הייתי הראשון במשפחתנו שהלך לאוניברסיטה. אבי עזב את בית הספר כשהיה בן ארבע־עשרה, אימי כשהייתה בת שש־עשרה. כניסתי לאוניברסיטה הסבה לי הלם תרבות. לראשונה פגשתי אנשים מהמעמד הגבוה; לראשונה פגשתי אנשים ממעמד פועלי התעשייה. השקפותיי אותגרו בכל יום ובכל דרך.

בימים ההם, להיות פילוסוף פירושו היה, כמעט בהגדרה, להיות אתיאיסט — אם כי סטודנט אחד שרבט גרפיטי בספריית אוניברסיטת קיימברידג׳: ״א־לוהים קיים; הוא פשוט לא רוצה להתערב״. כשהתחלתי את לימודי הדוקטורט, המנחה שלי ברנרד ויליאמס, אתיאיסט מושבע, הציע שאשהה שנה באוקספורד, בבית מדרשה של פיליפָּה פוּט אשר אומנם הייתה אתיאיסטית אף היא, אך לפחות קיננה בה אהדת מה לאתיקה הדתית, להבדיל מרוב־רובם של שאר הפילוסופים בעת ההיא. היא הייתה אריסטוטלית, ממבשריה של השיבה לאתיקת המידות שאלסדייר מקינטאייר עתיד היה להשיב בהצלחה לקדמת הבמה.

החינוך שקיבלתי־עד אז לא הכין אותי למפגש הזה בשום אופן. אבל זאת הייתה התנסות מפוארת, מרגשת, מעוררת, מרחיבת אופקים. נהניתי מכל רגע, ולמדתי כמה מן האמיתות החשובות ביותר שלמדתי אי־פעם. גיליתי כי האוניברסיטה היא מקום שאתה מקשיב בו בכבוד להשקפות קוטביות לזו שלך, בידיעה שאחרים יאזינו לך בכבוד אף הם.

אבא אבן ז״ל, שר החוץ של ישראל הצעירה, התחנך בקיימברידג׳, ולימים, כשבא־לנאום שם, החל: ״הייתי כאן ולמדתי את היושרה, את הכנות ואת אהבת האמת... זה הזיק לי מאוד בקריירה הפוליטית שלי!״. הוא צדק, ביותר ממובן אחד. אבל זוהי מתנתו הגדולה של החינוך האוניברסיטאי: הנכונות לשמוע רעיונות שונים מאוד מאלו ששמענו עד כה; האומץ לבחון אותם ברצינות ולנסות להיכנס להלך־המחשבה של אומרם גם אם אין מסכימים איתו; והנכונות לחשוף את רעיונותיך שלך לביקורת קפדנית ולהרגיש לא מאויָם אלא מועשר. כך, ממש כך, הרגשתי.

זה היה מרחב בטוח, מרחב מוגן, מרחב של שיח עם כללי התנהגות ברורים: מדברים באדיבות, טוענים ברציונליות ומאזינים בכבוד. אדם שסיים אוניברסיטה ידע שהוא יכול להתמודד בלי פחד ובלי רתיעה עם כל האתגרים שהחיים הבוגרים יטיחו בפניו. כזה הוא החיפוש המשותף אחר האמת.

לכן נחרדתי כאשר, בשנת 2001, בתנו הצעירה שלמדה אז ב׳לונדון סקול אוף אקונומיקס׳‏ חזרה ערב אחד הביתה בדמעות. היא השתתפה בהפגנה נגד הגלובליזציה, שהידרדרה במהירות — תחילה למתקפה נגד אמריקה, ואז נגד ישראל, ואז נגד היהודים. היא אמרה לי, ״אבא, הם שונאים אותנו״. הזדעזעתי מכך שדבר כזה קורה במאה ה־21.

בשנים שחלפו מאז, קמפוסים אוניברסיטאיים בכל רחבי המערב נעשו למוקדי אי־סובלנות גואה, מסוג שלא חשבתי שאראה בימי חיי. קחו לדוגמה את קולג׳‏ בייליול באוקספורד, שהעמיד לבריטניה לאורך הדורות שלושה ראשי ממשלה, חמישה זוכי פרס נובל, והוגים וסופרים דגולים כגון אדם סמית, ג׳רארד מנלי הופקינס ואלדוס האקסלי.

באוקטובר 2017 החליטו הסטודנטים שם לאסור על ׳האיחוד הנוצרי׳‏ להשתתף ביריד תחילת השנה, שבו מוצגים המועדונים, הפעילויות ותאי־הסטודנטים, בטענה שנוכחותו של גוף נוצרי יוצרת תחושת ״ניכור״ אצל בני דתות אחרות ועל כן יש בכך משום ״מיקרו אגרסיה״. מארגן היריד אמר כי הנצרות שימשה לאורך ההיסטוריה ״כתירוץ להומופוביה ולצורות ידועות של ניאו קולוניאליזם״, ופירוש הדבר שסטודנטים עלולים להרגיש ״לא רצויים״ בקולג׳‏ החדש שלהם אם יוצב דוכן של האיחוד הנוצרי. נוכחות נציגים של גוף זה תסב ״נזק פוטנציאלי״ לסטודנטים החדשים. קמה צעקה גדולה וההחלטה בוטלה כעבור כמה ימים, אבל עצם הטלתו של האיסור מלכתחילה מזעזעת.

ב־2019, סגן נשיא אוניברסיטת קיימברידג׳‏ הגן על החלטת בית הספר לתיאולוגיה שם לבטל את הזמנתו של הפסיכולוג הקנדי ג׳ורדן פיטרסון לשהות שם במסגרת מלגת מחקר. כפי שסיפרתי כבר במבוא, הסיבה לכך הייתה תצלום שבו נראה פיטרסון כשידו חובקת אדם הלובש חולצת טריקו עם הכיתוב ״אסלאמופוב גאה״. התצלום הוכיח, כביכול, שפיטרסון מאמץ את הסיסמה בעצמו.

זה היה תירוץ אבסורדי. כל מי שהרצה בפני קהל בנסיבות דומות יודע שבתום הערב ייגשו אליו עשרות אנשים, ואף מאות, וירצו להצטלם איתו. במקרה של פיטרסון, רבים אף שילמו על כך בכספם. המצטלמים מתחלפים במהירות והמרצה אינו יכול לעקוב אחר כל המתרחש, ודאי לא־לעיין בכתובות שעל בגדי המצטלמים. צילום סלפי עם אדם במצבים כאלה אין פירושו הזדהות עם אותו אדם. ודאי שאין זה בסיס סביר לביטול הזמנה של מלומד כפיטרסון, שעבודתו האקדמית מוקדשת לחקר שורשיה של השנאה בעזרת ארכיטיפים, נרטיבים דתיים ופסיכואנליזה יונגיאנית. הרגשתי כאילו חזרנו לאחור בזמן; שאנו שוב ב־1745, עת נשללה מדייוויד יוּם הקתדרה לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת אדינבורו מפני שנחשד שהוא אתיאיסט. והלוא היו לי תקוות שהתקדמנו מאז.

אשכול של מושגים חדשים פלש אל הקמפוסים, והאפקט המצטבר שלו מעמיד בסכנה את החופש האקדמי ואת תפקודן של האוניברסיטאות כזירה של מגוון אינטלקטואלי, דיון מנומק, שיח אזרחי, הקשבה מכבדת וחיפוש משותף אחר האמת.

אחד המושגים האלה הוא מיקרו אגרסיה. הוא מציין מעשה או אמירה זניחים וטריוויאליים אשר עלולים כביכול לגרום לעלבון אף כי אין בהם כוונה כזו. כפי שהראו ברדלי קמפְּבּל וג׳ייסון מֵנינג בספרם ׳עלייתה של תרבות הקורבניוּת׳, זהו מושג משונה. ראשית, הוא פוסח על שתי הסעיפים. בשפה האנגלית מתקיימת אבחנה בין צורות שונות של ״כבוד״. שתיים מהן מאפיינות שני מבנים תרבותיים מנוגדים. Honour, שיש המתרגמים כ״הדרת כבוד״, הוא סוג הכבוד הנקשר בביטויים כגון ״כבוד המשפחה״ או ״למי יש יותר כבוד״. Dignity, לעומת זאת, מציין באנגלית עכשווית את הכבוד השווה שיש לכל אדם; זה סוג הכבוד שמתכוונים אליו בביטויים כגון ״כבוד האדם״ ו״כבוד הבריות״. מושג המיקרו־אגרסיה מעלה על נס, מצד אחד, את הזכות להיעלב, השייכת לתרבויות של Honour, שכן תרבויות של Dignity מעודדות אנשים לא־לקחת אמירות של אחרים באופן אישי. מצד שני, האדם ש״נפגע״ מהמיקרו־אגרסיה איננו אמור לנקוט פעולה; מצופה ממנו שילחץ על צד שלישי, כגון רשויות האוניברסיטה, לעשות זאת. זהו מאפיין מובהק של תרבויות Dignity.¹, Palgrave Macmillan, 2018. אבל גם מעבר לכך, קשה למצוא במושג המיקרו־אגרסיה היגיון מוסרי עקבי. אם לא התכוונתי להעליב אותך, למה אני מוחזק כאשם בפגיעה ברגישות היתר שלך, השותלת בתוך דבריי השתמעות שאינה נמצאת בהם לא על פי כוונתי ולא על פי הבנתם של רוב האנשים?

footnotes: ¹ Bradley Campbell and Jason Manning, The Rise of Victimhood Culture

מושג מַפתח נוסף הוא מרחב בטוח, דהיינו מקום שאדם אינו צריך להתמודד בו עם עמדות שעלולות לגרום לו להרגיש לא נעים. כמה מן האוניברסיטאות הפליגו כאן אל קצוות רחוקים. במאמר ב׳ניו־יורק טיימס׳‏ תיארה ג׳ודית שולביץ מקרה אחד כזה: הסביבה שנוצרה בשביל סטודנטים באוניברסיטת בראון שהשתתפו בדיון ציבורי בשאלה אם ארצות הברית היא ״תרבות אונס״.², 21 March 2015. מארגני הדיון חששו שסטודנטים יחושו מצוקה למשמע עמדתה של הפמיניסטית ונדי מק׳אֶלרוי, ועל כן ארגנו מרחב שבו כל מי שחש שלא בנוח יוכל להתאושש. הם ציידו חדר אחד בעוגיות, חוברות צביעה, בועות סבון, בצק משחק, מוזיקה מרגיעה, כריות, שמיכות וסרטונים של גורים מפזזים, והושיבו בו אנשי צוות שקיבלו הכשרה לסיוע לסובלים מטראומה. סטודנטית אחת שיצאה למרחב הבטוח הסבירה, ״הרגשתי מופצצת בהמון השקפות שממש התנגשו עם האמונות הכי יקרות לי״.³, Penguin, 2018, 27–2.

footnotes: ² New York Times ³ Greg Lukianoff and Jonathan Haidt, The Coddling of the American Mind

יש בזה כמובן משהו אכפתי ומטפל, אבל זה גם מסוכן. כפי שציינה שולביץ, ״ברגע שמסמנים מרחבים מסוימים כבטוחים, רומזים בעצם ששאר המקומות אינם בטוחים״. ואם כך, אפשר לדרוש שגם יתר המקומות יהיו בטוחים יותר, ולאסור גם בהם השמעת דעות הגיוניות אך שנויות במחלוקת ולא קונצנזואליות. מתרחש כאן סיפוח זוחל של משטר דעות: בשלב הראשון קבוצות בעלות הגדרה עצמית זהותית מחפשות מרחב מוגן להיפגש בו, בשלב הבא הן כופות את אמות המידה שלהן על האוניברסיטה כולה, ועד מהרה הנהלת האוניברסיטה עצמה אוכפת את אמות המידה הללו בכל תחומיה ומענישה את העבריינים.⁴ סטודנט באוניברסיטת קולומביה, אדם שפירו, סירב להשתתף בתרגול כלל קמפוסי של מרחב בטוח, וטען כי ״אדיבות שאין עימה דבר לא תוביל אותנו לשום תובנה חדשה על האמת״, וכי ״אינני מבין איך מרחב תרפויטי יכול להיות גם מרחב אינטלקטואלי״.

footnotes: ⁴ אני מודה לאיאן מטקאלף על הניסוח הזה.

ביטוי מעשי לתפיסת המרחב המוגן הוא השימוש הגובר בפרקטיקת שלילת הבמה (no-platforming), כלומר גירוש דוברים מסוימים מקמפוסים משום שקבוצה זו או אחרת של סטודנטים אינה מסכימה איתם. כמה מן הלוחמים הגדולים ביותר נגד דעות קדומות בבריטניה נפלו בעצמם קורבן לאופנה זו של סתימת פיות: פמיניסטיות כגון ג׳רמיין גריר, ג׳ולי בינדל וסוזן מוּר, פעיל הלהט״ב פיטר טאצֶ׳ל, הפעיל נגד גזענות ניק לאולס והקומוניסטית האיראנית מריאם נמאזי. במה פשעו? בכך שלא אימצו את הלהיט הערכי הטרי של היום, זה שהלהיט של אתמול עלול להתנגש בו.⁵

footnotes: ⁵ עמד על כך דאגלס מאריי בספרו שיגעון ההמון, מאנגלית: אילן חזות, תל־אביב: ספריית שיבולת, תשפ״א, עמ׳ 6–254.

כמובן, לחופש הדיבור יש גבולות, והם מוגדרים בחוקי המדינות. התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, למשל, מחריג מחופש הדיבור הסתה להפרת חוק מיידית. בתיק צ׳פלינסקי נגד ניו־המפשייר (1942) קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות מסוימות החוג לא יגן על ״מילים לוחמות״, כלומר על דיבור העלול לעורר הפרה מיידית של השלום, קרי אלימות. בבריטניה, סעיף 4 בחוק הסדר הציבורי 1986 מגדיר כעבירה פלילית דיבורים או מעשים של איום, התעללות או עלבון הגורמים או סביר שיגרמו לאדם אחר הטרדה, בהלה או מצוקה. לדיבור מתעלל, גזעני או משלהב יצרים אין מקום בקמפוסים מפני שאין לו מקום בחברה בכלל. אבל לא ייתכן שהאפשרות שדובר יביע, באורח הגיוני ומכבד, השקפות שחלק מהקהל חולק עליהן תיחשב לסיבה מספקת לשלול ממנו את הבמה. מעשה כזה אינו רק איום ישיר ומיידי על חופש הדיבור; זו בגידה בייעודה של האוניברסיטה עצמה. ״על האוניברסיטאות להיות מבצרים של חופש המחשבה והמחקר״, כותב סר אנתוני סלדון מאוניברסיטת בקינגהם, ״וָלא — תגווענה ותעבורנה מן העולם״.⁶, 14 July 2019.

footnotes: ⁶ Sunday Times

שלילת במה, מרחבים בטוחים והתנהגויות דומות היו תחילה אנקדוטות חריגות, אך סביב שנת 2013 החלו להתפשט במהירות: בשנה ההיא בני דור ה־Z, ילידי 1995 ואילך, הגיעו לפרקם האקדמי. האירוניה כאן עצומה. מבחינות מסוימות, הסובלנות ניצחה בתקופה זו בקרבות חשובים, בייחוד בתחום הקבלה של בעלי נטיות מיניות ומגדריות שונות. ובכל זאת, בתום עשרות שנים של אי־שיפוטיות, יחסיות מוסרית ואינדיבידואליזם מוחצן, השתררו עלינו שיפוטיות קיצונית ואבסולוטיזם מוסרי המיוסדים דווקא על רכיב קדמוני, קבוצת הזהות. האי־סובלנות החדשה מכוערת ורגרסיבית.

פרופסור ג׳ף מקמהאן, בעל קתדרת ווייט לפילוסופיה מוסרית באוקספורד, ועימו פילוסוף המוסר פרופסור פיטר סינגֶר מפרינסטון והביו־אתיקנית ד״ר פרנצ׳סקה מינרווה מאוניברסיטת גֶנט, חברו יחדיו ליצירת ׳כתב העת לרעיונות מעוררי מחלוקת׳: פרסום אקדמי שידפיס מאמרים שעברו שיפוט עמיתים, אך בלי ציון שמות המחברים — כדי להגן עליהם מפני תגובות חריפות, מחאה ופיטורין. הצורך בהקמת כתב עת כזה מעיד כמאה עדים על האימה שחשים היום אקדמאים מן השורה הראשונה. כדברי מקמהאן, ״יש באוניברסיטאות אווירת הפחדה הגורמת לאנשים לחשוש לדבר על נושאים שנויים במחלוקת״. הם יראים מכך ״כי הם חוששים שיבולע לקריירה שלהם ואפילו לשלומם הגופני״.⁷, 13 May 2019.

footnotes: ⁷ Daily Telegraph

ג׳רארד בייקר, בעל טור בטיימס הלונדוני, גולל לאחרונה במאמר מרתק חוויות מטקס ההסמכה של בתו בקולג׳‏ אוברלין באוהיו שבארה״ב, המפורסם בהיותו הקולג׳‏ הראשון שפתח את שעריו, באמצע המאה ה־19, בפני נשים ובפני שחורים. בייקר קונן על הצרת האופקים שפקדה את המקום. הוא זיהה ״פיחות חד בנכונות של סטודנטים (ואקדמאים רבים) לחשוב מעבר למה שמסב להם נוחות״. הוא הוקיע את שלילת הבמה, את המרחבים הבטוחים ואת חוסר הסובלנות כלפי רבגוניות אינטלקטואלית. האפקט המשולב של כל אלה, כתב, ״הוא שהאוניברסיטאות האמריקניות מייצרות גדודים של גלמים המתוכנתים לחשוב באותו אופן, לשאוף אותן שאיפות ולהחזיק באותם רעיונות״.⁸, 30 May 2019. מילים קשות, אך מאלפות דווקא משום שהן נשמעות מפי אורח לרגע הרואה כל פגע.

footnotes: ⁸ The Times

איך זה קרה? אידיאל האוניברסיטה היה קהילה מוסרית העוסקת בחיפוש משותף אחר האמת. מובן כי לא תמיד האידיאל מומש. אבל הוא היה האידיאל; רק בעשורים האחרונים עצם הרעיון של האוניברסיטה כמרחב מוסרי הידלדל, ובמקומו — כמו שקרה בחברה בכללותה — באו ערכי השוק (האוניברסיטה כפס ייצור לתארים המאפשרים קריירה) וערכי המדינה (האוניברסיטה כזירה של מאבקי כוח).

כאשר האוניברסיטה נתפסת במונחי שוק, היא חדלה להיות מקור השראה המקרין אל הקהילה את ערכי הלמדנות ואת המורשת העיונית של האנושות, ונעשית סחורה למכירה, תואר שקונה משרה משופרת ומשכורת משודרגת. ואם הסטודנטים משלמים מחיר, זכותם להחליט, במידת מה, מהו המוצר.

כאשר האוניברסיטה נתפסת במונחי כוח, כל המערכת מתכַּוונֶנת אחרת. הכוח נמצא עתה בידיהם של אלה היכולים לגייס את מרב התמיכה באיומם להאשים את רשויות האוניברסיטה ברמיסת רגישויות של סטודנטים. גיוס הזעם נעשה לנשק פוליטי חזק כאשר אתוס הכוח גובר על אתוס הלמדנות.

כל אשכול הערכים שהאוניברסיטה בנויה עליהם מתחיל להיראות שברירי. מגמה אחת במיוחד התגלתה כהרת גורל: הרעיון שנפוץ משנות השלושים עד שנות השישים כאילו השיח המוסרי הוא רק צורה מוסווית של הבעת רגש. לומר שדבר מה הוא טוב, או שמעשה כזה־וכזה הוא נכון, פירושו פשוט לומר ״אני מסכים עם זה; עשו כמוני״.⁹, Oxford University Press, 1944; J.O. Urmson, The Emotive Theory of Ethics, Hutchinson, 1968. הרגש הוצב כך בלב חיי המוסר. אין זה מפתיע שמגמה זו שבה וצצה בזמננו, ועימה ההיסק הבלתי־נמנע: אם שיפוטים מוסריים הם רק הצהרות על הרגשה אישית, כי אז אין באמת טיעונים מוסריים רציניים. הרי רגש איננו טענה. אפשר להרגיש ואפשר לא־להרגיש. ורגשות, כיוון שהם דבר שאפשר לתקוף אותו, זקוקים להגנה. הָקימו להם אפוא מרחבים בטוחים!

footnotes: ⁹ C.L. Stevenson, Ethics and Language

גרג לוקיאנוף וג׳ונתן היידט פיתחו רעיון זה בספרם על האיום נגד החופש האקדמי ׳קלקולה של הרוח באמריקה׳. כותרת ספרם היא משחק מילים על ׳דלדולה של הרוח באמריקה׳‏ הקלאסי של אלן בלום; וכותרת המשנה היא ״איך כוונות טובות ורעיונות רעים מגַדלים דור להגיע לכישלון״.¹⁰. נקודת הייחוס שלהם היא התרפיה הקוגניטיבית־התנהגותית, אחת משיטות הטיפול היעילות ביותר כיום.¹¹, 25 September 2018. הם מראים שאת כל הדברים שהתרפיה הקוגניטיבית־התנהגותית שואפת למזעֵר, פוליטיקת הקמפוסים העכשווית שואפת למָרֵב. הנזק הפוטנציאלי רב.

footnotes: ¹⁰ Lukianoff and Haidt, The Coddling of the American Mind ¹¹ ‘How Does Cognitive Behavioral Therapy Work?’, Medical News Today

כך, למשל, פוליטיקה זו מעודדת את הסטודנטים לעסוק בקריאת מחשבות: לייחס לדוברים מחשבות שייתכן כי לא העלו על דעתם כלל. הם נקראים להאסין, כלומר להאמין שאסונות נוראים עומדים לקרות. הם מתייגים, כלומר תופסים את הזולת בצורה סטריאוטיפית. הם מפעילים חשיבה דיכוטומית, חשיבה של ״הלנו הוא אם לצרינו״. אין ניואנסים, אין מורכבות, רק איתי או נגדי. הם עושים הכללת יתר, בתופסם התרחשויות נקודתיות ככללים אוניברסליים. ועוד ועוד.

התרפיה הקוגניטיבית־התנהגותית מצליחה כל כך מפני שהיא מלמדת את ההפך הגמור. אל תקראו מחשבות, היא אומרת: אל תחשבו שאתם יודעים מה אחרים חושבים. אל תאסינו: לא כל דבר הוא אסון. אל תתייגו: כל אחד הוא יחיד ומיוחד. אל תחשבו באורח דיכוטומי: לא תמיד החיים הם או־או. אל תעשו הכללת יתר: ייתכן שנתקלתם בחריג ולא בכלל. לוקיאנוף והיידט מזהים כאן אפוא־לא רק איום על החופש האקדמי, אלא גם פסיכולוגיה רעה בפעולה. וזו, הם אומרים, תזיק ליכולתם של הסטודנטים לתפקד בעולם כאנשים בוגרים.

עליי להודות כי אני מודאג אפילו יותר מלוקיאנוף והיידט, מפני שאני מתבונן במתרחש בקמפוסים בבריטניה ובארה״ב לא רק בעדשת הרגשות, אלא גם בעדשת התקדימים ההיסטוריים. האינטלקטואל הצרפתי ז׳יליין בֶּנְדָה פרסם בשנת 1927 ספר ושמו La Trahison des Clercs, ׳בגידת האינטלקטואלים׳. לטענתו, תרבות המערב חיה בעבר לאור ערכים נעלים — לאו דווקא בפועל, אבל לפחות בשאיפה. ואילו עכשיו, אמר, ״האינטלקטואלים מאמצים את הלהיטויות הפוליטיות״, כלומר את הקנאוֹת והשנאוֹת האידיאולוגיות למיניהן, ומניחים להן תשתית אינטלקטואלית.¹²

footnotes: ¹² ז׳יליין בנדה, בגידת האינטלקטואלים, מצרפתית: ניר רצ׳קובסקי, ירושלים: כרמל, 2020, עמ׳ 62.

בשנת 1933 פוטרו בחטף כל היהודים ממשרותיהם האוניברסיטאיות בגרמניה. כידוע לשמצה, מרטין היידגר, מן הפילוסופים המקוריים והחשובים ביותר במאה העשרים, יישם את הצו הזה בהתלהבות יתרה, ופיטר גם אחד מן הנכבדים שבמוריו שלו עצמו.¹³, 368–375. ככל הידוע לי לא נשמעה על כך מחאה פומבית מפי אנשי רוח ואקדמאים לא יהודים.

footnotes: ¹³ ראו Jonathan Glover, Humanity: A Moral History of the 20th Century

היהודים סולקו כי הנאצים סברו שהיהודים והיהדות משחיתים את התרבות הגרמנית. יותר משמונים שנה קודם לכן, ב־1850, פרסם ריכרד וגנר את חיבורו Das Judenthum in der Musik, ׳היהדות במוזיקה׳, כדי ״להסביר את אחיזת הדיבוק המבחילה והבלתי־רצויה שתפסו בנו הטבע והאישיות של היהודים, וכך להצדיק את הסלידה האינסטינקטיבית שלנו מהם, החזקה והכובשת יותר מרצוננו המודע להיפטר מהם״. היהודים פוגעים כביכול ברגישויות הגרמניות. בחוגי האומנים והאינטלקטואלים בגרמניה הייתה גישה זו לקַו התַקין פוליטית, ולא נמצא מי שיזעק חמס.

היידגר עצמו היה חבר נלהב במפלגה הנאצית, ולאחר מעשה הוא־לא הביע חרטה על כך. נעשו כמה ניסיונות להלבין את האנטישמיות שלו, לתרץ אותה או למזערה, אך את כל אלו הפריך פרסום ׳המחברות השחורות׳‏ שלו ב־2014. הללו, כדברי ה׳גארדיאן׳, חשפו את ״האנטישמיות כליבּת הפילוסופיה שלו״.¹⁴, 13 March 2014. עוד ב־1929, לפני עלות היטלר לשלטון, כתב היידגר כי המלחמה נגד היהדות היא המאבק המכונן של התקופה: ״אם לא נרענן את חיינו הרוחניים הגרמניים באמצעות כוחות ומחנכים ילידיים אמיתיים, נמצא עצמנו נכנעים סופית לייהוד הגובר, במובן הרחב ובמובן הצר של המילה״.¹⁵, 367.

footnotes: ¹⁴ Guardian ¹⁵ מצוטט אצל Glover, Humanity

בפרנקפורט התקיים עד 1811 גטו שבו נדרשו כל היהודים לגור. בימי ראשון ובימי חג נוצריים הם חויבו להישאר בתחומיו, לבל ייפגעו רגשותיהם של נוצרים שייאלצו לראות יהודי בדרכם לכנסייה או בשובם ממנה. הגורם המחבר את כל שלוש הדוגמאות הללו — וגנר, היידגר וגטו פרנקפורט — הוא הרעיון כי עצם קיומו של מישהו־שאינו־כמוני במרחב שלי הוא פגיעה ואיום: על המוזיקה הגרמנית, על התרבות הגרמנית או על יום א׳‏ הגרמני. כך קורה כאשר מממשים את מלוא הזכות שלא־להיחשף לעלבונות. המרחב הבטוח שלנו נוצר על ידי דחיקתו של איזה זולת אל הגטו או גרוע מכך.

כאן אנו מגיעים אל לב העניין, מפני שמרחב בטוח לחלק מהאנשים הוא מרחב מאוד לא בטוח לאחרים. וכפי שאמר הפילוסוף ג׳ורג׳‏ סנטיאנה, ״מי שאינם יכולים לזכור את העבר, מועדים לחזור עליו״.

האנטישמיות, עצוב לומר, חזרה לקמפוסים בבריטניה ובארה״ב. בסקר של הסתדרות הסטודנטים הבריטית משנת 2017 דיווחו 28 אחוז מהסטודנטים היהודים כי הם חוו התעמרות אישית, ושני־שלישים מתוכם סברו שהיה בה יסוד אנטישמי. כמעט מחצית מהסטודנטים היהודים אמרו שהם ירגישו שלא בנוח להגיע לאירוע של הסתדרות הסטודנטים, ו־65 אחוז מהם סברו שההסתדרות לא תיתן מענה הולם לטענות על אנטישמיות אם תעלינה כאלו.¹⁶ זו הבעת אי־אמון חריפה בגוף שאמור לייצג את כל הסטודנטים.

footnotes: ¹⁶ ‘The Experience of Jewish Students in 2016–17’, NUS Connect, 3 April 2017.

ב־2010 שוסע נאום של סגן שר החוץ הישראלי דני איילון בפני אגודת הסטודנטים באוקספורד בקריאות ״לשחוט את היהודים״.¹⁷, 27 November 2015. מועדון יהודי באוקספורד שימש פעמיים בשנת 2018 יעד להודעות גזעניות.¹⁸, 29 May 2018. לסטודנטית לרפואה באוניברסיטת דנדי, שביקשה ב־2019 שלא־להיבחן בשבת, אמר הפרופסור שלה ״את לא עושה בזה טובה גדולה לעם שלך, כי מעכשיו נחשוב פעמיים לפני שנקבל סטודנטים עם שם יהודי״.¹⁹, 29 March 2019.

footnotes: ¹⁷ Independent ¹⁸ Jewish News ¹⁹ Jewish Chronicle

במשאל של אגודת הסטודנטים היהודים ביוניברסיטי קולג׳‏ בלונדון בשנת 2019 נמצא כי 72 אחוז מהעונים, סטודנטים יהודים שם, חוו אנטישמיות בקמפוס; גילויי אנטישמיות אלו כללו, על פי מאמר של קייתי אליוט המרצה במוסד זה, ״הכפשות גזעניות, שימושי־לשון אנטישמיים, הפצת תיאוריות קשר אנטישמיות, הערות אכזריות ו׳בדיחות׳‏ על השואה ועל הנאצים, תוקפנות פיזית ומילולית והצקות בריוניות״.²⁰, Vol. 27, No. 2, 2019. מיתוסים אנטישמיים קלאסיים, מעלילות הדם עד הפרוטוקולים של זקני ציון, ממוחזרים בגרסאות עדכניות. סביבה אוניברסיטאית שדעות קדומות מן הגרועות בהיסטוריה יכולות לצוץ בה מחדש איננה סביבה בריאה לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה אינטלקטואלית.

footnotes: ²⁰ ‘Learning Lessons: The Articulation of Antisemitism on Campus’, Renewal: A Journal of Social Democracy

הניסוי הראשון של האנושות בדמוקרטיה התקיים באתונה. אך כפי שכבר הזכרנו, לא חלפה אפילו מאה וטובי העיר דנו למוות את סוקרטס בעוון השחתת הנוער, שכן לימד אותם לשאול שאלות. זו דוגמה קדומה למה שקורה כאשר קבוצה מממשת את הזכות שלא־להיות מועלבת. זו זכות הנקנית תמורת זכויות של הזולת; במקרה של סוקרטס, תמורת זכותו לחיות.

הדמוקרטיה כשהיא־לעצמה איננה ערבה לחופש המחשבה והדיבור. לכן חשוב כל כך החופש האקדמי — והוא צריך להיות חופש לכולם, בשווה.

גורמים רבים נוטלים חלק במתקפה הנוכחית על החופש האקדמי, אך אין ספק שאחד מהם הוא, כפי שראינו, אובדן ערך האמת. אין אמת, גורסת המנטרה הפוסט־מודרנית: יש רק פרשנויות. אין היסטוריה; יש רק נרטיבים. האוניברסיטה, כמו כל מוסד חברתי אחר, מעוצבת מחדש. היא אינה נתפסת עוד כקהילה של מלומדים המבקשים את האמת — אלא כמערכת של כוח. בעבר — אומרת התיאוריה השלטת עתה — החזקים שררו על החלשים על ידי כך שלימדו אותם לראות את העולם בדרך המנציחה את ההיררכייה הקיימת ואת עוולותיה. חובתנו לחשוף את פרצופה של ההגמוניה הזאת. בתפיסת העולם החדשה יש רק קורבנות ומדכאים, ואם אינך בצד של הקורבנות, על כורחך אתה בצד המדכא. זוהי הסחטנות המוסרית הנוגסת עכשיו בחופש הדיבור.

אחד הספרים המפחידים ביותר שקראתי הוא ׳האסלאמיסט׳‏ מאת אד חוסיין.²¹, Penguin, 2007. חוסיין היה חבר בארגון האסלאמיסטי הקיצוני חִזְבּ א־תחריר. בספרו הוא מתאר בחיות רבה כיצד הצליח קומץ רדיקלים להטיל אימה במכללה שלמה במזרח לונדון ובה אלפי סטודנטים. ראוי שכולנו נקרא בספר הזה. מתברר כי קל עד להדאיג לסחוט הנהלת מכללה באמצעות איום לחשוף אותה ברבים בקלונה — במקרה זה, להציג אותה כגזענית או אסלאמופובית — ולנדות ואף לגרש כל מי שמתנגד לכך. הרדיקלים הצליחו ללהק את עצמם כקורבנות. וכך, כל מי שהתנגד להם הסתכן בהוקעה כמדכא, וכאשם, מתוך כך, בחטא הבלתי־נסלח של תרבות ההווה.

footnotes: ²¹ Ed Husain, The Islamist

דוגמה מסוג אחר: זוג פרופסורים באוניברסיטת ייל, אריקה וניקולס כריסטָקיס, מצאו את עצמם בלב סערה משום שהציעו שהאוניברסיטה לא תהיה מעורבת ישירות בקביעה איך אסור ואיך מותר להתחפש בליל כל הקדושים; הם סברו כך כנראה משום שהמסיבות הללו אינן אירועים רשמיים של האוניברסיטה אלא התארגנויות סטודנטיאליות. אריקה, מרצה במרכז ללימודי הַיֶלד בייל, אף הזמינה את הסטודנטים לדון בנושא בעצמם. ״דברו זה עם זה״, אמרה. ״הדיבור החופשי, והיכולת לסבול דברים מרגיזים, הם סימניה של חברה חופשית ופתוחה״. היא עודדה סטודנטים לקחת אחריות — אך קבוצה קטנה פירשה את דבריה כאילו נועדו להמליץ ברמיזה על תחפושות גזעניות. היא־לא הבינה, כביכול, את הרגישויות של אלה הרואים עצמם קורבנות — והמסקנה הייתה שהיא דכאנית. היא ובעלה ניקולס נאלצו לבסוף לפרוש מתפקידם כראשי אחד הקולג׳ים הפנימייתיים בייל, ואריקה עזבה את ייל לחלוטין.²², 56–57.

footnotes: ²² Lukianoff and Haidt, The Coddling of the American Mind

ניטשה הזהיר בצדק כי כאשר האמת מתה, כל שנשאר הוא הרצון לעוצמה. המקום הראשון שבו נראית התופעה הזאת לעין כול הוא האוניברסיטה, מִשכּנהּ של בקשַת האמת. ודאי, יש בחברה עוולות; יש דעות קדומות; יש מיעוטים מקופחים. עניינם צריך להישמע, והמאבקים סביבם צריכים להתנהל. אך כל זה שייך לתחום הפוליטיקה. הוא איננו תחומה של האקדמיה, ואיננו צריך להיות כזה. יש הבדל בין אמת לבין כוח. יש להם הגיונות שונים ומסגרות שונות.

האוניברסיטה צריכה להיות מגינת הדיון הפתוח, הוויכוח המנומס, הדיבור האדיב וההקשבה המכבדת. היא צריכה לתת מרחב לדעות מנוגדות ולקולות המערערים על ההנחות הנוחות לנו. היא צריכה ללמד אותנו להבדיל בין אמת לכזב, בין טיעון רציני להתחכמות, בין הצגת ראיות לנטיות לב גרידא. אסור לה ליפול לכדי אותו ״אימוץ אינטלקטואלי של הלהיטויות הפוליטיות״ שדרדר את האוניברסיטאות באירופה לפשיטת רגל מוסרית בשנות העשרים והשלושים במאה הקודמת, כי אם כך יקרה היא תבגוד במנדט שניתן לה להגן על החירויות הפוליטיות שלנו באמצעות הגנה על חירות המחשבה.

סיפור מעניין מופיע בגמרא על האמוראים בני המאה השלישית לספירה רבי יוחנן וריש לקיש. ריש לקיש היה בעברו שודד, אך רבי יוחנן, גדול חכמי ארץ ישראל בעת ההיא, שכנע אותו להתמסר ללימוד תורה. יום אחד, בבית המדרש, פרצה ביניהם מחלוקת חריפה בדבר הלכה. בכעסו הזכיר רבי יוחנן לריש לקיש את עברו, ובייש אותו כל כך שריש לקיש נפל למשכב ומת בחוליוֹ.

רבי יוחנן התאבל כל כך, שחכמים חששו פן יצא מדעתו. הם החליטו שהוא צריך שותף חדש ללימוד, חברותא חדש, ושלחו אליו את רבי אלעזר בן פדת שנודע במומחיותו בהלכה. הסיפור ממשיך כך (בתרגום מארמית):

הלך רבי אלעזר וישב לפני רבי יוחנן. על כל דבר שאמר רבי יוחנן השיב לו רבי אלעזר ״יש ברייתא שמסייעת לדבריך״. אמר רבי יוחנן, ״אתה חושב שאתה כמו ריש לקיש? כשהייתי לומד עם ריש לקיש, על כל דבר שאמרתי הוא היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ומתרץ עשרים וארבעה תירוצים, ומתוך כך התחוורה לנו המסורת לאשורה. אך אתה, כל שאתה אומר הוא ׳יש ברייתא שמסייעת לך׳, כאילו אינני יודע בעצמי שאני צודק״.²³

footnotes: ²³ בבא מציעא פד ע״א.

אתוס רדיפת הדעת של חז״ל מתגלה כאן, בסיפור על ויכוחים בין חברותות, במלוא העומק והתשוקה שלו. הסכנות אינן מטושטשות בטקסט. בלהט הרגע, רבי יוחנן אמר דבר שהתחרט עליו קשות, ואשר תוצאותיו היו הרסניות. אבל גם לאחר האסון, רבי יוחנן דבק בגישתו הרואה את חיפוש האמת כחשוב לא פחות מהאמת עצמה, את הקושיה כיסוד הידע, ואת החוכמה המתרבה בזכות קנאת סופרים. אם רק מראים לך שאתה צודק, אין זה מוסיף לך דבר. ההבנה באה מן הנכונות לספוג התנגדות.

מול הקיר החיצון של משכנה החדש של רשות השידור הבריטית בלונדון עומד פסל של ג׳ורג׳‏ אורוול, ומעליו חרות משפט שהוא כתב ברוח דומה עד מאוד: ״אם יש לחירות משמעות, הרי משמעות זו היא הזכות לומר לאנשים את שאינם רוצים לשמוע״.²⁴, Penguin Random House, 2018.

footnotes: ²⁴ George Orwell, Orwell on Freedom

במשפט הרומי יש עקרון יסוד, הקובע: audi alteram partem, ״שמע את הצד האחֵר״. רק כך אפשר להגיע לדין צדק. מוסד המתכחש לחובה לשמוע את הצד האחר אינו יכול לבסס צדק, לקדם ידע או לבקש אמת.