מצוה ביד גואל הדם וכו'. רש"י בפרק נגמר הדין פירש דברוצח שוגג מיירי קרא. והוא תימה דקראי מוכחי דברוצח במזיד איירי וכ"כ הרמב"ן במנין המצות שלו סימן י"ג ודחה סברת רש"י. וראיתי להרמב"ן שרצה לייחס לרבינו סברת רש"י ז"ל והוא תימה שהרי דברי רבינו הללו ברור מללו דס"ל דברוצח במזיד איירי קרא (א"ה עיין לקמן בפרקין דין ט"ו ועיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס"א:):

רוצח שהרג בזדון כו'. מ"ש מרן ז"ל בכ"מ ועוד תניא בספרי כו' ברייתא זו היא דלא כהלכתא והיא סברת ר"א הובאה בפ' הגולין ודוק:

וה"ה לשאר כל העריות כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק כ"ד מהל' שבת הלכה ז'):

כל היכול להציל באבר מאיבריו כו'. (א"ה עיין מ"ש לעיל פ"ח מהל' חובל ומזיק הלכה י' משמו של הרב המחבר ז"ל): אבל אין ב"ד ממיתין אותו. כתב הטור סי' תכ"ה ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו. ומרן ז"ל בס' ב"ה כתב דפירכא מעיקרא ליתא דלית ביה התראה ושיקבל עליו מאחר שאינו מתכוין אלא להציל ע"כ ודבריו צריכין תלמוד:

הרואה רודף אחר חבירו להורגו כו' ויכול להציל ולא הציל ה"ז ביטל מצות עשה כו'. נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו. ומסתברא דאינו נהרג עליו וסמך לדברי זמרי דאמרינן [סנהדרין פ"ב.] נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה. וכן נסתפקתי ברודף אחר חבירו להורגו וכן רודף אחר הערוה שניתן להצילו בנפשו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו. ונראה דבאלו נהרג עליו דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג אבל רודף אחר חבירו או אחר הערוה דאיכא מצוה להצילו וכמ"ש רבינו אם הרג רודף למציל נהרג עליו. וכן יש לדקדק מדברי רי"ו ז"ל במישרים נל"א ח"ב שכתב ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג כי רודף היה הקנאי כי אינו מצוה להרגו אלא רשות בעלמא ע"כ. הרי שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להורגו ודוק. ורוצח בשגגה דינו כדין בועל ארמית שהרי רשות היא ביד גואל הדם ולא מצוה ודוק: