גַנְדֶר, באי ניופאונדלנד שבקנדה, הייתה עיירה קטנה, שלווה ונידחת למדי: כעשרת אלפים תושבים, הרחק ממרכזיו האורבניים של העולם התוסס — לפחות עד 11 בספטמבר 2001. ביום ההוא, בעקבות מתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי ועל הפנטגון, ארצות הברית סגרה את המרחב האווירי שלה לטיסות נכנסות. טיסות באוויר, שיעדן היה בארה״ב, הופנו לנמלי תעופה אחרים. 38 מטוסים, ובהם כמעט 7,000 נוסעים אזרחי 97 מדינות, אולצו לנחות בשדה התעופה הבין־לאומי של גנדר. אתגר הומניטרי גדול הוצב פתאום בפני אנשי העיירה. על סיפור היענותם לו נכתבו מאז כמה ספרים, ולא מזמן גם מחזמר, ׳באים מרחוק׳‏ שמו.

הנוסעים היו מותשים, מבולבלים והמומים. חלקם עוכבו במטוסים 28 שעות, לצורך בדיקה מדוקדקת של מטענם. לרבים מהם לא היה מושג היכן הם, או איך ליצור קשר עם קרובים וחברים ולהודיע להם ששלומם טוב. אך כמעט עם צאתם מהמטוסים הם פגשו בהכנסת אורחים יוצאת מגדר הרגיל. תושבי העיר הכינו להם סעודות מלכים. נהגי אוטובוס מקומיים, שבאותם ימים ערכו שביתה, הזדרזו להשעות את מרמוריהם והובילו את הנוחתים למעונות רבים שהוכנו להם בעיירה וסביבה — בבתי ספר, במרכזי ארגון המתנדבים ׳צבא הישועה׳‏ ובכנסיות.

אנשים הזמינו אותם לבתיהם, למקלחת ולהתרעננות. הם סיפקו להם לבנים להחלפה ומוצרים הגייניים. חנויות מזון מהיר הרעיפו עליהם עוף, פיצה וכריכים. הילדים קיבלו צעצועים. מי מהנוסעים שהיום היה יום הולדתו זכה למסיבה ולמתנות. למען אלו שלא ידעו היכן הם, מתנדב תלה על קיר אחד המעונות הזמניים מפה של העולם, וחץ אדום גדול הצביע על גנדר ואמר ״אתם נמצאים כאן״.

ניוּטֶל, חברת הטלפונים של ניופאונדלנד, הציבה סמוך למשרדיה סוללת טלפונים כדי שאנשים יוכלו ליצור קשר עם קרוביהם, חינם אין כסף. חברת כבלים מקומית הציבה מסכים בכל ריכוזי האורחים כדי שיוכלו לעקוב אחרי החדשות. באחד מבתי הספר הוקם מרכז תקשורת, שסיפק לבאיו גישה למחשבים, לאינטרנט ולדואר האלקטרוני. בנוסעם במכוניותיהם היו תושבי העיר עוצרים ליד ״אנשי המטוס״ ברחוב ומציעים להם טרמפים. לאורך שהותם בעיירה, שארכה בחלק מהמקרים כמעט שבוע, קיבלו הנוסעים לא רק מזון ומקלט, אלא גם תמיכה נפשית וחום אנושי.

כפי שמתאר זאת מחבר אחד הספרים:

לאורך כמעט שבוע, כמעט כל איש, אישה וילד בגנדר וביישובי הסביבה עצר את מהלך חייו הרגיל כדי לעזור. הם שמו את שגרת חייהם במצב המתן למען קבוצת זרים, ולא ביקשו דבר בתמורה. הם איששו את האמונה כי בני האדם טובים מיסודם, בימים שבהם קל היה להיגרר לפקפוק באפשרות שאנושיות כזאת עוד קיימת.¹, Regan Books, 2002, 7.

footnotes: ¹ Jim DeFede, The Day the World Came to Town

למקרא הניתוח שהצגנו לאורך הספר, אכן קל להיגרר לפסימיות באשר לעתידן של הדמוקרטיות הליברליות במערב. התחקינו אחר כמה ממדים בקורותיהן של חברות אלו מאז אבד רעיון החברה כקהילת מוסר. זה התחיל, כך ראינו, כחזונם הייחודי של הוגים במחצית השנייה של המאה ה־19, ונמשך בשליש השני של המאה העשרים אצל אקזיסטנציאליסטים ואמוטיביסטים שהכחישו את קיומו של מוסר מחוץ לָעצמי. ואז הגיעו המהפכה הליברלית־תרבותית של שנות השישים והמהפכה הליברלית־כלכלית של תאצ׳ר ורייגן בשנות השמונים. השלב הבא היה התפוררות התרבות והתקשורת שחוללו המחשב, האינטרנט, הסמארטפון והרשת החברתית.

והנה הגענו עד הלום: בודדים תדיר, מבולבלים, מפוכחים וחשדנים, חיים בחברות המפוצלות לקבוצות שביניהן שורר נתק, וכל אחת מהן מאמינה שהאחרות מנצלות אותה, מתאכזרות אליה או מאיימות עליה. מכאן מגיעה פוליטיקת הכעס, העלולה בקלות להוביל לפופוליזם ולרצון במנהיג חזק שיחסל כביכול את הבעיות — ולמעשה יחריף אותן. זהו מצב הרוח הקודר שקנה לו שביתה בקרב רבים־רבים בדמוקרטיות הליברליות במערב כיום.

סיפורם של אנשי גנדר מאותת לנו שהפסימיות הזאת נחפזת. איננו זקוקים למאמץ מיוחד כדי להיות מוסריים; במובנים רבים, זהו מצב המחדל שלנו. נבראנו תחרותיים, אך באותה מידה נבראנו גם לשיתוף פעולה הדדי. אנחנו צריכים זה את זה. אנחנו דואגים זה לזה. זכרו את משפט הפתיחה ב׳תיאוריה של הרגשות המוסריים׳‏ לאדם סמית: ״גם אם סבורים אנו שהאדם אנוכי, ניכרים בעליל בטבעו יסודות הגורמים לו לרצות בהצלחתם של אחרים ולהזדקק לאושרם גם כשאין הוא מפיק מכך דבר לבד מהעונג לראות זאת״. סמית, התיאורטיקן הראשון של כלכלת השוק, לא שכח אף פעם שאיננו רק רכושנים. אנחנו גם מוסריים בעומק הווייתנו.

אנשי גנדר אינם יוצאי דופן. אסון 11 בספטמבר עורר שלל גילויים של גבורה, של חסד ושל שכנות טובה. כפי שאירע פעמים רבות בהיסטוריה, הרַע מכול מוציא מאיתנו את המיטב. מקרה גנדר הוא מקרה מופת משום שהוא אירע בעיירה קטנה ומרוחקת מאוד. הראיתי לאורך הספר שהרגשות המוסריים שלנו נולדים במשפחות ומתרחבים מהן לקהילות. הם תלויים בהישנותם המרובה של מפגשי פנים אל פנים. מן הטעם הזה, מפלס האמון ההדדי במקומות קטנים שיושביהם מכירים איש את רעהו גבוה הרבה יותר מזה שבסביבות מנוכרות כגון ערים גדולות, מקום שם רוב הפרצופים שסביבנו שייכים לזרים, ומגענו ומשאנו עם אנשים הוא בחלק נכבד מהמקרים חד־פעמי. בכרך, האנוכיות שלנו עלולה לתפוח ללא בקרה. אנשים עלולים לנצל זה את זה. הם נעשים אוכלי חינם, כאלה המנסים ליהנות מברכתו של המאמץ המשותף של הרבים בלי לתרום לו דבר. ברגע שזה קורה, מפלס האמון מתחיל לשקוע.

לא השוק ולא המדינה יכולים לשקם את האמון, שכן שניהם זירות של תחרות, לא של שיתוף פעולה. גם הסמארטפון והרשת החברתית לא ישקמוהו, שהרי המפגש בהם אינו פנים אל פנים. כשאני משתמש במדיה החברתית אני מציג את עצמי — לא פוגש אותך במלוא אחֵרותך הייחודית. כשאני משתמש בה כדי לרכוש מידע על העולם, אין לי דרך בלתי־אמצעית לדעת אם המסר שקיבלתי־אמיתי או כוזב, אובייקטיבי או מניפולטיבי. כשאני משתמש בכסף או בכוח כדי להשיג את מטרותיי, אני מקדם את האינטרסים שלי כיחיד, לא את האינטרסים שלנו כקהילת מוסר. כל זה אינו מקדם את האמון. הוא מגדיל את הפגיעה בו.

אבל זה היופי שבמוסר: שהוא מתחיל בנו. איננו צריכים לחכות למנהיג פוליטי גדול, או לגאות כלכלית, או להלך רוח חדש בחברה, או לפריצת דרך טכנולוגית מפתיעה, כדי להתחיל לשנות את האקלים המוסרי שבו אנחנו חיים ונעים והוֹוים. בפרק הפתיחה תיארתי את מצבנו הנוכחי כמצב שלאחר מיקור חוץ של המוסר לשוק ולמדינה. אבל המוסר במובנו האמיתי ביותר אינו דבר שאפשר לייצא. הלוא־לב מהותו של המוסר הוא־לקיחת אחריות, לא העברתה הלאה. כל הנדרש מאיתנו הוא־לחשוב על ה״אנחנו״, לא רק על ה״אני״ — וכבר בכך אנו משנים את אופי מערכות היחסים שלנו.

כשאנו נוהגים בזולת בדאגה ובאכפתיות, ברגישות ובטקט, ביושר וביושרה, בחן ובנדיבות, בסבלנות ובסלחנות, אנו מתחילים להיות בני אדם שונים. והיות שההדדיות היא מאותם אינסטינקטים הטבועים בנו ומניחים את התשתית למוסר, כאשר אנו נוהגים כך באחרים אנו משנים את התנהגותם כלפינו. לא תמיד, כמובן, אבל במקרים רבים. לאט אבל בטוח מתחילים להרגיש אווירה חדשה, לכל הפחות בסביבתנו הקרובה. התנהגות רעה יכולה בקלות להיות מידבקת, אבל גם התנהגות טובה — ובמרוץ למרחקים ארוכים, היא בדרך כלל המנצחת. רוחנו מתרוממת למראה אנשים המגלים אכפתיות כלפי אנשים.

לאחרונה נמצא כי זו אמת אוניברסלית. אנתרופולוגים מאוניברסיטת אוקספורד פרסמו ב־2019 תוצאות מחקר על עמדות מוסריות בשישים תרבויות סביב העולם. הם גילו שבעה כללי מוסר בסיסיים המשותפים לכל התרבויות: עזור למשפחתך, עזור לקבוצתך, החזר טובות, היה אמיץ, הישמע לממונים עליך, חלק משאבים בהוגנות, וכבד את קניינם של אחרים. בכל התרבויות שנבדקו, שבע ההתנהגויות הללו נחשבות טובות מבחינה מוסרית. הדבר נכון בכל היבשות, ואינו רק נחלת המערב. ד״ר אוליבר סקוט קארי, חוקר בכיר במכון לאנתרופולוגיה קוגניטיבית ואבולוציונית, שהיה בין מחברי הדוח, סיכם: ״כל האנשים בכל המקומות חולקים קוד מוסרי משותף. כולם מסכימים ששיתוף פעולה, קידום הטוב המשותף, הוא הדבר הנכון לעשות״.² וכך, עם כל הרבגוניות שהתוויתי בפרק ״איזה מוסר?״, ישנם עקרונות מוסר אוניברסליים, ממש כמו שיש דקדוק עומק בסיסי משותף לכל 6,000 הלשונות המדוברות היום.

footnotes: ² ‘Seven Moral Rules Found All Around the World’, The Institute of Cognitive & Evolutionary Anthropology, The University of Oxford, 11 February 2019.

וכל אחד קובע. במסגרת סדרת הרדיו על מוסר שיצרתי לבי־בי־סי שאלתי את מלינדה גייטס, אשר יחד עם בעלה ביל תרמה מיליארדי דולרים למטרות פילנתרופיות, מה היא רוצה לומר לבני נוער שאין להם לא העושר ולא ההשפעה הדרושים לעשיית טוב בהיקף גדול כל כך. תשובתה הייתה מופת לצניעות ולפשטות:

אני רוצה לומר לכם שכאשר אדם מסתכל על מהלך חייו ומנסה להעמיד אותם על עיקרם, הדבר שגורם לו להרגיש הכי טוב הוא הידיעה שמשפחתו וחבריו אוהבים אותו ושהוא עשה, בדרך זו או אחרת, משהו כדי לשנות את העולם לטובה. אתם, תלמידי התיכון, כבר יודעים את זה, ואם תתחילו עכשיו בדברים קטנים, טיפה ועוד טיפה, יבוא יום ותידהמו לראות כמה הרבה הצטבר במהלך חייכם.

אנחנו משנים את העולם, היא אמרה, ״במעשה אחד של חסד בכל פעם״. וכשאנחנו משנים את העולם, זה לפעמים משנה אותנו.

ביולי 2019 נפוץ סרטון בטוויטר. פרמדיק ׳איחוד הצלה׳, מועאוויה כבהה, ישראלי־מוסלמי, נראה בו מברך זוג צעיר בחופתו. הוא סיפר לקהל כיצד פגש את הכלה, שחר קוגלמס, עשר שנים קודם לכן. הוא הגיע לזירת תאונת דרכים בצומת סירקין, באמבולנס השני שהגיע למקום:

הכרתי את שחר אחרי שמתה. אני לא יודע אם כולם יודעים, אבל שחר עברה ב־2009 תאונה קשה. נסענו לתאונה שתי ניידות טיפול נמרץ. הניידת הראשונה הגיעה והיה רופא בניידת. וכשהגעתי אחרי שתי דקות הרופא אמר לי, ״הפצועה הזאת אל תיגע בה, קבעתי מוות; בוא נטפל בנהג״. אמרתי לו ״בסדר, תטפל בנהג״, ונשארתי על שחר. כשהגעתי לשחר, שחר הייתה עם דום לב. לפי הפרוטוקול הרופא צודק, צריך לקבוע מוות. אבל משהו מלמעלה אמר לי לא, אתה צריך להילחם עליה. ביצעתי החייאה על שחר בערך ארבעים דקות כשהיא הייתה בתוך הרכב, לכודה. המשטרה כבר הודיעה ברדיו שיש הרוגה בתאונה, וההורים של שחר שמעו את הבשורה המרה הזו בדרך מהצפון. המשכנו החייאה בנסיעה לבית החולים, ובכניסה לבית החולים שחר החזירה פעימה. הלב שלה התחיל לפעום. אני רוצה להגיד לכם שבאותו לילה חזרתי הביתה ולא הייתה לי תקווה. שמתי ראש על הכרית, חשבתי לשנייה שמלאך המוות ינצח אותי. אבל ידעתי שאם ינצח אותי עשיתי כל מה שאני יכול לעשות. ובסוף, לא מנצחים אותו, אבל עשיתי כנראה מה שצריך לעשות והנה שחר קמה. אז אני פה בשביל להגיד לשחר תודה. בדרך כלל מי שאנחנו מצילים אותם אומרים תודה. אני רוצה להגיד לך תודה. אגיד לך למה. שואלים אותי תמיד, איך אתה מחזיק מעמד אחרי כל כך הרבה מוות בעבודה שלך. התשובה היא פה. שחר, אני מחזיק מעמד בגללך. כי אני הצלתי לך את הגוף — ואת הצלת לי את הנפש. כל פעם שאני נתקל במקרים שאני נתקל בהם, אני נזכר בחיוך שלך. אז תודה, תודה, מזל טוב, אוהב אתכם.³

footnotes: ³ תמלול מתוך הסרטון המשובץ בכתבתו של איתי עמיקם ״ברכת החופה של הפרמדיק שהציל חיי הכלה שכבר נקבע מותה״, Ynet, 5.7.2019.

שינוי העולם למען אחרים משנה אותנו. במילותיו של מועאוויה, לפעמים הצלת גופו של הזולת היא הצלת נפשנו שלנו.

העולם העכשווי מייסר את המוסר בקוצים ובברקנים. המילה ״מוסר״ עצמה מעלה עכשיו על הדעת את החשוד בעינינו מכול: את כפייתן של אמות מידה אַל־אישיות אל חיינו הפרטיים, את השתלטות השיפוטיות על שטחים לא־לה, את סילוק החופש בידי הסמכות. כשפוליטיקאי משתמש בהנמקה מוסרית, אנו חושדים בו שהוא מחפש תירוץ לא־לשלם על משהו. כשמנהיג דת מדבר על מוסר, אנחנו חוששים שיכפה עלינו ודאויות שאיננו שותפים להן עוד, ושהפונדמנטליזם כבר מידפק על דלתותינו. כאשר מתעורר דיון מוסרי על איזה פשע או אופנה חברתית שעלו לכותרות, אפשר לספור את הדקות עד שיישמעו הקולות הפוטרים שיח זה כ״פניקה מוסרית״. נעשינו שותפים לאמונתו של ג׳ורג׳‏ ברנרד שוֹ כי המוסר הוא הדרך של אדם אחד לחבל בהנאתו התמימה של זולתו; כלשונו של ה״ג וֵולס, ״קנאה עם הילה״.

אך לא ייתכן שזאת כל התמונה. הרי עודנו טרודים, טרודים בלהט אפילו, בדאגות שהן מוסריות במהותן. אנחנו כועסים על עוול משפטי ועל פערים כלכליים קיצוניים. אנו דואבים את הרס הסביבה שגורם המרוץ שלנו אחר צמיחה כלכלית. איננו אדישים לסבלם של אחרים, או לפצצות המתקתקות שייתכן כי אנו מטמינים לדורות העתיד. אנחנו מוסריים כמו כל דור אחר. אולי אפילו יותר, שכן הטלוויזיה והאינטרנט חושפים אותנו למראות חיים וחדים של סבל שבדורות קודמים ספק אם היינו יודעים על קיומו — קל וחומר לא רואים אותו מתחולל לנגד עינינו. עושרנו שגדל ויכולותינו הטכנולוגיות מאפשרים לנו לטפל בתחלואים גופניים וכלכליים שדורות קודמים היו רואים בהם עניינים עגומים אך אבודים שהם כורח המציאות. בשום אופן איננו א־מוסריים. עודנו מודעים עד עומק נשמתנו להבדל בין מה שישנו למה שראוי שיהיה.

יש כבר סימנים לכך שדור ה־Z, ילידי 1995 ואילך, מאמצים את אחריותם המוסרית ברצינות רבה מזו שנוקטים הגדולים מהם מעט. על פי מחקר של ממשלת בריטניה, מאז חילופי המאות חלה בקרב הצעירים ירידה בשימוש בסמים, בהריונות נעורים, בשתיית אלכוהול, בעישון ובפשיעה.⁴, December 2014. ג׳ין טווינג׳‏ אומרת שבני הנוער כיום ״פחות נרקיסיסטים מהמילניאלים, פחות חושבים שהכול מגיע להם, וציפיותיהם נמוכות יותר״. יש להם ״פחות רהבתנות, ומוסר העבודה שלהם גבוה יותר״.⁵, Atria, 2017, 310. דייוויד ברוקס אומר שהם ״גועשים בלהט מוסרי, ומורדים נגד הפרטת המוסר הרווחת כל כך בקרב דור הבּוּמרים ודור ה־X.⁶, 4 July 2019. בעת הכנת סדרת הרדיו שלי על מוסר בבי־בי־סי נוכחתי לראות שהמשתתפים בני ה־17 וה־18 היו רהוטים ומעמיקים כמו המשתתפים האחרים, שהיו כולם דמויות מובילות בעולם בתחומיהם. אלה הם סימנים טובים מאוד.

footnotes: ⁴ HM Government Horizon Scanning Programme, Social Attitudes of Young People ⁵ Jean Twenge, iGen: Why Today’s Super-Connected Kids Are Growing Up Less Rebellious, More Tolerant, Less Happy – and Completely Unprepared for Adulthood ⁶ New York Times

המוסר חשוב לעתיד לא פחות מכפי שהיה חשוב בעבר. לא נבראנו לחיות לבדנו. אכן, היו ששרו את שבחי היחידיוּת, אבל בדרך כלל מגענו עם הזולת, פנים אל פנים, הוא המעצב את תקווֹתינו, את אושרנו ואת עצם זהותנו. במפגשים עם הזולת נוצר החוש המוסרי. בהם אנו לומדים מהו לאהוב ולהיאהב, לתת אמון ולזכות בו. בהם אנו מפנימים את כללי ההתנהגות המאפשרים לנו להשתלב במאמץ האנושי המשותף. בהם אנו מפתחים אט־אט את כישורי האמפתיה והסימפטיה, החמלה והרחמים, האדיבות והנדיבות, הכנסת האורחים והחסד ועוד שכמותם, עד שהם נעשים לנו לטבע. מה שאנו נותנים לאחרים הוא העושה אותנו לְמה שהננו.

חכמי העולם העתיק לא פקפקו בכך. אריסטו הגדיר את האושר כפעולה של הנפש ההולמת את המידה הטובה. נביאי ישראל שיננו בלי לאות כי גורל החברה תלוי במידת דבקותה בצדק וברחמים, בדאגה לחלשים, לעניים ולמי שנדחק לשוליים. בטווח הארוך, גרסו, העוצמה המוסרית חיונית לשרידות יותר מהעוצמה הצבאית. עקרונות רפובליקניים ומקראיים אלה היו, בגלגולים שונים מעט, מקור חוסנן של בריטניה וארצות הברית ושורש תשוקתן לחירות.

לא רק את גורלן של אומות מעצב המוסר. הוא יוצר את מארגם של חיים הנחיים כראוי. הייתה לי הזכות ללמוד עם כמה מגדולי הפילוסופים בזמננו; אך יותר ממה שלמדתי על מוסר באוקספורד ובקיימברידג׳, למדתי עליו בשנותיי כרב קהילה — וזאת, כאשר ערכתי לוויות. הייתי רב צעיר בקהילה מזדקנת, ולא תמיד הכרתי את הנפטרים באופן אישי, ולכן צריך הייתי לשאול קרובים וחברים איזה מין אנשים היו יקיריהם ואילו תכונות שלהם תיזכרנה. איש לא דיבר איתי על הבגדים שלבשו הנפטרים או על המכוניות שהחזיקו, לא על בתי מגוריהם ולא על יעדי החופשות שלהם. כולם דיברו על תפקידם במשפחה, על מקומם בקהילה ובפעילויותיה, על המעשים הטובים שעשו, על ענייני הציבור שהם תמכו בהם, על מעשי ההתנדבות שלהם ועל האנשים שנעזרו בהם. ההספד שייאמר עלינו ידבר לא על מעשינו למען עצמנו, אלא על מה שנתנו לאחרים. זהו, בסופו של דבר, הדבר שיציף את חיינו במשמעות. אנחנו יצורים מוסריים.

הסברים רבים הוצעו לירידת מעמדו של המוסר כמערכת כללים למרחב שבין אדם למה שמעבר לו. נעשינו דתיים פחות, והדת הייתה המקור הקלאסי לאמונתנו במוסר שהגיע אלינו בהתגלות, כמצוות חרותות בלוחות אבן. תרבותנו נעשתה רבגונית יותר, ואנו יודעים עכשיו שמה שנראה לקבוצה אחת כאסור, מותר בקבוצה אחרת ומומלץ בקבוצה שלישית.

ירשנו, גם אם בעקיפין, את התפיסות מבתי היוצר של מרקס וניטשה, שלפיהן מה שאנו מכנים מוסר הוא־לפעמים מסכה על פני היררכייה של כוח וכלי מוסווה להעמדת אנשים במקומם. הפסיכואנליזה הנביטה אצלנו את החשד שהמוסר הוא דרך לדכא את היצר הטבעי, ועל כן הוא אויב של הביטוי האישי. אולי, אחרי אימיהן של שתי מלחמות העולם, פשוט הגענו למסקנה שהדורות הקודמים הובילו אותנו למדבר במקום לארץ המובטחת, ושהגיעה העת לנסות דרך אחרת.

בכל אחד מהניתוחים האלה יש מן האמת; ואפשר לחשוב גם על עוד שכמותם. אבל ישנו גם ממד פוליטי. במאה העשרים גדלו עד מאוד כוחה ונוכחותה של המדינה. דברים שהיו פעם נחלתם של משפחות, קהילות, בתי תפילה, ארגונים וולונטריים וקבוצות שיתופיות נוכסו בידי הממשלות. חלק מכך נבע מכורח כלכלי ופוליטי. המדינה המודרנית נזקקה לאוכלוסייה מסתגלת החולקת תרבות וחינוך משותפים. כניסתן הגוברת של נשים לשוק העבודה חייבה הקמה של גנים ומעונות בידי המדינה. התיעוש והמלחמות חייבו האחדה של תקנים ודפוסים, ולשם כך צריך היה לבטל מסורות והתאגדויות מקומיות. אבל להתעצמותה של המדינה היה גם ממד מוסרי עמוק: תמה הסובלנות לאי־שוויון בזכויות היתר. למה רק לחלק מהאנשים יש גישה לבתי הספר ולרופאים הטובים ביותר? האם יכולה חברה מהוגנת לאפשר למשפחות לקמול מעוני ומאבטלה? בנקודה מסוימת בתולדות התפתחותן של הדמוקרטיות המערביות, אלו היו, לטעמי, השאלות הנכונות — והן הובילו למדינת הרווחה.

אבל גם להחלטות נכונות יש השלכות ארוכות טווח, ולא כולן בריאות. התרחבותה של המדינה משמעה הידלדלות של רבים מאותם מוסדות מקומיים, מהמשפחה והלאה, שבהם לומדים אנשים את הקח־ותן של יחסי האנוש ואת כללי ההתחשבות העדינים שבלעדיהם מתקשים אנשים לחיות בקרבה הדדית לאורך זמן. היא גם קטעה את הזיקה שבין מה שאנחנו עושים לבין מה שקורה לנו, שהיא־לב האחריות החברתית. בעבר, ילד ש״התנהג לא יפה״ לא היה מאבד את המעטפת התומכת של המשפחה והחברים, אבל הם היו מטיפים לו מוסר. לתמיכה המתמדת נלוו תנאים. מדינת הרווחה אינה יכולה להעביר מסרים מוסריים, כי מדינה אינה משפחה ואינה חברה. מעצם טיבה היא אל־אישית. היא קיימת כדי לעזור, ואינה דורשת הרבה בתמורה. היא איננה עורכת שיפוט מוסרי. אין בכוחה, וגם אין זה מעניינה, להבחין בין צרות שנופלות עלינו לצרות שאנחנו מביאים על עצמנו. איש לא התכוון שהמדינה תערער את האחריות המוסרית של הפרט, אבל זו הייתה התוצאה הבלתי־נמנעת. האחריות נותרה כסרח עודף וכאבן שאין לה הופכין.

כשהמדינה החליפה את הקהילה, הפוליטיקה החליפה את המוסר. משום כך השתנה סדר היום המוסרי שלנו. טרדותינו המוסריות הנוגעות עתה לאי־צדק ולאי־שוויון, למלחמה ולרעב ולסביבה, הן רציניות. אבל אלה הם עניינים שהממשלות אמורות לטפל בהם. אנחנו מוכנים להקריב דברים למען מטרות כגון אלו. אנחנו מצטרפים להפגנות, חותמים על עצומות, שולחים תרומות. אבל כל הבעיות הללו הן רחבות היקף, ובדרך כלל אל־אישיות. הן נוגעות אך במעט במה שהמוסר עסק בו כל השנים: ההתנהגות שבין אדם לחברו ולזולתו הזר, אותו ממד של החיים שמרטין בובר קרא־לו אני־אתה. והנה עתה יחסינו הבין־אישיים עומדים בסימן האוטונומיה של היחיד, זכותנו לחיות את חיינו כחפצנו.

כיום אנו חיים בסימן נסיגתה של המדינה. היא החלה בשנות השמונים, עם התאצ׳ריזם בבריטניה וכלכלת רייגן בארה״ב, ומאז המפולת הפיננסית של 2007–2008 היא נמשכת בדמות ״צעדי הצנע״ שדרשה עלותו העצומה של מבצע הצלת המערכת הבנקאית מפני התמוטטות שפירושה עלול היה להיות קריסת הכלכלה הבין־לאומית. עלינו לשקם עתה את יכולת העזרה העצמית הקולקטיבית שלנו, אשר הייתה, ואשר מוכרחה לשוב ולהיות, תו ההיכר של חברה אזרחית חזקה.

עוד לא הגענו לשם. עץ המדינה נִכְרַת — ועלי הקיסוס המטפסים סביבו, חייהם של היחידים, נותרו ללא משען. כאשר המדינה מקטינה את מִטריית המגן שלה, רבים מוצאים עצמם פתאום חשופים לגשם. בין הנפגעים משפחות חד־הוריות, מובטלים ותושבי שכונות מצוקה. זו חוויה טראומטית, והיא תוסיף להיות כזאת. מן הכאב הזה, רק חסרי לב יכולים להתעלם.

הגיע הזמן שנשוב ונלמד את הרגלי המוסר שהיו לאבותינו טבע שני אך לנו הם זרים ומוזרים. נצטרך לשוב ולבנות את המשפחות, את הקהילות ואת הארגונים הוולונטריים. ניעשה תלויים יותר במארג המשפחה והחברים. במהרה נגלה שעצם קיומו תלוי במה שאנו נותנים ובמה שאנו לוקחים, בנכונותנו לשאת בחובות, במחויבויות ובאחריות ולא רק לתבוע חירויות וזכויות. יחסי ה״אני זה״ של המיסוי והקצבאות יתחלפו בהדרגה ביחסי ה״אני אתה״ של החברות והקהילתיות. וייתכן מאוד שיתברר לנו שהידלדלות המוסר האישי, שאפיינה את תודעתו של דור, הייתה רק שלב מוזר וחולף בתולדות האדם במערב ולא מהפכה חד־כיוונית כפי שחשבו רבים.

אם עתיד כזה נכון לנו, אני מקדם את פניו בברכה. כי טמונה בו ההבטחה להשיב אל היחסים שבין אדם לחברו את החסד והרחמים, ההדדיות והאמונים, בהתאם לאידיאל המקראי — ואף יותר מכך: לעשותם, כְּבַתחילה, לדרך שבה אנו מביאים את שכינת הא־ל אל חיינו. האינדיבידואליזם של מחצית המאה החולפת נשזר בחירויות פרט חסרות תקדים. אך הוא היה כרוך גם בהתגברות האי־ציוויליוּת והתוקפנות, הניצול והמניפולציה ובהחלפת הנאמנויות הקבועות בהתקשרויות עראי והאושר המתמשך בעינוגים חפוזים. הוא היה פשוט בוסרי. כל עוד הופקד על הזירה מבוגר אחראי, המדינה הנוכחת בכול, והרים אותנו בכל פעם שנפלנו, היה למצב הזה כוח משיכה עז. אך לא עוד. הוא נעשה בלתי־תפקודי ואי־אפשר לקיימו עוד.

המוסר חשוב. לא מפני שאנו רוצים להיות שיפוטיים, צדקנים או צדיקים. לא מפני שאנו מתגעגעים לתור זהב שלא היה מעולם, עת היו הגברים אביריים, הנשים מהוגנות, החטאים חשאיים וכל המעמדות בחברה ידעו את מקומם. הוא חשוב, לא מפני שאנחנו פונדמנטליסטים המשוכנעים שרק בידינו נתונות הוודאויות המוסריות שהמידה הטובה עשויה מהן. גם לא מפני שאנו מתאווים להסיר מעלינו את האחריות לכאב, לסבל ולעוול שבעולם ולהטיל את כולה על הקורבנות שלא ידעו לנהל את חייהם כראוי. הוא חשוב לא מפני שאנו מקווים לכפות סדר יבשושי על התוהו של הדמיון והחוויה האנושיים, ולא מפני שלא שמענו על זמנים אחרים ומנהגים אחרים ועל העובדה שדרך החיים שלנו אינה היחידה שאנשים בחרו בה.

המוסר חשוב כי אנו מאמינים שחיים של סיפוק יצרי שרק החרטה ממתנת אינם האפשרות היחידה, וגם לא האנושית ביותר. הוא חשוב כי אנו מאמינים שדברים כגון אהבה, נישואים והורות הם כה מרכזיים בהווייתנו, שעלינו לנסות ליצוק בהם את מרב הקביעות הניתנת בחיינו אלה, העראיים והבלתי־צפויים. הוא חשוב כי אסור לנו להשתמט מהאחריות שלנו כלפי מי שהבאנו לעולם ולא־לגדל אותם בסביבה יציבה ותומכת. הוא חשוב כי אנו מאמינים שלבד ממדינת ה״לוויתן״ נוסח הובּס יש עוד דרכים לצאת מ״מצב הטבע״ של מלחמת הכול בכול. הוא חשוב כי כל עוד חשבה האנושות על הדברים האלה, ידענו שיש הישגים שנוכל להגיע אליהם רק באמצעות קשרי שיתוף הפעולה של החברה האזרחית, ובזכות אותן מידות־טובות המכוננות חברה זו.

המוסר חשוב, לבסוף, כי האלטרואיזם מוסיף לנגוע לליבנו אף כי אופנתי לטעון ההפך. אנו נכמרים לנוכח כאבם של אחרים. עשיית הטוב מרוממת את ליבנו יותר מעשיית כסף. הגינות, חסד, חמלה, יושרה, נאמנות, אומץ, ועצם הזמינות הרגשית לזולת — כל אלה חשובים לנו. הם חשובים לנו גם אם קשה לנו היום לומר למה. הם חשובים לנו כי אנחנו בני אדם, וכי, כדברי סר משה מונטיפיורי, ערכּנו נמדד על פי מה שאנו מוכנים לחלוק עם הזולת.

אמיתות אלו, שזולזלו לאורך שנות דור, הן שינוי האקלים התרבותי שאנחנו זקוקים לו. הן עומדות לזכות בחיים חדשים, ויפה שעה אחת קודם.