Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וכן אם ראה עכבר וכו' עד ולפיכך חוזר ובודק. מימרא דרבא בפ"ק דפסחים וכ"כ הטור ר"ס תל"ח וז"ל עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אפילו כדי כל הככר צריך לבדוק כל הבית שאין דרכו של עכבר לפרר והני פירורין מעלמא אתי וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ע"כ. והך בבא מיירי אפילו בבטול ואע"ג דליכא איסורא כי אם מדרבנן ואיכא ספיקא דאימור אכלתיה אפ"ה לא אזלינן לקולא ולא דמי לההיא דתשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל או מצה שקל שפסק הטור ר"ס תל"ט דאם ביטל א"צ לבדוק אע"פ שהככר גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו דכיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן ביה לקולא דשאני התם דלא אתחזיק חמץ בבית והספק הוא אעיקרא דדינא אם מה שהכניס לבית זה הוא מצה או חמץ ומשום הכי כיון דלא הוי אלא מדרבנן אזלינן לקולא אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וספק אם אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא. אך התוס' בפ"ק דפסחים ד"ה כדי שתהא הבהמה אוכלת כתבו לחד תירוצא דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ומאי דאמרינן בגמרא דאי חזינן דשקל בעי בדיקה היינו כשלא ביטל דהוי ודאי דאורייתא אבל בביטל דהוי ודאי דרבנן אתי ספק דאימור אכלתיה ומוציא מידי ודאי דרבנן ולא צריך בדיקה. ומ"ש רבינו אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס א"צ בדיקה. יש לדקדק דמאי אתי לאשמועינן הרי לקמן בפרקין דין י"א פסק כרבי דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא. וי"ל דסד"א דדוקא כשלא מצא אלא אחד אז הוא דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא ואין לנו לחדש דבר ולומר דהאי מעלמא קא אתי אבל במצא שנים אפשר דבעי בדיקה כל הבית דכי היכי דחד אתי מעלמא ה"נ אידך אתי מעלמא ואם כן הכא גבי עכבר ה"א כיון דפירורין אתו מעלמא ה"נ הככר קמ"ל דלא. ואפשר עוד לומר כשנדייק בדברי רבינו ז"ל שכתב ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה דלמה ליה להאריך כל כך בלשונו לא הו"ל למימר אלא ואם מצא פת א"צ בדיקה אלא כונת דבריו כך היא דדוקא כשמצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס שמכירה אז הוא דא"צ בדיקה דאע"ג דפירורין אתו מעלמא ליכא למיחש דלמא איכא פת אחר דאתי מעלמא מאחר דלא ידעינן אם נכנס פת אחר לבית זה שהרי הפת שנטל העכבר כבר מצא אותו. אבל אם לא מצא אותו הפת עצמו שנטל העכבר אף שמצא פת שלם צריך בדיקה ולא אמרינן זה שאבד זהו שנמצא כיון דע"כ איכא חד דאתי מעלמא דהיינו פירורין ואשמעינן הכא חלוק זה דבין מצא אחד למצא שנים. והכי דייקי דברי הטור שכתב וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר דכונתו היא דאם לא מצא אותו הככר שהכניס העכבר אף שמצאו ככר אחר צריך בדיקה וכי תימא מנא לן הא אימר דהטור אזל לשיטתיה דפסק כרשב"ג דאמר תבדק כל השדה כולה ומשום הכי כתב דצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר אבל לרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא אין חילוק בין חד לתרי הא ליתא שהרי כתבנו לעיל דהך בבא מיירי אפילו בביטל ובביטל פסק כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא וא"כ ע"כ אית לן למימר דשאני התם דלא מצא אלא חד דלא אתייליד כאן ריעותא דדלמא אתי מעלמא אז הוא דאמרינן דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן זה שאבד זהו שנמצא. אבל הכא דאתייליד ריעותא דהני פירורין ע"כ אתו מעלמא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וצריך לבדוק כל הבית אם לא כשמצא הככר עצמו שהכניס העכבר דאז דוקא אין צריך בדיקה וכדכתיבנא:
ראה תינוק שנכנס וכו' עד שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו. גם זה מימרא דרבא שם וכתב הטור ר"ס תל"ח וז"ל ותינוק שנכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין כדי כל הככר אין צריך לבדוק שדרכו של תינוק לפרר ואנו תולין הפירורין בככר שהכניס התינוק כו'. והך בבא מיירי אפילו שלא ביטל דהוי ספיקא דאורייתא ואע"ג דבסי' תל"ט פסק דאם בדק קצת מהבית ומצא דאם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית. כבר כתבו התוס' דשאני הכא דרגלים לדבר שהפירורין מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו ע"כ. וזהו שדקדק הטור שכתב ונכנס אחריו ומשום הכי לא בעי בדיקה אפילו אם לא ביטל אבל אם לא נכנס אחריו או אם לא ביטל צריך לבדוק כל הבית, ובדין עכבר נקט ונכנס אחריו לחדושא לומר דאפ"ה בעי בדיקה:
הניח תשעה צבורין וכו' עד שכל הקבוע כמחצה על מחצה. שם בגמרא אמרינן דהיינו ההיא דתשע חנויות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכתב הטור ר"ס תל"ט וז"ל תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק אם נטלו ממקום קביעותו אז הוי דינא הכי אם ביטל או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו אינו צריך בדיקה דהוי ספק ספיקא ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו כולו ואם הוא גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו ולא ביטל צריך לבדוק אבל אם ביטל בכל ענין אין צריך לבדוק ע"כ. והנה דין זה שכתב הטור דהיכא דהככר אינו גדול דאז אפילו אם לא ביטל דאין צריך לבדוק משום דהוי ספק ספיקא כתבוהו התוס' שם בד"ה היינו שתי קופות. והא דלא כתבוהו גבי ט' צבורין של מצה משום דלא מפרשי לה לענין בדיקה אלא לענין אי שרי באכילה או לא אבל לעולם דלמאן דמפרש לה לענין בדיקה פשיטא דמיירי בככר גדול. אך רבינו ז"ל לא הזכיר חילוק זה ונראה דס"ל כדעת בעל המאור שכתב דסוגיא דשמעתתא כר' זירא דאמר בלחם משיירא ודלא כרבא וא"כ ליכא ספק דאכילה. ועוד כתב דיש מי שאומר דמודה רבא בעכבר דודאי שיורי משייר ע"כ. ודעת רבינו נראה שהוא כסברא ראשונה דאי כסברת היש מי שאומר הו"ל לרבינו ז"ל לחלק בין עכבר לחולדה ודעת בעל המאור הוא כסברת הטור ז"ל שאם ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ספיקא דרבנן אך רבינו ס"ל דאפילו בביטל צריך לבדוק וכבר השיגו הראב"ד בזה. וה"ה ז"ל כתב דטעם רבינו דכיון דבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספק של דבריהם. וקשה דא"כ גבי ככר בבור למה פסק לקולא וכן ככר בפי עכבר ויצתה חולדה וככר ועכבר בפיה. והרב לחם משנה נתקשה בזה ותירץ דשאני ספיקא דעניינא מספיקא דדינא דספיקא דעניינא דבדיקת חמץ נתקנה על זה הספק מחמרינן בספיקה אבל ספיקא דדינא דלא נתקן בדיקת החמץ על ספק זה לא החמירו בספיקה ועיין בתשובת מהרימ"ט חי"ד סי' ב'. (א"ה ועיין בכה"ג א"ח סי' ס"ו ובתשובת הרשב"א ס"ס תרנ"ו ובעירובין (דף ל"א) בדין ספק עירוב ונתבאר בא"ח סי' שנ"ד ס"א וסי' ת"ט ס"ו. ועיין מ"ש בספר הלכות קטנות ח"ב סי' רכ"ז ושי"ג וע"פ חילוק הלח"מ שהביא הרב המחבר יש מקום לדחות דבריו ודו"ק). ודע שמדברי התוס' נראה דאפילו לא ביטל אין צריך בדיקה משום דמוקמינן לה בחזקת בדוקה ולא דמי לט' חנויות דליכא חזקת היתר וע"ש (א"ה עיין עוד לקמן בפרקין הלכה י"ג מ"ש הרב המחבר על דברי הטור הנזכר):
וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס. שם בגמרא צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ונטל ולא ידעינן להי עייל היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורים בבת אחת טמאים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ע"כ. וכתב הטור ר"ס תל"ט וז"ל צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מנייהו עייל אם שני הבתים של אדם אחד או של שנים ובאו לשאול בבת אחת או שבא האחד לשאול עליו ועל חברו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו באו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטלו ע"כ (א"ה עיין לקמן בפרקין הלכה י"ג מ"ש הרב המחבר ע"ד הטור הללו ועיין עוד בפי"ט מהלכות שאר אבות הטומאה) וכן פסק בעל המאור ז"ל דביטול לעולם בעי ואם נשאלו בבת אחת לעולם בעי בדיקה ונראה דגריס ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורים ופסק כר' יוסי ולפי זה אפילו בבא לשאול עליו ועל חברו אין צריך בדיקה ומרן שם בב"י כתב וז"ל אבל יש לתמוה על מ"ש שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו דאע"פ שאין זה ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ"מ הוה ליה לחלק בין שהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטלו הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא כו'. וכתב לחד תירוצא וז"ל ועוד דדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי חידוש והלכך ספק זה דשמא אכלו כולו חשיב התם אבל הכא לא חשיב ע"כ. ולא יכולתי להלום דברי מרן הללו שהרי גבי שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה כתב הטור דאם אין הככר גדול אפילו אם לא ביטל א"צ לבדוק משום דהוי ס"ס והתם ליכא חדושא כלל שהרי ספק שקול הוא ואפ"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב ספק שמא אכלו וצ"ע: והנה רבינו ז"ל סתם ולא חילק בין בבת אחת לבזה אחר זה ומשמע דאפילו באו לישאל בבת אחת דתלינן לקולא והקשה ה"ה ז"ל מאי שנא דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ וז"ל דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהן טמאין אבל כאן בביטול סגי ליה וצ"ע עכ"ל. ומרן ז"ל בכ"מ הביא דברי ה"ה וכתב וז"ל ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ע"כ. ונראה שלזה כיון ה"ה ג"כ ולא יכולתי להלום פירוש אחר בדברי ה"ה כי אם זה ומדברי מרן נראה שהבין בדברי ה"ה חילוק אחר ולא ידעתי מהו. ומ"מ בין הכי ובין הכי אני תמיה על דברי מרן ז"ל שכתב דשאני בדיקת חמץ דהוי דרבנן ונראה מדבריו דבטומאה דרבנן אפילו באו לשאול כאחד שניהם טהורים הא דתנן בפ"ה דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כאחד אזלינן לחומרא וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה יע"ש וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ"ע. (א"ה ובפי"ד מהל' שאר אבות הטומאה יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בשורש דין זה באריכות כי הוא מקצוע גדול יע"ש ויאורו עיניך). ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו ז"ל לא ידעתי למה חרדו את כל החרדה הזאת שדינו של רבינו ז"ל ברור הוא בגמרא פ"ב דכתובות (דף כ"ז) עלה דההיא דעיר שכבשוה כרכום דאמר ר' יצחק אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות והיכא דאינה מחזקת אלא אחת הוה בעי תלמודא לדמויי לההיא דשני שבילין ודחינן הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמא. אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה"נ דבדיקה זו אין חיובה אלא משום ספק חמץ ואפילו ראינו שנכנס עכבר לבית אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולה תלינן להקל דומיא דעיר שכבשוה כרכום דתלינן להקל היכא דאיכא מחבואה אחת אף שאינה מחזקת אלא אחת. הן אמת שדברי מרן הכ"מ בתירוצו השני מסכים למה שכתבנו שכתב וז"ל א"נ משום דהוי ס"ס ספק לבית זו נכנס או לאותו בית ואת"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע"כ. אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא. וטעמא דמילתא הוא משום דבשלמא בדבר הודאי מיחזי כשקרא כשבאו לישאל בבת אחת אם אנו מטהרים שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשקרא דאמרי קים להו לרבנן שלא נטמאת אחת מהם וכן גבי בתים דליכא חמץ בשום אחת מהם ומשום הכי אוקמוה בהני אדינא דאורייתא דאפילו באו לישאל כאחת שניהם טהורים. וכל כך פשוט נראה בעיני דין זה עד שאני תמיה על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגיא דכתובות דמוכח מינה דהכא גבי בדיקה אפילו בבת אחת כולם בחזקת בדוקים הם. ומיהו אפשר לחלק דשאני התם דלהחמיר צריך לומר שהיה שם מעשה משום הכי תלינן לקולא ואמרינן שלא נטמאת אחת מהן אבל הכא גבי בדיקה דאדרבה להקל צריך לומר שהיה שם מעשה דאימור העכברים אכלוהו אפשר דלא דמי והדבר צריך אצלי תלמוד: והנראה אצלי דסבירא להו דהכא מיירי דהככר גדול דליכא למימר אכלתיה וכ"כ התוס' בפ"ק דפסחים (דף ט') ד"ה היינו דכולה שמעתין מיירי שהככר כ"כ גדול דליכא למימר אכלתיה. וכיון שכן הוי ודאי דרבנן ומדמינן לה לשני שבילין. ורבינו ז"ל לא ניחא ליה בזה דאפילו שהככר גדול אימור עכברים נמצאו שם ואכלוהו. ונראה דבלא ביטל אפילו רבינו יודה דאפילו באו בזה אחר זה דבעי בדיקה דהא ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא ולא פליגי אלא בביטל ובאו בבת אחת דלרבינו ז"ל לא בעי בדיקה ולהטור וסיעתו בעי בדיקה דומיא דשני שבילין דאף ע"ג דספק טומאה ברה"ר להקל בבת אחת אזלינן לחומרא ה"נ לענין בדיקה וכן פירש"י ז"ל. אך איכא לעיוני טובא בדברי רבינו שהרי פסק בדין י"ב דספק נכנס ספק לא נכנס צריך לבדוק ולפי זה היה לו להחמיר אפילו בזה אחר זה דע"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במלתא דכל צד וצד בפני עצמו היו תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרים אלו לאלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אחר זה אבל בדבר שכל צד וצד בפני עצמו ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילין ברה"י אליבא דכ"ע אף בזה אחר זה שניהם טמאים. והראב"ד ז"ל כתב בהשגות וז"ל שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה. וי"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה וי"א דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ע"כ. וכתב על זה הרב לחם משנה י"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה דהתם הם טהורים לדברי ר"י או אולי שהוא גורס בדברי ר' יוסי בין כך ובין כך טהורים ע"כ. ואין צורך לזה דהא כי נמי אתי כר"י או דגריס בר' יוסי טהורים ופסק כותיה הא לאו בכל מלתא מטהרי דהא בבת אחת כ"ע מודו דטמא וא"כ איכא לאוקומי דברי הראב"ד בבאו לישאל זא"ז וכגירסתנו ופסק כר' יוסי. אך איכא לאתמוהי בדברי הראב"ד הללו דהיכי יליף ביטול מטומאה שאני התם משום דהוי טומאה בר"ה וקי"ל דספיקו טהור משום הכי תולין זה בזה אבל גבי ביטול דהו"ל לחומרא מנ"ל דתולין זה בזה וצ"ע: שם או שבדק ומצא ככר. שם בגמרא על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג. וכתב הטור סי' תל"ט ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא אין צריך לבדוק יותר ואפילו אם לא ביטל אין צריך לבדוק ואם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס ואין צריך לבדוק עוד ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית ע"כ. ובעל המאור פסק כרבי דאפילו ביטול לא בעינן וכן נראה שהוא דעת הראב"ד אלא שטעות נפל בספרים שכתוב כרשב"ג דפליג עליה דרבי וצ"ל כרבי דפליג עליה דרבי שמעון בן גמליאל שהרי גבי דברים דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא מייתי לה ורבינו ז"ל לא ביאר דעתו אך ממ"ש ה"ה דטעמא משום דפסק כרבי משמע אפילו לא ביטל:
הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת כו'. פלוגתא דרשב"ג ורבנן ופסק רבינו כרבנן ונראה מדבריו דאפילו ביטל צריך לבדוק משום דבספק זה החמירו וכתב הטור ז"ל הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת אם לא ביטל צריך לבדוק ע"כ וכ"כ בעל המאור. והראב"ד פסק כרשב"ג ולדידיה אפילו לא ביטל ומ"ש הניח בזוית זו א"צ לבדוק כרשב"ג לאו דוקא לבדוק דאפילו ביטול לא בעי וכמבואר בדבריו בהשגה שלמעלה מזו. ודע דלסברת בעל המאור שפסק כרבנן צ"ל דמיירי כגון שאינו יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כלום. דאי לא תימא הכי תיקשי דהא איהו פסק כרבי דאמר ככר שאבד זהו ככר שנמצא ואפילו ביטול לא בעי וא"כ היכי פסק כחכמים בהניח בזוית זו ומצא באחרת אימא ככר שאבד זהו שנמצא אלא ודאי כדכתיבנא וכן כתבו התוס': ומ"ש רבינו או שהניח תשע חלות ומצא עשר. מדסתם וכתב צריך לבדוק משמע דסבירא ליה דאפילו ביטל צריך לבדוק וכמו שדקדק מרן וכן דעת הראב"ד. וכ"כ הטור וז"ל הניח תשע ככרות ומצא עשר צריך לבדוק אחר כל התשע וכן אם הניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כל העשר ואפילו אם ביטל ע"כ. וטעמו משום דאי מיירי בלא ביטל אפילו אי אמרינן מנה מונח ומנה מוטל צריך לבדוק כל הבית דהא קי"ל כרשב"ג דאמר תבדק כל השדה. ודוחק לומר דמאי דאמרינן הניח עשר ומצא תשע האי סיפא אליבא דרבי דוקא אלא אף כרשב"ג אתי ומיירי בשביטל משום דהוי כאלו ליכא ספק. ומינה דחלוקה קמייתא נמי דהניח תשע ומצא עשר הוי דכותיה. ובעל המאור פסק כרבנן אך דוקא כשלא ביטל אבל אם ביטל אזלינן לקולא וטעמו משום דס"ל דהאי סוגיא אתיא כרבי אלא דשאני הכא דאיכא ריעותא קמן:
נכנס עכבר לבית וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק. הנה הטור ז"ל כתב וז"ל ואם עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ע"כ. וא"ת אפילו אם לא ביטל למה צריך בדיקה והא ספק ספיקא הוא ספק זה הככר שנכנס בפי העכבר הוא זה שיצא ואת"ל דלא אימור אכלתיה דהא בדין תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ דאמרינן דאפילו לא בטל אם הככר אינו גדול דאפשר שיאכלנו אין צריך לבדוק משום דאיכא ספק ספיקא ומדלא חילק הכא בין ככר גדול לככר קטן משמע דבכל גונא אם לא ביטל צריך לבדוק. וי"ל דהאי ספק דאימור אכלתיה הוי ספק גרוע ודוקא גבי תשעה צבורין של מצה דלא איתחזק איסורא דחמץ מעולם מהני ספק זה לעשותו סניף לספק דחמץ או מצה והוי ספק ספיקא ואין צריך לבדוק אפילו אם לא ביטל וכן בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים וכו' מהני האי ספק דאימור אכלתיה להיות ס"ס מאחר דלא איתחזק איסורא בבית לבדוק דאימר מצה נכנס. אבל הכא דאיתחזק איסורא דע"כ חמץ נכנס לבית זה לא מהני ספק דאימור אכלתיה להיות ס"ס וכ"כ מרן הב"י גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים. וכן צריך לומר במ"ש הטור דאם בדק קצת מהבית ומצא אם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית והתם נמי איכא ס"ס ספק אם זה שמצא הוא אותו שנאבד ואת"ל דלא אימור אכלתיה. אלא ודאי דשאני היכא דאתחזק איסורא דלא מהני ספק דאימור אכלתיה ואע"ג דגבי על ובדק ולא אשכח תלינן באכילה כבר כתב מרן דשאני התם דאיכא ידים מוכיחות שהרי בדק ולא מצא: והא דאם ביטל הוה ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק לאו משום ספק דאימור אכלתיה דהא כתיבנא לעיל דספק זה לא מהני אפילו בדרבנן כל היכא דאיכא ודאי חמץ. אלא טעמא דאזלינן לקולא היינו משום דאמרינן ככר זה שיצא בפי העכבר הוא אותו שנכנס ואע"ג דלגבי ספק ספיקא כתבנו לעיל דלא חשיב האי ספק לאו משום דלא מיקרי ספק אלא דלא חשיבא טובא לאחשוביה לספק דאכילה בספק כמו ספק דחמץ או מצה אבל אה"נ דספק מיקרי. ולפי זה בדרבנן דלא בעינן אלא חד ספיקא אזלינן לקולא. וכן צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים אם באו לשאול זא"ז אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל. וכן אם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל דאע"ג דלא חשיבא ספק לגבי ספק ספיקא מ"מ לגבי עצמו ספק מיקרי ובדרבנן דלא בעינן אלא חד ספק תלינן להקל. אבל לעולם בספק דאכילה לחודיה לא מהני אפילו בדרבנן ומשום הכי כתב הטור שאם בא האחד לשאול עליו ועל חבירו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו משום דהשתא ליכא אלא ספק דאכילה וכיון דאיתחזק איסורא לא מהני ספק זה אפילו בדרבנן וכדכתיבנא. ורבינו ז"ל פסק באלו הבעיות בראשונה ובאחרונה לקולא ובאמצעיות לחומרא וכבר כתב ה"ה דהטעם משום דפוסק כאת"ל. והא דאצטריך לומר בחלוקה קמייתא דטעמו של רבינו הוא משום דפסק כאת"ל ולא קאמר משום דסבר כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא היינו משום דהכא איכא למיחש אפילו לרבי דמסתמא הראשונה נשארה בבית וזהו אחר שיצא וכמ"ש התוס' ומשום הכי איצטריך לומר דפסק כאת"ל. ובעל המאור פסק כהטור דלענין ביטול נקטינן לחומרא ולענין בדיקה נקטינן לקולא:
כזית חמץ בשמי קורה מחייבים אותו להביא סולם להורידו שפעמים יפול משמי קורה. היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו. בעיות בגמרא שם בפ"ק. וכתב הטור סי' תל"ח וז"ל ותו מיבעיא ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו ואם הוא בבור אם צריך סולם להעלותו ואם הוא בפי נחש אם צריך חבר להוציאו ולא איפשיטו כו' אבל הראב"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחילה בעי אם צריך להוציאו אם לאו דודאי צריך שאל"כ הו"ל כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא. וכתב על זה מרן הב"י וז"ל הראב"ד לא כתב כן אלא על חמץ בבור ורבינו ז"ל מפני שסובר שכל אלו הבעיות עלו בתיקו א"כ בענין שנפרש אחד מהם יתפרשו כולם. ומאחר שהראב"ד כתב גבי חמץ בבור דלא בעי בלכתחלה אלא כשבדק וביטל א"כ הוא סובר דכל הנך בעיין נמי לא הוו לכתחלה אלא בבדק וביטל אבל ה"ה סבור שלא חילק הראב"ד אלא בזו דחמץ בבור בלבד ע"כ. ולא ידעתי כונת דברי מרן בזה דפשיטא דלדעת הראב"ד כי היכי דבעיית ככר בבור מיירי בבדק ובטלו לאחר איסורו מצאו ה"נ ככר בפי נחש וככר בשמי קורה מיירי בכה"ג שהרי טעמו דהראב"ד הוא דכל שמצאו קודם זמן איסורו אע"פ שביטלו צריך להוציאו כיון שבשעה שחל איסורו יודע בו ואם אינו מוציאו הו"ל מטמין בבור דביטול לא מהני אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו. וטעם זה שייך בשני הבעיות האחרות. ומה שלא השיגו הראב"ד באחרות הוא משום דליכא הוכחה מהתם דסבר רבינו דלכתחלה מיבעיא ליה דאפשר דרבינו נמי מפרש לה במצא לאחר זמן איסורו. אבל גבי חמץ בבור דכתב מבטלו בלבו ודיו ע"כ דלאו במצא לאחר זמן איסורו מיירי דאז אינו יכול לבטל וא"כ ס"ל לרבינו דבעיי דרבא הוי לכתחלה ומשום הכי השיגו הראב"ד. ולא ראיתי בדברי ה"ה דבר שיורה הפך מזה ובעל המאור פסק בהנך בעיי לחומרא אפילו אם ביטל יע"ש: