Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
טומאת ע"ז מד"ס כו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ח) אמרינן א"ר ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה מהו שתעשה יד לחבירתה תיקו ורש"י ז"ל פירש בלשון שני דלענין טומאת ע"ז קא מיבעיא ליה וכן נראה שהיא דעת הראב"ד בפ"ח מה' ע"ז דין ג' אך רבינו מפרש לה לענין איסור ע"ז ועיין בדברי התוס' ודוק:
קצץ אבר ממנה כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן בסמוך דין ד'):
נתפרקה ע"ז אעפ"י שההדיוט יכול להחזירה והרי כל איבריה קיימין אינה מטמאה ע"כ. וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא ע"כ ואני תמיה דא"כ לא הו"ל לרבינו למימר אינה מטמאה אלא ה"ז ספק אם מטמאה וכי תימא משום דטומאת ע"ז היא מדרבנן פסק לקולא הא ליתא שהרי בדין ז' כתב כל דבר שמקריבין לה כו' ואע"פ שאין תקרובת ע"ז של אוכלין בטלים לעולם להתירה בהנאה אם בטלה הרי זו ספק לטומאה ע"כ ודין זה הוא בעיא דלא איפשיטא בפרק ר' ישמעאל ובפי"ב מהלכו' כלים דין ג' כתב כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מד"ס כגון שנטמא בע"ז וכיוצא בה ונשבר והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר ה"ז ספק אם חזר לטומאתו הישנה או לא חזר ע"כ ודין זה ג"כ בעיא דלא איפשיטא בפרק ר' ישמעאל עלה נ"ג ואע"ג דאיכא תרתי דרבנן דעיקרא דדינא חזרת כלי מתכות לטומאתם הישנה אפילו בטומאה דאורייתא גזירה דרבנן היא כמבואר ואע"פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב הרי זה ספק. ומלבד כל זה אני תמיה על מרן דבעיא זו דרב חמא בר גוריא הוא דוקא אליבא דר"ע וס"ל כרבה אבל לרבנן וכן לר' אליעזר אין מקום לבעיא זו כלל וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן פשיטא דבעיא זו ליתא וא"כ איך כתב מרן בעיא דלא איפשיטא. ודברי רבינו ג"כ צריכים אצלי תלמוד דלפי הנראה מהסוגיא היקש זה דע"ז לדוה דאיצטריך לומר דע"ז אינה לאיברים הוא דוקא בע"ז של חוליות וכן פי' רש"י שם אבל היכא דנשתברה לא איצטריך היקשא אלא פשיטא לן דאינה מטמאה דאי אמרת דלנשתברה נמי איצטריך היקשא למה נדחקו בגמרא לומר דרב חמא אליבא דר"ע בעי אימא דלרבנן היא דאף דנשתברה אינה מטמאה משום דאינה לאיברים מ"מ בע"ז של חוליות מיבעיא ליה לרב חמא וכן כתבו התוספות הכרח זה ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב בדין ג' קצץ אבר ממנה כו' אינה מטמאה ויליף לה מהיקשא דדוה ולפי מה שכתבתי בקצץ לא איצטריך היקשא סוף דבר דברי רבינו ומרן צריכין אצלי תלמוד. ועלה בדעתי לומר דדוקא בעיא דרב חמא שלא נסתפק אלא כשהדיוט אין יכול להחזירה הוא דאמרינן דבעיא זו ליתא כי אם אליבא דר"ע דכיון דפשיטא לן דבהדיוט יכול להחזירה דמטמא ע"כ כי אתא היקשא הוא להיכא דהדיוט אין יכול להחזירה אבל לאיכא דבעי להך גיסא משכחת לה בעיא זו אליבא דרבנן דנהי דמהיקשא למדנו דע"ז של חוליות אינה מטמאה מ"מ אפשר דהיינו דוקא היכא דהדיוט אין יכול להחזירה הוא משום דכי מתברא דמי אבל ביכול להחזירה אפשר דמטמאה משום דכי מחברא דמי או דילמא לא שנא והכל למדנו מן ההיקש דאינה מטמאה ורבינו פסק כאיכא דאמרי דהא לרב חמא פשיטא ליה דבהדיוט יכול להחזירה דמטמא ומש"ה כתב מרן בעיא דלא איפשיטא דבעיא זו היא אליבא דחכמים ובזה נתיישבו דברי מרן וכן מ"ש רבינו דקצץ אינה מטמאה מהיקשא דדוה אפשר לדחוק וליישב דברי רבינו אך הקושיא האחרת דאמאי לא כתב רבינו ה"ז ספק אם מטמאה לא יכולתי ליישבה. וסבור אני לומר דרבינו פליג עליה דרש"י בפירושא דבעיא דרב חמא דרש"י פירש דבעי אליבא דר"ע דאקשיה לנדה למשא מי אמרינן להא נמי איתקש או דילמא לחומרא מקשינן כו' ולא יכולתי ליישב כפי פירוש זה צדדי הבעיא ואריכות דברי רב חמא ובקיצור הול"ל אי ר"ע אית ליה נמי היקשא דאיברים או לא ומאי האי דקאמר כמאן דמתברא דמי או דילמא הא לא מחסרא וכי טעמא לקרא קא יהיב וע"ק דמשמע דהיכא דהדיוט יכול להחזירה אף אם נאמר דר"ע אית ליה היקשא מטמאה ולא ימנע אם רבנן דאית להו היקשא בפירוש מודו בהדיוט יכול להחזירה א"כ למאי איצטריך לומר חלוקה זו אליבא דר"ע ואי פשיטא ליה דלרבנן מהני היקשא אף להדיוט יכול להחזירה מי הגיד לו לרב חמא שר"ע יחלוק על זה כפי הצד דר"ע אית ליה נמי היקשא לקולא. אשר ע"כ נראה לי דרבינו ס"ל דרב חמא ס"ל דלרבי עקיבא לית ליה היקשא לקולא ומש"ה פשיטא ליה היכא דהדיוט יכול להחזירה דמטמאה כיון דלית לן היקשא ואין לדמותה לנשתברה דאליבא דר"ע אינה מטמאה משום דכמאן דמתברא דמי אך היכא דאין הדיוט יכול להחזירה נסתפק דילמא לא צריך היקשא משום דכי מתברא דמי ואף ר"ע יודה בזה או דילמא הא לא מחסרא ולפי זה לא דמי לנשתברה וצריך היקשא ור"ע דלית ליה היקשא יחלוק בזה אבל אליבא דרבנן פשיטא ליה דהכל ממעט מן ההיקש ובזה הוא דפליגי האיכא דבעי עם רב חמא דלאיכא דבעי יש ספק אליבא דרבנן אי ממעטינן מן ההיקש אף היכא דהדיוט יכול להחזירה ואליבא דרב חמא פשיטא ליה דהכל נתמעט מההיקש ובהכרח הוא לומר זה מדקבעי בעייתו אליבא דר"ע ולא אליבא דרבנן אלמא דס"ל דלרבנן ליכא ספיקא ופסק רבינו כרב חמא ומש"ה כתב דאינה מטמאה בשום צד ואין מי שיעמוד נגד דרך זה אלא דברי מרן ז"ל שכתב בעיא דלא איפשיטא וצ"ע:
המכניס ראשו ורובו כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פי"ו מהלכות טומאת צרעת דין ג'):
יין שנתנסך כו'. מ"ש מרן ומטמא טומאת משקין ברביעית רבינו לא ביאר שיעור זה:
אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ולא אדם כו'. לא ידעתי למה נקט אדם וכלי חרס שהרי אפילו האב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בהם אינו מטמא אדם וכלי חרס לפי שאלו אינם מקבלים טומאה לעולם מן האב עצמו וכן מבואר בפ"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב ובפ"א מהלכות אלו:
וכל אב טומאה כו'. לדעת הר"ש אינו כולל זה הכלל דהא איכא בועל נדה דמטמא במגע ובמשא ואין אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים וכמ"ש לעיל פ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב יע"ש:
אם נגעו באוכלין כו'. דברי מרן בזה הם תמוהים שהרי בפירוש פסק רבינו לעיל ספ"ה מהלכות פרה אדומה דפרים ושעירים הנשרפין אינם מטמאים אוכלין ומ"ש מרן כאן לא קאי כי אם לשורף ומה שתמה מרן על דין זה כבר נתן טעם לדבריו ז"ל בפירוש המשנה פ"ה דזבים משנה י' ועיין בתיו"ט שהאריך בדין זה וברכת הזבח (דף ע"א) ובתשובת מהר"ר צבי סי' ק"ז יע"ש: