כיצד האשה מתקדשת אם בכסף הוא מקדש כו' אומר הרי את מקודשת לי כו' והאיש הוא שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה. לשון הקידושין מבואר בגמרא דאם אומר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב"ן והרשב"א דאינה מקודשת משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים כמ"ש ה"ה. גם מדברי התוספות בפ"ק דקידושין משמע דאפילו ספק קידושין לא הוי משום דאפילו ידים שאינן מוכיחות לא הויין ודוק. וכתב מרן הב"י סי' כ"ז וז"ל וכתב הריב"ש סימן פ' על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קידושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת כו' ע"כ. אבל הרשב"א ז"ל כתב בהפך בתשובה סי' אלף רל"ד על אשה שאמר לה ראובן הריני נותן לך זה לקידושין והשיב לשמואל דבעי ידים מוכיחות אין זו מקודשת דמ"מ בשעת נתינה לא היו שם ידים מוכיחות ודוק. ועיין מהרשד"ם א"ה סימן ג' דרכי נועם סימן א'. ומ"ש הריב"ש בסוף דבריו דאפילו תימא דהוי יד מ"מ הוי יד מוכיח וצריכה גט מספק כתב הרשד"ם סימן ג' דדעת הריב"ש הוא דהוו קידושין גמורין ומ"ש דהוי יד מוכיח אינו אלא למי שירצה לחלוק אבל לדידיה הוי דבור שלם וכ"כ סימן ל"ז אך בסימן צ"ט כתב במי שאמר דעי שאני נותנו לך בתורת קידושין שאין כאן הוכחה לא למקדש ולא למתקדשת. ומלבד מה שקשה ממלת אני שמורה שהוא המקדש אם מכח יתור הלשון כמ"ש סימן ג' ואם ממ"ש הריב"ש ז"ל דלשון הריני נותנו לך בתורת קידושין הוא דבור שלם דיש כאן הוכחה בין למקדש בין למתקדשת והרשב"א נמי הכי ס"ל כמ"ש בסימן ג'. זאת ועוד דמדקאמר דעי משמע שהיא המתקדשת וכמ"ש איהו ז"ל בסימן ע' על מי שאמר מירה קי בול"ו דו פור קידושין דמדקאמר מירה משמע דהכונה היא הזהרי שאני נותנו לך וא"כ נראה שלשון זה ידים מוכיחות הויין וצ"ע: מדברימהרשד"ם סימן ג' נראה דס"ל דכל היכא דאיכא אומדנא דלעצמו מקדשה אף שלא אמר לי הויין ידים מוכיחות שהרי הרב הזכיר שם שלש אומדנות האחת שהיתה משודכת והשנית שהיה שולח לה דורונות והיו אוכלים ושותים יחד מסתמא אין אדם טורח בסעודה ומפסידה והשלישית שאמר לעדים שהיה נותן לארוסתו. וקשיא לי על האומדנא הראשונה והשנית דכיון דאין אומדנא מצד לשון הקידושין לא מהני וכמ"ש הרשב"א סימן תשע"ה דהתינח אם היו העדים יודעין השידוכין או מה שהיה שולח לה דורונות אבל כיון שלא ידעו נמצא דאין כאן עדים על זה. ודוגמא לזה ראיתי למהרשד"ם סימן כ' במי שאמר לחבירו תרצה זה בעד קידושי בתך והוא לא רצה ואחר זה נתן לו המקדש אותו הדבר ואמר לו אני נותנו בעד קידושין ולא פירש המתקדשת. והשיב הרב דכיון שבתחלה אמר קידושין בעד בתך אע"פ שנפסק הענין ואח"כ בשעת נתינה אמר שהיה נותן בעד קידושין הדעת מחייב שסמך על מה שאמר מקודם בתך. והוקשה לו דבקידושין לא סגי בידיעת המקדש והמתקדשת וא"כ צריך שידעו העדים ענין הקידושין והשיב דמסתמא נמצאו העדים בשעה שאמר לבתך וא"כ העדים ג"כ יודעים ע"כ. משמע מדבריו דאי לאו משום האי טעמא לא מהני משום דאין כאן עדות על המתקדשת. ונראה דה"ה בשידוכין ודכותיה דאם לא ידעו העדים לא מהני משום דאין כאן עדות על הקידושין. וראיתי שכתב בסי' ל"א וז"ל גם אין להחמיר מטעם שהיתה משודכת שכבר כתב הרשב"א בתשובה שאין השידוכין בכלל מדבר עמה על עסקי קידושיה וכמו שהאריך בסימן תקנ"ח ע"כ. ולא ידעתי מה ראיה היא זו דהתם נדון דהרשב"א הוא שלא הזכיר לשון קידושין כלל ומש"ה לא מהני השידוכין משום דאין השידוכין כמדבר עמה על עסקי קידושיה. אבל כשהזכיר לשון קידושין כנדון דידיה שאמר ה"ז לקידושין ואין כאן ריעותא אלא משום דהויין ידים שאין מוכיחות מאן לימא לן דהשידוכין לא מהני דמסתמא הוא המקדש והיא המתקדשת וכמ"ש בסימן ג'. ונראה דאפשר לחלק בין נדון דסימן ג' לנדון דסימן ל"א. דבסימן ג' לא הוה ריעותא אלא מצד המתקדשת ומשום הכי מהני השידוכין אבל בסימן ל"א דאיכא תרתי לריעותא שאין הוכחה לא למקדש ולא למתקדשת אפשר דלא מהני בשידוכין וחילוק זה כבר חילקו מוהרימ"ט ועוד נדבר בו ברחבה: כתבמהרשד"ם סימן ע"ו דיש חילוק בין אומר פור קידושין לאומר פארה. דמי שאמר פור קידושין יש הוכחה למתקדשת אבל מי שאמר פארה קידושין אין הוכחה למתקדשת ע"כ. וצ"ע ממ"ש בסימן י"ב דבנדון דידיה ליכא הוכחה לא על המקדש ולא על המתקדשת והרי השני עדים העידו שאמר פור קידושין ולפי מ"ש בסימן ע"ו הרי יש הוכחה על המתקדשת: עודכתב מהרשד"ם בסימן ל"ד שכן דרך נותני הקידושין שקודם לכן בשעת קידושין מראים לעומדים שם הטבעת ועוד ששניהם מודים שהשיבה אי ייו קי לו רישיבו. דאי לקידושי אשה אחרת היה לה לומר כו'. והנה מ"ש דיש להחמיר ממה שהראה להם הדידא"ל לא ירדתי לעומק הדברים דאף דנימא דהוראת הדידא"ל הוא סימן לקידושין משום דכך הוא המנהג מכל מקום אין הוכחה לא למקדש ולא למתקדשת שאפשר שהוא שליח לקדשה או שרוצה לעשותה שליח לקדש לו אשה אחרת ומראה להם הטבעת. והטעם השני משום דהשיבה אי ייו קו לו רישיב"ו דאי לקידושי אשה אחרת לא היה לה לומר אלא שיאה אין בואינה אורה. אין זו הוכחה אלא למתקדשת אבל לא למקדש וכ"נ מדבריו: מדברימהרשד"ם סימן ג' נראה דס"ל דהיכא דאמר אני נותן בעד קידושיה שמורה שהוא המקדש דבשלמא אם היה אומר הרי אלו לך לקידושין היינו אומרים דהוו ידים שאינן מוכיחות אמנם אחר שאמר הרי אני שזה הלשון מיותר שהרי כבר אנו רואים שהוא הנותן אלא שדעתו לומר שהוא המקדש וכ"כ בסימן כ'. אבל בסימן י"א שנשאל על מי שאמר הנה אני נותן לך זה הטבעת לשם קידושין עבור בתך והשיב דאליבא דמ"ד דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים דאין כאן חשש קידושין. משמע דס"ל דאין תיבת אני מורה על היותו הוא המקדש ועיין בסימן ל"א. ועיין בסימן ע"ו שכתב קי ווש לו דו פור קידושין מורה שהוא המקדש. ועיין בסימן י"ב שלדברי העד השני אומר קי ווש לו דו ואפ"ה כתב שאין הוכחה למקדש. ואפשר דקאי לעדות הראשון דלא קאמר אלא טומא איסטה מאנסאנה פור קידושין ועיין בסימן צ"ט שהעידו השנים ואמרו שאמר דעי שאני נותנו ליך בתורת קידושין ואפ"ה כתב דליכא הוכחה לא לאיש ולא לאשה: ראיתילהרב בעל עצמות יוסף שהקשה על מה שפסק הרב מוהרשד"ם בסימן י"ב וז"ל ולא ידעתי איך לא שת לבו להחמיר כיון שבפסק הלימוני"ש שלא אמר אלא זה אני נותן לך וכו' פסק דמקודשת ודאית ועם שיש שינוי קצת ששם הזכיר ארוסתי כו' אינו מספיק להתירה בלא גט ע"כ. ותמהני שלא התירה שם מהרשד"ם שכתב בפירוש שאע"פ שחכמי דורו התירוה בלא גט עם כל זה החמיר בדבר והצריכה גט. זאת ועוד תמיה לי דיש חילוק רב בין נדון דסימן ג' לנדון דסימן י"ב דאלו בסימן ג' אמר זה אני נותן לך דמוכח דהוא היה המקדש והיא המתקדשת וכמ"ש הריב"ש וכן מוכח מיתור הלשון וכמ"ש מהרשד"ם. אבל בסימן י"ב אף שלדברי העד הב' אמר קי ווש דו שהוא כמו אני נותן הרי העד הראשון לא העיד אלא שאמר טומא איסטה מאנסאנה פור קידושין וכפי זה הלשון אין הוכחה כלל למקדש. ואפשר דאף לדברי העד השני לא דמי לזה אני נותן לך דאיכא יתור לשון דאני דמשמע אני הוא הנותן ולא אחר. ועוד נ"ל דאפשר דשידוכין דסימן י"ב לא היו בשבועה אלא רצוי דברים שהוא רצה ליקח אותה לאשה והיא נתרצית אבל השידוכין דסימן ג' היו בקנין ושבועה וכמ"ש בשאלה וחילוק רב יש ביניהם וכמ"ש הרשד"ם סימן ג'. ועוד דבסימן ג' כתב שהיו אוכלים ושותים יחד כו' שהיא אומדנא דאין אדם טורח בסעודה וכן נמי שהזכיר ארוסתי בלשון הקידושין דזו ג"כ היא אומדנא גדולה וכמ"ש בסוף סימן ג'. אבל בסימן י"ב לא היה כלל מאלו האומדנות. באופן שלא מצאתי מקום לקושיית הרב עצמות יוסף וכעת צל"ע: מדברימהרשד"ם סימן ל"ו מבואר שאם עד אחד מעיד שאמר תרצה לקחת אלו מידי בתורת קידושין והשני העיד שאמר טומא איסטי פור קידושין דלדברי העד הראשון איכא ידים מוכיחות ולדברי העד השני ליכא שאין זו הכחשה דתרוייהו מסהדי שנתן לה החפץ בעד קידושין אלא שהעד הראשון לא שמע דברי המקדש האחרונים והשני לא שמע דברי המקדש הראשונים והויא מקודשת ואע"פ שאין כאן אלא עד אחד מעיד על הקידושין משום דלדברי העד השני אין כאן קידושין משום דאין כאן ידים מוכיחות וכבר נתפשטה ההלכה דאין חוששין לעד אחד, י"ל דהא דאמרינן דאין חוששין לעד אחד היינו כשאין שניהם מודים בקידושין אבל כששניהם מודים שנמצאו שם כשנתן הקידושין לא מיקרי הכחשה כו' יע"ש. ויש להסתפק אם עד אחד מעיד שאמר הרי את מקודשת והשני העיד שאמר לי אי הוי הכחשה דאפשר דבשני דבורים האחד קודם נתינה והשני בשעת נתינה אפשר שזה שמע הדבור הראשון וזה שמע הדבור השני אבל כשהכל הוא דבור אחד אפשר דהוי הכחשה גמורה. שוב ראיתי למהרשד"ם סימן צ"ט על שתי כתי עדים שהכת האחת העידה שאמר לי והכת האחרת העידה שלא אמר לי דאין כאן הכחשה שאפשר שהאחת שמע לי והשניה לא שמע. וא"כ נמצינו למדים שאם עד אחד מעיד שאמר לי והשני אינו מזכיר בעדותו שאמר לי שאף שלדברי זה העד אין כאן קידושין משום דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואין כאן אלא עד אחד ופשטה ההלכה שאין חוששין לקידושיו כיון ששניהם מודים על הקידושין הויא מקודשת. ועיין בסימן ן' שכתב מהרשד"ם בסוף דבריו מ"מ אמרתי דבנ"ד דאיכא שני עדים אלא שהאחד לא שמע לי יש לחוש ע"כ. אך קשה דבסימן כ' לא רצה לצרף עדות אותו שאמר אני נותנו לך זה הכוס מיין בעד קידושי בתך בעדי עם עדות האחרים שהעידו שאמר אני נותנו בתורת קידושין משום שהכחישו ואין כאן אלא עד אחד ואין חוששין לקידושיו ועוד שהוא מוכחש מהשני עדים. ולפי מה שכתבנו אין זו הכחשה שאפשר שלא שמעו כל זה. ואפשר לומר דשאני הכא דהיה שינוי בדברים הרבה ודוחק לומר שלא שמעו כל זה אבל בתיבת לי אפשר שלא שמע. ועיין בסימן י"ג שנראה שחולק על זה יע"ש: כתבהרב פ"מ ח"א סימן נ"ז שאם אמר אם תקבלנה לקידושין בעד בתך ולא אמר אם תקבלנה לקידושין לשם בתך שאפשר לומר שכוונת דבריו היה אם תהיה שליח לקבלת קידושין אחרת אני נותן אותה לך וזה שאני עושה הוא בעד בתך כלומר בעבור בתך והביא ראיה לזה מתשובות מהרשד"ם ומהרא"ש יע"ש. ול"נ דבנ"ד לא שייך טעם זה דכיון דאבי הבת שאל מהמקדש הקאשיק"ה והמקדש השיב אם תקבלנה לקידושין בעד בתך אתננה לך משמע דלשם קידושי הבת נתן הקאשיק"ה דאי לא תימא הכי אין זו תשובה למה ששאל אבי הבת שיתן לו הקאשיק"ה. ויש לי הכרח מזה החילוק שהרי מהרשד"ם גופיה שהוא המוליד סניף זה לא נסתייע ממנו בסימן י"ג שהרי נדון דידיה הוי שרבי נחמיה אמר תרצה אותו לקידושין בעד בתך אלא ודאי כדכתיבנא: וישלהסתפק במי שאמר קח זה לקידושי בתך בעדי מי נימא דהרי זה כמי שאמר לי או דילמא כי היכי דמי שאמר בעד בתך הוי פירושו בעבור בתך ה"נ נימא הכי דכוונתו לומר שיקח זה לקידושי בתו מאיש אחר ויעשה זה בעדו כלומר בעבורו והסברא גוזרת דהיא היא. ולפי זה קשה על מ"ש מהרשד"ם בסימן י"ט שהרי הרב ז"ל לא חשש שם אלא מעדות אהרן ויט"א ויעקב גאני. והנה אהרן העיד שאמר נתתיו לך בעד קידושי בתך בעדי וא"כ ה"ל ידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים שהרי לא ידענו מי הוא המקדש דמ"ש בעדי אפשר שכונתו לומר בעבורי. וכן בעדות יעקב גאני ליכא ידים מוכיחות שעדותו היה שאמר קחהו לקידושי בתך ולא ידעינן מי הוא המקדש וא"כ כיון דלדבריהם ליכא ידים מוכיחות בהצטרף טעם ראשון היא מותרת לגמרי בלא גט וכמ"ש במקומות הרבה ולא ידעתי למה לא הזכיר טעם זה שכתבנו וצ"ע: שם ונותן לה בפני עדים. בדין טלי גיטך מע"ג קרקע אי מדמינן קידושין לגט עיין בתשובות מהרשד"ם סימן ע"ו דנראה דספוקי מספקא ליה אבל בסימן כ"ד כתב דלא דמו קידושין לגט ועיין סימן א' יע"ש. (א"ה עיין בתשובות הרא"ם ח"א סימן פ"ה מהריב"ל ח"ב סי' ל"ג מהר"י אדרבי סימן ג'):

ואם נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת מספק. הכי אמרינן בפ"ק דקידושין נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן וכתב הטור ס"ס כ"ז וז"ל ואם נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין ואם לאו הוו ספק קידושין וכתב הרמ"ה וכ"ש אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוו ודאי קידושין אפילו אם אין עסוקין באותו ענין ע"כ. וכתב מרן הב"י דטעמא דמסתבר הוא. ולכאורה נראה דסובר הרמ"ה דטעמא דמספקא לן בנתן הוא ואמרה היא היינו משום דהוא נתן סתם ולא נודע אם לשם קידושין או פקדון או מתנה וכי אמרה היא הריני מקודשת לך בזה שמא לא חש לדבריה ומש"ה כתב דהיכא דענה הן דמקודשת ודאי. דאי טעמא משום דמספקא לן דכי בעינן כי יקח הוא שהאמירה ג"כ יהיה שלו וכשאמרה היא לא מיקרי כי יקח. א"כ כי ענה הן מאי הוי והלא ע"י אמירתו נגמרו הקידושין. ולפי זה קשה דהטור סתם כאן כדברי הרמ"ה ובסמוך כתב בשם אביו הרא"ש בנתנה היא ואמר הוא דבאדם חשוב מקודשת ולא הצריך שתאמר היא תחלה הילך מנה ואתקדש לך ואח"כ שיאמר הוא הרי את מקודשת לי בהנאה זו כדברי רבינו שכתב כן (לקמן פ"ה דין ב') וע"כ דהיינו משום דאם איתא דלא ניחא לה הוה קאמרה ולא היתה שותקת ומש"ה אין צורך שתאמר תחלה ואתקדש אני לך ודי לן באמירת הבעל ולא אמרינן דלא חיישא לדבריו כי היכא דאמרינן בנתן הוא ואמרה היא דצריך שיענה הבעל הן דאל"כ איכא למימר דלא חש לדבריה. ולע"ד שתי תשובות בדבר. דשאני גבי נתן הוא ואמרה היא דכיון דהאיש יכול לישא כמה נשים לא איכפת ליה אם נראה שמסכים ואפילו אם דעתו למתנה והיא אומרת הריני מקודשת לך לא איכפת ליה ולפיכך מספקא לן אבל אשה כשנתקדשה שנאסרת על אחר כשנתנה היא ואמר הוא אם איתא דלא ניחא לה ולאו לשם קידושין יהבה ניהליה היתה מוחה כיון שנאסרה על אחר. וקרוב לזה כתב הר"ן אההיא דתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אבל לומר דס"ל להרמ"ה ז"ל דקרינן כי יקח לא נהירא וצ"ע:

ואם קידש בשטר כותב לה על הנייר כו' הרי את מקודשת לי כו'. ונותנו לה בפני עדים. ואם חתמו בעדים ונתנו לה בינו לבינה עיין ברי"ו נכ"א ח"ה ועיין בלח"מ ובספר דרכי נועם סימן נ"ב. ואם כתב בכתב ידו הרי את מקודשת לי וחתם בו ונתנו בינו לבינה עיין בתשובות מהר"ם ס"ס נ"ב שכתב דאיכא מ"ד שהיא מקודשת גמורה ואיכא מ"ד דאינה מקודשת ואיכא מ"ד דהוי ספק מקודשת יע"ש:

והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר בפי"ז מהלכות איסורי ביאה דין ט"ו):

אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי הרי את מיועדת לי כו' ה"ז מקודשת מספק. כתב מרן הב"י סימן פ"ז שכתב המרדכי בס"פ האיש מקדש בשם מהר"ם ז"ל. וז"ל. ועוד נ"ל כיון דאמר אני נותן לך בשביל אהבה וחבה שיש לחוש לקידושין ושמא כך ר"ל ע"מ שיהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי דלא גרע האי לישנא ממיוחדת לי מיועדת לי כו' וא"כ אהובתי נמי איכא לספוקי ע"כ. ולא דמי אהובתי למיוחדת לי כו' דהתם בגמרא מייתי סמך לכולהו מן הפסוק אבל אהובתי לא שמענו. (* א"ה עיין בתשובות מהרא"ש סימן ל"ח דף קנ"ז:): והוא שיהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין כו'. לא שנא היו מדברים על עסקי קידושין לעצמו ל"ש על עסקי קידושין לחבירו כגון דשוייה שליח ונתן לו קידושין ולא פירש דיו כ"כ מהרימ"ט בתשובות ח"מ סי' נ"ב יע"ש:

היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין כו'. לענין אם שידוכין מיקרי היה מדבר עמה על עסק קידושין מגומגם הדבר ועיין בתשובות מהריק"ו שורש קע"א דמאותה תשובה של הרשב"א שהביא הרב שם משמע דלא מיקרי שידוכין מדבר עמה על עסקי קידושין יע"ש. אך ראיתי תשובה זו בתשובות הרשב"א סימן תקנ"ח וסיים וז"ל ואין השידוכין כדבר עמה על עסקי קידושיה כיון דמנהג המקום לשלוח סבלונות ואח"כ לקדש ע"כ. משמע דלא ביטל זאת הטענה אלא משום דאמרינן דמסתמא לאו לקידושין נתכוון ולא שינה מנהג מקומו הא לאו הכי חשיב כמדבר עמה על עסקי קידושיה. ולפי זה צריכין אנו לומר דתנא והדר מפרש ולעולם חשיב שידוכין היה מדבר עמה בעסקי קידושיה ועיין עוד בסימן אלף וק"פ ודוק. (* א"ה עיין בתשובת מהרשד"ם חא"ה סימן ל"א שהביא הרב המחבר לעיל בפירקין הלכה א' יע"ש ובתשובת מהרח"ש סימן י"ח ול"א): והיכאדלא היו עסוקין כלל בענין קידושין ונתן לה כסף סתם. כתב ה"ה ז"ל בפירקין בשם הרשב"א שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה שיטול הכסף ממנה ויחזור לה בתורת קידושין. וכתב מהרימ"ט חא"ה סימן מ"ג דהדבר תמוה מי גרע כסף סתם משנתנו בתורת פקדון דעקר להו בהדיא מקידושין ואפ"ה רצתה מקודשת. וכתב שדעתו ז"ל דכיון דנתן לה כסף סתם ולא היו מדברים בעסק קידושין מסתמא בתורת מתנה יהיב ניהלה ואם טענה איהי בכך מהימנא ונסתייע הרב ז"ל מההוא דשבועת העדות מנה נתתי לך כו' ומההיא דסטראי נינהו שהביא הרא"ש בפרק שבועת הדיינין בשם הר"י ן' מיגאש ז"ל. ולא ידעתי מה זו סמיכה דהתם הלה טוען ברי דלמתנה קאמר ליה אלא שהעדים שהיו מבחוץ לא שמעו דבורם וכן ההוא דסטראי הכי הוי. אבל במקבל סתם והוא לא ידע אם במתנה אם בפקדון בהא הוא דקיימינן אם יכול המקבל לומר סתמא לשם מתנה יהבתינהו והשתא הוא דקא הדרת בך. ועיין בתשובת מהרימ"ט לעיל סימן כ"ג דנראה דיש סתירה מיניה וביה עם מ"ש כאן ודוק. ורואה אני דברי מהר"ש יפה ז"ל שהביא מהרימ"ט שם דאי אפשר ליישב דברי הרשב"א כפשטן ולומר דבנותן סתם מעות לאשה לשם מתנה הוא נותן ומש"ה כתב הרשב"א דאפילו יחזור ויאמר לשם קידושין דלא מהני דהא כל הנותן סתם לאו למתנה נותן. והרב הוכיח כן מלוקח שדה שאינה שלו דקי"ל כרב דמעות פקדון ואי משום הא כבר דחה זה הרב מהרימ"ט. אבל סברת הרשב"א בפירושא אתמר בפרק אחרון דכתובות עלה דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו כתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דדוקא נתן בתורת מזונות כדי ליפרע מבעלה אבל פרנס סתם ודאי גובה ממנה והיא מבעלה שכל המפרנס סתם לאו בתורת מתנה הוא נותן אלא בתורת הלואה והביא ראיה מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה דשמין לו ולא אמרינן דלשם מתנה עבד ודכוותה להרשב"א נותן סתם ואין לחלק כלל בין מה שנותן הוא בעין למה שאינו בעין כההיא דפרנס ונוטע דאדרבה איפכא מסתברא והדין שוה בשניהם. והר"ן הסכים עם הרשב"א דהנותן סתם לאו למתנה הוא נותן. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי"ב מהלכות אלו דין י"ט). ומ"ש עוד מהרימ"ט שם וז"ל ועוד דסמך עליה דמוכר שיטרח לקנותה מיד הבעלים כי היכי דניקום בהימנותיה כו'. דברים תמוהים אני רואה בדברי הרב דמאי דאמרינן בדחזר ולקח מבעלים הראשונים קנה לוקח מן הגזלן הלה כי הדר זבין כי היכי דליקום בהימנותיה אינו בהכיר בה שאינה שלו אלא בגזלן שמכר ולא הכיר הלוקח שהיא גזולה בידו וכ"כ ה"ה בהלכות גזילה וכ"כ מהריק"א ז"ל בטח"מ בשם הר"ן והנ"י. וא"כ מאי האי דכתב הרב ועוד כו'. גם מ"ש דאחריות המכר הוא על המוכר כו' לא ידעתי מה טיבו של אחריות בכאן ודברי הרב צ"ע: וכן עדי הקידושין והגירושין אצ"ל להם אתם עדי (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן בפירקין דין י"ד ובמ"ש הב"ח סימן מ"ב ובתשובה סימן צ"ז):

שתי בנותיך לשני בני בפרוטה כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"ה מהלכות אלו סוף דין אחד ובפ"ז דין ך' יע"ש): בתך מקודשת לי ופרתך וכו'. כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו וז"ל פירשו בו דדוקא כשמשך הפרה אבל לא משך הפרה ולא החזיק בקרקע פשיטא דבתך ופרתך ובתך וקרקעך בפרוטה קאמר ואינה מקודשת כלל וראוי להחמיר ע"כ:

האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה כו'. משנה בפרק האיש מקדש ונסתפקתי במי שקידש בתו קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד בכסף או בשטר דקי"ל דהיא אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשיבא כנשואה או דילמא חופה דפחות מבת שלש שנים לא חשיבא חופה והויא ארוסה ונפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולדון לבועלה בחנק אם בא עליה אחר שלש שנים ויום אחד. וראיתי לרש"י בפרק ארבע מיתות (דף נ"ה) אהא דתנן ניסת לכהן אוכלת בתרומה שכתב וז"ל אוכלת בתרומה אבל פחות מבת שלש אע"פ שקדושיה קידושין ע"י אביה הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה והויא לה כארוסה ופשט דברים אלו מורה דס"ל דחשיבא כארוסה לפי שאין חופתה חופה. וכ"כ רש"י בר"פ בן סורר ומורה (דף ס"ט) אהך דנישאת לכהן אוכלת בתרומה דכל שאין לה ביאה אין לה חופה. ובפ"ק דקידושין (דף י') כתב אבל פחותה מבת שלש שנים אין חופתה מאכילתה הואיל ואין ביאתה ביאה מכל הני דוכתי מוכח דס"ל לרש"י דפחות מבת שלש שנים אין חופתה חופה: וראיתילהתוספות בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ז:) ד"ה נשאת שכתבו אבל פחותה מבת שלש כיון דלאו בת ביאה היא לא בדיק לה ואיכא למיחש לסימפון וגם חוזר ומשלחה לבית אביה ולהכי לא אכלה ע"כ. ומ"ש וגם חוזר ומשלחה כו' כוונתם לרמוז הטעם האחר דאין ארוסה אוכלת בתרומה שהוא משום דילמא ימזגו לה כוס דשייך נמי הכא אף שנכנסה לחופה דכיון דאין ביאתה ביאה חוזר ומשלחה. וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק ד' מיתות (דף נ"ה) וז"ל נשאת לכהן אבל פחותה מבת שלש לא אכלה אע"ג דליכא למיחש לדעולא דהא נשאת כיון דלאו בת ביאה היא חוזרת לבית אביה ולא בדיק לה ע"כ. וכוונתם מבוארת דמ"ש חוזרת לבית אביה היינו לומר דאיכא למיחש לשמא ימזגו לה כוס, ומ"ש ולא בדיק לה הכונה היא דאיכא למיחש לסמפון. ויש לצדד בכוונתם דאפשר דס"ל דחופה פחותה מבת שלש שנים הויא חופה ומש"ה הוקשה להם דכיון דהויא חופה אפילו אם נשאת פחותה מבת שלש שנים אמאי אינה אוכלת הא תו ליכא למיחש לשום חשש. ותירצו דנהי דחשיבא חופה מ"מ כיון דאין ביאתה ביאה חוזרת לבית אביה ולא בדיק לה. ואפשר לצדד עוד ולומר דלעולם דס"ל דחופה פחותה מבת שלשה שנים לא חשיבא חופה אלא דאפ"ה הוקשה להם דנהי דלא חשיבא חופה מ"מ כיון דנשאת הא תו ליכא למיחש לא לסמפון ולא לשמא ימזגו לה כוס וכל היכא דליכא למיחש אף דלא נשאת אוכלת וכדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף י"א) איכא בינייהו קיבל מסר והלך והכי אמרינן בפרק אע"פ (דף נ"ח:) הרי מבואר אף אם לא נשאת בהסתלק החשש אוכלת. ולזה תירצו דלא נסתלק החשש דכיון דאין ביאתה ביאה חוזרת לבית אביה ולא בדיק לה. ומ"מ נראה דהצד הראשון הוא האמיתי דאי ס"ל דלא חשיבא חופה בפחותה מבת שלש שנים א"כ אף דנימא דליכא תו למיחש לשום חשש אפ"ה אינה אוכלת. וראיה לדבר ממ"ש התוספות בפ"ב דקידושין (דף מ"ה) אהא דאמרינן נתקדשה מדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת דרב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא [אביה] וימחה ונמצאת זרה למפרע וז"ל ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סמפון ולא משום שמא ימזגו דכיון דנכנסה לחופה דוכתא מייחד לה ומיבדק בדיק לה אפ"ה לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה כלומר כיון שאין חופתה חופה גמורה שהאב יכול למחות לא פלוג רבנן בין זו ללא נכנסה לחופה כלל ע"כ. הן אמת דצריך ליישב לפי דברי התוספות הללו מה בין זו לאותה שאמרו איכא בינייהו קיבל מסר והלך והרשב"א בחידושיו בפ"ב דקידושין תמה בדברי התוספות הללו יע"ש: אךלמדנו מדברי התוספות דפ"ב דקידושין דכל היכא דהחופה היא גרועה אף דליכא למיחש לשום חשש אינה אוכלת וא"כ מדאיצטריכו לומר דחופה פחותה מבת שלש שנים אינה אוכלת משום דאיכא למיחש ש"מ דחשיבא חופה דאי לא חשיבא לא הוה צריכי למימר דמשלחה לבית אביה ולא בדיק לה. ולצדד ולומר דעדיפא מינה קא משנו דאכתי שייכי כל החששות ולעולם דלא חשיבא חופה אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכי תאמר אלי אם התוספות ס"ל דאין לחלק בין ארוסה לארוסה משום דחכמים השוו מדותיהם מהו זה שתירצו דאף דחשיבא חופה איכא למיחש לסמפון ולעולא נימא נמי הכא דאוכלת משום דלא חילקו בין נשואה לנשואה כי היכי דלא חילקו בין ארוסה לארוסה. הא ליתא אם אמרו דאין לחלק בין ארוסה לארוסה להחמיר יאמרו דאין לחלק בין נשואה לנשואה להקל וזה פשוט: הכללהעולה ממה שכתבנו דלרש"י ז"ל חופה בפחותה מבת שלש שנים לא חשיבא חופה ולדעת התוספות חשיבא חופה. וראיתי להריטב"א בחידושיו לקידושין וז"ל ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה קמ"ל שאפילו להאכילה בקדשים חשבינן לה כנשואה וחופתה חופה אבל קודם לכן כיון דלא חזיא לביאה כלל אין חופתה חופה ודינה כארוסה שאינה אוכלת בתרומה ואע"ג דיש חופה דלא חזיא לביאה הא לביאה מחמת נפשה ביאתה ביאה ע"כ. ומה שסיים ואע"ג דיש חופה כו' נראה שכיון הרב ז"ל לאותה שנחלקו רב ושמואל בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ז) דרב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות וקי"ל כרב כמ"ש רבינו בפ"ח מהלכות תרומות דין כ"א. לזה תירץ דשאני התם דמחמת עצמה ביאתה ביאה אבל פחותה מבת שלש מחמת עצמה אין ביאתה ביאה. למדנו מדבריו דאזיל בשיטת רש"י דפחותה מבת שלש שנים לא חשיבא חופה כלל. ודע שלדברי התוספות שכתבנו דס"ל דחופה פחותה מבת שלש שנים חשיבא חופה לא מיבעיא אליבא דרב דס"ל דיש חופה לפסולות דמצי סבר דה"ה דיש חופה לפחותה מבת שלש שנים אלא אף לשמואל דאית ליה דאין חופה לפסולות אפשר דיודה דפחותה מבת שלש אית לה חופה דשאני פסולות דלעולם לית להו ביאה אבל זו דלמחר אית לה ביאה השתא נמי דלית לה ביאה אית לה חופה: וראיתילהרשב"א בחידושיו לקידושין שהביא דברי רש"י בזה הלשון אבל פחות משלש שנים ויום אחד אינה אוכלת בתרומה דאין ביאתה ביאה חופתה אינה חופה. והבין מדבריו דלא חשיבא חופה כלל וכתב ונראה שהזקיקו לפרש כך מדאמרינן ביבמות רב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות אמר שמואל ומודה לי אבא בקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה ואמר רבא עלה אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה דאלמא לכאורה משום דאין לה חופה הוא. והקשה עליו דהן לו יהי דלא חשיבא חופה הא ארוסה מדינא אכלה וכל שנכנסה לחופה כי אין ביאתה ביאה מאי הוי מ"מ לא משום דעולא איכא ולא משום סימפון ולא גרע מקיבל מסר והלך שאוכלת בתרומה אע"פ שלא נכנסה לחופה. והנה לזה אפשר לומר דרש"י אזיל בשיטת התוס' שכתבנו שלא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה. עוד הקשה עליו דמההיא דיבמות אין ראיה דחופה דפחותה מבת שלש שנים לא חשיבא חופה דהתם ה"ק הואיל ואין לה ביאה ליפסל בה אין לה חופה כלומר אין חופתה פוסלתה מלאכול בתרומה וכ"כ רש"י שם. והעלה שנראה כפירוש התוספות דכיון דאין ביאתה ביאה איכא משום דעולא ואיכא משום סימפון ולעולם דחופתה חופה. עוד כתב ואפשר לומר שאף רש"י כך פירש הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה כלומר שאף הוא אינו בודקה בחופה והילכך אין לה דין חופה לאכול בתרומה ע"י אותה חופה ע"כ: ונראהדאף שנודה לדברי הרב ז"ל שדברי רש"י בפ"ק דקידושין אפשר לדחות אותם ולפרשם כמו שפירשם הוא ז"ל מ"מ דברי רש"י דסנהדרין מורים בהדיא דס"ל לרש"י דאין חופתה חופה כלל שהרי בפרק ד' מיתות כתב והויא לה כארוסה ובפרק בן סורר האריך יותר רש"י וכתב ואע"ג דגדולה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אוכלת אלמא לאו בביאה תליא מילתא אלא בחופה מיהו ראויה לביאה בעינן כו'. הרי פשט דברי רש"י מורים דאית ליה דלא חשיבא חופה כלל. והנה אם לא היה מי שסובר דפחותה מבת שלש אין לה חופה כלל זולתי דברי רש"י הללו היינו דוחקים עצמנו בכל האפשר כי היכי דלא לאפושי בפלוגתא והיינו משוים לרש"י עם סברת בעלי התוספות אך כיון דראינו להריטב"א דאית ליה דלית לה חופה כלל ומלבד דמתחלת דבריו מורה דאית ליה הכי ממ"ש ואע"ג דיש חופה דלא חזיא לביאה כו' אין דרך לנטות ימין ושמאל דודאי אית ליה דאין חופתה חופה כלל ומש"ה הוקשה לו דהא חזינן דיש חופה דלא חזיא לביאה. ולסברת התוספות והרשב"א ליכא קושיא מהתם כלל וא"כ כיון דהריטב"א ע"כ אית ליה דאין לה חופה כלל אף אנו נאמר דרש"י נמי אית ליה הכי כפשטן של דברים. הכלל העולה שדין זה דפחותה מבת שלש שנים אם יש לה חופה או לא במחלוקת הוא שנוי דלרש"י והריטב"א לית לה חופה כלל ולהתוספות והרשב"א יש לה חופה: ודעדלפי מה שכתבנו דהתוספות ס"ל דפחותה מבת שלש שנים יש לה חופה דברי התוספות סתרי אהדדי. שהרי בפרק הערל (דף ע"ב) אמרינן דאשת טומטום אוכלת בתרומה ואוקמה אביי כשביציו ניכרות מבחוץ והקשו שם התוס' וז"ל וא"ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו חופה כמו פחותה מבת שלש שנים לעיל בפרק הבא על יבמתו וי"ל דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה ע"כ. ואלמלא סיום דברי התוספות שכתבו כמו פחותה מבת שלש שנים לא הוה קשיא לי מידי דהיה אפשר לומר דלעולא פחותה מבת שלש אית לה חופה ואפ"ה הוקשה להם מטומטום משום דשאני פחותה מבת שלש דלמחר ודאי תהיה בת ביאה ומש"ה אית לה חופה אפי' בפחותה מבת שלש שנים אבל בטומטום דאפשר דלא יקרע לעולם לית ליה חופה ואפ"ה תירצו דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה אך ממ"ש כמו פחותה מבת שלש מוכח דס"ל דפחותה מבת שלש לית לה חופה וכסברת רש"י והריטב"א. וכדי ליישב דברי התוספות הללו עם מ"ש בפרק ד' מיתות (דף נ"ה) כדלעיל צ"ל הצד השני שכתבנו לעיל דלעולם דס"ל דלית לפחותה מבת שלש חופה ואפ"ה הוקשה להם דכיון דליכא למיחש לא לסמפון ולא לשמא ימזגו לה כוס אמאי אינה אוכלת. וכ"ת מה הועלנו ליישב דברי התוספות דפרק ד' מיתות עם דבריהם בפרק הערל דכפי זה אכתי דברי התוספות דפרק ד' מיתות סתרי למ"ש בפ"ב דקידושין דכל ארוסה אפילו דליכא למיחש לשום חששא אינה אוכלת משום דלא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה. לזה אפשר לדחוק ולומר אה"נ דהו"מ למימר בפרק ד' מיתות דחכמים השוו מדותיהם אלא דעדיפא מינה קא משני דקושטא דמילתא הוא דבפחותה מבת שלש שייכי כל החששות: ודעדמ"ש התוספות בפרק הערל שהביאו ראיה לדבריהם מפרק הבא על יבמתו היינו מההיא דאמרינן שם אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה כו' דס"ל כפשטן של דברים דכל שאין לה ביאה אין לה חופה ודלא כהרשב"א בחידושיו שכתבנו דבריו לעיל דס"ל דהיינו לפוסלה מתרומה דכל שאינה בת ביאה אין חופתה פוסלתה. והנראה אצלי בדברי התוספות הללו דפרק הערל דאית להו דטומטום ליכא למיחש לשום חששא משום דמיבדק בדיק לה ואינה חוזרת ואפ"ה הוקשה להם דכיון דלית ליה חופה אמאי אוכלת דאזלי לשיטתם רפ"ב דקידושין דחכמים השוו מדותיהם ולא חילקו בין ארוסה לארוסה. ולומר דהתוספות ס"ל החששות דסמפון ודמזיגת הכוס שהם תלויות באי חשיב חופה או לא דאי חשיב חופה מיבדק בדיק לה ואינה חוזרת ואי לא חשיב חופה לא בדיק לה וחוזרת אין דרך זה מתיישב בעיני: ודעדכפי מ"ש דמדברי התוספות בפרק הערל מוכחא דס"ל דפחותה מבת שלש לית לה חופה מ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ק דקידושין כתבנו דבריו לעיל שכתב ונראה כפירוש התוספות דכיון דאין ביאתה ביאה איכא משום דעולא ואיכא משום סמפון לאו לגמרי ס"ל כסברת התוספות דהא אליבא דהתוספות לית לקטנה פחותה מבת שלש שנים חופה ואליבא דהרשב"א אית לה אלא בזה הושוו דס"ל דאין ביאתה ביאה איכא למיחש לדעולא ולסמפון וכדכתיבנא: ודעדבפרק אע"פ דנ"ו אמרינן בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא א"ד ל"ש תיקו ע"כ. והנה בהאי נחלקו הראשונים דיש מי שסובר דבעיא זו היא לכל דבר שאין חופת נדה קונה לשום דבר לא ליורשה ולא ליטמא לה וזה דעת רבינו בפ"י מהלכות אלו דין ב' וכן היא סברת קצת גאונים ז"ל וכמ"ש ה"ה שם. ויש חולקים בזה הלא המה מקצת גאונים שכתב ה"ה שם והרא"ש והר"ן דס"ל דבעלמא חופת נדה הויא חופה ליורשה וליטמא לה והכא לענין תוספת הוא דקא מיבעיא לן משום דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ועלה בדעתי לומר דמחלוקת זה דחופת נדה אי הויא חופה או לא תלוי במחלוקת שכתבנו אי קטנה פחותה מבת שלש אית לה חופה או לא. דמ"ד דחופת נדה הויא חופה ס"ל דפחותה מבת שלש אית לה חופה. ומאן דאית ליה דחופת נדה לא הויא חופה אית ליה ג"כ דפחותה מבת שלש לית לה חופה. וכן מ"ד דפחותה מבת שלש שנים אית לה חופה אית ליה נמי דחופת נדה הויא חופה ומאן דאית ליה דפחותה מבת שלש לית לה חופה אית ליה נמי דחופת נדה לא הויא חופה: שובנתיישבתי בדבר וראיתי דלאו כל אנפין שוין דמ"ד דחופת נדה הויא חופה מצי סבר נמי דפחותה מבת שלש שנים לא הויא חופה וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א. דשאני פחותה מבת שלש דמחמת עצמה אין ביאתה ביאה אבל נדה דבר אחר גרם לה שאין לה ביאה. ולפי זה גם מ"ד דפחותה מבת שלש שנים אין לה חופה מצי סבר נמי דנדה אית לה חופה או כהרא"ש דפשיטא ליה לתלמודא דידן דנדה אית לה חופה ומה שנסתפקו הוא לענין תוספת או דס"ל כרבינו ז"ל וצדדי הבעיא היא אי מדמינן נדה לפחותה מבת שלש או לא וכמו שחילק הריטב"א ומאן דאית ליה דפחותה מבת שלש אית לה חופה ע"כ אית ליה דנדה אית לה חופה וק"ו הדברים מפחותה מבת שלש וע"כ ס"ל כסברת הרא"ש דהבעיא לא היתה אלא לענין תוספת. וכן מ"ד דהבעיא היא לענין קנין אי חופת נדה קונה או לא ע"כ אית ליה דפחותה מבת שלש אית לה חופה ונסתפקו בגמרא בחילוקו של הריטב"א: הכללהעולה ממה שכתבנו דהתוספות ורש"י והריטב"א אית להו דפחותה מבת שלש שנים לית לה חופה וכן הוא דעת רבינו וקצת גאונים דסברי דבעיית הגמרא היא לעניין קנין אי חופת נדה קונה או לא דע"כ אית להו דפחותה מבת שלש אין לה חופה ונסתפקו בגמרא בחילוקו של הריטב"א. ולא מצאתי מי שיחלוק בפירוש בדין זה כי אם הרשב"א ז"ל דס"ל דקטנה פחותה מבת שלש אית לה חופה ולדידיה ע"כ לומר דאית ליה כהרא"ש ודעמיה דהבעיא לא היתה אלא לענין תוספת. והרא"ש וסייעתו לא נתבאר בסברתם מה דעתם בפחותה מבת שלש ואפשר דס"ל דלית חופה לפחותה מבת שלש:

היתה הבת ספק בוגרת בין שקידשה אביה שלא לדעתה כו'. בפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו רב אמר הרי היא בוגרת לפניך ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם והעמידוה בגמרא ביומא דמשלם שית. וראיתי למהרימ"ט חאה"ע סימן ח' שעמד על ההיא דגמגם מהראנ"ח שלא לומר בגט הניתן על תנאי אם לא אבוא בתוך זמן פלוני יהא גט שהיה חושש דילמא בתוך באמצע קאמר ועל זה הביא מהרימ"ט כמה בקיאיות אתיא תוך תוך. ובסוף דבריו כתב וכן תוך זמן כלפני זמן ומיהו ביומא דמישלם בהו שיתא ספיקא הוי כו' יע"ש. ולא ידעתי מה ענין זה לכאן דהתם בסימני בגרות הוא ולית כאן ספיקא דלכ"ע כל אותו היום ראוי להביא סימנים אלא דפליגי במילתא אחריתא ודברי הרב צל"ע: וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה כו'. כתוב בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סימן ג' אשר שאלת אם יכול האב לעשות שליח לקדש בתו בשליחות וכתבת שהרשב"א לא הורה הדבר להתיר פליאה נשגבה היא ולא יכולתי למצוא טעם וראיה לדבריו כו' יע"ש. ודבריו קצת סתומים וקצת תמוהים ומאי דמשמע מריהטא דלישניה הוא שהבעל עושה שליח הולכה לאב להוליך קידושיו לבתו בוגרת. ואם זאת היתה השאלה מה זה שכתב דאפשר דטעם הרשב"א הוא אטו בתו קטנה וזה אי אפשר להלום דקטנה מתקדשת בקבלתו ובוגרת מוליך קידושיה בידה בתורת שליחות הבעל ולא שייך גזירה כלל. ואם הכוונה היא שנעשה האב שליח קבלה ברשות הבת לקבל קידושיה הלכך מביא הרא"ש סייעתא מבעל העיטור דאיירי בכה"ג קשה טובא דגמרא ערוכה היא בפרק האיש מקדש דהבוגרת ממנה אביה שליח ואמאי איצטריך לדייק מבעל העיטור. וראיתי לה"ה בפ"ט מהלכות אלו שכתב שיש מדקדקים שאדם יכול לקדש קרובתו לאחר ולהיות שליח להוליך לה קידושין ומסיק ונתבאר בפרק זה שהבוגרת ממנה אביה שליח. הרי דגבי שליח הולכה הוצרך לראיה וגבי שליח קבלה פשיטא ליה דבהדיא מוכח כן בגמרא ועיין בתשובת מהר"ם די בוטין סימן נ"ט שכתב בזה דברים דחוקים עד מאד. וראיתי בתשובת הרדב"ז כ"י דטעם הרשב"א הוא שמא מחמת כיסופא דאביה שכבר נתרצה בזיווגה לזה מקבלת הקידושין שלא מרצונה ודוקא לכתחילה קפיד הרשב"א אלו דבריו ז"ל. (* א"ה עיין בפרק האיש מקדש [דף מ"ה] דפריך ודילמא שליח שוייה לא חציף איניש לשווייה לאבוה שליח ודילמא ארצויי ארצי קמיה ופירש הרא"ש בשם הרמב"ן דקאי לאב וכ"כ הטור סימן ל"ה בשם הרמ"ה המעיין בתשובת מרן [דף י"ב] ע"ג מהרימ"ט סימן מ"ג ועיין ברבינו ירוחם נכ"ב ח"ה שהביא גם הוא דברי בעל העיטור ועיין בטור ס"ס ל"ו ובמ"ש הב"ח והח"מ שם ובתשובת מהר"י הלוי סימן א'): וכן האב עושה שליח לקבל קדושי בתו כו'. הריב"ש סימן קצ"ג נשאל על מי שהעיד ששמע מן האב שאמר יש רשות ביד גרושתי להשיא בנותיה כו'. והשיב דעדות זה אין בו תועלת דאפילו הודאה מן המשלח ליכא שאין כאן הודאה אלא כמספר דברים כיון דלא אמר אתם עדי כו' יע"ש. ולא ידעתי למאי איצטריך אתם עדי דדוקא גבי ממון איצטריך משום טענת משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמו אבל כל היכא דלא שייכי טענות אלו אצ"ל אתם עדי ובסימן שצ"ג כתב הרב דאפילו דמודה בפני עד אחד אצ"ל אתם עדי כל כמה דלא שייכי טענות אלו ודוק ועיין בסימן תע"ו ותע"ח ותצ"ג וצ"ע. (* א"ה עיין בפירש"י פ"ב דקידושין [דף מ"ג] ד"ה הכי נמי שכתב כדברי הרב המחבר דדוקא גבי ממון דשייך טענת השטאה צ"ל אתם עדי. ועיין במ"ש ה"ה לעיל [בד"ה הקודם] בשם הרשב"א ובמה שרמזתי שם):

לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדים כמו שליח הגט. כתב מרן בכ"מ וז"ל כתב הרמ"ך כמו שליח הגט והוא עצמו כתב בהלכות גירושין פ"ט שאם עשה שליח צריך עדים ונראין דבריו סותרין זה את זה ע"כ. ובדקתי בפ"ט מהלכות גירושין ולא מצאתי סתירה לרבינו מדידיה אדידיה כמ"ש הרמ"ך. גם בפ"ח ופ"י לא מצאתי: (א"ה כוונת הרמ"ך להקשות ממ"ש רבינו שם פ"ט ה' ל"ב שאם אין עדים חתומים בגט צריך עדים לעשיית השליח ועיין במגיד שם דכתב דאפילו יודה הבעל לא מהני וא"כ מ"ש הכא דהא אין עדים חתומים בשטר קידושין או בקידושי כסף וזה ברור ועי' לח"מ):

וכן המקדש בלא שידוכין וכו'. בפ"ק דקידושין גרסינן רב מנגיד על דמקדש בשוקא ועל דמקדש בביאה ועל דמקדש בלא שידוכין ועל דמבטל גיטא ועל דמסר מודעא אגיטא ועל דמצער שליחא דרבנן ועל דחלה עילויה שמתא תלתין יומין ועל חתנא דדייר בי חמוה נהרדעי אמרי בכלהו לא מנגיד רב אלא על דמקדש בביאה וכתב מרן הב"י בטיו"ד סימן של"ד וז"ל גרסינן בפ"ק דקידושין דרב מנגיד למאן דחיילא עליה שמתא דרבנן שלשים יום ונהרדעי אמרי דלא מנגיד בה רב וכתב רבינו ירוחם דמלקין אותו שרוב הפוסקים ז"ל הסכימו דלית הלכתא כנהרדעי אבל הרמב"ם לא כתבו משמע דס"ל דכיון דספיקא הוי אי מנגיד רב אי לא אזלינן לקולא ואחריו נמשך רבינו עכ"ל. ודברי תימה הם בעיני דאם איתא דרבינו ס"ל דכיון דספיקא הוא אי מנגיד רב אי לאו אזלינן לקולא ולא נגדינן למאן דחיילא עליה שמתא דרבנן שלשים יום באחריני נמי היה לו לפסוק כן דאילו רבינו ז"ל פסק בהפך שהרי הכא בפירקין כתב דהמקדש בלא שידוכין ומקדש בשוק מכין אותו מכת מרדות. ובפ"ו מהלכות גירושין פסק דמבטל גיטא ומוסר מודעא מכין אותו מכת מרדות ובפרק כ"ה מהלכות סנהדרין פסק דהמצער שליחא דרבנן מכין אותו מכת מרדות. ואע"ג דבפכ"א מהלכות איסורי ביאה גבי חתן הדר בבית חמיו לא כתב שמכין אותו כבר כתב שם ה"ה דטעמו לפי שלא הזכירוהו בפרק המוכר פירות יע"ש. דמשמע דאי לאו האי טעמא היה לו לפסוק כמו שפסק באחריני. גם מ"ש מרן דהטור גם כן ס"ל דכיון דספיקא הוא אי מנגיד רב אי לאו אזלינן לקולא יקשה עליו ג"כ שהרי הטח"מ סימן ח' פסק דהמצער שליחא דרבנן דמכין אותו. הן אמת שדברי הטור מוקשים הם מצד עצמם שהרי בטאה"ע סימן כ"ו גבי המקדש בלי שידוכין והמקדש בשוקא הביא מחלוקת רבינו והרא"ש דרבינו פסק כרב והרא"ש פסק כנהרדעי. ובטח"מ גבי מצער שליחא דרבנן כתב בסתם דמכין אותו מכת מרדות ולא הביא שום מחלוקת. וכן בטאה"ע סימן קמ"א כתב בשם רבינו השולח גט ומבטלו או המוסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות ולא כתב דהרא"ש חולק בזה. שוב ראיתי למרן בטאה"ע סימן קל"ד גבי המוסר מודעא על הגט דפסק הטור דמשמתינן ליה שתמה עליו מרן ז"ל דאיך פסק נגד אביו הרא"ש דפסק כנהרדעי. סוף דבר פסקי הטור ודברי מר"ן ביו"ד סימן של"ד צל"ע. ועל מ"ש הטאה"ע סימן כ"ו אבל א"א הרא"ש כתב דאין הלכה כרב הביא מרן לשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דקידושין וכתב וז"ל ומשמע לרבינו ז"ל דמכיון שכתב ועל נהרדעי סמכי האידנא דהכי ס"ל דהלכתא כנהרדעי. ואינו מוכרח בדבריו דהא אפשר דסמכו וליה לא ס"ל שהרי כתב דרב יוסף ורב יהודה לית להו דנהרדעי ע"כ. ועיין בהרא"ש פרק רבן גמליאל ועיין מ"ש מרן ז"ל סימן קל"ד במה שתמה על הטור שכתב דאם מסר מודעא על הגט דמשמתינן ליה וצ"ע. (* א"ה עיין בספר זבח השלמים סימן קנ"א ובספר שי למורא סימן נ"ט):

ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין כו'. הריב"ש בתשובה סימן פ"ב כתב דאע"פ שקידש מקודם יכול לברך ברכת אירוסין לאחר זמן ומביא ראיה מברכת המזון דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך שמברך כל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו ושיעור עיכול מפרש בגמרא שהוא כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה בנדון זה נמי כל זמן ששם ארוסה עליה מברכין ע"כ. וראיה זו איני מכיר דשאני ב"ה שהיא אחר האכילה ומברך על מה שנהנה וכל זמן שלא נתעכל עדיין הוא נהנה אבל כאן מן הדין הוא שיברך קודם ככל הברכות דצריך עובר לעשייתן ופשיטא שאם קידש ולא בירך שלא יברך עוד הגע עצמך ברכה ראשונה דברכת הנהנין אם לא בירך ואכל הנאמר שכל זמן שלא נתעכל שיברך זו לא אמרה אדם מעולם וצ"ע. (* א"ה עיין מ"ש הרשב"א בחידושיו ס"פ שלשה שאכלו בשם הראב"ד. ומ"מ תמיהת הרב המחבר קיימת שהרי כל הפוסקים הסכימו כמסקנא דגמרא דאינו חוזר ומברך כמ"ש בטא"ח סימן קס"ח. ועוד דהראב"ד גופיה חזר בו מההיא כמ"ש מר"ן הב"י א"ח סימן קע"ב יע"ש ועיין פר"ח וש"ך יו"ד סימן י"ט):