ואם הכיר בה שהיא גזולה כו'. בפ"ק דמציעא אתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאה שאינה שלו אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו כו' הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. ונראה דאם היה הגנב אחיו או אחותו דאין לו מעות אליבא דהרא"ש דכתב עלה דשמעתין וז"ל מהא דפסק רבא דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדלמא שאני בין אחותו לנכרית ע"כ וכ"כ הש"ך סי' שנ"ו סק"ז ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן סי' קמ"ו מחודש ה' דנראה מדבריו דס"ל דהכיר בה שאינה שלו אין לו מעות וזה תימה וכמו שתמה שם הרב ב"ש יע"ש. ולפי מ"ש אפשר דהרשב"א מיירי דוקא באחיו שמכר אחד לחבירו דבזה קי"ל דמעות הוי מתנה ועדיין צ"ע: ודעדהטור סי' שע"ב כתב דבהכיר בה שאינה שלו דנוטל הקרן מן הגזלן ולא פירש דהמעות הם פקדון וכדקאמר רב ונראה דהיינו משום דס"ל דאף אליבא דרב חייב הגזלן באחריות המעות משום דאדעתא שישתמש נתנה וכן הגזלן לדעת כן קבלם וכ"כ הרא"ש ונ"י בפירוש דחייב הגזלן אף באונסין ועיין בבעה"ת סוף שער מ"ז יע"ש. ומיהו לענין אם גובה הקרן ממשעבדי נראה מדברי הטור דבהכיר בה שאינה שלו אינו גובה ממשעבדי אך בעה"ת כתב בפירוש דגובה ממשעבדי וסבור הייתי לומר דאזיל לטעמיה דס"ל דאף בהכיר בה וחזר וקנאה הגזלן דנתקיים המכר. שוב דקדקתי בדבריו וראיתי דלאו תליא בהא וצ"ע. ורבינו סיים וכתב והקרן נוטל מהגזלן מנכסים משועבדין ופשט דבריו נראה דקאי להכיר בה שאינה שלו דאילו לא הכיר כתב דינו בתחלת הבבא ודוק: ודעדבהכיר בה שאינה שלו ובא הלוקח לתבוע מעותיו מהגזלן קודם שיבא הנגזל כתב הרא"ש בשמעתין דאין שומעין לו משום דאדעתא דהכי נתן המעות שיהיו ביד הגזלן עד שיבא הנגזל ויוציא הקרקע מתחת ידו, ונראה דהיכא דלא הכיר בה מתחלה שלא היתה שלו ואח"כ ידע ובא לתבוע מעותיו קודם שיטרפוה ממנו דשומעין לו דהא ליכא טעמא דאדעתא דהכא ואף שיאמר הגזלן שיניח לו המעות שרוצה לטרוח ולקנותה כי היכי דלא ליקרייה גזלנא או כי היכי דליקום בהימנותיה אפ"ה נראה דאין שומעין לגזלן וחייב ליתן המעות תיכף לדרישת הלוקח ועיין בבעה"ת סוף שער מ"ז שכתב דאם רצה מעות דחוזרים מיד בעינייהו ולא דיינינן בהו כסתם הלואה ל' יום והמדקדק היטב בדבריו יראה שחולק על הרא"ש ודו"ק. (א"ה עיין לעיל פ"ה מהל' גניבה דין ב'): ודעדהיכא דהכיר בה שאינה שלו ובא המוכר למיהדר ביה ואמר ליה לאו בעל דברים דידי את דפקדון בעלמא אפקדת לי ומהדרנא לך פקדונך אבל בארעא לית לך ולא מידי כתב הרב בעל התרומות ז"ל בסוף שער מ"ז דלאו כל כמיניה דמוכר אלא קיימא בידיה עד דאתי נגזל וקיימי תרווייהו בדינא. ונראה דגם בנמצאת שדה שאינו שלו הדין כן. ואף שכתבנו למעלה דהיכא דבא הלוקח לתבוע מעותיו דיש לחלק בין הכיר בה שאינו שלו לנמצאת שאינו שלו מ"מ לענין חזרת המוכר נ"ל דאין לחלק אלא לעולם קיימא בידיה דלוקח עד דאתי נגזל:

חזר הגזלן אחר שמכר וכו'. כתב ה"ה ז"ל פירוש דוקא בשלא הכיר בה הלוקח שאינה שלו וכן כתב הר"ן והנ"י וכן כתבו התוספות בפ"ק דמציעא (דף ט"ו) ד"ה חזר. אך ראיתי להבע"ת בסוף שער מ"ז דכתב בפשיטות דאפילו בהכיר בה שאינה שלו אם חזר וקנאה דנתקיים המכר והביא ראיה לדבריו יע"ש. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק שני מהלכות שכנים הלכה י"ב):