מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה כו'. בסוף פרק המקדיש שדהו מחלוקת רבי ישמעאל ורבנן ופסק כרבנן ואזיל לשיטתיה דפסק לעיל בפרק ו' מהלכות ערכין וחרמין כרבנן דסתם חרמים לכהנים וקרא דכל חרם קדש קדשים הוא אתא להקדש עילוי אייתר לן קרא דתקדיש למצוה להקדישו. ודע דהרא"ש פסק כרבי ישמעאל ותמה עליו הרב ב"ח י"ד סימן ש"ו למה לא פסק כרבנן. ונראה דטעמיה דהרא"ש הוא משום דרב קאמר הלכה כר"י דאמר סתם חרמים לבדה"ב ור"י נמי סבר כרבי ישמעאל כדאיתא התם. ועיין בפרק ראשית הגז (דף קל"ז) דאמרינן נתנו בפני כהן בקדושה כו' משמע דס"ל לסתמא דתלמודא דבכור א"צ להקדישו וצ"ע:

אע"פ שהוא עובר בלא תעשה וכו'. עיין ברכת הזבח (דף קס"ג ע"ב) ודוק:

שנאמר אך בכור שור וכו'. אין לוקין על לאו זה לפי שלא הועילו מעשיו כלל. וכמ"ש רבינו בפ"ו הלכה ח' וכן בפ' י"ט מהל' סנהדרין לא הביאו: