ואין השואל רשאי להשאיל כו'. כתב מרן סימן פ"ג בשם הריטב"א וז"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון וחזר שמעון והשאילן ללוי ובא לוי לתפוס בהם בשביל ראובן ויש לו מגו מהו יכול שמעון ללוי היה ראובן נשבע ונפטר וצ"ע: לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד כו'. עיין מ"ש הכ"מ בשם מהרי"ו גם הרא"ם במחודשים כתב דמשום פעם אחת שהאמין מצי למימר אין רצוני כו' ודקדק רבינו ז"ל שכתב תמיד וכל מה שדחה הרב יש להשיב על דבריו ואין לדחות דברי הני תרי ארייוותא ודו"ק (*א"ה כתב ה"ה שאפילו הלך לו השני ולא נשבע כו' ועיין לקמן פ"ד מהל' שאלה ופקדון דין ח'): והוא שלא ימעט בשמירתו וכו'. מ"ש מרן בכ"מ ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק המזיק בידים לא ידעתי טעם לדברים אלו שכתב הרב דחשיב כמזיק בידים מטעם שמיעט בשמירתו והא שמירה בבעלים הוא לראשון ואפילו מפשיעה פטור אדרבה הראשון הוסיף על שמירתו כשמסרה לאחר שחייב השני בכל דהו אף אם יהיה ש"ח מה שהראשון פטור לגמרי וצ"ע:

ואם הביא השומר השני הראיה שיפטר בה כו'. קשיא לי דלמאי איצטריך שיביא ראיה הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך לומר את מהימן לי בשבועה ודי שישבע השומר השני שנאנסה דמה לי שהאמינו לשבועת ש"ח או לשבועת שומר שכר ומריהטא דלישניה דרבינו משמע דקאי אמ"ש והוא שלא ימעט שמירתו והיינו בשרגילים להפקיד אצל השומר השני וכמ"ש ה"ה. ואין לומר דוהוא שלא ימעט דכתב רבינו קאי בין כשאין דרך הבעלים להפקיד אצלו ובין כשדרך הבעלים להפקיד אצלו צריך שלא יפחות שמירתו ומה שסיים ואם הביא ראיה קאי להיכא דאין דרך הבעלים להפקיד, דא"כ מה בא רבינו להודיענו דמילתא דפשיטא היא אלא ע"כ לא קאי אלא כשדרך הבעלים להפקיד אצלו בחנם וטעמא כמ"ש ה"ה ז"ל. ור' ירוחם נתיב ו' ח"ב כתב וז"ל כתב הרמב"ם שאם מיעט בשמירתו כגון שמסרה ש"ש לש"ח שחייב אע"פ שהבעלים רגילים להפקיד אצל שומר השני עד שיביא השומר השני עדים שמתה כדרכה ותמהו עליו רוב הפוסקים ז"ל דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפילו שמיעט בשמירתו שנתנו לש"ח ע"כ. ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו בש"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמרא ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה איצטריך שיביא ראיה השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו. ונראה דהאי דנקט רבינו שאם הביא עדים השומר השני בענין שיפטר הראשון לאו דוקא עדים דהא אילו בעי לישבע מהימן. אלא משום דע"כ לא ירצה לישבע שנאנסה אלא שלא פשע בה והראשון חייב לישבע שנאנסה כדי ליפטר דהא ש"ש הוי נקט עדים וה"ה אם רוצה לישבע ודוק:

היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר כו'. מ"ש ה"ה ונ"מ שאם היו הבעלים רגילין להפקיד אצל האחר כו' אין נראין כן הדברים שאפילו היה דרך הבעלים להפקיד אצל האחר שמסר לו אין נפטר מאחריותו דהא פשע במה ששלחו בדרכים ע"י אחר דאין לך פשיעה גדולה מזו דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה אם היה מוליך בדרך אפילו שנאנס חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וא"כ מה יתן ומה יוסיף אם מסרו למי שהוא נאמן אצל המפקיד. ואפשר הרב ז"ל גייז לדבוריה ומיירי בשאין פושע בהולכתו בדרך לבעליו וכדיניה ודוק שזה דוחק גדול. ועיין בהרא"ם ח"ב סימן ז' מסכים הולך בכל דבריו בסגנון זה יע"ש. (*א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לקמן פי"ז מהלכות מלוה ולוה דין ב'):