"ד הוקשה לו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור ויטהר ע"י זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בסוף פ"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו כו' שתלן טהרו. עוד ראיתי למרן שכתב ובדעת רבינו צ"ל שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה ע"כ, ודבריו תמוהים דאכתי קשה שדברי התוספתא הם סותרים לדברי רבינו שהרי מהתוספתא מוכח שמה שיוצא חוץ לעציץ דינו כמחובר עד שעושה מה שבתוך העציץ שהיה דינו כתלוש עושה אותו כמחובר ואילו מדברי רבינו נראה שהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ והיה דינו כתלוש אף שמה שבתוך העציץ דינו כמחובר, והנראה הוא דס"ל לרבינו דטעמיה דת"ק דאית ליה דאף דיצא חוץ לעציץ הכל טהור הוא משום דאזלינן בתר העיקר או משום דאף שיצא לחוץ אינו יונק מריח הקרקע אלא מן השרש אלא טעמיה דת"ק הוא משום דאף מה שיצא מן הקרקע דינו כקרקע שהרי יונק מריח הקרקע וחשוב כמחובר ובהא פליגי ת"ק ור"ש דת"ק סובר דאף מה שיצא לחוץ דינו כקרקע כיון שיונק מריח הקרקע ור"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע אין דינו כמחובר כי אם כתלוש וא"כ לדידן דקי"ל כת"ק דמה שיונק דרך אויר מן הקרקע דינו כקרקע יצא לנו דין אחר והוא השנוי בתוספתא דאם היה עציץ שאינו נקוב ויצאת חוץ דכיון דמה שיצא חוץ דינו כמחובר נעשה הכל כמחובר לפי שחוזר ויונק מה שבתוך העציץ ממה שיצא חוץ לעציץ ונעשה הכל כמחובר. הן אמת שעדיין יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא ותמהני על מרן איך לא נתעורר בזה ועיין במה שאכתוב לקמן לתרץ לזה ודוק. ודעדבפ"ב דגיטין (דף כ"ב) אמרינן נקבו בארץ ונופו בח"ל אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן ע"כ והנה אף שכתבנו למעלה דהנוטע בעציץ שאינו נקוב ויצא הנוף חוץ לעציץ דנחלקו בזה ת"ק ור"ש דת"ק אית ליה דנמשך השורש אחר הנוף ור"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מכל מקום נ"ל דמחלוקת זה דאביי ורבא אתי ככ"ע בין לת"ק ובין אליבא דר"ש ובתחלה נקדים ונאמר דאליבא דכ"ע אילן הנטוע בארץ ונופו נוטה לח"ל או איפכא פשיטא דלכ"ע אזלינן בתר העיקר וכדתנן במעשרות וכמו שפסק רבינו בפ"א מהלכות תרומות אך בעציץ נקוב שהוא בארץ ונופו נוטה לח"ל בזה נחלקו דאביי מדמה לעציץ נקוב כאלו מונח בארץ ממש ומש"ה אית ליה דאזלינן בתר נקבו דומיא דאילן הנטוע בארץ ורבא ס"ל דלא דמי דדוקא כשנטוע בארץ שיניקתו מרובה אז נמשך הנוף בתר השורש אבל בעציץ אף שהוא נקוב אין יניקתו מרובה ומש"ה אין הנוף נמשך אחר העיקר ובעציץ שאינו נקוב נחלקו ת"ק ור"ש דת"ק אית ליה דכיון שיניקתו מועטת אדרבא השורש נמשך אחר הנוף ור"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ואינו נמשך זה אחר זה והנה אביי דאמר דאזלינן בתר נקבו אמר אנא דאמרית כת"ק דע"כ לא קאמר ת"ק דאזיל בתר נוף אלא בעציץ שאינו נקוב שיניקת השורש היא מועטת אבל בעציץ נקוב מודה דאזלינן בתר העיקר כמו אילן הנטוע בארץ ומצי למימר נמי אנא דאמרית כר"ש מהאי טעמא גופה דכתיבנא ורבא דאמר דאזלינן בתר נוף כת"ק פשיטא דמצי סבר דס"ל דלעולם יניקת הנוף עדיפא מיניקת שורש שהוא בעציץ אף שהוא נקוב וכר"ש נמי מצי סבר דהא לענין נוף גופיה חשיב ליה כמחובר וה"ה הכא לענין מעשר דחשיב הנוף כאילו הוא נטוע בארץ. ואם היה הנוף גדול ומקצתו בתוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ הנה אליבא דאביי היא היא דהא איהו ס"ל דאזלינן בתר נקבו אך אליבא דרבא אני מסתפק והנה אליבא דר"ש פשיטא לי דהכא נמי אינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב דליכא למימר שיהא נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף דהשתא עציץ שאינו נקוב אינו נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף בעציץ נקוב מיבעיא אך אליבא דת"ק אני מסתפק דאפשר דע"כ לא קאמר התם אלא משום דהוי עציץ שאינו נקוב מש"ה אית להו דנמשך השורש אחר הנוף אבל בעציץ נקוב מודו דאינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב או דילמא דס"ל דלעולם יניקת נוף עדיפא אפי' מעציץ נקוב והכל נמשך אחר הנוף ואף הנוף שהוא בתוך העציץ פטור. ואם היה נקבו בח"ל ונופו בארץ נראה דהיינו הך דלאביי הכל פטור ממעשר בין לת"ק ובין לר"ש משום דאזיל בתר נקבו כיון שהוא עציץ נקוב ולרבא הנוף מיהא חייב במעשר אליבא דכ"ע ואם היה הנוף גדול ומקצתו תוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ גם בזה אני מסתפק. והנה אליבא דר"ש פשיטא דמה שיצא חוץ חייב ומה שבתוך העציץ פטור וכדכתיבנא לעיל אך אליבא דת"ק יש להסתפק אם יהיה חייב מה שבתוך העציץ לפי שנמשך אחר הנוף דומיא דהתם או דילמא שאני התם שהוא עציץ שאינו נקוב ומש"ה נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף אבל בעציץ נקוב אפשר דמודה שאינו נמשך זה אחר זה ובזה ניחא דלא פליגי אביי ורבא מן הקצה אל הקצה דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא השורש נמשך אחר הנוף אלא דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא אינו נמשך זאח"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והא דלת"ק השורש נמשך אחר הגוף הנוף הוא משום דהוא עציץ שאינו נקוב דיניקתו מועטת וכדכתיבנא ועציץ שאינו נקוב שהגדיל הנוף ויצא חוץ נראה דהיינו פלוגתייהו דת"ק ור"ש דלת"ק אף מה שבתוך העציץ חייב ולר"ש מה שיצא חוץ חייב ומה שהוא בתוך העציץ פטור ועציץ שאינו נקוב שהיה בח"ל ונופו נוטה לארץ גם בזה נראה לי שהוא מחלוקת ת"ק ור"ש דלת"ק הכל חייב לפי שנמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף ולר"ש מה שנוטה חוץ מיהא חייב במעשר ואם היה העציץ שאינו נקוב בארץ ונופה נוטה לח"ל בזה ליכא נפקותא כלל אי אזלינן בתר נוף או בתר שורש דלעולם פטור דבר תורה מהמעשר בין אי אזלינן בתר השורש או בתר הנוף וכמבואר ומיהו לחיובא דרבנן איכא נפקותא דאי אזלינן בתר השורש חייב מיהא מדרבנן ואי אזלינן בתר הנוף פטור מכל וכל: ודעשכל החלוקות שכתבתי קיימתים מסברא אך ראיתי לתוס' ז"ל שכתבו ז"ל בתר נקבו אזלינן למ"ד בהעור והרוטב בדלעת הנטועה בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ה"ה אם עציץ מח"ל ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב במעשר מ"מ לא חשיב יניקת הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב נוף מחמת יניקת העיקר ע"כ. והנה מדברי התוס' הללו יש סתירה לקצת דברים שכתבנו לעיל אך כוונת דברי התוספות הללו מראשם לסופם נפלאו ממני וכבר ראיתי מה שכתב הרב בעל חידושי הלכות ולא נתקררה דעתי וצ"ע. ובפרק העור והרוטב (דף קכ"ה) הקשו התוס' וז"ל קישות שנטעה בעציץ ויצאה חוץ לעציץ טהורה ואע"ג דאמרינן בפרק המביא גבי אילן שבארץ ונופה נוטה לחוצה לארץ בתר עיקרא אזלינן התם מרובה יניקתו במקום העיקר אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים מרובה ואין הנופות יונקות מן העציץ ע"כ. ופשט דברי התוס' נראה שהוקשה להם מאילן הנטוע בארץ דמוכח בפרק המביא דלכ"ע אזלינן בתר העיקר ולזה חילקו בין דבר הנטוע בארץ לנטוע בעציץ אלא שאני תמיה למה לא הקשו מסברת אביי דאית ליה דאף בעציץ אזלינן בתר נקבו והיה להם לחלק בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שכתבנו: ודעשכל אלו החילוקים שכתבנו ליישב מתני' דעוקצין עם מחלוקת אביי ורבא דפרק המביא הוא למ"ד דמתני' דעוקצין מיירי בעציץ שאינו נקוב אך לדעת רבינו דס"ל דמתני' איירי בעציץ נקוב וכמו שכתבנו לעיל אין צורך לחילוקים הללו שכתבנו משום דלדידיה ת"ק דר"ש ס"ל דאף שיצא הנוף לחוץ חשיב כמחובר ובזה לא נחלקו אביי ורבא אלא דאביי סבר דהנוף יונק מן העיקר ורבא סבר דהנוף אינו יונק מן העיקר כי אם מהקרקע דרך אויר אך נראה דכר"ש לא אתו דהא אליבא דר"ש דאית ליה דהנוף חשיב כתלוש אף בעציץ שאינו נקוב א"כ אביי לא מצי סבר כוותיה דהא אביי אית ליה דבתר נקבו אזלינן ורבא נמי לא אתי כוותיה דהא לא פטר ליה כי אם משום דנופו בח"ל דיונק מעפר ח"ל ולר"ש אף אם היה הנוף בארץ היה פטור משום דדינו היה כתלוש באופן דלא נחלקו אביי ורבא כי אם אליבא דת"ק. ודע שאף שכתבנו לעיל שהתוספתא הביאה דין זה דעוקצין בעציץ שאינו נקוב ועל כרחין פירושה היא כמו שפירשו הר"ש והתוס' ורש"י ותמהנו לעיל דהן לו יהיה כדברי מרן דרבינו ס"ל דדין התוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה אכתי יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא מ"מ במה שכתבנו אפשר ליישב דברי רבינו דס"ל דתוספתא הלזו לאו דסמכא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא משום דאי אמרת דעציץ שאינו נקוב שיצא הנוף לחוץ טהור כל העציץ אלמא ס"ל דבתר הנוף אזלינן והיכי קאמר אביי דאזלינן בתר נקבו ולא ס"ל לרבינו לחלק לענין זה בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שחלקנו לעיל משום הכי השמיט רבינו התוספתא הלזו ואף דלא קי"ל כאביי בדין זה דס"ל דאזלינן בתר נקבו מכל מקום מדלא אותיבו עליה מברייתא זו שמעת מינה דברייתא זו לא שמיעא להו ומש"ה לא אותיבו עליה דאביי ועדיין הדבר צריך תלמוד. ודעדכלי גללים וכלי אדמה אף שאינם נקובים דינם כנקוב והכי תנן בפ"ב דעוקצים כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם אינם מכשירים וכתב הר"ש אע"פ שאינם נקובים מצמיחים ויצא השורש ונוקב את הגלל והאדמה ע"כ וכן פי' רבינו עובדיה אך רבינו בפי' המשנה פירשה למתני' בנקובים וכתב דפי' שהשרשים יכולין לצאת שהכוונה היא שהם נקובים נקב שיצא ממנו שורש הצמחים ע"כ. ופי' זה הוא דחוק מאד שהרי שיעור הנקב כבר נתבאר במשנה. ובחיבורו פ"ה מהלכות טומאת אוכלין דין י"א חזר ממה שכתב בפי' המשנה וכתב כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לבקוע בהם ולצאת אינם מכשירים את הזרעים ואע"פ שאינם נקובים הרי הן כנקובים ע"כ. ויש לדקדק בלישנא דמתני' דקתני שהשרשים יכולים לצאת בהן מאי אתא לאשמועינן. והנראה מפשט הדברים הוא שכלי גללים וכלי אדמה הם נוחים לינקב מחמת השורש שנוקב אותם אך אם הכלים הללו עוביים הוא יותר מכשיעור אין כח בשורש לנוקבו ועל זה אמרו במתניתין דכלים הללו אם השרשים יכולין לבקוע בהן ולצאת אינן מכשירין את הזרעים ואע"פ שלא נקבו עדיין ואפשר דטעמא הוא כיון דעתידין לינקב כנקוב דמי א"נ דכיון שהוא באיפשרות שינקבו אף קודם הנקיבה יונקים מהארץ וחשיבי כמחובר ויש להסתפק אם נלמד מכאן לענין אחר לתרומות ודכוותיה ולפי הנראה דשוים הם בדינם והתוספות בפרק העור והרוטב הקשו ממתניתין דקישות שנטעה כו' עלה דההיא דפרק המביא וכמו שכתבנו משמע דס"ל דדין הכשר זרעים ותרומות הם שוים בדינם ויש ללמוד מזה לזה ועיין במאי דתנן תו התם מלאהו עפר עד שפתו הרי הן כטבלא שאין לה לבזביז ע"כ ועיין היטב במה שכתב שם הר"ש דאת"ל שיש ללמוד מהכשר זרעים לענין אחר גם ממשנה זו יש ללמוד הימנה וכמבואר. ודע ששיעור הנקב שצריך העציץ כדי שיחשב כמחובר הוא בכדי שורש קטן וכדתנן בסוף פ"ב דעוקצין והוא דבר מוסכם מהכל ובכל מקום שהוזכר עציץ נקוב שיעורו הוא בכדי שורש קטן וזה פשוט. אך באיזה מקום צריך שיהיה הנקב בזה ראיתי לרש"י שכתב בס"פ המצניע עלה דמתניתין דהתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע"י הנקב כו' ואפילו הנקב בדופנו ע"כ ומרן ז"ל בטור א"ח סי' של"ו אחר שהביא דברי רש"י הללו כתב שהרשב"א כתב דדוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא דא"כ אפי' שאינו נקוב כנקוב דמי ע"כ. והנה סברת רש"י הלזו כעת לא ראיתיה בשום מקום ונראה שדעת הראב"ד הוא כרש"י שהרי כתב בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י"א דספינה של עץ יש בה נקבים למשוטות וכנטוע בארץ דמי אבל בספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ע"כ מוכח מהכא דנקב מן הצד שהוא במקום המשוטות חשיב נקב אך מדברי התוס' בפ"ט דמנחות (דף פ"ה) נראה דלא ס"ל כרש"י שהרי כתבו שם דספינה דגיטין בשל חרס ובנקובה ואין המים באים בה שהעפר נדבק ונעשה רגבים וסותם את הנקב ע"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב אין צורך לומר שהעפר נדבק כו'. ולכאורה היה נראה שגם הרשב"א חולק עם סברת רש"י הלזו ממ"ש בפ"ק דגיטין עלה דההיא דא"ר זירא עציץ נקוב כו' כתב בסוף דבריו לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ע"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב רוב הספינות הם נקובות מן הצד אלא ודאי דמיירי דס"ל דהנקב צריך להיות מלמטה ואין דרך לנקוב הספינה מלמטה שלא יכנסו בה המים אך כד מעיינינן שפיר נראה דהוכחה זו ליתא משום דהרשב"א מיירי בספינה של חרס וכמבואר שם וספינה של חרס אין דרכה לינקב אף מן הצד שלא תשבר וכמו שכתבנו לעיל בשם הראב"ד. ודע דבתוספתא פ"ד דטבול יום והביאה הר"ש סוף פ"ב דעוקצים תניא עציץ נקוב שנתנו ע"ג שתי יתידות אפי' גבוה מן הארץ אמה אינו מכשיר את הזרעים בד"א מלמטה אבל מן הצד ה"ז מכשיר את הזרעים. והנה פשט דברי התוספתא הלזו נראה דס"ל דנקב מן הצד לא חשיב ודינו כתלוש דאין סברא לחלק בין מונח ע"ג יתד למונח על הארץ ותו תניא התם טבלה שיש לה לבזביז והטה על צידה מכשרת את הזרעים ע"כ ופירשה הר"ש דבנקובה מן הצד איירי דאם הטה על צדה נמצא דקאי נקב למטה ואינה מכשרת את הזרעים מכל זה מוכח דנקב מן הצד לא חשיב נקב ליחשב כמחובר אלא דינו כתלוש היפך סברת רש"י והדבר צריך תלמוד. ודע דבירושלמי פ"ק דערלה אמרינן רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע"כ. והנה הר"ש הביא הירושלמי הזה בפ"ב דחלה ופירש בו שני פירושים האחד הוא שכבר קדם שם בירושלמי דלגבי אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי וכמו שהארכנו בזה לעיל ועל זה נסתפק רבי ירמיה אם נטע בו דלעת באותו עציץ שאינו נקוב שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א"נ דלעת אילן חשיב ליה ע"כ. הן אמת דלפי פירושו הב' לישנא דירושלמי דקאמר כנקוב הוא אצל זרעים לא אתי שפיר ועיין בשדה יהושע וראיתי להר"ש בפ"ק דערלה שאחר שהביא הירושלמי הזה כתב ומסיק דה"ה חשיב נקוב אצל זרעים ע"כ. והנראה דס"ל כפירוש קמא ומש"ה סתם וכתב דחשיב כנקוב אצל זרעים וקאי למאי דסמיך ליה שכתב דחשיב כנקוב אצל אילן ועל זה כתב דה"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים בהיותם נטועים אצל האילן דאילו לפי פירושו השני היה לו לבאר שזה דוקא בדלעת וכמבואר. עוד ראיתי להר"ש שכתב ותלמוד שלנו אינו סובר כן ע"כ ולא ידעתי אהיכא קאי אם הוא אעיקר הדין דלגבי אילן אין הפרש בין נקוב לשאינו נקוב או אסיפא דמילתא דקאמר ומסיק דה"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים אך בין הכי ובין הכי לא ידעתי מהיכן למד הרב שתלמוד שלנו חולק בזה ומ"ש כדפרשינן בפ"ב דחלה לא ידעתי מהו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת הרב. הן אמת שכעת לא ראיתי לשום אחד מן הראשונים שהביאו בעיא זו דירושלמי ולא ידעתי למה:

אינו מביא בכורים לא ממה שהוציא ברשות זו כו'. ירושלמי פ"ק דבכורים:

שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. תימה דבפרק מרובה (דף פ"ב) מוכח דמאן דקאמר עשרה תנאין התנה יהושע פליג אהך ולית ליה תקנה זו ורבינו בפרק ה' מהלכות נזקי ממון כתב עשרה תנאים כו' וזה סותר למה שפסק כאן וצ"ע. שוב ראיתי להרב לח"מ שם שגם הוא תמה בהני פסקי דרבינו:

כיצד מפרישין הבכורים וכו'. ז"ל רש"י פרשת כי תבא מראשית אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר ה"ז בכורים. וכתב הרא"ם פי' אע"פ שכשהם באילנותיהן מחוברים עדיין הם פגין ולא נתבשלו כל צרכם ואין שם פרי עליהן אם קרא להם שם א"צ לקרוא עליהם שם אחר שנתלשו ע"כ. ותמיהא לי מלתא דהא בירושלמי פ"ג דבכורים אמרי' דטעמא דרבנן דאמרי דא"צ לקרוא להם שם אחר שנתלשו הוי מדכתיב ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפי' פגין ומדברי הרא"ם משמע דממראשית מפיק ליה. עוד כתב הרא"ם על מ"ש רש"י דבש הוא דבש תמרים וז"ל לא דבש דבורים שכל המקרא של ארץ חטה ושעורה וכו' בשבח פירות הארץ קמיירי ודבש דבורים לאו מפירות הארץ הוא ע"כ ותמיהא לי דהא בירושלמי פ"ק דבכורים איתא הכי ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר' תנחומא בשם ריב"א כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש ודבש חייב במעשרות אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות משמע דאי לאו קרא דוכפרוץ הדבר וגו' הו"א דדבש דכתיב בקרא הוא דבש דבורים ואע"ג דאינו מפירות הארץ הו"א דה"ק ארץ שנמצאת בה חטה ושעורה משובחים וגם דבש דבורים משובחת וצ"ע: