בד"א בגומר פירותיו וכו'. עיין בהרשב"א סימן שס"ה ועיין בספרי ח"א סימן ו'. ומ"ש מרן ועל סברת הראב"ד קשה לי כו' דברי הראב"ד הם גמרא ערוכה בפ' הפועלים (דף פ"ח) דאמרינן ואבע"א כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חטים ושעורים גורן בהדיא כתיב ביה. ולפי זה כי קאמר קרא דבעינן ראיית פני הבית היינו דוקא בזיתים וענבים העומדים לאכילה שאין להם גורן אבל זיתים וענבים שדעתו לדורכן וכן חטים ושעורים שכל אלו יש להם גורן לא בעו ראיית פני הבית דגורן כתיב בהו ובגורן תלנהו רחמנא וזהו שכתב הראב"ד לקמן רפ"ד זהו בדבר שאין לו גורן ע"כ. ורבינו ס"ל דלא קי"ל כהך תירוצא משום דסוגיא דפ"ק דפסחים (דף ט') לא אתיא כהך תירוצא וכמ"ש רש"י יע"ש ועיין בהרשב"א סי' שס"א ודוק. ועיין בספרי ח"א סי' י"ג (*א"ה חבל על דאבדין) :

אחד מששה דברים קובע כו'. כתב מרן וי"ל דעת רבינו דמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמ"ש מלח קובע ע"כ לומר שחומץ אינו קובע כו' ועיין פ"ה דין י"ד וצ"ע:

כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית כו'. מ"ש מרן בשם התוס' דלרבי ינאי מדרבנן החצר קובעת כו' הכי איתא בירושלמי פ"ג דמעשרות הביאו מרן לקמן פ"ד דין ב' יע"ש (*א"ה עיין בש"ך י"ד סי' של"א שכתב בפשיטות דחצר קובעת מדאורייתא) :

לאכלן מלילות נקבעו למעשר כו'. עיין בפ"ה מה' תרומות דין ה':

מותר להערים על התבואה וכו'. מ"ש מרן ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כו'. עיין בתוס' פ"ז דמנחות (דף ס') ד"ה כדי ובפ"ב דנדה (דף ט"ו) ד"ה בהמתו ועיין בהרשב"א סי' שס"א ודוק:

היה דש הגרוגרות כו'. בפ"ז דמציעא (דף פ"ט) אמרינן דהבודל בתמרים ובגרוגרות אין פועל אוכל הואיל ונגמר מלאכתו למעשר. ובתוחלני לא נגמרה מלאכתם למעשר עד שיתחממו ויתבשלו יע"ש:

מעשר ראשון שהקדימו בשבלים כו'. רבינו אזיל לשיטתיה שכתב בריש פ"ד שאין לוקין מן התורה על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לבית אבל אם נקבע בשאר הששה דברים אין לוקין עליו אלא מכת מרדות ומעשר ראשון שהקדימו בשבלים שהוקבע למעשר ס"ל לרבינו דהוי בכלל הששה דברים ודומה לתרומה שכתב בריש פ"ג שקובעת למעשר ואף שיש חילוק גדול ביניהם דאילו תרומה אינה קובעת למעשר אלא אחר גמר מלאכה וכדאיתא בס"פ המביא כדי יין ואילו מעשר ראשון שהקדימו בשבלים קובע למעשר קודם גמר מלאכה וכדאיתא בפ"ק דיו"ט מ"מ ס"ל לרבינו דלא מיקרי טבל מן התורה שלא בראיית פני הבית דכתיב בהדיא בערתי הקדש מן הבית וחוץ מזה הוי מדרבנן ורש"י ז"ל בפ"ק דביצה (דף י"ג) חילק בזה שכתב שמו טובלו שם מעשר שנקרא עליו טובלו ואוסרו באכילת עראי ובמיתה כדין טבל כו' יע"ש:

ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות. כתוב בהשגות ומה שלקח מן התוספתא לעולם הוא מאכיל בפקיעי עמיר וכו' (עיין בהשגת הר"א) וכתב על זה מרן דההיא דמאכילין פקיעי עמיר כו' סתמא במאכל בהמה וכו' (עיין בכ"מ) ודברי מרן תמוהים דודאי מאכל בהמה אין בו חיוב מעשר וההיא דדמאי מיירי במאכל אדם ובהמה דהא בפ"ק דחולין (דף ז') קאמר ר' יוחנן עלה דהך מתני' דדמאי לא שאנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר אלמא דבמאכל אדם ובהמה איירי מתני' ובריש פרק כלל גדול (דף ס"ז) אמרינן גדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר דאלו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא והרואה דברי רבינו בפ"ב מהלכות תרומות יראה איך הדבר מבואר דכל שאינו מאכל אדם פטור מן המעשר ואפילו הסיאה ואיזוב וקורנית שהם מאכל אדם ובהמה אם זרעם מתחלה לבהמה פטורים מן המעשר ודברי מרן צריכים אצלי תלמוד:

מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין כו'. עיין לקמן פי"א דין ט' ודוק:

המקדיש פירות תלושין כו'. עיין לעיל פרק ב' דין ח' ודוק: