וכן חופר בשדה חבירו וכו'. מ"ש ה"ה ז"ל שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות כו', אם עפר קרקעו הוא בעינא ועדיין קיים אפשר שביד התובע להכריח לנתבע למלאות החפירות ולא אמרינן שישלם דמי נזקו אלא לומר דאינו חייב לקנות עפר אחר למלאות החפירה א"נ אפשר לפרש דחפר בה שיחין ומערות לצרכו והתנה עמו למלאותה והלה כופר במקצת ודו"ק. ומ"ש עוד ה"ה ואין זו ראיה דכי אמרי' דאדם הוקש לקרקעות כו' זה אינו דאף שאר אינשי נמי הוקשו לקרקע וכ"כ רבינו בפי"ג מה' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה וטעמא שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה. אבל אין דברי ה"ה מיושבים שכתב ה"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם כו' וההיא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ודאי כך היא כוונתו ודו"ק. כתב מרן הב"י סי' צ"ה שדעת הרשב"א כהראב"ד ועיין בב"ח סי' שמ"ב שכתב שאף דברי הראב"ד לא ישרו בעיניו וצ"ע:

שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור כו'. (א"ה עיין לעיל פ"א מה' מכירה הלכה י"ז):

שטר מסרתי לך כו'. מ"ש ה"ה דמה שפטור אף משבועת היסת הוא מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי, הרשב"א בתשובות סי' תתק"פ כתב בפשיטות כסברת הראב"ד דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו והוסיף מדיליה אף שבועה שלא שלח יד ואח"כ נאבד יע"ש. ומה שהליץ ה"ה בעד רבינו שלא מצינו שבועה זו אלא לבא לשלם אינו מספיק וק"ו הדברים אם למי שרוצה לשלם חייב שבועה שמא חמד הפקדון כ"ש למי שפוטר עצמו שלא לפרוע וצ"ע. ושמא משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל לגזול לגמרי לא חשידי. ומ"ש בכ"מ א"נ כיון דאמר להד"מ אין לך פושע גדול מזה כו' דברי מהריק"א אינם מובנים דאין בזה בנותן טעם. ולעיקר קושיתו נראה דלא קשיא דאם באנו לחוש לזה מה לו להכחיש השטר יאמר האמת שאבדו ופטור לגמרי אף משבועת היסת דהא מן התורה פטור משבועה בשטרות ומדרבנן נמי משום שאינו טוענו בודאי כמ"ש ה"ה ז"ל ומה לו להפוך השבועה ודו"ק. ועדיין לא יצאנו מידי שאלה לפי הטעם שתלה ה"ה דשבועת היסת ליכא מפני שאין התובע טוענו ברי למה הוצרך רבינו לתלות הטעם שאפילו פשע בו פטור כמ"ש בהלכות חובל הא שבועת התורה ליכא שהרי התורה פטרו לגמרי משבועה ורבנן נמי היסת לא תקנו בטענת שמא וצ"ע:

טען זה בודאי כו'. כתב הטור סי' ס' גבי ראובן שהלוה מעותיו ללוי ובשעת ההלואה אמר שיחייב עצמו בקנין על שם שמעון וז"ל ואפילו היה עניינו בסתם ושמעון מערער ואומר אע"פ שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצויתי ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי אין ממש בדבריו הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון הרי גלה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה כו'. ועיין בספר לחם רב סי' קע"ד שהוקשה לו דברי הטור הללו והניחם בצ"ע. ולדידי לא קשיא כלל ולא מידי דאם היה לשון הודאה הו"א דלמא לשעבר זיכה לו מעות אלו ע"י אחר וכמ"ש הראשונים ז"ל דכל שהוא דרך הודאה תלינן דכדין נעשה הדבר וה"נ אם היה דרך הודאה היה זוכה שמעון בטענתו דאפשר דראובן זיכה לו המעות מקודם וזה פשוט בעיני ודו"ק:

שאין משביעין את הקטן כלל כו'. (א"ה עיין לעיל פי"א משכירות הלכה ו'):

קטן שטענו הגדול כו'. ז"ל מהריק"ו שרש פ"א ופשיטא שלא תפסיד כתובתה מפני הודאת פיה דאין הודאת קטן כלום ולא קרינן בה הודאת בעל דין כדפריך תלמודא בכל דוכתא קטן מידי מששא אית ביה ואפילו לענין קבלת עדות לא חשיב בפניו כבפני בעל דין כדמוכח ר"פ הגוזל בתרא כ"ש שאין להחשיב הודאתו כהודאת בעל דין אלא דוקא היכא דאית ליה הנאה לקטן בהחשב הודאתו הודאה וכ"כ רבינו משה בפרק ה' מהל' טוען כו' ודבריו תמוהים דהא דרבינו אפילו שהיה מתברר הדבר ע"פ עדים שהזיק או שחבל הקטן היה פטור וכדתנן חש"ו פגיעתן רעה ולא נקט דינו במודה אלא ללמד דבדבר שיש לו הנאה חייב משום הודאתו אבל בדבר שאם היה מתברר על פי עדים היה חייב הקטן שלא יועיל הודאת הקטן זה לא למדנו מדברי רבינו אלו וצ"ע: