או שהודחו מאיליהן אין דנין בה עיר הנדחת. בפרק חלק איבעיא להו הודחו מאליה מהו ת"ש הדיחוה נשים וקטנים אמאי ליהוי כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גריר הני בתר נשים וקטנים גרירי כלומר דכי גרירי בתר נפשייהו הואיל ומעצמן נדחין אדוקי ביותר. וכתב מרן וז"ל אע"ג דמשמע דדחיה בעלמא היא פסק רבינו כוותה כו'. ולא יכולתי להלום דבריו דמשמע דק"ל היאך תפס רבינו ז"ל דחיית הגמרא וזה אינו דאי הוה תפיס דחיית הגמרא היה פוסק בהדיח מעצמה שדנין בה עיר הנדחת ואדרבה איהו תפס כפשטא דתלמודה מהא דהדיחוה נשים וסבר דדחיה בעלמא היא לומר הנך בתר נפשייהו גרירי. (א"ה א"נ משום דבפ' ארבע מיתות (דף ס"א) ומשני אביי כאן בניסת מפי עצמו דמימליך כאן בניסת מפי אחרים דגריר בתרייהו אלמא דניסת מפי עצמו אינו אדוק כ"כ והוא הדין להודחו מאליהן דלית לן למימר הואיל מעצמם נדחים אדוקים הם ביותר כנ"ל ועיין בכנה"ג א"ח שהגיה דברי מרן) ובלאו הכי כיון דלא אפשיטא בעיין ודאי דאזלינן בה לקולא ואינה נעשית עיר הנדחת אע"פ שנסקלין ממונם פלט ונשיהם וטפם אין נהרגין מה שאין כן אם דנין אותה כעיר הנדחת ודו"ק:

ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"ג מהלכות שגגות דין ח' ובפרק י"ד מהלכות אבל):