או נודר מנחה ממנחת נסכים וכו'. מימרא דרבא בפרק כל המנחות (דף ק"ד).ומ"ש או לבונה בפני עצמה. פי"ג דמנחות (דף ק"ו:):

מה בין נדרים לנדבות וכו'. דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו ודין זה הוא פשוט ולא מיבעיא היכא דנפסל הקרבן דפשיטא דלא יצא ידי נדרו אלא אפילו שהקרבן כשר אפ"ה לא יצא ידי נדרו וכדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכבר כתבתי לעיל (דף רל"ה) (א"ה תמצאנו לקמן בפ"ז מהל' חובל ומזיק דין ד' יע"ש) שדין זה הוא אפילו במי שנדר קרבן ולאו דוקא בקרבן חובה ובזבחים אמרינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ופירש"י יהא נדר ויעלה לנדריך והן הן הדברים שכתב רבינו עד שיקריב כמו שנדר. וראיתי להתוס' בפ"ק דחולין (דף כ"ב) אההיא דבעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ובזה מהו וכו' שהקשו וא"ת כיון דממ"נ האחד פסול היאך יכול להקריבן. וי"ל דמבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב א"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. והנה תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיצא זה ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו וכעת דברי התוס' צריכין אצלי תלמוד:

או שאמר ה"ז חטאת או אשם. באשם תלוי איכא פלוגתא דתנאי אם בא בנדר ובנדבה בפ"ו דכריתות. ודעת רבינו הוא דאינו בא בנדר ונדבה אך הטי"ד סי' ה' ס"ל דבא בנדר ובנדבה משום דסתמא דספ"ב דחולין אתיא כר"א ועיין בזבח השלמים סי' א'. ומ"ש ואמר ה"ז לחטאתי ה"ה אם אמר ה"ז חטאתי או אשמי בלא למ"ד דדבריו קיימים ב"ח י"ד סי' ה' ס"ק ז' ודוק. ובעיקר הדין דמחלק רבינו בין האומר הרי עלי חטאת או אשם לאומר ה"ז חטאתי או לאשמי כתב מרן בתוספתא פ"ג דתמורה וכן מתבאר בגמ' ס"פ השוחט ובפ"ק דנדרים (דף ו') יע"ש:

אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים וכו'. מצאתי מקום דין זה שיהיה באלו עשה ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומת ידכם היינו בכורים כמו שפירש"י. וראיתי לבעל החינוך שכתב דעשה זה אינו נוהג כי אם בזמן הבית ולרבינו נוהג אף בזמן הזה. ומ"ש ה"ז עובר בלא תעשה וכו'. דע דעובר נמי משום לא יחל דברו עיין לעיל פ"א מהל' ערכין. ומ"ש והחרמים פירש"י חרמי גבוה אך התוס' כתבו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים. ומ"ש עברו עליו ג' רגלים כו'. דע דג' רגלים הללו בעינן שלמים ואם הקדיש באמצע הרגל אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים אחרים. ודין זה נלמד מההיא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ה') אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהומם בתוך הרגל וכו'. וכ"כ התוס' שם דאין בל תאחר אלא בכל הרגל וכתבו התוס' (דף ו') ד"ה שנה דסוף רגל א' מצטרף עם תחלת רגל ג' ועובר בבל תאחר אף קודם שיעברו כל הרגל יע"ש:

כל חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם כו'. כתב הרמב"ן בפ' ארבעה וחמשה שיש מפרשים דלא מחלקינן בין חייבי חטאות ואשמות לחייבי עולות ושלמים אלא קודם זמנן דבהני ממשכנין כי היכי דלא ליפשע ובהנך לא פשע אבל לאחר שעברו ג' רגלים בכולם ממשכנין וכופין נמי במילי ושוטי דבכולהו כתיב ועשית וכענין שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו ודבר נכון הוא ע"כ ועיין במ"ש התוס' פ"ק דר"ה (דף ו') ד"ה יקריב. והא דאמרינן דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן היינו דוקא באומר דלא ניחא ליה בכפרה אבל במי שהוא סבור שהוא פטור ומן הדין חייב ממשכנין אותו כ"כ התוס' ריש פ"ג דכריתות ד"ה או דלמא ובר"פ האשה רבה ד"ה ר"מ ואע"ג דאינהו קיימי אליבא דר"מ ואנן לא קי"ל כוותיה מ"מ בהך מילתא לא פליגי עליה רבנן ויש ללמוד מדר"מ לרבנן היכא דהוא סבר דפטור ומן הדין חייב. אף באשם פעמים דממשכנין כגון אשם נזיר וטמא ואשם מצורע כ"כ הלח"מ פ"ו מהל' נזירות ד"ה אבל האשם: