כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו וכו'. כתב הטור סימן צ"ב בשם הרא"ש ז"ל על ראובן שנתחייב שבועה לשמעון ורוצה שמעון שיחרימו בב"ה על כל מי שיודע אם ראובן עבר על השבועה כדי לפוסלו והשיב חלילה וחס לא תהא כזאת בישראל לבייש בן ברית כו'. והר"ב פ"מ ח"ב סימן ס"א מייתי תשובת הרשב"א שנראה שחולק בזה יע"ש באורך. ומרן ז"ל בספר ב"ה כתב וז"ל ויש ליישב דהרא"ש איירי כשאין זה יודע שעבר הלה על השבועה אלא שהוא רוצה להחרים אולי ימצא מי שיודע שעבר על השבועה והרשב"א מיירי ביודע ודאי שהוא חשוד ושיש עדים יודעים ואינם רוצים להעיד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. והנה מתחלת דבריו נראה דס"ל כסברת הרב פ"מ אך מסוף דבריו נראה דס"ל כמהראנ"ח דהדבר תלוי ביודע שיש עדים בדבר וכן נראה מדברי מרן בשלחנו. וא"כ מוכרחים אנו לומר שתחלת דברי מרן שבספר ב"ה שכתב בשאין זה יודע שעבר הלה על שבועתו לאו דוקא אלא הדבר תלוי באם יודע שיש עדים בדבר או לא וכמו שסיים מרן. ונראה שיש לדקדק כן מדברי הרא"ש דאי הרא"ש ז"ל מיירי בשאינו יודע דעבר על השבועה למה לא בקש שיחרימו על כל מי שיודע שראובן פסול לשבועה אלא ודאי דשמעון ידע דמקודם ראובן עבר על השבועה ודוק:

אין אדם נעשה חשוד כו'. מ"ש ה"ה וכתב רבינו מאיר וה"מ בנתבע אבל תובע הנשבע ונוטל וכו'. כיון שכיר ונגזל דאילו פוגם שטרו וכיוצא בו הרי דעת הרמ"ה דנוטל המלוה בלא שבועה כמ"ש ה"ה למטה משמו ואין זה רוצה להזיק עצמו אדרבה רוצה להשביע את עצמו ליטול בלא שבועה. מיהו מ"ש ה"ה ופשוט הוא אינו מכוון דהא רעה היא לגבי הלוה דפעמים שאין הלוה רוצה להשבע כדי לפטור עצמו ואילו היה בעל דינו כשאר אינשי דעלמא שאינן חשודים היה הלוה אומר לו או תשבע ותטול ואם לא רצה לישבע ילך לו ואין כאן הפוך אבל עכשיו שאומר חשוד אני הנתבע נשבע היסת ונפטר. ואם דעת הרמ"ה כדעת רבינו שכתב בשם רבותיו בפ"א שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו זוקק את הנתבע לשבועה א"כ אין זה פשוט שהרי אין זה מבואר בגמרא והדבר צריך הכרע ושיקול הדעת ודו"ק:

תקנת חכמים היא שכל כו'. כתב מרן סי' צ"ב מ"ה בשם הרשב"א וז"ל כל שהתובע טוען ברי שהוא חשוד אם לא מצא עדים יש לדקדק אם הפסיד תביעתו לפי שי"ל לפי דבריו א"א למסור לו שבועה וגם התובע אינו נוטל בשבועה כיון שאין עדים שזה חשוד ואני רואה מחכמי ישראל שיראה מדבריהם שאין נמנעין מלהשביעו מפני שחשדו בעל דינו על שבועתו ונראה שדעתם לומר שאין פוסלים אותו לחצאין שיהא פסול לגבי זה וכשר לגבי עלמא כו'. ועיין במ"ש התוס' בפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ד) ד"ה איכא בינייהו אורועי סהדי ובמ"ש הרא"ש שם ועיין בתשובות להרמב"ן ז"ל סי' מ"ט הביאה מרן סי' ע"ה ובתשובות הרשב"א ח"ב סי' רל"א ובמהריק"ו סימן ל"ג (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר בפ"א מה' שחיטה הלכה כ"ו): ומתוך ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כו'. כתב מהר"י אדרבי סימן פ"ו וז"ל ואע"ג דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא וכמ"ש הרשב"א בתשובה כו'. ולי נראה דהדברים פשוטים דע"כ לא חילק הרשב"א ז"ל בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אלא בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל וכ"כ הרשב"א בתשו' וז"ל ועוד דכיון שהודה שקבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ע"כ, הרי שכתב בהדיא דפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל וכ"כ בתשובה להרמב"ן סי' פ"ה הביאה מרן סימן ע"ב עכ"ד וכן הסכים מהר"י אדרבי באותה התשובה יע"ש:

וכן פוגם שטרו כו'. נראה ליישב דברי רבינו במ"ש ואמר ישבע לי וכו' שדקדק מהריק"א דקאי גבי אפיק שטרא וחבריה אמר פריע הוא דאי לא טען אשתבע לי לא טענינן ליה וזה דוחק שהרי רבינו לא הזכיר דין זה אלא דרך כלל כתב וכיוצא בזה ואפשר דכוון רבינו לעד אחד שמעיד שפרע אבל נראה לומר כיון שמצינו להראב"ד והרמ"ה ז"ל דסברי שנוטל המלוה בלא שבועה ומצינו בגמ' דקאמר גבי מפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה ובעי תלמודא ומהו בין זה לפוגם שטרו ומסיק התם גבי פוגם אי לא טעין נמי אנן טענינן ליה הכא אי לא טעין לא טענינן ליה ואמרינן ליה זיל שלים והנה רבינו גבי חשוד הטיל פשרה דאנן לא טענינן ליה זיל אשתבע ליה כיון דידעינן דלא מצי לאשתבועי וחזר דינו למפיק שטרא דאי לא טען אמרינן ליה זיל שלים וכי טעין גבי חשוד ישבע לי הוא דוקא הפסיד ודו"ק: