Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels Chapter 23
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וזה כלל גדול וכו'. עיין בפרק שאחר זה דין י"א ובפכ"ה דין י"ט:
השק שיעורו וכו'. עיין בתוספות פרק יש נוחלין (דף קי"א) ד"ה דין ודו"ק. ומ"ש בד"א בקרע אחד כו'. עיין בפ"ק דסוכה (דף י"ז) ובתוספות שם ועיין במ"ש התוספות שבת (דף ע"ז) ד"ה הואיל ובמ"ש הר"ש פכ"ז דכלים מ"ג ומ"ד ודו"ק:
המחבר שני טפחים כו'. תנן בפרק כ"ז דכלים מ"ג העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן העור ד' מן העור ואחד מן המפץ טהור ה' מן המפץ ואחד מן העור ד' מן העור ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן הבגד טמא זה הכלל כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל ממנו טהור ע"כ ופירושה מבואר דקל הוא דבעי שיעור מרובה וחמור הוא מאי דסגי ליה בשיעור מועט וכתב הר"ש דדוקא בסדר הזה מצטרפין דהיינו הבגד והשק השק והעור העור והמפץ אבל בגד ועור או בגד ומפץ או שק ומפץ אין מצטרפין דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ רבינו עובדיה וכן כתבו התוספות בפרק כלל גדול עלה ע"ו ד"ה הבגד וכן נראה מדברי רש"י בפ"ק דסוכה עלה י"ז ושכתב הבגד והשק הואיל וממשן קרוב להיות שוה מצטרפין כו' וכ"כ התוספות שם ד"ה ותני אלא דבטעמא דמילתא שינו את טעמם ממה שכתבו בפרק כלל גדול דהתם כתבו כטעמיה דהר"ש דכיון דלא דמי כלל לא הוי חיבור והמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם והכא כתבו דדוקא כסדר הזה לפי ששיעורן קרובים זה לזה אבל בגד ועור או שק ומפץ דשיעורן רחוקין זה מזה אין מצטרפין ע"כ. ומיהו כתבו בסוף דבריהם דמדקתני במתניתין זה הכלל וכו' דלא איצטריך משמע דאתא לרבויי דלאו דוקא קתני במתניתין דמצטרפין כסדר הזה ע"כ. והרב בעל תיו"ט דחה הכרח זה יע"ש ורבינו העתיק משנתנו כצורתה ואין להכריע מדבריו לשום צד. ודע דבסוף פ"ד דמעילה עלה כ"ב תנן הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה א"ר שמעון מה טעם מפני שהן ראויין ליטמא במושב ע"כ וכתב הר"ש בפכ"ז מכלים דהך דקאמר ר"ש מה טעם לא איצטריך למדרס דאפילו כופת שאור שיחדו לישיבה טמא כדאיתא בפרק העור והרוטב שהמדרס תלוי ביחוד דבר הראוי למדרס אלא לטמא מת איצטריך דאע"ג דלא שוו בשיעורייהו יש לו ליטמא כיון דשויי' למילתא אחריתי ואע"ג דהמפץ לא שייך אלא למדרס דאין מפץ טמא במת אלא א"כ מיוחד למדרס מ"מ בגד ושק ועור איירי נמי במת אפילו באין מיוחד למדרס ע"כ. ונראה דאף לפי מה שכתבנו דאין מצטרפין אלא כסדר השנוי ניחא דאם חיבר בגד ועור לא חזי למדרס כלל ואף אם יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי חיבור משום דלא דמו כלל להדדי וכ"נ מדברי התוספות בפרק כלל גדול עלה ע"ו ד"ה ואמר שכתבו תימה לר"י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א"כ ראוי לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפי לטומאת מדרס כו' ע"כ אלמא דדוקא משום דראוי לחברן הא אם אינו ראוי לחברן כגון הבגד והעור פשיטא דלא חזו למדרס אף אם יחדם לכך אך כפי הטעם שכתבו בפ"ק דסוכה דהא דאין מצטרפין אלא כסדר השנוי הוא משום דשיעורן קרובין אבל בגד ועור או שק ומפץ דשיעורן רחוקין זה מזה אין מצטרפין ע"כ דמשמע דלאו משום דאין דרך בני אדם לחברן אלא כיון דרחוקין הם זה מזה בשיעורם אין מצטרפין נראה לי דדוקא לטומאת מת הוא דאינם מצטרפים אבל למדרס אפילו שהן רחוקים זה מזה בשיעורם מצטרפין כיון שיחדם למדרס מידי דהוה אכופת שאור שיחדו לישיבה דטמא מדרס. ודע שסיים הר"ש והא דקתני שנים מן הבגד ואחד מן השק טהור יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד ואם נגע בבגד הבגד טמא והשק טהור ע"כ. והנה כוונת דבריו היא שהוקשה לו כפי מ"ש דמתניתין איירי בטמא מת היכי קתני שנים מן הבגד ואחד מן העור טהור והא לטומאת מת בבגד סגי בשלש על שלש וא"כ דל מהכא צירוף דשק הרי הבגד מקבל טומאה דהא איכא ביה שלש על שלש ותירץ דיתכן לומר דאף במת טהור אם נגע בשק דאז השק והבגד טהורים לפי שאין השק מקבל טומאה אפילו ממת בפחות מד' טפחים ואם נגע בבגד הבגד טמא כדינו כיון שיש בו שיעור בגד לטומאת מת והשק טהור כיון שאין בו כשיעור ולפי זה איכא לאתמוהי טובא מההיא דתנן בפי"ז דכלים מי"ג ובריש פי"א דנגעים העושה כלים מן הגדל שבים וחיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא ע"כ (א"ה עיין לעיל פ"א מהלכות אלו דין ג'). והנה קודם כל דבר ראיתי לפרש הערה אחת דקשיא לי עלה דהך דכלים ונגעים מההיא דתנן בפרק קדשי מזבח עלה נ"א כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין כו' והכא היאך מצטרפין דבר הגדל בים עם דבר הגדל בארץ והנראה דלא דמו כלל לההיא דרבי יהושע דהתם מיירי בשני דברים שמקבלין טומאה אלא שהם חלוקים בטומאתם כגון שזה טומאת ערב וזה טומאת שבעה או שחלוקים בשיעורם שזה שיעורו כזית וזה כעדשה ועל זה אמר רבי יהושע דאינם מצטרפין כלל אבל הכא לא מן השם הוא אלא דכל דבר הגדל מהים מיעטו הכתוב מכל הטומאות ולא נתן בו שיעור כלל אלא שחזר הכתוב וריבה אותו ואומרו או בעור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ לומר דכיון שהוא מחובר כדרך חיבורו לטומאה נחשב הכל כאילו גדל בארץ והכל מקבל טומאה ולענין שיעורם הכל לפי מה שהוא אם חיבר בגד הנעשה מצמר הגדל בים עם הגדל בארץ שיעורו שלש על שלש בין הכל ואם חיבר עור דגים עם עור בהמה שיעורו חמש על חמש כדין עור דעלמא. ומ"ש דהיכא דחיבר בגד עם בגד דבעינן שלשה על שלשה לא תימא דוקא לטומאת מדרס אבל לטומאת מת סגי בשלש על שלש כדינו דקי"ל דבגד מיתטמא בטומאת מת בשלש על שלש משום דדין זה לא נאמר אלא בבגד צמר ופשתים אבל בשאר בגדים אף שהם מקבלים טומאה שיעורם הוא שלשה על שלשה אף לטומאת מת וכמ"ש רבינו ברפכ"ב מהלכות אלו וא"כ אף נאמר דבגד זה מן הגדל בים שחיברו לצמר או לפשתים מקבל טומאה מגזירת הכתוב לא נעשה כמו צמר ופשתים ממש שיקבל טומאה בשיעור שלש על שלש אלא דינו כמו הבגדים של שאר מינים דאף דמקבלים טומאה שיעורם שלשה על שלשה והיכא דחיבר בגד הגדל בים עם בגד הגדל ביבשה ואין בין הכל שלשה על שלשה ויש בבגד הגדל מן הארץ שלש על שלש נ"ל דדינו כמ"ש הר"ש עלה דשנים מן הבגד ואחד מן השק ואם נגע המת בבגד הגדל בים הכל טהור ואם נגע בבגד הגדל בארץ הוא טמא והבגד הגדל בים טהור לפי שאף שמקבל טומאה אין בו כשיעור והו"ל כמי שחיבר בגד הנעשה משאר מינין עם בגד צמר או פשתים ואין בין כולם שלשה על שלשה ויש בצמר או בפשתים שלש על שלש וכן אם חיבר עור הגדל בים עם בגד או שחיבר בגד הגדל בים עם עור בהמה היה נראה לכאורה דאינם מצטרפין דעד כאן לא ריבה הכתוב את שחיבר לו מן הגדל בארץ אלא כשחיבר בגד עם בגד ועור עם עור דדומים זה לזה ויש להם הדמות בשיעורם אבל בגד עם עור דאיכא תרתי לריעותא דמלבד דאחד מהם אינו מקבל טומאה זאת ועוד דאינם שוים בשיעורם היה אפשר לומר דלא ריבה להם הכתוב טומאה ואף שכתבנו דהיכא דחיבר בגד מן הגדל בים עם בגד מן הגדל בארץ דמצטרפין והתם נמי איכא תרתי לריעותא לפי מה שכתבנו אם היה הבגד הגדל מן הארץ צמר או פשתים יש לדחות דשאני התם שדומים זה לזה וכולם בגד מיקרו ומש"ה מצטרפין והיינו דבמתניתין דפכ"ז דכלים לא קתני שנים מבגד שאר מינים ואחד מבגד צמר או פשתים טמא משום דהאי חלוקה מילתא דפשיטא היא דמצטרפין כיון דכולם בגד מיקרו ואף דאינם שוים בשיעורן מצטרפין ולא איצטריך לאשמועינן אלא לשלשה מן השק ואחד מן הבגד ודכוותיה שאינם דומים זה לזה וגם אינם שוים בשיעורם דמצטרפים ולפי זה הדרינן למאי דכתיבנא דהיכא דחיבר בגד עם עור ואחד מהם הוא דבר הגדל בים דאיכא תרתי לרעותא אינם מצטרפין ולא ריבה להם הכתוב טומאה אך מדברי רבינו בפירוש המשנה ריש פי"א דנגעים נראה דליתא להאי דינא שכתב ואם תחבר חתיכת פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים ימי ויהיה זה כו' ע"כ הנה למדנו מדבריו דאף דאיכא תרתי לריעותא חשוב חיבור והכל מקבל טומאה והנה היכא דחיבר בגד עם עור והעור הוא דבר שאינו מקבל טומאה אם היה בין הכל חמשה על חמשה הכל מקבל טומאה ואם נגעה הטומאה באחד מהם נטמא חבירו ואם לא היה בהם כשיעור הזה וגם בבגד לבדו לא היה בו שיעורו הקצוב נ"ל דהכל טהור ובין אם נגע בבגד או בעור הכל טהור לפי שאין העור ששיעורו קל משלים לבגד ששיעורו חמור ואף אם היה עור זה מדבר המקבל טומאה היה דינו כן וכדתנן מן הקל ממנו טהור כ"ש בעור זה שאינו מקבל טומאה ואם היה בבגד לבדו שיעורו הקצוב אז דינו מפורש מתוך דברי הר"ש דאם נגע בעור הכל טהור ואם נגע בבגד הבגד טמא והעור טהור ואם העור היה עור בהמה והבגד היה מדבר הגדל בים אם יש בין הכל חמשה על חמשה הכל מקבל טומאה אם נגעה הטומאה באחד מהם ואם אין בין הכל חמשה על חמשה אז הכל טהור ואין שום אחד מהם מקבל טומאה ואין חילוק בזה בין אם יש שיעור בבגד או לא דדוקא היכא דהבגד היה מדבר הגדל בארץ אז היה הדין דאם היה בבגד כשיעורו הקצוב אם נגעה הטומאה בו הוא טמא אבל היכא דהבגד הוא מדבר הגדל בים אף אם יש בו כשיעור בגד אינו מעלה ואינו מוריד כלל לפי שהוא מצד עצמו אינו מקבל טומאה כלל והעור ג"כ אינו מקבל טומאה לפי שאין בו כשיעור. ודע שכל מה שכתבנו היכא דחיבר בגד עם עור ואחד מהם מן דבר הגדל בים דאם יש בין שניהם כשיעור הקל דמצטרפים וכל שנגעה הטומאה באחד מהם נטמא הכל הוא כפי סברת התוספות שכתבו בפ"ק דסוכה דמדקתני מתניתין זה הכלל כל שחיבר לו וכו' דלאו דוקא קתני במתניתין דמצטרפין כסדר הזה אך לפי מה שכתבו בפרק כלל גדול והיא סברת הר"ש ורבינו עובדיה וכמו שכתבנו לעיל דדוקא כפי הסדר השנוי מצטרפין אבל אם חיבר בגד עם עור אינם מצטרפין אף שיש בין הכל חמשה על חמשה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם פשיטא דאם חיבר בגד ועור והיה אחד מהם מדבר הגדל בים דאין מצטרפים אף אם היה בין הכל חמשה על חמשה דלא עדיף חיבור זה מהיכא דשניהם היו מדבר הגדל בארץ דאמרי' דבטלה דעתו בחיבורו אצל כל אדם וזה פשוט. ודע דהא דאמרינן דאם חיבר ד' מן העור ואחד מן הבגד דלא חשיב חיבור משום דבטלה דעתו אם נגעה הטומאה בעור הכל טהור אך אם נגעה הטומאה בבגד והיה הבגד זה צמר ופשתים שיש בו כשיעור הוא טמא והעור טהור וכן אם היה העור מדבר הגדל בים דינו גם כן כמו שכתבנו אך אם היה הבגד מדבר הגדל בים אז הכל טהור בין אם נגעה הטומאה בבגד או בעור וכמו שכתבנו למעלה. ודע דמדברי רבינו בפירוש המשנה דריש פי"א דנגעים שכתבנו לעיל נראה דס"ל כסברת התוספות דפ"ק דסוכה דזה הכלל אתא לרבויי דאף שלא כסדר השנוי מצטרפין ואם חיבר בגד למפץ ויש בין הכל ששה על ששה מצטרפין. ויש להסתפק אליבא דמ"ד דדוקא כפי הסדר השנוי מצטרפין אך אם חבר בגד ועור אינם מצטרפין אם דין זה הוא דוקא להשלים השיעור כגון ד' מן העור ואחד מן הבגד דאמרינן דהבגד אינו מצטרף עם העור להשלים השיעור שהוא חמשה על חמשה אך אם היה בעור חמשה על חמשה וחיבר לו הבגד מי אמרינן דחשיב הכל כגוף אחד ואם נגעה הטומאה בעור נטמא הבגד או דלמא כי היכי דלא חשיב חיבור להשלים השיעור ה"נ לא חשיב חיבור לשום דבר והו"ל כאילו הם מוחלקים ואם נטמא העור לא נטמא הבגד אף שיהיה בכל אחד מהם כשיעורו הקצוב לטומאה. ודע דאף אם נאמר דלא חשיב חיבור כלל לשום דבר מ"מ נ"מ לענין דינא בין אם יש בכל אחד מהם כשיעור להיכא דלא יש כי אם באחד מהם כשיעור דאם יש בכל אחד מהם כשיעור אם נגעה הטומאה באחד מהם אף דלא חשיב חיבור מ"מ נטמא האחד מטעם שנגע בכלים שנטמאו אך אם האחד לא היה בו כשיעור כיון דלא חשיב חיבור הרי הוא טהור לגמרי לפי שאינו מתטמא בנגיעת הכלים שנטמאו כיון שלא היה בו כשיעור ואף דקי"ל דאין כלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ולא מכלים אחרים אפילו קודם שפירש ממטמאיו כדתנן פ"א דאהלות וכמ"ש הר"ש רפ"ד דזבים מ"מ משכחת לה שיטמאו הכלים בנגיעת כלים וכגון שנטמאו הכלים הראשונים במת דהוו אב הטומאה אליבא דכ"ע והנראה אצלי מן הסברא דלא חשיב חיבור כלל ואם היה בעור חמשה על חמשה והבגד לא היה בו כשיעור או שהיה הבגד מדבר הגדל בים אם נגעה הטומאה בעור הוא לבדו טמא ואם נגעה בבגד הכל טהור ואם היה הבגד מדבר הגדל ביבשה והיה בו ג"כ כשיעור ונגעה הטומאה באחד מהם אם טומאה זו היתה שרץ והדומה לה חוץ מטומאת מת הדבר אשר נגעה בו הטומאה הוא לבדו טמא ואם היתה טומאת מת ונגע המת באחד מהם השני מיטמא מחמת שנגע בכלים שנגעו במת אבל לא חשיב כאילו נגע במת ונ"מ טובא לענין דינא כמו שיראה המעיין. ודע דכל מ"ש בדין חיבור דבר הגדל מן הים עם דבר הגדל מן הארץ הוא כפי שיטת רבינו ז"ל שנראה מדבריו בהלכות אלו ובהלכות טומאת צרעת שאף דבר הגדל מן הים מקבל טומאה וכמ"ש בדף ק"ב (*א"ה תמצאנו לעיל פ"א מהלכות אלו דין ג' יע"ש) אך יש שיטה אחרת למהר"י מסמפונט הביאה הר"ב תיו"ט רפי"ט דכלים וכבר עמדנו על דבריו לעיל ובמ"ש בשם מהר"ם יע"ש:
נטל חוט אחד מתחלתו כו'. הר"ש והרע"ב ז"ל כתבו דמתניתין אתיא כת"ק דרבי יוסי דאית ליה דשלשה על שלשה שנחלק דטמא מגע מדרס. ויש לתמוה על רבינו דלקמן דין ט' פסק כרבי יוסי דלית ליה טומאת בית הסתרים והכא פסק דהבגד טמא מגע מדרס ולכאורה נראה דהוי תרתי דסתרן ומה שתירץ לזה הר"ב תיו"ט בפכ"ז דכלים משנה י' אין דבריו מובנים אצלי וצ"ע:
מטלית שהיא מדרס כו' (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ו מהל' מטמאי משכב ומושב יע"ש באורך):
שלשה על שלשה כו' אבל בגד שנטמא במדרס כו'. חילוק זה שכתב רבינו הוא בגמרא בפרק בהמה המקשה עלה ע"ב. וראיתי למרן שכתב ופירוש רבינו שלא כדברי רש"י ע"כ. וכעת לא ראיתי חילוק בין דברי רבינו לדברי רש"י והכל הולך אל מקום אחד דאם הוא בגד גדול ונקרע ויש בקרע האחד שלשה טפחים על שלשה טפחים ובקרע השני שלש אצבעות על שלש הנה זה הקרע קטן אף שטהר מן המדרס יש בו טומאת מגע מדרס לפי שבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו ודברי מרן ז"ל לא ידעתי כוונתם. ודע שהתוספות שם הקשו דבפרק העור והרוטב עלה קכ"ח אמרינן החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח"כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ומוקי לה כרבי מאיר דאמר טומאה דבית הסתרים מטמא ולפי דברי עולא לוקמה אפילו כרבי יוסי דבשעת פרישתו מקבל טומאה מהאבר ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו ראשון שנחתך לא היה באבר כדי להעלות ארוכה ע"כ וקושיא זו הקשו אותה התוספות בפרק הקומץ עלה כ"ד ושם נחה דעתם בתירוץ זה וכתבו דבהעור והרוטב מיירי אפילו אין נשאר באבר כדי להעלות ארוכה כשחותכו דלא מטמא ע"כ וכוונתם היא מבוארת וכבר הביא הרשב"א תירוץ זה בפרק העור והרוטב אך מה שכתבו כגון דמשהו ראשון לא ידעתי כוונתם: ודעשראיתי לרש"י בפרק העור והרוטב שכתב החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה וכו' ע"כ. ואני תמיה בדברי רש"י הללו דאף שנודה לדבריו דאית ליה דפחות מכביצה אוכלין כשם שאינו מטמא כך אינו מקבל טומאה היפך ממה שכתב רבינו בריש פ"ד מהלכות טומאת אוכלין מ"מ הכא אין צורך לומר דמה שחתך הוה כביצה דכיון שזה חישב על הבשר שבאבר והיה בו כביצה ונטמא משום מגע בית הסתרים אף שמה שחתך הוא פחות מכביצה מ"מ טמא הוא שהרי בששה שנטמא היה בו כביצה וכביצת אוכלין טמאין שחתך מהם חציין נהי שחצי זה אינו מטמא לאחרים מ"מ טומאה לא פקע מיניה והרי הוא אוכל טמא וזה פשוט ואין צורך להביא ראיה לזה (*א"ה עיין לקמן בסמוך דאינו כ"כ פשוט) ואפשר דרש"י ס"ל דפשטא דברייתא היא דמה שחתך הוא מה שחשב עליו והכל הוא שיעור אחד וכיון דע"כ מה שחשב הוא כביצה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מש"ה כתב דגם מה שחתך הוא כביצה אך אי לאו דמסתפינא אמינא דגירסתנו דגרסינן כזית היא עיקר ובזה מיתרצא קושיית התוספות והרשב"א דאמאי אוקמוה כרבי מאיר משום דאי אמרת בשלמא דטומאה זו היא טומאת בית הסתרים ניחא שאף שאין במה שחתך כביצה מ"מ טמא הוא לפי שבשעה שקיבל טומאה כבר היה בו כביצה שמחשבתו של זה היתה על כביצה ואשמעינן ברייתא דאם לא חתך כי אם כזית טמא לפי שנטמא בטומאת בית הסתרים ובאותה שעה היה בבשר כביצה אך אי אמרינן דטעמא דברייתא הוא משום דקיבל טומאה מאביו בשעת פרישתו א"כ צריך שיהיה כביצה במה שחתך ובברייתא קתני כזית וזהו מה שהכריחו לרבי אבא בר ממל לומר דברייתא זו רבי מאיר היא וכמו שכתבנו ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח. וסבור הייתי לומר שלא נעלם מהתוספות כל זה אלא דס"ל דלקבל טומאה מקבל בכל שהוא וכסברת רבינו ומש"ה הקשו דאף דתניא החותך כזית מצינו למימר דטעמא דטמא הוא משום דבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו אך הרואה יראה דברי התוספות בכמה מקומות דאית להו דאף לקבל טומאה בעינן כביצה. עוד כתבו התוספות דבעי לאוקומי אף בניתז בכל כחו דלא מקבל טומאה מאביהן בשעת פרישה מאביהן וכה"ג משני בפרק אמרו לו עוד הקשו התוספות מההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין עלה פ"ה גבי אבר שיצא מקצתו דחותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ודייק מינה דלא גזרו טומאה על היוצא דא"כ היה מטמא מה שבפנים ודחי דטומאת בית הסתרים היא ומה בכך הא בשעת פרישתה מקבל טומאה ולא מיתוקמא בניתז בכל כחו שהרי צריך לקלוף הבשר שבחוץ מעל העצם עד לפרק ע"כ. ודע דהכא לא מצינן לשנויי דליכא במה שיצא שיעור טומאה דא"כ אפילו למאן דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמאה הכא ליכא טומאה כיון דליכא במה שיצא שיעור טומאה וזה פשוט וכן כתבו התוספות בפרק הקומץ והתוס' תירצו דמיירי כגון שחותך בסכין רחבה שמפסקת הסכין בין מה שבחוץ למה שבפנים וכן ההיא דהעור והרוטב בעי לאוקמא אפילו בסכין רחבה ע"כ והתוספות בפרק הקומץ כתבו ושמא כשחותך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהסכין מפריש בין זה לזה ע"כ ונראה שדעתם לחלק בין חותך בסכין לחותך ביד עוד כתבו התוספות בפרק הקומץ דמחתך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהוא חותך מעט ומשליך מעט וחוזר ומחתך מעט ומשליך עד שמחתך את כולו שאינו נוגע עכשיו בבת אחת וכן מפורש בהדיא בירושלמי במחתך כל שהו ומשליך ע"כ וכבר כתבו התוספות תירוץ זה בפרק כיצד צולין יע"ש עוד הקשו התוספות דאמאי לא הקשו לעולא כמו שמקשה לשמואל בכריתות דאמר אהא דתנן בפ"ק דמכשירין המוסק את הכרישין מים שבתוכן אינם בכי יותן והיוצא מהם הרי הם בכי יותן ואמר שמואל וכרישין עצמן הוכשרו מ"ט בשעת פרישתם מהם הכשירום ופריך עלה ממתניתין דהתם דקתני ערב פסח הולך אצל רופא וחותך אבר המדולדל עד שיניח כשערה ותוחבו בסירה ונמשך ממנו והלה עושה פסחו וכו' ואי בשעת פרישתן הוכשרו הכא נמי בשעת פרישתן מן האבר לטמא לאדם ומשני בניתזין בכל כחו והשתא טפי הוה ליה לאקשויי הכא לעולא מטומאה אטומאה ממה דפריך התם מטומאה אהכשר ותירצו דאעולא דהכא לא מצי למיפרך מהתם דלא דמי דהכא אפילו בניתזין בכל כחו מקבלין טומאה בשעת פרישתם דעד שלא הובדל לגמרי נוגע קצת באביו אבל התם גבי אבר מן החי כל זמן שלא הובדל לגמרי לא מטמא ואין לחוש לנגיעה קודם שהובדל לגמרי אבל לשמואל פריך שפיר דמיירי במים שנפלו על הכרישין שלא לרצון ולכך מוסק ומים הנבדלים ממנה לגמרי הם לרצון וכי הדרי ונגעי בכרישין מכשירין אע"ג דלא ניחא ליה כדתנן כל משקה שאין תחלתו לרצון וסופו לרצון הרי הוא בכי יותן ודמיא לההיא דרופא לגמרי ע"כ. ואני מסתפק בדברי התוס' הללו דלפי פשטן נראה דס"ל דכל דבר המטמא אף כשלא הובדל לגמרי אף בניתזין וזה סותר מה שכתבו דההיא דפרק העור והרוטב בעו לאוקומי אף בניתזין והתם אבר מן החי מטמא אף שלא הובדל לגמרי ואולי התוספות סברי דטעמא דההיא דהעור והרוטב הוא משום דבעי לאוקומי אפילו בסכין רחבה וכן כתבו וכן ההיא דהעור והרוטב בעי לאוקומי אפילו בסכין רחבה ע"כ. וכוונתם היא דהשתא דאתינן להכי דההיא דפרק כיצד צולין לא מיתרצא אלא בסכין רחבה אף ההיא דהעור והרוטב לא מיתרצא אלא בסכין רחבה דניתזין אינו מעלה ומוריד בדבר שאף קודם שהובדל לגמרי מטמא והי' אפשר לומר דלעולם קושטא דמלתא בכל דבר מהני ניתזין אלא שהתוס' כתבו דלכך הקשו לשמואל ולא לעולא משום דעולא הוה מצי למדחי דשאני נדון דידיה דאף קודם שהובדל מטמא ולכך אף בניתזין מטמא אבל לעולם דלפי האמת כי היכי דמהני ניתזין בדשמואל הכי נמי בדעולא (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פי"ב מה' שאר אבות הטומאה דין י'). ודע שמה שכתבתי לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו שאף שאינם מטמאים לאחרים מ"מ טומאתם לא פקע מינייהו כך נראה לי שהדין הוא כן ואע"ג דלגבי טומאת בגדים קי"ל דבגד טמא שנפחת משלש על שלש אין בו דין טומאה ונטהר כיון דפחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה פקע טומאה מיניה מ"מ שאני התם דבגד אינו נקרא בפחות משלש על שלש אבל אוכלין אף פחות מכביצה אוכל מיקרי ואף לפי מה שכתבתי בסי' נ"ב דכל דבר שנשתנה שמו פקע טומאה מיניה אף שעדיין נקרא בגד שאני התם דנשתנה שמו אבל הכא כביצה נקרא אוכל ופחות מכביצה נמי נקרא אוכל. ומה שהכריחני לזה הוא משום דאלת"ה לא משכחת אוכל תרומה טמאה שיהיה במיתה כי אם באוכל כביצה דאם אכל כזית לא שהרי זית זה פקע מיניה טומאה ודבר זה לא אמרו אדם מעולם. אך מה שקשה עלי הוא מה שכתבתי בסי' פ"ט בפירוש התוספתא דקדרה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמוסין טמאים כו' דמיירי דתורמוסין הללו היו כביצה בשעת קבלת טומאה וצמקו וחזרו ותפחו ומשמע מהתם דבשעה שצמקו נטהרו ולפי מה שכתבנו לא יתכן דין זה וצ"ע (*א"ה תמצאנו לעיל פ"ד מה' טומאת אוכלים דין א' יע"ש ומה שרמז הרב בסי' נ"ב תמצאנו לקמן בפירקין דין י"א יע"ש). ודע דאמרינן בפרק כיצד צולין (דף פ"ה) דלרבינא חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא וכמאן דמפרתי דמי ע"כ ודברי רבינא הם בפרק בהמה המקשה עלה ע"ג עלה דההיא דתנן דהבשר מגע נבילה ופריך טומאת בית הסתרים היא ותירץ רבינא חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגעי בהדדי והתוס' בחולין הקשו דאמאי לא משני הכי בהעור והרוטב גבי חישב עליו ואחר כך חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כרבי מאיר ותירצו דלא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי וכן כתבו בפרק הקומץ רבה (דף כ"ד) עוד כתבו שם דההיא סוגיא דהעור והרוטב אתיא דלא כרבינא. וראיתי להרשב"א בחידושיו בפרק העור והרוטב עלה דההיא דאמרינן אמאי טומאת בית הסתרים היא הכא לא מצי לשנויי בשעת פרישתן מאביהן קבלו טומאה מאביהן א"נ אוכלין כמאן דמיפרתי דמי דמיירי כגון שלא נשאר בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי כך פירשו בתוס' ע"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דתירוץ זה לא מהני אלא לקושיא דאמאי לא אמרינן בשעת פרישתן קיבלו טומאה אבל לרבינא דאמר חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי מה יושיענו מה שלא נשאר בו בשר והלא אף בשלא חתכה טמא וכדאיתא בפרק בהמה המקשה דאמרינן אלא לרבינא מאי חתכה. ודע דמסוגיא דפרק בהמה המקשה מוכח דעולא פליג עליה דרבינא ולית ליה חילוק בין אוכלין לשאר דברים והיינו דקאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חתכה כלומר דאי לא חתכו אינו מטמא משום דמגע בית הסתרים הוא אך אליבא דרבינא אני מסתפק אי מודה בדינו דעולא כלומר דהיכא דלא הוי אוכל דמקבל טומאה מאביו בשעת פרישתו או דלמא לא ס"ל לדעולא כלל. ולענין הלכה אי קי"ל כרבינא אי לא עיין במה שכתב הראב"ד פ"א מה' פסולי המוקדשין דין ט"ו ובמה שכתבו מרן והרב בעל ל"מ שם.(*א"ה ועיין בדברי הרב המחבר בפ"ב מהלכות הנזכרות). ומ"ש רבינו ז"ל שלשה על שלשה שנטמא במדרס ואחר כך נחלק טהור מן המדרס ואין בקרעים הללו טומאה כלל והנם כשברי כלים שנטמא אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנה שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבשעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע ע"כ. דבריו הללו הם משנה מפורשת בפכ"ז מכלים מ"י ודע שר"ע ז"ל פסק דאין הלכה כר"י וכ"כ במתניתין דסדין וכ"כ רבינו ז"ל במתניתין דסדין ובמשנתנו ג"כ איכא נוסחי דכתיב בהו ואין הלכה כר"י אך בחיבורו פסק כר"י וטעמא דמילתא משום דת"ק דר"י ר' מאיר הוא דאית ליה טומאת בית הסתרים מטמא וכדאיתא בפרק בהמה המקשה עלה ע"ב ואנן לא קי"ל דטומאת בית הסתרים מטמא וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו קשרים ובפ"ב דעירובין. אך אני תמיה למה לא הביא רבינו סיום דברי ר' יוסי דקאמר אלא אם כן נגע בו הזב. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתניתין דסדין דפירש דמאי דקאמר ר' יוסי אלא אם כן נגע בו הזב הוא אחר ששמהו וילון כו' ולפי פי' זה גם דברי ר' יוסי דמתניתין דשלשה על שלשה הכי פירושו אא"כ נגע בו אחר שנחלק ולפי זה לא הוצרך רבינו להביא דברי ר' יוסי שאם יש בקרע שלש אצבעות על שלש אצבעות דמקבל טומאה מכאן ולהבא וכמו שכתב בפרק זה דין ז' אך אני תמיה דמסוגיית הגמרא דפרק הקומץ רבה עלה כ"ד מוכח בהדיא דדברי ר' יוסי מיתפרשן דנגע בו הזב קודם שעשאו וילון כלומר או שקדם מגע למדרס או שדרס עליו ברגלו יחף שבאו מגע ומדרס כאחד ולמדנו ר' יוסי דלא אמרינן שבע ליה טומאה בבת אחת וכדאיתא בברייתא התם מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלים זה על גב זה וישב זב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס ולפי זה חידוש גדול למדנו ר' יוסי והיה לו לרבינו להביא דבריו וגם ברייתא דשני סדינין כעת לא ראיתי לרבינו בחיבורו שהביאה ולא ידעתי למה והדבר אצלי צריך תלמוד וצ"ע. (*א"ה עיין לעיל בפירקין דין ז' ועיין פי"ב מה' שאר אה"ט דין י'):
סדין שנטמא במדרס כו'. עיין במ"ש הרדב"ז סי' נ"ג שחילק בדין זה למ"ש רבינו לעיל פ"ח דין ח' גבי טבעת אדם. ולפי הנראה לא ראה מתניתין דפרק כ' דכלים משנה ז' דמוכח דגבי סדין נמי בעינן שינוי מעשה וכ"כ התוספות בפ"ד דחולין ופשוט הוא:
טלית שהיא מדרס והטבילה קודם שיעריב שמשו התחיל לקרוע ממנו קרע כיון שנקרע בה רובה שוב אינה חיבור וטהרה כולה כו' שהרי הוא קורע והולך ע"כ. נראה דס"ל לרבינו דלעולם בעינן שיקרע את כולה אלא דמתניתין דכלים אשמעינן דמעת שנקרע רובה נטהרה והנה מסוגיית הגמרא בפרק העור והרוטב עלה קכ"ג ומדברי רש"י שם נראה דלא בעינן שיקרע כולה אלא בקריעת רוב סגי ונראה דרבינו לישנא דמתניתין דכלים דקדק דתנן טלית שהתחיל בה לקורעה והתוס' דקדקו לשון זה וכתבו בשם ר"ח דכיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ורבינו לא נחה דעתו בזה והסברא מצד עצמה היא תמוה שתהיה טהורה למפרע משעה שהתחיל לקרוע ומש"ה פי' דבעינן שיקרע כולה אלא דכיון דנקרע רובה מאותה שעה נטהרה ובתנאי שיקרע את כולה ובזה אתיא מתניתין דכלים בתכלית הדקדוק והכי קאמר טלית שהתחיל בה לקורעה כלומר שכוונתו לקורעה כולה וזהו שכתב רבינו שהרי הוא קורע והולך כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה מ"מ צ"ל שגירסתו בדברי רב נחמן היתה וקרע לה כולה כו' וכן דילמא לא אתי למיקרעי' כולה אך יש לתמוה בסברת רבינו הלזו דבגמרא שם הקשו לרב נחמן דא"כ עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון נגזור דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים ועוד הקשו עליו ממתניתין דהמפשיט בבהמה ובחיה בטמאה ובטהורה בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה הא יתר מכדי אחיזה טהור אמאי נגזור דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמא וקא מטהרינן ליה והשתא בשלמא לרש"י דאית ליה דברובא סגי ולא בעינן שיקרענה כולה ואתא רב נחמן וקאמר דאף דמדינא ברובא סגי בעינן שיקרענה כולה משום דילמא חייס עלה ולא יקרע רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא א"כ עולת העוף ומתניתין דכדי אחיזה הוי דכוותיה דהתם נמי לגזור דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים כי אם פלגא וכן נמי נגזור דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה אבל אליבא דרבינו דאית ליה דמדינא בעינן שיקרענה כולה אלא דמשעה שנקרע רובה נטהרה ואתא רב נחמן וקאמר דלא נטהרה אלא לאחר שנקרעה כולה לפי שאם דמשעה שנקרעה רובה נטהרת איכא למיחש דילמא חייס עלה ולא יקרענה כולה א"כ מה ענין עולת העוף וכדי אחיזה לזה דהתם מדינא לא בעינן אלא רוב שנים וכן לא בעינן אלא יותר מכדי אחיזה אין לנו לגזור עליו יותר מן הדין אבל הכא מן הדין צריך שיקרענה כולה ואיכא למיחש שאם נטהר אותה משעה שנקרעה רובה לא יגמור הקריעה לפי שיסבור דברובא סגי מאחר שראה דמשעה שנקרעה רובה נטהרה. עוד יש לתמוה על רבינו בפסק זה דפסק כר"נ דמהסוגיא מוכח דלרב נחמן לא מיתוקמא מתניתין דהמפשיט בבהמה כו' כ"א בטומאה דרבנן וטהור וטמא הוא כטריפה וכדאיתא התם ורבינו בפ"א מהלכו' אבות הטומאה דין י' הביא משנה זו בסתם ולא ביאר שדין זה הוא דוקא בטומאה דרבנן ונראה מסתמיות דבריו דאף בטומאה דאורייתא הוי דינא הכי ונראה דהוו תרתי דסתרן אהדדי וכבר עמד בזה מהרש"ל בחידושיו בפרק העור והרוטב והניח הדבר בצ"ע ולפי חומר הנושא נראה בעיני דרבינו הוקשה אליו קושיית הגמרא דאמאי לא גזרינן נמי דלא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה דאין הגזירות דומות זו לזו וכמו שכתבנו לעיל גם מה שתירצו בגמרא ואוקמוה למתניתין בטומאה דרבנן הוא דוחק לאוקומי משנה סתמית בטומאה דרבנן דוקא ובגמרא הקשו ממשנה זו לר"ל דאמר דעור חלים דאמאי יותר מכדי אחיזה טהור לימא חלים ואי מתניתין איירי בטומאה דרבנן אימא דשאני ליה לר"ל בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן ובטומאה דרבנן לית ליה חלים אשר על כן ס"ל לרבינו דהמתרץ כפי שיטת המקשה שרצה לדמות הגזירות זו לזו תירץ לו דאיכא לאוקומי מתניתין בטומאה דרבנן אבל לפום קושטא דמילתא אין הגזירות דומות זו לזו ומתניתין איירי בטומאה דאורייתא ולא נעלם ממני מה שיש מן הדוחק בדרך זה שרבינו ידחה סוגיית הגמרא מן הסברא ועיין במה שאכתוב לקמן. ודע דבגמרא איכא תרי לישני עלה דמתניתין דטלית ולישנא קמא קאמר לא שאנו אלא שלא שייר כדי מעפורת אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור ולישנא בתרא קאמר ואפילו שייר בה כדי מעפורת ורבינו פסק כלישנא בתרא שכתב ואפילו שייר בה כדי מעפורת משום דלעולם הלכה כלישנא בתרא ואע"ג דבפרק דם חטאת עלה צ"ד פריך סתמא דתלמודא מלישנא קמא אין זה הכרח לומר דהלכתא כלישנא קמא משום דבגמרא התם רצו ליישב מתני' דהתם דלא תיקשי ללישנא קמא אבל לעולם דלהלכה קי"ל כלישנא בתרא אך מה שאני תמיה הוא דמדברי רבינו בפ"ח מהלכו' מעשה הקרבנות נראה דפסק כלישנא קמא שכתב שם ואע"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו כו' ודברים אלו נאמרו בגמרא ללישנא קמא וא"כ דברי רבינו סותרים אלו את אלו וראיתי להרב בל"מ שעמד על זה וכתב דס"ל דלישנא קמא ולישנא בתרא דר"ה לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דמתניתין דקאמר נקרע רובה טהורה דלישנא קמא מפרש מתניתין אפילו בשאינה טבולת יום ודלא כר"נ דמפרשה בטבולת יום ומפני כך אמר דמתניתין איירי שלא שייר כדי מעפורת דאי שייר כדי מעפורת טמאה משום דאיכא למיגזר בה דילמא לא אתי למיקרעה כולה אבל ללישנא בתרא דרב הונא מפרש מתניתין דאיירי בטבולת יום דוקא ולהכי קאמר דמתניתין איירי אפילו שייר כדי מעפורת כיון דהוי טבולת יום ובין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא בטבולת יום טהורה אפילו שייר כדי מעפורת ובשאינה טבולה אם לא שייר כדי מעפורת טהורה ואם שייר טמאה ע"כ. והנה לא נעלם מה שיש מן הדוחק בתירוץ זה חדא מה שהקדים דלישנא קמא ובתרא לא פליגי לענין דינא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ופשטא דשמעתתא לא משמע הכי ועוד קשה דהיה לו לרבינו לבאר דין זה דאם לא שייר כדי מעפורת אף שאינה טבולת יום טהורה ומה שתירץ לזה הרב בל"מ שסמך על מ"ש בהל' מעשה הקרבנות אין לך דוחק גדול מזה שהרי בהל' מעשה הקרבנות אין מקום של דינים הללו אלא שהזכירם אגב גררא ובהלכו' כלים שהוא מקום של דינים הללו שלא יזכיר דין זה ושיסמוך על מ"ש במקום אחר אגב גררא הוא דוחק גדול וכבר העיד הרב עצמו שמה שכתב הוא דוחק אלא שחומר הנושא הכריחו לזה, ולי נראה דלישנא קמא ולישנא בתרא פליגי וכפשטא דשמעתתא אך ס"ל לרבינו דמן התורה אליבא דכ"ע כיון שקרע רובה נטהר וזה הוא מוכרח מדאמרינן דכיון שקרע רובה טהורה ובשלמא אי מאי דבעינן כולה הוא מדרבנן ניחא דאף שהצריכוהו חכמים שיקרענה כולה מ"מ בקריעת הרוב אוקמוה אדאורייתא וסמכו לומר שיקרענה כולה אלא אי אמרת דמן התורה בעינן כולה איך יתכן לומר דמשעה שקרע רובה נטהרה ואף שכפי סברת רבינו חננאל אזדא ליה הכרח זה כבר כתבנו לעיל דסברא זו דר"ח היא תמוה מצד עצמה ומלבד כל זה בהדיא אמרינן בפרק דם חטאת דאפילו שייר כדי מעפורת אין טומאתו כי אם מדרבנן. ודע דההיא דפרק דם חטאת אליבא דכ"ע בקריעת הרוב לא נטהר חדא דרוב לא מהני כי אם בטבולת יום וכדקאמר ר"נ וטבילה קודם כבוס לא משכחת לה משום דאנן בעינן כיבוס במקום קדוש ואם היו מטבילין הבגד בחוץ נמצא שהיו מכבסין אותו בחוץ דשרייתו במים זהו כבוסו וזה הוא מוכרח דאי לא תימא הכי למה חרדו את כל החרדה הזאת לקרוע הבגד ואם היה בגדי כהונה שאי אפשר לקורעם להכניסם פחות משלש על שלש יטבלוהו ולאחר הערב שמש יכבסוהו שלא ראיתי בשום מקום שיקפידו שיהיה הכבוס ביומו א"ו כדכתיבנא דלא משכחת טבילה קודם כבוס. וראיתי להרב בל"מ בהמשך דבריו שכתב ובפרק דם חטאת גבי מתניתין דקורעו וכו' משמע ליה דמתניתין דהתם אפילו בשאינה טבולת יום ומפני כך מקשה וכו' עכ"ד משמע דס"ל דמשכחת לה דאיירי בטבולת יום אלא דמשמע ליה דמיירי אפילו בשאינה טבולת יום ודבריו תמוהים וכמו שכתבנו. עוד נ"ל מדקדוק דברי רבינו דע"כ לא אמרינן דמשנקרע הרוב נטהרה אלא במסיים הקרע תיכף ומיד וזהו שכתב שהרי הוא קורע והולך אבל אם קרע הרוב והפסיק ולא היה דעתו לקרוע מיד כי אם לאחר שעה לא נטהר וא"כ בההיא דפרק דם חטאת שלא היה יכול לקרוע כולו מפני שהיה צריך להכניסו בפנים ולכבסו ואנן בגד בעינן נראה דמילתא דפשיטא שלא נטהר בקריעת הרוב באופן שמשני צדדים אלו נ"ל דההיא דפרק דם חטאת לא נטהר בקריעת הרוב אליבא דכ"ע וכי תימא אמאי הקשו מההיא התם מסברת האומר לא שאנו אלא שלא שייר כדי מעפורת אבל שייר כדי מעפורת הוי חיבור הא כפי דברינו אליבא דכ"ע לא נטהר בקריעת הרוב ואפילו אם לא היה משייר כדי מעפורת הא לא קשיא משום דפשיטא ליה לתלמודא דכל שקרע הרוב פשיטא שאין בו עוד צד טומאה כי אם מדרבנן אך הוה ס"ל דאליבא דמאן דאית ליה דאם שייר כדי מעפורת שהיה טמא שטומאתו הוא מן התורה דחשיב ליה בגד כיון שיש בו כדי מעפורת דומיא דכבוס דחשבינן ליה בגד אם שייר בו כדי מעפורת אך למאן דלית ליה חילוק בין שייר בו כדי מעפורת ללא שייר פשיטא לן דאף אם אינו רוצה לקרוע כולו שאין טומאתו כי אם כי אם מדרבנן דכיון שאם היה דעתו לקרוע כולו היה נטהר משעת קריעת הרוב ע"כ דמשעת קריעת הרוב נטהר מן התורה אבל למאן דאית ליה דאם שייר כדי מעפורת לא נטהר אף אם היה דעתו לקרוע כולו הוה ס"ל לסתמא לתלמודא דטומאתו הוא מן התורה ותירצו דליתא ואין טומאתו כי אם מדרבנן ואפשר דטעמא הוא דכל ששייר כדי מעפורת איכא למיחש דילמא חייס עלה ולא יקרענה כולה והנה פסק כלישנא בתרא וכמבואר בדבריו בהלכות אלו ומ"ש בהלכו' מעשה הקרבנות ואע"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת לאו דוקא דה"ה אם לא שייר אלא כל שהוא טמא מדבריהם מן הטעמים שכתבנו אלא דהתם מיירי בשייר כדי מעפורת נקט בדבריו כדי מעפורת והכוונה שהוא טמא מפני שלא קרעו כולו ולא נחית רבינו ללמדנו אלא דכל שאין בו טומאה מן התורה מותר להכניסו למקדש לכבס הדם וכדאיתא בגמרא. וא"ת כפי מה שכתבנו דאם קרע הרוב אף שאין דעתו לקרוע עוד נטהרה מן התורה א"כ כשחששו בשאינה טבולת יום דילמא לא יקרענה כולה היא חששא בטומאה דרבנן וא"כ מהו זה שתירצו בגמרא אי בטומאה דאורייתא הכי נמי הכא במאי עסקינן בטומאה דרבנן וכו' והא חששת רב נחמן היא בטומאה דרבנן ובשלמא לרש"י דחששת ר"נ היא דילמא לא יקרע הרוב היא חששת טומאה דאורייתא אבל אליבא דרבינו דחששא היא דילמא לא יקרע כולה א"כ היא חששא בטומאה דרבנן וקושיא זו לכאורה היא קושיא עצומה. ואפשר היה לומר דרבינו ס"ל דהני תרי סוגיו' דפרק העור והרוטב ודפרק דם חטאת פליגי וסוגיא דהעור והרוטב ס"ל דכל שלא קרע כולה הוי טמא מן התורה וההיא דדם חטאת ס"ל דכל שקרע הרוב נטהר מן התורה ופסק כההיא דדם חטאת ובהכי ניחא מה שהקשינו לעיל שלא חלק בריש הלכו' אבות הטומאה כשהביא דין דלשטיח כדי אחיזה בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן וכמו שחלקו בגמרא משום דס"ל דסוגיא זו ס"ל דכל שלא קרע כולו הוי טמא מן התורה ולא קי"ל הכי אלא כסוגיא דפרק דם חטאת ואין החששא כי אם בטומאה דרבנן ולקושיית הגמרא ס"ל לרבינו דאין החששות דומות זו לזו וכמו שכתבנו לעיל ועוד אפשר לומר דסוגיא דפרק דם חטאת ס"ל דההיא דלשטיח ליכא למיחש דילמא לא יפשיט כדי אחיזה משום דליכא למימר התם דילמא חייס אבל גבי טלית איכא למיחש דחייס ואין חילוק בין טומאה דרבנן לטומאה דאורייתא והרשב"א ז"ל בחידושיו הוקשה לו דאמאי לא חילקו בגמרא דשאני התם גבי כדי אחיזה דליכא למימר דחייס עלה ונדחק בתירוץ קושיא זו יע"ש. עוד נ"ל דיש לחלק בין דבר שעיקר טומאתו הוא מדרבנן לדבר שעיקר טומאתו היא מן התורה אף שלא נשאר בו כי אם טומאה דרבנן ולפי זה בטלית גזרינן כיון שהיה טמא מן התורה אף שאין בו עכשיו כי אם טומאה דרבנן וכעין זה צריכין אנו לחלק לסברת רבינו ז"ל שכתב בפ"ג מהלכו' ביאת מקדש דין י"ז דמכניס בגדים טמאים אינו לוקה אלא בבגדים שהם אב הטומאה אבל אם הם ראשון לטומאה אינו לוקה עליהם אלא מכין אותו מכת מרדות. והנראה מדבריו שאין איסורו כי אם מדרבנן והנראה מסתמיות דברי רבינו הוא דכל בגד שנטמא אף שהוא ראשון לטומאה קורעין אותו ויש לדקדק דאם הוא ראשון לטומאה כיון שאין איסורו כי אם מדרבנן למה קורעין אותו דהא לאחר קריעה נמי הא איכא איסורא דרבנן א"ו דשאני הכא שהוא טמא מן התורה אלא שאין איסורו כי אם מדרבנן להיכא שאין טומאתו כי אם מדרבנן ויש לנו כיוצא בזה במקומות אחרים: תנןבפרק כ"ז דכלים מ"ח טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה אינו חיבור ע"כ. והנה משנה זו הובאת בפרק העור והרוטב עלה קכ"ג ופירש"י טלית שהתחיל בה לקורעה שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית ומאחר שאינה ראויה למלאכה הראשונה ואין שמה עליה מיטהרת אע"פ שיש בשירים שלש על שלש ועדיין ראויין לקבל טומאה שהרי טהרו מטומאתן הראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה ואע"ג דאמרינן בבהמה המקשה שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע הזב וחלקו טהור מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת שלש על שלש דחזי ליה לא בטלה מיניה התם הוא דהוה ליה ב' טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהני ליה חלוקה לבטל ממנו טומאת מדרס דתו לא חזי ליה ופשא לה טומאת מגע דחזיא לג' אצבעות אבל הכא כולה טומאה דשלש על שלש היא וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה ותו לא פש עלה מידי ע"כ. ונ"ל דמ"ש רש"י בסוף דבריו כולה טומאה דשלשה על שלשה שהוא ט"ס וצ"ל דשלש על שלש. והנה כוונת דברי רש"י הם שבתחלה הקשה מההיא דאמרינן שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע כו' ואע"ג דלא נאמר דין זה אלא לת"ק דרבי יוסי אבל רבי יוסי פליג לא היא דהתם לא פליג רבי יוסי אלא משום דמגע בית הסתרים אינו מגע (*א"ה עיין לעיל פי"ב מהלכו' שאר אבות הטומאה דין י') אבל מודה שאם נגע בו הזב דטמא מגע הזב אף לאחר שנחלק והיינו דסיים רבי יוסי התם אלא א"כ נגע בו הזב ולזה תירץ רש"י דשאני התם שהיו בו ב' טומאות אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלש על שלש וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה דתו לא פש עלה מידי כלומר דהכא לא היה בטלית זה כי אם טומאת מגע או דשרץ או דנבילה ודכוותי' והנה רש"י מודה דבדבר שיש בו טומאת מדרס לבד ונקרע ויש בקרעים שיעור טומאת מדרס דלא פקע טומאת מדרס מיניה וס"ל שיש חילוק בין טומאת מדרס לטומאת מגע דטומאת מדרס אם יש בשיריים שיעור טומאת מדרס לא פקע טומאת מדרס מינייהו וטומאת מגע אף שיש בשיריים שיעור טומאת מגע פקע טומאת מגע מינייהו. ומיהו בדבר שיש בו ב' טומאות טומאת מדרס ומגע ואיכא בשיריים שיעור טומאת מגע וליכא שיעור טומאת מדרס פקע טומאת מדרס ופש גביה טומאת מגע. ומה שכתבנו דבטומאת מדרס אם יש בקרעים שיעור טומאת מדרס דלא פקע מינייהו טומאת מדרס הוא מוכרח מן הסוגיא דפרק בהמה דאמר עולא לא שאנו אלא שלשה על שלשה שנחלקו אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן ע"כ. ואי אמרת דטומאת מדרס דינו שוה לטומאת מגע הרי אביהן ג"כ טהור הוא א"ו דאביהן כיון שיש בו שיעור טומאת מדרס לא פקע טומאת מדרס מיניה ומטמא את הקרע שיש בו שלש על שלש שהוא שיעור טומאת מגע. וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב על דברי רש"י הללו ומדבריו נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אע"פ שקרעו אכתי טמא טומאת מגע מדרס והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות אמרינן נמי הכי וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזי למדרס טהור לגמרי ולא מטמאינן ליה משום מגע מדרס ע"כ. ולא ידעתי כוונת דבריו במאי קא מיירי דאי מיירי בשיש לו טומאת מגע ג"כ מאי האי דקאמר ומדבריו נראה הא בפירוש אמרה רש"י ועוד מאי ראיה מייתי מעור טמא מדרס דטהור לגמרי אימא דהתם מיירי בשלא יש בו כי אם טומאת מדרס דוקא אבל לעולם אם היה בו ג"כ טומאת מגע אף שטהר מן המדרס אכתי פש גביה טומאת מגע ואי הרשב"א מיירי כשלא היה בו טומאת מגע וס"ל דלרש"י דבר שהיה מדרס וקרעו ונשאר בשיריים שיעור טומאת מגע דטמא טומאת מגע והכריח הרשב"א דין זה אליבא דרש"י ממ"ש דהכא חד שמא היא דכולה טומאה דג' על ג' היא ע"כ משמע דמוקי להא דטלית שטומאתה היתה טומאת מגע ומדלא מוקי לה בשהיתה טמאה מדרס משמע דס"ל דאם היה טמא מדרס אכתי טמא מגע מדרס כל שנשתייר כדי מגע מדרס גם צד זה לא ידעתי מהו דהא דבר שהיה טמא מדרס דוקא ונקרע ונשתייר בו שיעור טומאת מגע מדרס הוא מחלוקת מחלקות ת"ק ור' יוסי דלת"ק טמא מגע מדרס משום דס"ל דבית הסתרים מטמא והיו בטלית זה שתי טומאות ור' יוסי פליג עליה משום דס"ל דלא מטמא בית הסתרים ולא היה בטלית זה טומאת מגע ולעולם דאליבא דרבי יוסי מצינו לאוקומי הך דהעור והרוטב כפשטה דמיירי כשהיה טמא מדרס דוקא ואין בקרעים שיעור מדרס דטהור לגמרי אלא שרש"י רצה לאוקומי מתניתין אליבא דכ"ע. עוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן דההיא דפרק בהמה המקשה מיירי בשנקרע מעצמו וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע אבל הכא קורעה קתני שהוא קורעה במתכוין כדי לטהרה לבטל שם שעליה הלכך אפילו מגע מדרס אין בו וזה נ"ל נכון שאם לא כן תיפוק ליה דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וכדאי' התם כו' וטלית טלית גדולה משמע. ע"כ והנה אף הרמב"ן מודה שיש חילוק בין טומאת מדרס למגע דהא פשיטא דדבר שהוא טמא מדרס וקרעו בידים כל שנשאר בו שיעור טומאת מדרס לא פקע מיניה טומאת מדרס וכההיא דעור טמא מדרס דבעינן שימעטו מחמשה דתו לא חזי למדרס אלא דלגבי טומאת מגע ס"ל דאם קרעו כדי לבטל ממנו טומאת מדרס אפילו מגע מדרס אין בו. ויש לדקדק בסברת הרמב"ן הלזו מההיא דתנן במסכתא כלים פכ"ז מ"ט סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס והרי דהתם דבטל שם שעליה בידים ואפילו הכי טמא מגע מדרס ויש לחלק בין קרע לשינוי מעשה: ודע דאף אליבא דהרמב"ן נ"ל דאף שקרעו בידים מ"מ מקבל טומאה מכאן ולהבא ולא מהני ליה קרע זה אלא מטומאה דלמפרע דהא בכל תלמודא קי"ל דשלש על שלש מקבל טומאה אלא שמדברי הרשב"א שרצה להכריח דברי הרמב"ן משום דאל"כ תיפוק ליה שמקבלות טומאה מאביהן כו' נראה דס"ל דטהור מכל וכל ואפילו מכאן ולהבא דאלת"ה אף להרמב"ן קשה אמאי לא קיבל טומאה עכשיו בשעת פרישתו והדבר הוא תימה גדול בעיני אשר על כן נראה לי דאף הרשב"א מודה דמכאן ולהבא מקבל אלא דס"ל דטומאה שמקבל בשעת פרישתו הויא כטומאה דלמפרע ודו"ק. ודע דאליבא דרש"י דמוקי להך דטלית בשלא היה בו כי אם טומאת מגע קושיא זו דהרשב"א לא שייכא כלל וזה פשוט. ודע שמ"ש הרמב"ן דאף במדרסות אמרינן כן והביא ראיה מעור טמא מדרס דאמרינן כשממעטו מחמשה טהור לגמרי ולא מטמינן ליה משום מגע מדרס ע"כ לא ידעתי פירושו דהא גבי עור אין חילוק בשיעורם וכל פחות מחמשה אין בו שום צד טומאה כלל וכדאיתא בפכ"ח מכלים מ"ב וכן פסק רבינו בריש פרק זה וא"כ לא שייך התם טומאת מגע ומדרס וצ"ע. ודע שהתוספות בפרק בהמה המקשה עלה ע"ג הביאו דברי רש"י הללו אלא שהוסיפו בדברים שלא יכולתי להולמם שכתבו דהכא דאיכא עליו שני טומאות מדרס ומגע הזב אהני חלוקה למדרס דתו לא חזיא ליה ואפילו הוא יותר משלשה על שלשה אפ"ה טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה להתעטף בה פשא בה טומאת מגע כו' והנה הנראה מדברי התוס' הללו דאית להו דלרש"י אף שיש בקרעים שיעור טומאת מדרס אפ"ה טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה ובדברי רש"י שם לא הוזכר דין זה כלל והדין הוא תימה בעיני ואם ניתן ליאמר דין זה הוא דוקא גבי טלית אבל גבי בגד לא ובהדיא תנן שלשה על שלשה שנחלקו דמשמע דוקא בכי האי אבל יותר משיעור זה משכחת לה שלא נטהר מן המדרס ומאי דקאמר עולא הבאות מבגד גדול לאו דוקא דכל יתר משלשה על שלשה בגד גדול קרי ליה. שוב ראיתי מה שכתב רש"י באותה סוגיא עלה דההיא דעור טמא מדרס דחכמים אומרים עד שימעטנו מחמשה טפחים דלא דמי לטלית דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ובקריעתה בטל שמה הלכך אע"ג דשיריים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הילכך עד שיבטלנו מכשיעור ע"כ. הרי בהדיא דאף בטומאת מדרס כל היכא דנקרע שנתבטל שמו מעליו אף שנשתייר בו שיעור טומאת מדרס נטהר מטומאת מדרס שהיה בו והשתא לפי זה אליבא דרש"י אין חילוק בין טומאת מדרס לטומאת מגע דבכל גוונא כל שנקרע ונשתנה שמו מעליו דלא חזי למלאכה ראשונה נטהר מטומאתו שהיה בו אף שיש בשיריים שיעור טומאת מדרס או מגע. ודע שרש"י ז"ל מודה דההיא דבגד דאיפליגו ביה ת"ק ור' יוסי כל היכא שיש בשיריים שלשה על שלשה לא נטהר מן המדרס וכפשטא דשמעתא וכמו שכתבנו לעיל וה"ז דומה לעור שכתב רש"י דכל שלא נתמעט מכשיעור לא נטהר מן המדרס וקושיית רש"י ז"ל הכי מיתפרשא דהתם גבי בגד פשיטא דכל שיש בשיריים כדי טומאת מדרס לא נשתנה שמו מעליו דהרי עד השתא היה ראוי לישיבה והשתא נמי חזי למלאכתו אך דלא נשתייר כי אם שיעור טומאת מגע בטל שמה ולא חזי למלאכתו הראשונה דמעיקרא היה ראוי לישיבה והשתא אינו ראוי ולפי זה הקשה רש"י דהכא גבי טלית אמרינן דכל שנשתנה שמו ולא חזי למלאכתו הראשונה פקע טומאה מיניה ואילו גבי בגד אמרינן דאף שנשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הא לא פקע מיניה טומאת מגע ותירץ דשאני התם דהיו בבגד ב' טומאות אבל הכא לא היה בו כי אם טומאת מגע ומה שהוכרח רש"י לומר דטומאת הטלית היא טומאת מגע ולא טומאת מדרס הוא משום דאליבא דת"ק דר' יוסי לא משכחת טומאת מדרס בלא טומאת מגע כיון דאית ליה דבית הסתרים מטמא והא דלא קאמר משנה זו דטלית היא ר' יוסי ומיירי בטומאת מדרס רצה לאוקמה ככ"ע א"נ כיון דרבי התם לנו גבי בגד דלא כר"י מסתמא הך סתמא דטלית אתיא כת"ק ומש"ה אוקמה רש"י דמיירי בטומאת מגע אך קשה לי כפי זה מה הוקשה לרש"י גבי עור דאמרו חכמים עד שימעטנו מה' מטלית אימא דחכמים ס"ל כת"ק דרבי יוסי והכא גבי עור שני טומאות היו בו טומאת מדרס ומגע ואם לא היה ממעטו מכשיעור נהי שנטהר מן המדרס לפי שאין שמו עליו מ"מ פש גביה טומאת מגע ומה שהצריכו חכמים למעטו מכשיעור הוא לטהרו לגמרי אף מטומאת מגע דבית הסתרים וצ"ל דס"ל לרש"י דלא קאמר ר"י דמשנתן בו איזמל דנטהר אלא מטומאת מדרס אבל מגע אית ביה אף שנתן בו איזמל וא"כ חכמים פליגי עליה אף בטומאת מדרס שלא נטהר ועל זה הוקשה לרש"י ז"ל דאמאי לא נטהר מן טומאת מדרס הרי נשתנה שמו דומיא דטלית הא ליתא משום דר"י מדמי ליה לעור זה לעור העשוי מתחלתו לרצועות וסנדלין שאין בו צד טומאה כלל וכמו שפסק רבינו בפכ"ז מהלכו' אלו דין י"א. והנראה אצלי דלרש"י לישנא דמתני' קשיתי' דקתני עור שהיה טמא מדרס כו' דמשמע דפלוגתייהו הוא בטומאת מדרס אם נטהר ממנה או לא ומיהו אין זה כדאי ודו"ק: ודעשקושיא זו שהקשה רש"י הקשה אותה הר"ש בפכ"ח מכלים והביא תירוץ זה דרש"י ודחה אותו דאין זה סברא לחלק בין טומאה אחת לשתי טומאות דכיון דנשאר בטלית שלש על שלש שזהו שיעור טומאת מגע היאך יהיה טהור והתוספות ג"כ בפרק בהמה ובפרק דם חטאת עלה צ"ה דחו דברי רש"י הללו מהך טעמא. עוד כתב הר"ש דנראה לפרש דטהורה מן המדרס קאמר והא דלא קתני אבל טמאה מגע מדרס כדקתני לעיל משום דלא נחית הכא לאשמועינן חידוש של טומאה אלא קי"ל דאע"ג דהטלית עדיין גדולה יותר משלש על שלש אפ"ה טהורה מן המדרס הואיל ולא חזיא למלאכתה הראשונה להתעטף בה וכבר צדדו צד זה התוספות בפרק דם חטאת והר"ש והתוספות דחו זה דע"כ טהורה דטלית לגמרי הוא מההיא דאמרינן בפרק דם חטאת דאם נטמא הבגד בחוץ קורעו ומכניסו ואי לא מהני קריעה לטומאת מגע היאך מכניסו. ודע שנתבאר מדברי הר"ש והתוספות הללו דס"ל דכל שנשתנה ממה שהיה ולא חזי למלאכתו הראשונה נטהר מן המדרס אף שיש בו שיעור דטומאת מדרס דהיינו שלשה על שלשה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרש"י. עוד כתב הר"ש בשם י"מ דטלית שאני שהוא כלי ויש שם כלי עליו וכיון שבטל שם כלי מינייהו שנקרעו טהרו לגמרי אבל חתיכת בגד בעלמא דאין שם כלי עליו לא נטהר ממגע מדרס אע"פ שנטהר מן המדרס ע"כ. וכבר כתבו התוספות תירוץ זה בפרק בהמה ובפרק דם חטאת אלא שיש שם חיסור לשון. עוד כתב הר"ש דנראה לפרש דקריעה דבגד וטלית מיירי תרווייהו בשקורע קרעים הרבה ואין בכל אחד רוחב שלש ולהכי קאמר דטהורה לגמרי דאע"פ שעדיין כל הקרעים מחוברין בסופן לאו חיבור הוא כיון דנקרע עד רובה חשיב נגמר כל קרע וקרע עד סופה ע"כ ותירוץ זה ג"כ הביאוהו התוספות שם. ואני מסתפק בתירוץ זה אי ס"ל דגם לבטל ממנו טומאת מדרס בעינן שלא יהיו בשיריים שיעור טומאת מדרס או דילמא לטומאת מדרס כל היכא דלא חזי למלאכתו הראשונה אזדא ליה טומאת מדרס אלא דלטומאת מגע ס"ל דבעינן שלא יהיו בשיריים שיעור טומאת מגע והדבר אצלי כעת צריך תלמוד. העולה מכל מה שכתבנו דלדעת רש"י כל דבר שנשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הראשונה אף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר מטומאתו בין שהיתה טומאת מדרס או טומאת מגע אך בדבר שהיו בו שני טומאות טומאת מדרס ומגע אהני מאי דלא חזי למלאכתו הראשונה לטהרו מטומאת מדרס אך אכתי טמא טומאת מגע ולפי זה כל דבר שהיה טמא מדרס אליבא דת"ק דרבי יוסי כל שיש בשיריים שיעור טומאת מגע טמא טומאת מגע אך לר' יוסי טהור לגמרי וכל דבר שאינו כלי כגון חתיכת בגד בעלמא בעינן שלא יהיו בקרעים שיעור קבלת טומאה והיינו ההיא דעור טמא מדרס וכמו שפירש רש"י שם. ולדעת הי"מ שהביאו התוספות והר"ש הכל תלוי אם הדבר שנקרע הוא כלי שנשתנה שמו מעליו דאז נטהר לגמרי מכל טומאותיו אף שהיו בו שתי טומאות מדרס ומגע כיון דלא חזי למלאכתו הראשונה נטהר לגמרי וכל דבר שאינו כלי לא טהר מטומאתו עד שימעטנו פחות מכשיעור. נמצא דאיכא בין סברת רש"י וסברת י"מ דבר שהיה כלי ונשתנה שמו מעליו והיו בו שתי טומאות דלרש"י יטמא מגע ולי"מ טהור מהכל: עוד יש דעת ג' בדברי התוספות והר"ש דלעולם לטומאת מגע לא נטהר עד שימעטנו משיעור טומאת מגע וכתבו דההיא דטלית מיירי בשעשה אותו קרעים קרעים פחות משלש אצבעות אך לגבי טומאת מדרס לא נתבאר כפי סברא זו אי ס"ל דכל שנשתנה שמו טהר מן המדרס או דילמא בעינן שימעטנו משיעור טומאת מדרס. ומיהו נ"ל דאף כפי סברא זו מודה דלטומאת מדרס מיהא מהני מה שנשתנה שמו שהרי מתחילה עלה בדעתם דהר"ש והתוספות כדי ליישב הך דטלית עם ההיא דשלשה על שלשה דהכא נמי גבי טלית טמא מגע מדרס דאע"ג דאהני מה שנשתנה שמו לטהרו מטומאת מדרס לא אהני לטומאת מגע אלא שהוקשה להם מההיא דדם חטאת דמשמע דטהור לגמרי ותירצו דמיירי הך דטלית בשאין בקרעים שלש על שלש ואשמעינן דאע"ג שהם מחוברים חשיבי כקרועים מכל וכל ולפי זה לא חזרו בהם ממאי דהוה ס"ל דלטומאת מדרס כל שנשתנה שמו נטהר ויש לדחות ומיהו הנכון נראה מה שכתבתי. ודע שלפי תירוץ זה ההיא דדם חטאת צריך לאוקומה שקורע כל הבגד פחות משלש על שלש והיה אפשר לומר דלעולם הך דטלית טהור מן המדרס קאמר אבל טמא מגע מדרס וההיא דדם חטאת מיירי שקורע פחות משלש על שלש לטהרו מכל וכל אלא דס"ל דההיא קריעה דדם חטאת היא דומיא דקריעה דטלית וכמ"ש הר"ש ואי קריעה דטלית אכתי טמא מגע קשה ההיא דדם חטאת מש"ה פירשו דקריעה דטלית נמי טהור לגמרי וכגון שאין בקרעים שלש על שלש. והרמב"ן ס"ל דיש חילוק בין נקרע מאליו לקרעו בידים דכל שקורעה בידים כדי לטהרה לבטל שמה מעליה טהור לגמרי ואפי' טומאת מגע אין בו וההיא דשלש על שלש מיירי בנקרע מאליו וכל שנקרע מאליו פש גביה טומאת מגע. ונראה דאף הרמב"ן מודה דלטומאת מדרס כל שנשתנה שמו אף שנקרע מאליו טהור מן המדרס אלא דלטומאת מגע ס"ל דיש חילוק בין קורע בידים לנקרע מאליו. סוף דבר לגבי טומאת מדרס לא ראיתי מי שיאמר שאם נשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הראשונה דבעינן שימעטנו פחות מכשיעור אלא אליבא דכ"ע כל שנשתנה שמו נטהר מן המדרס וכן כל שלא נשתנה שמו כגון חתיכת בגד אף שקרעו בידים לא נטהר מטומאתו וכדמוכח ההיא דעור טמא מדרס דבעינן שימעטנו פחות מחמשה וההיא דשלש על שלש דכתב הרמב"ן דמיירי בנקרע מאליו אף שהוא חתיכת בגד הוא משום דכיון דמעיקרא היו בו שלשה על שלשה והיה ראוי למדרס ועכשיו נחלק הרי נשתנה שמו אבל חתיכת בגד גדול ויש בשיריים שלשה על שלשה טפחים אף שקרעו בידים לא נטהר מן המדרס וזה פשוט: ודעשרבינו כתב סתם טלית שהיא מדרס כו' ונראה דלדידיה ליכא קושיא כלל משום דאיהו פסק כרבי יוסי ואפשר שטעמו משום הך מתניתין דטלית דמיתניא בתר פלוגתא דת"ק ורבי יוסי והך מתני' מיתניא בסתמא ס"ל דאתיא כר"י מדלא קאמר אבל טמא מגע מדרס משמע דרבי סתם לנו כרבי יוסי ומש"ה פסק כוותיה. עוד נ"ל מדסתם רבינו דס"ל דאף אם יש בשיריים שיעור טומאת מדרס אפ"ה נטהר כיון שנשתנה שמו אך לגבי טומאת מגע לא נתבאר בדבריו אי מהני מה שנשתנה שמו אף שיש בשיריים שיעור טומאת מגע. ומיהו נראה שיש ללמוד דין זה ממ"ש בפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין י"ט בגד כו' קורעו כדי שיטהר כו' ע"כ ומדסתם נראה דאף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר מטומאת מגע דהא הכא לא מיירי בטומאת מדרס דוקא אלא בכל מין טומאה. ודע דבגד דנקט רבינו צ"ל דמיירי דבקרע זה נשתנה שמו דאי לא פשיטא דלא נטהר כל שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה וכדמוכח ההיא דעור טמא מדרס וכמו שכתבנו לעיל. ודע שאף אליבא דרבינו דפסק כרבי יוסי ומתניתין דטלית אתיא כפשטה אכתי צריכין אנו לחילוקי הראשונים ז"ל דהא לדידיה נמי קשה מההיא דפרק דם חטאת דמשמע דכל שנשתנה שמו נטהר מטומאת מגע ואילו במתניתין דשלשה על שלשה אית ליה לת"ק דאף שנשתנה שמו טמא מגע ונהי דלא קי"ל כת"ק משום דליכא טומאת מגע משום דבית הסתרים אינו מטמא אבל הא מיהא דאית ליה דלטומאת מגע לא מהני נשתנה שמו ובזה לא פליג עליה רבי יוסי ואדרבה מודה לו והיינו דסיים אלא א"כ נגע בו הזב מוכח בהדיא דאית ליה דלטומאת מגע לא מהני נשתנה שמו כל שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה. והנה מה שכתבו התוספות והר"ש דההיא דטלית מיירי בקורע קרעים פחות משלש על שלש ולדידהו ההיא דדם חטאת הכי מתפרשא לרבינו לא יצדק תירוץ זה שהרי מדסתם נראה דס"ל דאף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר ולפי זה פש גבן שלשה תירוצים אחרים דהיינו או דס"ל כרש"י דמחלק בין טומאה אחת לשתי טומאות או דס"ל כדעת הי"מ דמחלקים בין כלי לחתיכת בגד או כהרמב"ן דמחלק בין נקרע מאליו לקרעו בידים ומיהו אי רבינו ס"ל כרש"י ניחא מה שכתבנו לעיל דפסק כרבי יוסי משום דלדידיה הך מתניתין דטלית בטומאת מדרס היא וכמבואר בדבריו ואליבא דת"ק דרבי יוסי טמא מגע מדרס אך אי ס"ל כדעת הי"מ או כהרמב"ן מתניתין דטלית אתיא ככ"ע ואף ת"ק דרבי יוסי מודה בזה דנטהר לגמרי ומיהו אף שנאמר דרבינו ס"ל כדעת הי"מ או הרמב"ן מ"מ יש לרבינו הכרחיות לפסוק כרבי יוסי משום דבכמה דוכתי פריך בגמרא בפשיטות ואמאי טומאת בית הסתרים היא משמע דס"ל דלית הלכתא כרבי מאיר דאית ליה דבית הסתרים מטמא וכ"כ התוספות בפרק אלו קשרים ובפרק ב' דעירובין יע"ש: