כגון שנשבע לשקר או לשוא כו'. בתשובת הריב"ש סימן שי"א כתב להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול כו'. והכרעתו של הרב ז"ל משמע דהיא אפי' למאן דס"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ"כ בסימן רס"ו וז"ל ואפי' לרש"י שפירש דכי משתבע בקושטא קא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו עליו שלא לשחוק ושחק אבל הרשב"א ס"ל כסברת רש"י ואפ"ה כתב בסימן תתקס"ד על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב האחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפילו עבר על שבועתו אינו פסול לעדות. אלמא אפילו עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפ"ה אינו נפסל בכך וצ"ע: כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת כו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו'):

הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי כו'. בתשובת הרא"ש כלל י"א סי' ב' נשאל על הנשבע להכחיש העד שאמרו רבותינו שהעד ובעל דין מצטרפין יחד לפוסלו אם הוא נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בב"ד יראה לי שצריך להעיד עליו וכו' ומאז והלאה הוא נפסל וכוונת הרב היא לאפוקי מדברי השואל דמספקא ליה אם נפסל ממילא וא"צ שיעידו עליו עכשיו בב"ד ולזה הוא שכתב דצריך להעיד עכשיו ומאז והלאה הוא נפסל אבל לעולם משיעידו עכשיו למפרע הוא נפסל משעה שנשבע דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל וזה ברור ודו"ק. אלא שלשון שכתב הרב מאז והלאה הוא דחוק שהיל"ל מאז הוא נפסל. (א"ה עיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ח סימן ב'):