Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property Chapter 18
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המוצא שטר חוב כו'. משנה בפ"ק דמציעא. והמתבאר בסוגיא דאליבא דשמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר אפילו אין הלוה בפנינו משום דלשמא כתב ללוות ולא לוה ליכא למיחש דהא שטר הקנאה הוא ולפרעון לא חיישינן ואי סבר לה כרב אסי האי דנקט שטר הקנאה הוי דוקא ואפילו אם הלוה בפנינו משום דאי לא הוי שטר הקנאה אפי' אם הלוה אומר תנו לא יחזיר משום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואי סבר כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו האי דנקט שטר הקנאה הוא משום דאין הלוה בפנינו ואיכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה ולא מטא שטרא לידיה מעולם וכההיא דאמרינן שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן אבל אם הלוה אומר תנו יחזיר אפילו שאינו שטר הקנאה דעדיו בחתומיו זכין לו ולפרעון ולקנוניא לא חייש ומתני' דמצא שטרי חוב אי ס"ל כרב אסי מוקי מתניתא בשטרי דלאו אקנייתא ואי ס"ל כאביי מוקי למתני' בשאין חייב מודה ופירש"י שאומר הלוה מזוייף ולפי זה מתני' איירי אפי' בשטרי אקנייתא והא דלא פירש"י שאין חייב מודה שאין לוה בפנינו ומתני' איירי בשטרי דלאו אקנייתא וטעמא דלא יחזיר הוא משום שמא כתב ללוות ולא לוה דומיא דמתני' דמצא גיטי נשים ושוברים א"נ כשהלוה בפנינו ואומר כתבתי ללוות ולא לויתי הוא משום דמתני' קשיתיה אין בהם אחריות נכסים יחזיר ואם החששא היא שמא כתב ללוות ולא לוה נהדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו אבל השתא דמוקמינן בטוען טענת מזוייף מש"ה יחזיר דהא איהו קא מודה דלאו דידיה הוא אבל לעולם לדינא אית ליה לשמואל דאף בדליכא טענת מזוייף כל שאינו שטר הקנאה ואין הלוה אומר תנו אין נותנים משום שמא כתב ללוות ולא לוה כיון דלא מטא שטרא לידיה וכמו שפירש"י. אך את זו אדרש אליבא דשמואל בשטר דלא הקנאה והלוה בפנינו וטוען פרוע מהו לפריעה לא חיישינן או דלמא מהימן במגו דאי בעי טעין מזוייף או כתבתי ללוות ולא לויתי. עוד נסתפקתי דלפי מאי דכתיבנא מתני' דמוקי לה שמואל בטוען טענת מזוייף מיירי אף בשטרי הקנאה ולפ"ז שמואל דקאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר מיירי דוקא בדלא טעין טענת מזוייף, ואפשר דאף לאוקימתא דמזוייף מתני' איירי בשטרי דלאו הקנאה דוקא משום דהך טענה דמזוייף טענה גרועה היא דהא אפשר להתקיים בחותמיו וכמ"ש התוס' ולפ"ז דוקא בשטרי דלאו הקנאה מצי טעין מזוייף במגו דכתבתי ללוות ולא לויתי אבל בשטרי דהקנאה לא מצי טעין מזוייף משום דיתקיים בחותמיו ולפ"ז מימרא דשמואל דהמוצא שטר הקנאה דיחזיר איירי בכל גוונא אף בטוען טענת מזוייף ואי אמרינן דמימרא דשמואל מיירי בדלא טעין מזוייף אבל אי טעין טעין אף בשטר הקנאה. עוד יש להסתפק בטוען פרוע בשטר הקנאה מהו דאפשר דע"כ לא קאמר שמואל דיחזיר אלא משום שאין הלוה בפנינו לא חיישינן לפרעון כי היכי דלא חיישינן למזוייף אבל אי טעין פרוע טענתיה טענה דומיא דמזוייף דלא טענינן ליה אבל אי טעין טעין או במגו שמזוייף ולפ"ז מימרא דשמואל לא הוי כללית אלא כשאין הלוה בפנינו אבל אי טעין פרוע או מזוייף שומעין לו. והנה מתוך דברי התוספות בד"ה הא קאמר להד"ם נתבאר דס"ל דלשמואל טענת מזוייף הוי אפי' בשטר הקנאה אלא דשאני מימרא דשמואל שאין הלוה בפנינו ומש"ה לא טענינן מזוייף ולענין אי טעין פרעתי אי מהימנינן ליה במגו דמזוייף הא ספוקי מספקא להו וכמבואר בדבריהם אך בשטר דלאו הקנאה אי טעין פרעתי דאית ליה מגו דכתבתי ללוות ולא לויתי דין זה לא הוזכר בדבריהם והספק במקומו עומד דשאני מגו דמזוייף דלא מהני כי ירא פן יכחישנו ויקיימנו וכמ"ש ז"ל אבל מגו דכתבתי ללוות ולא לויתי הוי מגו טוב: וראיתילהר"ן ז"ל שכתב בפ"ק דגיטין עלה דמתני' דהמביא גט דמאי דמהימן בטענת מזוייף הוא משום דלמא כתב ללוות ולא לוה ולא מטא שטרא לידיה דמלוה כלל הלכך אפילו מקיים ליה גבי שלא כדין ואע"ג דאיהו לא טעין הכי אלא אומר מזוייף הוא מלתא דלא רמיא עליה היא ומתוך שהוא יודע שלא לוה אמר ולאו אדעתיה ע"כ. נמצינו למדין דמתני' מיירי דוקא בשטר דלאו הקנאה דאי בשטר הקנאה הא ליכא למימר כתב ללוות ולא לוה ומימרא דשמואל איירי אפי' בטוען טענת מזוייף ואפ"ה יחזיר כיון שהוא שטר הקנאה. והנה לא רצה הרב לומר דמאי דנקט טענת מזוייף הוא משום מגו דכתבתי ללוות ולא לויתי ובזה הוא ניחא דמהדרינן שטרא למלוה דאילו לדברי הרב קשה ליהדריה ללוה שהרי עיקר טענתו היא כתבתי ללוות ולא לויתי אלא משום דהוי מלתא דלא רמיא עליה הוא דקאמר מזוייף וכבר הוקשה לו זה שם ותירץ יע"ש. והטעם נ"ל דס"ל לרב דטענת מזוייף לא מהני אפי' היכא דאיכא מגו משום דכיון דמקיים ליה הוה ליה כמגו במקום עדים ומש"ה אצטריך לומר דבכלל טענתו היא כתב ללוות ולא לוה ולפ"ז איכא למימר דאף לדברי הרב בשטר דלאו הקנאה אם טעין פרוע מהימנינן ליה משום מגו דכתב ללות ולא לוה וספק זה הוא דוקא אליבא דאביי וכדכתיבנא לעיל. והרשב"א בחדושיו בפ"ק דגיטין דחה דברי הר"ן הנז' והעלה כפירוש התוס' דמימרא דשמואל הוא משום שאין הלוה כאן לטעון מזוייף ואנן לא טענינן מלתא דלא שכיח הא בטעין חיישינן כי הכא כיון דנפל: ודעשהתוס' כתבו כאן דאפשר למלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע"י קיום לפי שהוא יודע באמת שהוא מזוייף וטורח לסתור ראייתו. וקשה דא"כ מנא ליה לשמואל דר"מ אית ליה דשטר דאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אימא דטעמא דר"מ הוא משום דלית ליה אחריות ט"ס הוא ומש"ה יחזיר דמלוה עצמו יכול לגבות ע"י קיום. וי"ל דשמואל לאו מהכא קא יליף דאית ליה לר"מ הכי אלא ממקום אחר הוא דמוכח לה והכא אה"נ דהוה מצי לתרוצי מתני' כפשטה דאית ליה לר"מ דשטר שאין בו אחריות נכסים לא טריף ממשעבדי ומש"ה יחזיר אלא דקושטא דמלתא קאמר דאומר היה ר"מ דשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כלל והכי דייק לישנא דגמ': וכתבוהתוס' בתחלת הדבור ועוד דשמואל לא חייש לפרעון ע"כ. וקשה דאף דשמואל לא חייש לפרעון שאני הכא דאית ליה מגו דכתב ללוות ולא לוה. והתוס' עצמם הוקשה להם קושיא זו בזה הדבור עלה דההיא דא"ר יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו כו' ותירוצא שתירצו שאין זה מגו טוב כו' אינו עולה כאן וכדכתיבנא לעיל. וי"ל דאין כונת התוס' כאן להיכא דטעין בפירוש פרעתי דההיא אפשר דמהימן במגו אלא כוונתם הוא במשמעות להד"ם שכתבו דליכא למימר מה שטען להד"ם היינו שאומר פרעתי דא"כ נהדר ליה ללוה ועוד דכיון דשמואל לא חייש לפרעון משום דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה פשיטא שאין להעמיד בדבריו דקאמר להד"ם טענה זו של פרעון שהיא רחוקה לדעת שמואל אבל אה"נ דאי טעין בפירוש שומעין לו כיון דאית ליה מגו וכמ"ש התוס': ודעדיש פירוש אחר כשמועה זו כתבוהו התוס' בפ' מי שהיה נשוי בשם ר"י דהא דאמרי' דלא יחזיר משום טענת מזוייף הוי טעמא משום דלמא אתי לגבות מיתמי או מלקוחות דגבי מינייהו אף שלא נתקיים משום דלא טענינן להו מזוייף כיון דהוי מלתא דלא שכיחא. וראיתי בחדושי הרשב"א בפ"ק דגיטין על סברא זו דאף בשטר דלא טריף ממשעבדי אכתי לא יחזיר דלמא אתי לגבות מיניה שלא בפניו ולא טענינן מזוייף ואתי לגבות בלא קיום ע"כ. ולפ"ז ניחא מה שהקשינו לעיל לדברי התוס' שכתבו דאפשר דמלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע"י קיום וכו' דאי הוה ס"ל לר"מ דשטר שאין בו אחריות גובה מבני חרי לא הול"ל דיחזיר דאכתי איכא למיחש דלמא גבי מיניה שלא בפניו או מן היתומים ואיכא למיחש דלמא זייף החתימות ולפי פירושו נמי טענת מזוייף הוי בשטר הקנאה וכמ"ש לדברי התוס': עודהובא פירוש אחר בחדושי הרשב"א בשם י"מ ולדבריהם לא אמרי' טענת מזוייף אלא בשטרי דלאו הקנאה כסברת הר"ן ז"ל וכן לדבריהם האי לא יחזיר הוי דוקא בשטר שגובה ממשעבדי אבל בשטר שאין בו אחריות נכסים מיגבא גבי אם מקיים ליה ונדחקו הרבה ליישב השמועה לפי שיטה זו ודחאה הרשב"א. ולענין הלכה קי"ל כאוקימתא דר"י דקאמר מחלוקת כשחייב מודה אבל כשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולד"ה חיישינן לפרעון ולקנוניא: כתבהרב הנמוקי דבשטרי דלאו הקנאה אין כותבין אא"כ מלוה עמו ואין צריך שיתן מעות בפניהם דכיון שנמסר השטר ליד המלוה קנה שבמסירת השטר יש בו די להתחייב וזהו שכתב הרי"ף דכיון דשקיל ליה שטרא מלוה אשתעבד ליה ללוה מההיא שעתא ע"כ. וכ"כ הרמב"ן הביאו בעה"ת בשער מ"ז דבמסירה לחודא בפני העדים די וכ"נ שהוא הסכמת כל הפוסקים. והא דאמרי' בפ"ב דכתובות עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים כיון דעולה הוא כו'. ופירש"י אמנה היו דברינו ולא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דלאו מוקדם הוי לטרוף שלא כדין ע"כ. מוכח מדבריו דאי לאו דכתב ליה הכי הוי מוקדם אע"פ שמסר לו השטר בשעת הכתיבה ואילו לדידן כיון דשקיל ליה שטרא מלוה אשתעביד ליה ללוה מההיא שעתא. הא לא קשיא דשאני התם דאעיקרא דדינא שטר זה על סמך אמנה נכתב ועל סמך זה ג"כ נמסר ביד המלוה כשיצטרך ללוות ילוהו וליכא למימר הכא שבמסירת השטר יש בו כדי להתחייב שהרי לא מסרו לשם חיוב אלא לשם אמנה ולפיכך כדי לאפוקי מדין מוקדם בעינן שיאמר ששיעבד נכסיו מעכשיו וכו' אבל בעלמא שכשכתב השטר לאו לשם אמנה נכתב כשמסרו ליד המלוה פשיטא שלשם חיוב מסרו ומההיא שעתא אשתעביד ליה לוה ואף אם לא לקח המעות אלא לאחר ימים מ"מ משעת מסירה אשתעבד. ולפי זה נראה לי דאף לאביי דקאמר עדיו בחיתומיו זכין לו ולא בעינן שיראו העדים מסירת השטר היינו דוקא כשלא נכתב השטר לשם אמנה ולפ"ז זכו העדים בשביל המלוה כאילו נמסר השטר ביד המלוה אבל כשנכתב לשם אמנה לא אמרי' עדיו בחיתומיו זכין לו דלא עדיף ה"ט מהיכא דנמסר ליד המלוה דאמרינן דהיכא שנכתב לשם אמנה דלא מהני ה"נ לאביי טעמא דעדיו בחיתומיו זכין לו לא מהני בכה"ג. ולפ"ז מ"ש רש"י דמיירי שזה שעבד לו נכסיו כו' הוי בין לרב אסי בין לאביי דלכולהו אי לאו הכי הוי מוקדם. ובזה ניחא מה שהקשה רש"י עלה דאביי דמוקדמין היכי משכחת לה ולפי מ"ש משכחת לה בשנכתב השטר לשם אמנה ולא פירש ששעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דהוי מוקדם אף לאביי: וא"תלפי מאי דכתיבנא דלרב אשי הכל תלוי במסירת השטר ליד המלוה א"כ נימא דטעמא דמתני' דמצא שט"ח דלא יחזיר הוי משום שמא כתב ללוות בניסן ולא מסר לו השטר עד לאחר ימים דכיון דנפל ריעא האי שטרא ולמה איצטריך למימר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואף לפי חששא זו צריכין אנו לומר שלא נמסר השטר ביום הכתוב דאי נמסר ביום הכתוב אף שנתאחרה ההלואה לא הוי מוקדם דמההיא שעתא אשתעבד ליה דממשמעות דברי הגמ' משמע שכוונתו של זה היה ללוות בניסן אלא שנמשך הזמן עד תשרי וכיון שכן ע"כ לא נמסר שטר זה בניסן וא"כ אף שלוה בניסן השטר פסול וכן גבי כותבין שטר ללוה דאמרי' דבשטרי דלאו אקנייתא אין כותבין שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי איכא למידק נמי כה"ג דנימא דטעמא דאין כותבין שמא לא ימסרנו לו בסימן אף שההלואה תהיה בניסן. הא ל"ק כלל דלעולם עיקר החששא היא שמא לא נמסר ביום הכתוב אלא דאנן טעמא יהבינן להאי חששא משום שמא כתב ללוה ולא לוה ומש"ה לא מסרו לו אבל אם כבר לוה בו בניסן לא הוה לן למיחש שמא לא ימסרנו דפשיטא דהמלוה לא הניחו ביד הלוה אפילו שעה אחת מאחר שכבר הלוהו ולוה הוא דקא מאמין למלוה אבל מלוה לא קא מאמין ללוה וכדאיתא בגמ' ואף לדרב אסי אפילו אם ראו העדים נתינת המעות ליד הלוה אין כותבים ונותנים ללוה עד שימסרנו בפניהם וכמ"ש בעה"ת שער מ"ח בשם הרמב"ן אלמא דאע"ג דהלוהו חיישינן דלמא לא ימסרנו וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה דלמה חששו שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דמשמע דאי הוה ידעינן דלוה בניסן היו כותבין והא ליתא וכדכתיבנא והוה להו למימר דהחששא היא דלמא לא ימסרנו בניסן ובשלמא גבי מתני' דמצא שט"ח איכא למימר דמש"ה לא נקט אלא חששא דשמא כתב ללוות ולא לוה שהיא חששא קרובה אל הדעת דמש"ה לא מסרו למלוה משום דלא הלוהו אבל לא חשש שמא הלוהו ולא מסר לו השטר שהיא חששא רחוקה דלמה יניח המלוה השטר ביד הלוה ואף דנפל וריעא לא חיישינן לחששא רחוקה כזו ואף דגבי כותבין שטר ללוה חיישינן לחששא רחוקה כזו היינו דלכתחלה אין לעדים ליתן השטר ללוה אף שראו נתינת המעות כיון שלא ראו מסירת השטר דלמא נפיק מניה חורבא ואית להו למיחש לחששות רחוקות אחת מני אלף דלא ליפוק חורבא אבל לבדות חששות מדעתנו דוקא חששא קרובה אנו חוששין כיון דנפל אבל חששא רחוקה לא ואף דנפל אך גבי כותבין שטר ללוה דאתו לאשמועינן דינא ולפי האמת חוששין לחששא רחוקה הוה להו למימר דטעמא דבשטרי דלאו אקנייתא אין כותבין היינו משום שמא לא ימסרנו למלוה בניסן ואף שראו נתינת המעות וכ"ש היכא דלא ראו נתינת המעות:
מצא שטרות קרועים כו'. יש לדקדק בדברי רבינו ז"ל דבגמ' בספ"ק דמציעא אוקמוה למתניתין דאם יש בהם סמפונות דהיינו ביד המלוה יעשה מה שבסמפונות ואותבינן לרב דאמר סמפון היוצא מתחת יד המלוה פסול ומוקמינן ליה למתני' בנמצא השטר בין שטרות קרועים. ולפ"ז נראה דדוקא שנמצא ביד המלוה צריך שימצא השטר בתוך שטרות הקרועים אבל כשנפל השטר ואיתרע שטר והוא ביד המוצאו אפי' שלא נמצא השטר בתוך השטרות הקרועים איכא למימר דיחזיר ללוה דבלאו הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזה. א"כ מנ"ל לרבינו לומר דאפי' בנמצא צריך שיהא עמו שובר והשטר בתוך הקרועים ובגמ' לא אתמר זה אלא דסברי דמתני' מיירי בנמצא ביד המלוה ולפ"ז ה"ה ז"ל לא יישב קושיא זו וצ"ע:
מצא שטר מתנה כו'. כתב ה"ה ז"ל ודע שדעת הרמב"ן והרשב"א הוא שאם היה בו קנין יחזיר כו'. ועיין בספ"ט מה' זכייה ומתנה ודוק. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"א מהלכות מכירה הלכה ד'): ואם מתנת שכ"מ היא אם הודה יתן כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ח הל' זכייה ומתנה הלכה ח"י): סליקו להו הלכות גזלה ואבדה בס"ד