אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר כו'. כתב מרן הב"י סימן שי"ג וז"ל ומ"מ יש לתמוה על דברי הרמב"ם דכיון דקי"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ע"כ ועיין מהרימ"ט חה"מ סימן פ"ג ובח"א סימן ס"ה מהר"י אדרבי סימן שכ"ו. ועיין סימן ר"ס ס"ג במה שפסק מרן שם ובמה שפסק כאן וצ"ע:

נפל בית המשכיר שהיה דר בו כו'. כתב ה"ה דבשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי. ומהריט"ץ סימן פ"ט נסתפק בראובן שהשכיר ביתו לזמן שנה אחת אם יכול להשכירה לאחר בתוך הזמן ולומר לו הרי ביתי שכורה לך אחר שישלים השוכר שכירותו משום דהוי דבר שאינו ברשותו ולבסוף העלה דיכול להשכירה וכ"כ המבי"ט ח"א סימן שמ"ו יע"ש. ולדידי הדבר פשוט ולא ניתן ליכתב וראיה מהירושלמי הזה (הביאו הטור ר"ס שי"ב יע"ש) דקאמר דהמקח קיים ובפרק אע"פ (דף נ"ט) אמרינן האומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ועיין פמ"א ח"א סימן אב"ג ודו"ק. ועיין מהרשד"ם חה"מ סימן רפ"ז ורפ"ח ודבריו תמוהים בעיני וצ"ע: