א. אח שמירר את חיי אחיו, ומת, האם מותר שלא להתאבל עליו

ליו"ד סימן שע"ד

כט אדר תשי״ב

לכבוד

הרב הנכבד, כהן שדעתו יפה

כמוהר״ר משה דוויק הכהן יצ״ו

שלום וברכה,

שאלת ממני, לחוות דעתי בשאלה שבאה לפניו. שאלה

ילמדנו רבינו:

א. אח שעקב את אחיו כל הימים ומירר את חייו באופן שאין לתאר, ופגעה בו מדת הדין ר״ל ונלב״ע, ואחיו לא רצה לנהוג אבלות עליו, כיון שבלבו אינו אבל עליו, ובשומעי מעשה זה, אמרתי לעיין בדין אם באמת יש לו מקום פטור מאבלות?

והנה מתשובת הרדב״ז (דפוס פיורדא ח"ג סי' תקנ״ה), שכתב על אותו גדול הדור שלא הוריד דמעה על מיתת בנו, שזו מדת אכזריות וכו׳, הנה הוא מיירי באכזר מטבעו, ומינות הפילוסופיא דבוקה בו, כמבואר באורך בדבריו יע״ש, וגם דברי הרמב״ם (ס״פ י״ג מה״א ה׳ י״ב) שהובא בבית יוסף (סוף סי׳ שצ״ד), מתבארים נמי על דרך זה דמיירי הרדב״ז ז״ל בסתם אכזריות, מה שאין כן בנידון דידן, שאין המניעה בסבת אכזריות, אלא מסבת השנאה שהיתה ביניהם, שאלמלא השנאה של המת שהיתה עליו, לא היה בא למדה זאת, אפשר דאין זה בכלל, ולא עליו יסובו דברי הרמב״ם ז״ל. וכעין ראיה לדבר מצאתי בחדושי רעק״א שבגליון השו״ע (סי׳ שע״ד סעיף ד׳), שכתב משם ״ים של שלמה״ (פרק ב׳ דגיטין): דמי שהיה בקטטה. עם אשתו ומתה מתוך הקטטה, דאינו מתאבל עליה, ע״ש. ואולי יש לחלק, ועיין ״חיים שאל״ חלק א׳ (סימן מז). ומחסרון ידיעה לא יכלתי לצאת מן הספק. ואחלה פני קדשו להאיר עיני באור תורתו, ולהעמידנו על האמת בדין זה, ושכמ״ה.

והנני לענות לפי קוצר השגתי, בעזרת צור ישועתי ואומר:תשובה

הבכי על המת והאבלות, הם שני ענינים נפרדים בתכונותיהם ודינם, כי הבכיה היא מפעולת הרגש ומדות האדם, והיא מצויה גם באבוד קניני האדם ופרידתו בחיים, ובמות מקרוביו, ידידיו, מיטיביו ואנשי חסדו, ולמעלה מכל ־ על פרידת האדם מרבו, שהוא בבחינת אביו, כמו שנאמר באלישע: ״אבי אבי רכב ישראל״ וכו׳ (מלכים ב, ב,יב), ובכלל זה הוא כל אדם כשר מישראל, ועל זה אמרו: כל המוריד דמעות על אדם כשר וכו׳, ומפני מה בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר (שבת ק״ה,ב).

וכן פסק מרן ז״ל: ״מצוה גדולה להספיד על המת כראוי, ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה, ולהזכיר שבחו״ וכו׳ (יו״ד סי׳ שד״מ סעיף א׳).

מכל האמור מתברר:

בכי

הבכיה על המת היא מצוה. לכל אדם, ועל כל אדם מישראל, שהוא דומה לספר תורה שנשרף.

אולם בכיה זאת אינה אלא מדת חסידים, וכמ״ש הרדב״ז ז״ל: ״והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים, וכל שכן על אדם כשר – מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו, ויתאבל על עוונותיו אשר היו לו סבה לזה״, ובנגוד לזה כתב על מי שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה: ״זו מדה רעה, מורה על קשי הלב, ועל רוע תכונת הנפש, והיא מדת אכזריות, והיא דרך הפלוסופים״ וכו׳ (תשובות הרדב״ז שם).

מכאן מפורש יוצא שהעדר הבכי על המת, אינה עבירה, אלא היא מורה על תכונה רעה שבנפש האדם קשה הלב והאכזרי, שהוא בוכה על ממונו, ועל מטיבו ואיש חסדו, ולא על קרוביו ועל אדם כשר, ומכל שכן על בנו שהוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ושהוא סמל הרחמנות, כמו שנאמר: ״כרחם אב על בנים רחם ה׳ על יראיו״ [תהלים קג,יג]. וכל מי שאינו בוכה על מת מקרוביו ובניו, הרי הוא מעיד על עצמו שהוא אכזרי ובעל נפש רעה. לעומת זאת כשהוא בוכה על הקרובים, (אינו) [הינו] מוכיח שהוא בעל נפש טובה ועדינה, שהרי האדם בוכה גם על קניניו וחמדותיו, ומצות הבכי על הקרובים ועל אדם כשר מישראל, הוא מעיד על העדר אישיותו הטובה¹, מעיד על תכונת נפש ועדינותה שהיא מסגולותיו של כל אדם מישראל, שהם רחמנים ובני רחמנים.

footnotes: ¹ של הנפטר.

מכאן אתה למד, שדבר זה אינו נמדד לפי טובת הנאה שאדם קבל מהמת, כי מדת חסידות ועדינות הנפש אינם נמדדים לפי מדת הגומלין שבין אדם לחברו, אלא לפי מדת המעלה וחשיבות שבכל אדם, ואין לך אדם מישראל שלא תמצא בו מעשים טובים ונעלים שעשה בחייו ־ בגופו, ממונו, רוחו ונשמתו, לפיכך גם אם היה מיצר ומירר בחייו למי שהוא מאחיו, צריך הוא אותו האדם לבכות על העדרו ומיתתו, ובזה תוכר עדינות נפשו ומדת חסידותו, ומי שלא בוכה על קרוביו ואדם כשר, מפני שהיה ממרר לו את חייו, הרי מעיד על עצמו שהוא אין בו ממדת חסידות ולא תכונת נפש עדינה ורחמנית.

אבלות

האבלות בישראל אינה מדת חסידים ולא דבר שברגש ובתכונת הנפש, אלא חובה מדין תורה או מדברי סופרים, ומוגבלת רק לשבעה קרובים המפורשים בתורה שכהן מטמא להם (יו״ד סי׳ שצ״ח). בכלל האבלות הוא גם הבכי, וכמו שאמרו: ״שלשה ימים לבכי״ [מועד קטן כז,ב], אבל בכי זה אינו מיוחד רק להבעת צער על העדרו של המת מן החיים, אלא יש בו עוד דבר נוסף שהוא לעצם המתאבלים עצמם, שמיתת קרוביהם הוא עונש אלקי להקרובים שנשארו בחיים אחריו, ועליהם להצדיק עליהם דין שמים ולחפש במעשיהם לתקן את המעוות ולהתכפר בצערם, וכן אמרו רז״ל [מועד קטן שם]: ״אמר ר׳ לוי, כל שלשה ימים יראה האבל עצמו כאלו חרב מונחת לו בין כתיפיו, משלשה עד שבעה כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית, משבעה עד שלשים, כאלו עוברת לפניו בשוק, ועוד אמרו: כל שבעה החרב שלופה, עד שלשים היא רופפת (טור ושו״ע יו״ד סי׳ שצ״ד).

האבלות בישראל בשלשה זמנים שלה: שבעה ימי אבלות, שלושים יום, ושנים עשר חדשים, קשורים בהלכותיהם המפורטות שאין להוסיף עליהם, ולא לגרוע מהם, וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ״כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים, הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה וכו׳, כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר, הכית אותם ולא חלו (ירמיהו ה,ג), מכלל שצריך להקיץ ולחול" (הלכות אבל פ׳ י״ג ה׳ י״ב).

דברי הרמב״ם אלה, ברור מללו, ללמדך שאין אדם יוצא ידי חובת אבלות אלא כשהוא מתאבל כמו שצוו חכמים, זאת אומרת בכל הלכות אבלות לפרטם ופרטי פרטיהם שצוו חכמים. ועוד זאת, כל דיני אבלות הם לצורך המתאבלים עצמם – לחזור בתשובה ולהתעורר משנתו, וכל מי שאינו עושה זאת, הרי הוא אכזרי לעצמו, שרואה חרב שלופה לפניו ואינו דואג על עצמו.

מכלל דברים אלה, הדבר מובן מאליו, שאין שום סבה אנוכית יכולה לשחרר את שבעת הקרובים שחייבים להתאבל, מכל אחת מפרטי הלכות אבלות.

והנה מעכ״ת צדד לפטור והסתייע מדברי רעק״א בחדושיו שכתב: אם היה לו קטטה עמה והיה דעתו לגרשה ומתה מתוך הקטטה, כתב הרש״ל דאינו מתאבל עליה״ (חדושי רעק״א יו״ד סי, שע״ד סעיף ד׳ ד״ה ונשואה).

ואנא דאמרי, הלכה זאת צריכה עיון, שלכאורה היא מופרכת ממ״ש רמ״א ז״ל: ״כל זמן שלא נתגרשה, אעפ״י שנתן עיניו לגרש – יורשה״ (אה״ע סי׳ צ׳ סעיף ה׳), והוא הדין לענין חיוב להתאבל עליה, דמאי שנא אבלות מירושה.

ויש לקיים דברי הרש״ל, דלענין ירושה אעפ״י שנחלקו הפוסקים, והרבה מרבוותא סוברים כדעת הרשב״ם דמתה מחמת קטטה אינו יורשה (עיין בבית יוסף אה״ע סי׳ צ׳), בכל זאת נקטינן להלכה (דאינו יורשה)¹, משום דהתורה זכתה לו ממון זה, ומספקא העמד ממון על חזקתו (עיין פרישה אה״ע שם ס״ק י״ח), אבל לענין אבלות קיימא לן: הלכה כדברי המיקל באבל, וכ״כ הפתחי תשובה (שם ס״ק ח׳), ועוד יש לומר דגם לענין ירושה, אם הוא פושע – אינו יורשה (עיין ב״ח שם), והוא הדין לענין אבלות, אם הוא פושע [אינו] מתאבל.

footnotes: ¹ צ״ל: דיורשה. ראה בשו״ע שם בית שמואל ס״ק כ״א

ועל כל פנים גם אם נקבל דעת רש״ל כהלכה פסוקה, אין הדברים אמורים אלא כשכבר התפשרו על הגרושין, אלא שלא הספיקו להתגרש, לפיכך הרי היא אינה כאשתו להתאבל עליה, אבל בכל שאר הקרובים שמתאבלים עליהם, כיון שחובת האבלות היא מסיבת קורבה שאינה פוסקת לעולם, לדברי הכל אין הקטטה שביניהם פוטרת מדין אבלות, לא בכולה ולא אפילו במקצתה, אלא חובה להתאבל עליו כהלכה – כדי לשוב מעבירות שבידו ולהתעורר משנתו, ויפקד בנחמה מאת מנחם אבלי עמו ישראל.

ב. איסור נעילת נעלי המת

שאלה

ב. אבקש להבינני ענין איסור לבישת המנעלים של המת, שכתב ספר חסידים (בסי׳ תנ״ד) שיש בכך משום סכנה, ולא ידעתי אנכי ממה נובעת הסכנה ומה גורם לה? האם יש קפידא מצד המת על זאת? ואם כן, למה קפיד רק על מנעליו ולא על יתר מלבושיו. ונעלים שקנה לו המת, ומת בטרם הספיק לנעלם אפי׳ פעם אחת, האם גם במקרה כזה יש להחמיר שלא לנעלם? או האיסור הוא רק על נעלים שהשתמש בהם המת, כפי שכן נראה לכאורה מפשטות הדברים (ועיין זבחי צדק ח״ב סי׳ קט״ז אות פ״ו).

תשובה

רבות מצואות ריה״ח סתומות וחתומות בטעמם ונמוקם, וטבע הדברים מחייב זאת שאין בינתנו מגעת בדברים כאלה, שעליהם הזהירו רבותינו ז״ל – ״מפני הסכנה״, ראה למשל בדין קטלנית (עיין תשובח הרמב״ם בספר ״פאר הדור״¹ ובהלכות איסורי ביאה פ׳ כ״א הל״א, ובכ״מ, ומשפטי עזיאל חלק אה ״ע סי׳ כ׳), ועיין עוד בפתחי תשובה (יו״ד סי׳ קט״ז ס״ק ו׳, ובאה״ע סימן ט ס״ק ד׳). והדברים ארוכים וכבר כתבתי על זה במקום אחר, והוא אצלי בכתובים. ואין כאן מקומם. מכאן מתברר. שאין בידינו לנמק טעמם של כל מה שאמרו חז״ל ״משום סכנה״, ולא בכל צואות ריה״ח.

footnotes: ¹ במהדורת א.ח. פריימן, סימן קע, במהדורת יהושע בלאו כרך כ׳ סימן ריח. ובמהדורת מכון ירושלים סימן קמו.

ולמאי דאתא עלן בענין נעלים של מת, ראיתי ב״מקור חסד״, לגאון הדור כמוהר״ר ראובן מרגליות יצ״ו, כתב: עיקר דברי רבינו עפ״ר רז״ל: לא ימכור אדם לחברו סנדל של (בהמה) מתה, בכלל של חיה שחוטה, אי משום שמתעהו, ואי מפני הסכנה, פרש״י: ״שמא מחמת נשיכת נחש מתה, והארס נבלע בעור״ (חולין צד,א).

והנה עובדא שהביא רבינו, הכי היא, שאחר רצה ליתן לעני מנעלים שנתנו לו שנעשו מעור שור שמת, ואמר החכם שאף שגבי מתנה לא שייך אונאה, מכל מקום אסור ליתנם לעני מטעם השני – דיש סכנה וכו׳.ולע״ד אין לשון הספר חסידים מתפרש כן, ואין אלו אלא דברי נביאות בכוונתו.

ולעיקר הדין, מרן ז״ל שנה לשון הגמרא וכתב: ״לא ימכור לו עור של בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה״ (חו"מ סי׳ רכ״ח סעיף ח׳). משמע מדבריו שדוקא בעור הוא שאסור, אבל בסנדל אין בו לא משום אונאה, ולא משום סכנה, דכיון שמעבדין העור ועושין ממנו סנדל, שבכל אופן אינו אלא לזמן ידוע, ומחלק החזק של העור, הרי הוא כעור של בהמה שחוטה, ומשום סכנה נמי ליכא, דבעשיית הסנדל יורד הארס שבו. אומנם הטור נקט כלשון הגמרא מנעל [=סנדל], ומדשינה מרן מלשון הטור, מוכח דבסנדל סבירא ליה למרן שאין בו אסור כלל.

ועל כל פנים גם לגירסת הטור, שהיא כגירסת תלמודין: ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה, וכו׳, מכל מקום אין הדברים אמורים אלא כשמוכר לו בכלל של חיה שחוטה, כלשון הגמרא, ר״ל שמוכר לו עורות של בהמה שחוטה ובכלל גם עור של מתה, וכן כתבו הטור ושו״ע: בחזקת שהיא שחוטה, והרי״ף גורס: ״לא ימכור אדם לחברו סנדל של מתה בשביל חיה״, כלומר שמוכר ואומר לו, שהיא חיה, והכי דאיק לשון הרמב״ם דכתב: ״ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה״ (הלכות דעות פ״ב ה״ו).

מכללם של דברים אנו למדים, שמוכר בסתם שאינו מתעה את הקונה, אין בו משום אונאה, שהרי כל הקונה בסתם, דעתו אף על עור בהמה מתה, ומשום סכנה נמי ליכא, דכיון דאסיק אדעתיה שמא עור זה הוא של בהמה מתה, בודק את העור היטב אם יש בו סימני נשיכת נחש או ארס נשיכתו. לפיכך אין לפרש דברי ספר החסידים לאחד שניתנו לו מנעלים של מת וכו׳, בהוראת מנעלים של בהמה שמתה, שכיון שידוע שהם של מתה, אין כאן אסור כלל, לא משום אונאה ולא משום סכנה וכדאמרן.

ולע״ד נראה שדברי צואת ריה״ח זאת (ספר החסידים סימן תנ״ד) נובעים מסוגיא דגמרא: ״נטל כלים מן הבית ־ סימן רע לבית, תרגמא רב פפא, במסאנא וסנדלא, כל דשקיל שכבא מעלי, בר ממסאנא וסנדלא״ (ברכות נז,ב), ויש לפרש דמסאנא וסנדלא הנאמר בזה הוא נעלי המת עצמו, שהוא לוקח אותם בחלום אחרי מותו, וזהו סימן רע להפסקת הקשר בינו ובין הבית הזה, שהם יבואו אליו והוא לא ישוב אליהם. ודומה לזה הוא מי שקונה נעלי המת לעצמו, הוא עלול להיות נגרר אחרי המת, והולך אחריו, וזהו טעמה של צואה זאת לענ״ד.

מכאן מפורש יוצא שלא נאמרו דברים אלה אלא בנעלים שהשתמש בהם המת, ולא בחדשים שלא נעל אותם בחייו, שהם קנינו ככל יתר מלבושיו וקניניו.

ומכל מקום צוואה זאת אינה אלא מדת חסידות, למי שאפשר לו להזהר בכך. ובמקום שיש צורך בנעלים אלו, או לעניים, מצוה לתת אותם בתורת צדקה, ו״שומר מצוה לא ידע דבר רע״ [קהלת ח,ה], וצדקה תציל ממות ותאריך ימים, כדכתיב: ״עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא״ [משלי טז,לא].

והנלע״ד כתבתי

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל