הנוכל למצוא את אשר אבד?

האם נחרץ דיננו לחיות במערכת פוליטית מתקטבת והולכת ובחברה משתסעת והולכת, בפערים גוברים ובבדידות מַאמירה, באווירה שבה האמת נעדרת והמחשבה מצונזרת ודעות אחרות מאלו השולטות מוצגות כשטניות? הנוכל לשקם את האמון ואת הציוויליות בחיי הציבור וביחסים הפרטיים, או שמא ניוותר רק עם מוסדות השוק והמדינה, עם המצוד הבלתי־נלאה אחר העושר ואחר הכוח? הנוכל להשתנות ולשנות? אני טוען שכן. יש רעיון אחד שבכל פעם שיושם היה לו הכוח לשנות את העולם. תרבויות יכולות לעבור מ״אני״ ל״אנחנו״.

אנחנו יכולים לשנות את החברה למען העתיד, כי אנשים כבר עשו זאת בעבר. ג׳יימס ק׳‏ וילסון טען בספרו ׳הפשיעה וטבע האדם׳‏ כי כך קרה באמריקה במחצית הראשונה של המאה ה־19.¹, Simon & Schuster, 1986, 430–438. תהליכי עיוּר התרחשו אז במקומות רבים בעולם: תנועה מהכפרים אל העיירות ומהעיירות לערים. אבל בדרך כלל המעבר היה של משפחות שלמות. וכך, לאנשים שהגיעו למקום מגוריהם החדש היה שם בסיס של יציבות חברתית. לא כן באמריקה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה־19. שם נוצרו ריכוזים גדולים של רווקים, ומתוך כך — עלייה חדה בשכרות ובפשיעה. כתגובת נגד לכך התעוררה בחברה תנועה נרחבת של החייאת ערכי המוסר, לא פעם בהנהגת קבוצות דתיות; התופעה הזו נודעה בשם ״ההתעוררות הגדולה השנייה״. תביעות מוסריות חזקות עלו למרכז הבמה: ביטול העבדות, הפצת המתינות, ייסוד בתי ספר ציבוריים וההתנגדות לעונשים גופניים ולעונש המוות. ציבור גדול היה מעורב בפעילות למען מטרות אלו. התלישות החברתית נענתה בהתלכדות חברתית. חברה של ״אני״ נעשתה חברה של ״אנחנו״.

footnotes: ¹ James Q. Wilson, Crime and Human Nature

בשיחתנו בסדרת הרדיו שלנו על מוסר, רוברט פטנאם סיפר לי שדבר דומה קרה במחצית הראשונה של המאה העשרים. בשלהי המאה ה־19, בתקופה שזכתה לכינוי ״העידן המוזהב״, אמריקה הייתה ״אינדיבידואליסטית מאוד, אי־שוויונית להדהים, מקוטבת עד אימה ומפולגת מן היסוד״. בעקבות ״התקופה הפרוגרסיבית״ בתחילת המאה העשרים, היא נעשתה שוויונית יותר, מלוכדת יותר, וממוקדת יותר באחריות מאשר בזכויות. היא נעה שוב מהיותה חברת ״אני״ אל היותה חברת ״אנחנו״.

בספרי ׳הפוליטיקה של התקווה׳‏ טענתי שתהליך מקביל אירע בבריטניה במאה ה־19. ״אין קהילה באנגליה״, כתב ב־1845 בנג׳מין דיזראלי, ראש הממשלה לעתיד, ברומאן שלו ׳סיביל, או: שתי האומות׳. הסוגיות שהעסיקו אותו בספר נשמעות עכשוויות עד להטריד. הוא נחרד לא רק מן הפער המתרחב בין עשירים לעניים, אלא גם מהבדידות שרחשה, להרגשתו, מתחת להמולת חיי העיר. הבריות, כתב, ״אינן במצב של שיתוף פעולה, אלא במצב של בידוד״. התגובה הציבורית לכך החלה להתגבש כבר בעת שהוא כתב את הדברים: שגשוג יוצא דופן של ועדי צדקה, אגודות דתיות, בתי ספר ציבוריים ובתי ספר של יום א׳, אשר העלו כולם על נס את האחריות החברתית. גם החברה הבריטית נעה מן ה״אני״ אל ה״אנחנו״.², Jonathan Cape, 1997, 245–258.

footnotes: ² Jonathan Sacks, The Politics of Hope

אפשר לעשות זאת בעתיד כי זה כבר נעשה בעבר. וזה מתחיל בנו, בכל אחד ויחיד מאיתנו. ברגע שאנחנו פונים החוצה ומתעניינים ברווחתם של אחרים כשם שאנו מתעניינים ברווחתנו שלנו, אנו מתחילים לשנות את העולם בדרך היחידה האפשרית לנו: בכל פעם מעשה אחד, בכל פעם יום אחד, בכל פעם חיי אדם אחד.

קראתי למעבר מ״אנחנו״ ל״אני״ שינוי אקלים תרבותי. אבל יש הבדל בינו לבין שינוי האקלים הסביבתי. כי כדי להשפיע באופן ממשי על שינוי האקלים הסביבתי צריכים מיליארדי אנשים לשנות את אורחותיהם. זאת משום שהסביבה היא גלובלית. אבל התרבות היא דבר מקומי יותר, בפרט בכל הנוגע לטון ולתוכן של מערכות היחסים שלנו. כדי להתחיל לחולל שינוי, כל שאנו צריכים לעשות הוא־לשנות את עצמנו. לפעול במוסריות. להתעניין ברווחתם של אחרים. להיות אנשים שאפשר לסמוך עליהם. לתת. להתנדב. להקשיב. לחייך. להיות רגישים, נדיבים, אכפתיים. לעשות כל אחד מהצעדים הללו משמעו לחולל שינוי מיידי, לא רק בחיינו אלא גם בחיי אחרים הנוגעים בהם. מוסר פירושו נטילת אחריות אישית, איש־איש במעגלי המגע שלו. כדי שחיינו ישתנו איננו צריכים לחכות שהעולם ישתנה.

בספרו ׳הדרך אל האופי׳‏ מבחין דייוויד ברוּקס בין מה שהוא מכנה מעלות של רזומֶה — התכונות הטובות שאדם מציין בקורות חיים מקצועיים — לבין מעלות של הֶספּדים, אלו שידברו בהן בהלווייתו.³, Allen Lane, 2015, 3–15. הראשונות מתמקדות בהישגים; האחרונות — באופי. הראשונות נוטות לעסוק בעצמי שלנו: התארים שרכשנו, הכישורים שצברנו, הקריירה וההצלחות. האחרונות עניינן החותם שטבענו בחייהם של אחרים. מעלות ההספדים, התכונות הטובות שיזכרו לנו אחרי לכתנו, הן גם בדרך כלל אלו המטעינות את חיינו במשמעות. הידיעה שהיטבנו את מצבם של אחרים היא מקור לסיפוק עמוק. דומה כי התפתחנו לכדי יצורים הדואגים זה לזה, בעלי דחפים של נדיבות, הבאים לעזרת הנזקקים שביניהם.

footnotes: ³ David Brooks, The Road to Character

עשיית טוב לאחרים טובה, כפי שהראיתי, לבריאותנו הגופנית והנפשית. הנתינה מגדילה את אושרנו. בניסויים שבהם הנבדקים קיבלו סכום כסף, וחציים נתבקשו להוציא אותו על עצמם וחציים האחר לתת אותו לצדקה, האחרונים רוו עונג יותר מהראשונים. בסקר שנערך בשנת 2010 בקרב אנשים ב־136 מדינות נמצא כי ב־122 מתוכָן אנשים שתרמו צדקה בחודש החולף היו מאושרים יותר מאלו שלא. ההשפעה הפסיכולוגית החיובית של מתן כסף לצדקה הייתה מקבילה, בממוצע, להשפעתה של הכפלת ההכנסה המשפחתית.⁴, 2010.

footnotes: ⁴ Lara Aknin et al., ‘Prosocial Spending and Well-Being: Cross-Cultural Evidence for a Psychological Universal’, Harvard Business School Working Paper 11-038

עוד הזכרנו את תועלתה הבריאותית של ההתנדבות. ׳המרכז המדעי להגדלת הטוב׳‏ באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה מפרסם לאורך השנים את ממצאי המחקרים על השפעתו הבריאותית של האלטרואיזם.⁵ מחקר משנת 2019, למשל, הראה כי למעשי נתינה וחסד משלל סוגים, בין אם הם נעשים למען בני משפחה, חברים או זרים גמורים, יש השפעה חיובית על בריאותם הגופנית והרגשית של עושיהם.⁶, 159:3 (2019). בהגביהנו אחרים אנו מגביהים את עצמנו.

footnotes: ⁵ ‘Charter for Compassion’, Greater Good Science Center, University of California Berkley, https://charterforcompassion.org. ⁶ Lee Rowland and Oliver Scott Curry, ‘A Range of Kindness Activities Boosts Happiness’, Journal of Social Psychology

ההנאה מן הנתינה לזולת, ושאיבת הכוחות ממנה, הן כנראה חלק מן הטבע שלנו. אפילו פעוטות בני שנה וחצי מפגינים אמפתיה כלפי אחרים — ילדים ומבוגרים — שהם מזהים אצלם אותות מצוקה. הם יגישו שׂמיכה למבוגר שקַר לו, וצעצוע לילד עצוב. היכולת שלנו להרגיש את כאבם של אחרים ולהזדהות איתם בסבלם היא יסוד מובהק של אנושיותנו. בקיצור, ברגע שאנו מפעילים את החוש המוסרי שלנו, ובייחוד כשאנו עוזרים לזולת, אנו זוכים ברווח גדול, לא רק נפשי אלא גם גופני.

דומה כי אנו שבים ומתיישרים בכיוונם של אינסטינקטים המפכים בתהומות החבויים של נפשנו, ואשר נֻוונו איכשהו בעולם של הערכה עצמית, סיפוק עצמי והתעסקות עצמית. הרווחים ממשיים, מדידים ובני קיימא. יש לנו צרכים חומריים, והם חשובים. אבל יש לנו גם צרכים פסיכולוגיים, רוחניים ומוסריים, וגם הם חשובים. משחצינו רף מסוים של מילוי צורכי המחיה והביטחון הבסיסיים שלנו, מה שאנו נותנים מתחיל להעשיר אותנו יותר ממה שאנחנו מקבלים. יש דבר מה עמוק בתוכנו הנכסף לקשר עם בני אדם אחרים, ואשר דברים רבים שקרו ביובל השנים האחרונות, וביתר תאוצה בעשור האחרון, מנעו ממנו לבוא־לידי ביטוי. בדמוקרטיות הליברליות במערב היה יותר מדי ״אני״ ופחות מדי ״אנחנו״; יותר מדי אינדיבידואליזם ופחות מדי מקום לזיקות המוסר הטמונות בגלעינן של הידידות, המשפחה והקהילה.

כי אכן, הידידות והמשפחה והקהילה קיימות בזכותן של זיקות מוסר. מן הטעם הזה הן מגדילות אותנו אל מעבר למה שהיינו לו הסתפקנו באינטרס העצמי שלנו לבדו. בכותבי שורות אלו, איליין ואני מצפים לחתונת הזהב שלנו. בהרצאת טד שנשאתי ב־2017 סיפרתי על פגישתנו הראשונה. היא התרחשה בקיימברידג׳‏ שבאנגליה, כשהייתי סטודנט לפילוסופיה ואיליין עבדה בבית החולים. צרכתי כבר את מנות שופנהאואר וניטשה שלי, את תרסיסי סארטר ואת כמוסות קאמי. הכרתי את הבדידות האונטולוגית, את החרדה האקזיסטנציאלית ואת הסָפֵק האפיסטמי. הייתי שקוע בעצמי עד הִתבוססות.

יום אחד בתחילת השנה האחרונה שלי בקיימברידג׳‏ ראיתי, מעבר לחצרו של אחד הקולג׳ים, בחורה שהייתה כל מה שלא הייתי אני. היא חייכה, היא קרנה כשמש, היא שפעה שִמחה. נדרשו לי שלושה שבועות כדי להניח למטפיזיקה שלי ולומר לבחורה הזאת ״בואי־נתחתן״. כיום, עם עוד ארבעים ותשע שנים, שלושה ילדים ותשעה נכדים, אני יודע שזו הייתה ההחלטה הטובה בחיי, כי האנשים שאינם כמונו הם אלה הגורמים לנו לצמוח. הנישואים הם גילומה העילאי של הפתיחוּת לאחרוּת.

החיפוש בגוגל המותאם לחיפושים קודמים שלנו, האלגוריתם של פייסבוק המתאים את הפיד שלנו לדברים ולחברים שמצאו חן בעינינו בעבר, וצריכת חדשות דרך נעקבי הטוויטר שלנו ולא בעזרת כלי תקשורת מסורתיים — כל אלה גורמים לנו שנהיה מוקפים בעיקר באנשים דומים לנו שדעותיהם, ודעותיהם הקדומות, דומות לשלנו. הזכרתי לעיל את הממצא של קאס סאנסטיין מהרווארד כי כאשר אנו מקיפים את עצמנו באנשים שעמדותיהם זהות לשלנו אנו נעשים קיצוניים יותר.⁷, Oxford University Press, 2011. עלינו לחדש את מפגשי הפנים־אל־פנים עם אנשים שאינם כמונו, ולהיווכח שאפשר לחלוק בחריפות על דעותיהם ועדיין להישאר חברים. במפגשים האלה אנו מגלים שהאנשים שאינם כמונו הם פשוט אנשים, כמונו. בכל פעם שאנו מושיטים את יד הידידות לאדם שאינו כמונו, שמעמדו או אמונתו או צבעו שונים משלנו, אנו מרפאים אחד מן השברים של עולמנו הפצוע.

footnotes: ⁷ Cass Sunstein, Going to Extremes

הזכרתי בכמה וכמה הקשרים מושג בעל כוח כביר ומחולל תמורות. המושג הוא ברית, ואני רוצה להסביר כאן מדוע הוא חשוב כל כך.

זכרו שאחת משאלות היסוד של הנאורות הייתה איך יכולה חברה להשתמר משנחלשה בה האמונה הדתית הדוגמטית. האם יכולים מנגנוניה של החברה להמשיך לפעול על בסיס האינטרס האישי לבדו? מן השאלה הזאת השתלשלו שתי תיאוריות משפיעות, האחת באשר לפוליטיקה ולמדינה, האחרת בנוגע לכלכלה ולשוק.

את התיאוריה הפוליטית ניסח תומס הובס. במצב הטבע, הוא אומר, כאשר לא היו חוקים, או לכל הפחות לא היו חוקים שאפשר לאכוף, היו אלימות ופחד מוות מַתמיד. החיים היו, כניסוחו המצוטט תדיר, ״חיי בדידות דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים״.⁸ בסביבה כזאת, לכל אדם יש אינטרס אישי למסור חלק מכוחו לידי גוף מרכזי, ה״לווייתן״ של המדינה, המופקד על הגנת החברה מפני איומים חיצוניים ועל קיום החוק בתחומיה פנימה. זו הייתה גרסתו של הובס לאמנה החברתית (או החוזה החברתי), זו שהשותפים לה נכנסים אליה על בסיס האינטרס האישי לבדו: רק מחמת הפחד מפני מוות אלים, השורר באין לווייתן השומר את השלום.

footnotes: ⁸ הובס, לויתן, עמ׳ 88.

אדם סמית העלה אותו טיעון עצמו בהקשר הכלכלי. כפי שהזכרנו לעיל, באחד המשפטים המפורסמים ביותר ב׳עושר העמים׳‏ הוא אומר, ״לא מטוּב ליבו של הקצב, מבשל השיכר או האופה, מצפים אנו להניח אוכל על שולחננו, אלא מדאגתו של כל אחד מהם לענייניו הוא״. ״יד נעלמה״ תהפוך סך דאגות אלו של כל אחד לענייניו לכדי מימוש של הטוב המשותף. האינטרס האישי הוא שיקיים, אם כן, את השוק ואת המדינה.

אינטרס אישי יוצר חוזים. בחוזה, שני יחידים או יותר, שכל אחד מהם מבקש את טובת עצמו, מגיעים יחדיו לידי עסקה של רווח הדדי. אני משלם למוסכניק שלי שיתקן את מכוניתי. אני ואחרים משלמים מיסים כדי שנוכל לקבל את השירותים החברתיים שאנחנו צריכים. החוזה המסחרי מקיים אפוא את השוק, ואילו החוזה החברתי, או ״האמנה החברתית״ ככינויו הרווח, מקיים את המדינה. אבל בשני המקרים הגורם המניע הוא האינטרס האישי. חוזים, עניינם הוא ה״אני״.

ברית יוצרת סוג אחר לגמרי של יחסים. בברית, כזכור, שני יחידים או יותר, שכל אחד מהם מכבד את ערכו הפנימי של זולתו, מתקשרים בעבותות של אהבה ואמון וחולקים יחדיו את האינטרסים שלהם, לפעמים גם את חייהם, מתוך התחייבות לנאמנות הדדית ולעשייה משותפת של מה שאף לא אחד מהם יצליח לעשות לבדו. להבדיל מחוזים, שאליהם נכנס כל צד כדי להפיק רווח, בריתות הן מחויבויות מוסריות המושתתות על נאמנות ועל נכונות להקרבה. בברית, אתה ואני יוצרים יחדיו ״אנחנו״.

חוזה הוא עסקה. ברית היא מערכת יחסים. חוזה עניינו אינטרסים. הברית עניינה זהוּת. משום כך חוזים מועילים, ואילו בריתות משנות את מהותנו.

ברית יוצרת קהילת מוסר. היא מלכדת אנשים בעבותות של אכפתיות ואחריות הדדית. היא יכולה להיות עצומה: אני מאמין שיש ברית של סולידריות אנושית המלכדת את כל שבעת מיליארדי בני האדם החיים היום ומחייבת אותם בהתנהגות אחראית כלפי הסביבה, לשמירה על זכויות האדם ולהפגת העוני למען הדורות שטרם נולדו. אך היא יכולה גם להיות קטנה ואישית: הפשוטה בדוגמאות היא ברית הנישואים. בעל ורעיה מתחייבים זה לזו, התחייבות שאין לה תאריך תפוגה, לחלוק את חייהם.

העניין בברית איננו גודל הקבוצה הכלולה בה, אלא המחויבות. לב הברית הוא קבלת האחריות על אחרים, מתוך ידיעה שהם מקבלים אחריות עלינו. לא העושר ולא הכוח חשובים בברית, אלא התמורה המתחוללת בי כשנפשי נקשרת בעולם הגדול מן העצמי שלי. בריתות מרפאות את מה שנפגע לפעמים בידי שווקים ומדינות.

איך יכולה חשיבת ברית — המעבר מ״אני״ ל״אנחנו״ — להוביל לגישה חדשה לעסקים, לשוק ולכלכלה? חוזים מזמינים אותנו לחשוב על מה שאנו מרוויחים. בריתות מבקשות מאיתנו לחשוב על ההשלכות שיש למעשינו על אחרים. בעולם העסקים, חשיבת ברית פירושה חשיבה לא רק על בעלי המניות והמועסקים אלא גם על החברה בכללותה.

דבר קרוב לגישת הברית קידם לאחרונה הכלכלן הראשי לשעבר של קרן המטבע הבין־לאומית ונגיד הבנק המרכזי של הודו, רגוראם רג׳אן. בספרו ׳העמוד השלישי׳,⁹, William Collins, 2019. משנת 2019, הוא טוען שהמדינה והשוק במערב גדלו על חשבונה של הקהילה, מקום שם מתנהלים רבים מהמגעים האנושיים החשובים לנו ביותר. זה קרה בגלל השפעותיה המשבשות של מהפכת הטכנולוגיה משנות השבעים ואילך. התקדמות הטכנולוגיה גרמה לכך שאמצעי הכנסתם של חלקים גדולים באוכלוסייה התיישנו ויצאו משימוש. היה לכך אפקט הרסני עליהם, על משפחותיהם ועל קהילותיהם. אבטלה זו הייתה בזבוז כלכלי, סכנה פוליטית וטרגדיה אנושית.

footnotes: ⁹ Raghuram Rajan, The Third Pillar: The Revival of Community in a Polarised World

אבל קהילות יכולות להיבנות מחדש. רג׳אן מציע כדוגמה את מקרה שכונת פילזן בשיקגו. בשנות השבעים היא הייתה מוקד של השכלה נמוכה, הכנסה נמוכה, אבטלה גבוהה, סמים, אלכוהול ופשע. אך אז קמו פעילים קהילתיים שגמרו אומר להפוך את מגמת הדברים. לאט אבל בהתמדה הם ניקו את השכונה, בלמו את הפשיעה, שיפרו את בתי הספר, הציעו הכשרה מקצועית לחברי כנופיות לשעבר, הביאו לָאזור עסקים חדשים ובנו דיור בר השגה. זה היה מיזם מובהק של ״אנחנו״: הצלחתו באה לו ממעורבות פעילה של האוכלוסייה עצמה. כפי שאומר כיום אחד מן הפעילים הללו לאנשים הבאים להשתקע בשכונה ורוכשים בה בית, ״אתם לא קונים פיסת נדל״ן. אתם קונים פיסת קהילה״.¹⁰

footnotes: ¹⁰ שם, עמ׳ xxvi.

רג׳אן ממליץ שהכלכלה תעבור ממירוּב רווחים למירוב ערכים; במילים אחרות, שתאגידים יביאו בחשבון לא רק את בעלי המניות אלא גם את העובדים, ומוטב שגם קהלים נוספים. אם לא כן, עלולים להציף אותנו הפופוליזם והפוליטיקה המשבשת של הקיצונים משמאל ומימין. חייבת להימצא דרך לרתום את השוק ואת הטכנולוגיה לחיזוקן של הקהילות — ״העמוד השלישי״ של חברה חופשית.

לא רחוקה מכך הגישה שקידם סר רונלד כהן, מן הראשונים והמצליחים במשקיעי ההון־סיכון בבריטניה. בשנת 2000 הזמין אותו משרד האוצר הבריטי לעמוד בראש ״כוח המשימה להשקעה חברתית״. בשנת 2002 הוא עזר להקים את קרן ההון־סיכון ׳ברידג׳ס׳‏ (גשרים), שהתמקדה לא ברווחים בטווח הקצר אלא בקיימות ארוכת טווח ובתועלת חברתית וסביבתית. ב־2011, לבקשת ראש הממשלה דייוויד קמרון, הוא היה ליו״ר ׳ביג סוסייטי קפיטל׳‏ (הון החברה הגדולה), בנק ההשקעות החברתיות הראשון בבריטניה.

לאחרונה מוביל סר רונלד מהלך ציבורי למען מה שהוא מכנה כלכלת אימפַּקט, דהיינו תפיסה המעריכה את ביצועיהן של חברות לא רק על פי שורת הרווח אלא גם עם פי ההשלכות החברתיות והסביבתיות של פעילותן, החשובות בעיניו לא פחות מעשיית כסף.¹¹, 2018;קובץ פי־די־אף של החיבור זמין באתר www.onimpactnow.org. אחת הדרכים לעשות זאת היא הנפקת איגרות חוב של אימפקט חברתי, המכונות תוכניות תשלום תמורת הצלחה. הן מזמינות תאגידים ובעלי הון לממן מיזמים חברתיים לאוכלוסיות נזקקות, מתוך הסכמה שאם המיזמים יצליחו הממשלה תחזיר להם את השקעתם. בשיטת מימון זו השתמשו להפחתת שיעור חזרתם של אסירים משוחררים לפשיעה בעיר פטרבורו שבאנגליה; לחינוך בנות ברג׳אסטן שבהודו; לשיפור בריאות האם והתינוק בדרום קרוליינה; לעזרה לצעירים מובטלים ברחבי בריטניה; לשילוב אוכלוסיית המהגרים במסצ׳וסטס בכוח העבודה; ולשיקום נפגעי מלחמות באפריקה. כלכלת האימפקט ממשיגה מחדש את היחסים בין ממשלות, יזמים, נדבנים וארגונים הפועלים למטרות רווח ושלא־למטרות רווח. זאת כלכלה של ברית, ולא רק של חוזה, משום שהיא רואה את כולנו כקהילת מוסר אחת. היא ממשיגה את עולם העסקים וההשקעות לא רק ככלי לרווח פרטי, אף כי הדבר חשוב, אלא גם ככלי לקידום הטוב המשותף.

footnotes: ¹¹ Ronald Cohen, On Impact

צעירים, אומר כהן, נוטים יותר לעבוד ולהשקיע בתאגידים שיש להם אימפקט חיובי על כלל החברה. כל אחד מאיתנו הבוחר להשקיע בתאגידים כאלה — במניות, או דרך קרן הפנסיה ופוליסות הביטוח שלנו — יכול להשפיע על אופן התנהלותם. המחשבה שצריך לבחור בין רווח כספי לבין עזרה לזולת היא־לדברי כהן שגויה ואף מסוכנת. אפשר לעשות כסף וחסד באותו מעשה.

דוגמה שלישית: יזם ושמו דניאל לוּבֶּצקי, מייסד חברת מזון הבריאות KIND. התוודעתי אליו בזכות מאמציו לסייע להשגת שלום במזרח התיכון. דניאל נכנס לעסקים מלכתחילה כמעין חלטורה צדדית. הוא עסק במחקר על אמצעים חקיקתיים לחיזוק הקשרים הכלכליים בין ישראל לפלסטינים. תוך כך הקים עסק, ׳פיס וורקס׳‏ (מפעלות שלום), שקיבץ יחדיו ישראלים, פלסטינים, טורקים ומצרים לייצור מזון על בסיס התמחויות מקומיות; הרעיון היה לעודד באמצעות שיתוף פעולה עסקי חברויות בין קבוצות אנשים שבדרך כלל אינן באות במגע. בעקבות הצלחתו של מיזם זה הוא הקים מיזמים שכמותו במקסיקו, בסרי־לנקה, בדרום אפריקה ובאינדונזיה. הוא האמין שכאשר בני קבוצות אתניות ודתיות שונות יוצרים עסקים משותפים, נוצרות חברויות ורשתות של תלות הדדית וכך גדלה הסבירות שיעשו שלום.¹², Ballantine Books, 2015.

footnotes: ¹² Daniel Lubetzky, Do the KIND Thing

דניאל הוטרד מבעיה נוספת: מגפת ההשמנה בארצות הברית והחטיפים הלא־בריאים. הוא הקים חברה לייצור חטיפים על טהרת הרכיבים הטבעיים, תחת המותג KIND. אכן, לפנינו יזם מסוג (kind) חדש: הוא תופס את העסק היצרני כמכשיר לשינוי חברתי ומוסרי. במשרדיו שבניו־יורק, חברות מהמגזר העסקי ומלכ״רים מהמגזר השלישי פועלות באותו חלל עבודה. בין היתר, הוא גם מחפש דרכים לגרום לילדים ללמוד על הערכים המשותפים המלכדים את האנושות. אחת היוזמות שלו בכיוון זה, ׳סימפָּטיקו׳, היא מכלול של טכנולוגיות המאפשרות לכיתות לימוד ברחבי העולם לקיים למידה משותפת, באמצעות שיחות ועידה בווידיאו ולמידה דיגיטלית — וכך נוצרות גם חברויות בין הילדים.

הוא מאמין שתחושה עזה של שליחות נותנת לחברה ולעובדיה חוסן המאפשר להם לשרוד בעיתות משבר, עוגן המאפשר להם לשמור אמונים לערכי היסוד שלהם, ורוח צוות הגורמת להם לרחוש כבוד זה לזה וליצור תרבות ארגונית חזקה.

נכנסנו, יש להודות, לשטח שנוי במחלוקת. יש אומרים שהאחריות החברתית היחידה של עסק היא־להפיק רווח רב ככל האפשר. זו גישתם של מילטון פרידמן והכלכלנים האמריקנים מ״אסכולת שיקגו״. עסקים, הם אומרים, הם עניין אחד, ופילנתרופיה — עניין אחֵר. אבל רגוראם רג׳אן מלמד כיום באוניברסיטת שיקגו: סימן אפשרי לכך שהאורתודוקסייה של אסכולת שיקגו מתחילה להשתנות. רג׳אן, כהן ולובצקי — כלכלן, משקיע ויזם, כל אחד מהם מוביל בתחומו — מראים לנו כיוון חדש: כלכלה של ״אנחנו״, לא רק של ״אני״.

עמדנו על תפקידה החשוב של הברית בתרבות הפוליטית של ארצות הברית. האם נוכל לעוררה לתחייה בארצות הברית ובאירופה, וכך לשכך כמה מן השסעים הפוליטיים העמוקים של ההווה? הבה נביט בדוגמה היסטורית מרשימה למחשבת ברית שעזרה לתקן אומה שבורה.

בספטמבר 1862 הייתה ארצות הברית שקועה במלחמת האזרחים האיומה; שסע חמור לאין ערוך מאלו השוררים כיום בדמוקרטיות המערביות. צבא האיחוד (הצפון) הובס בקרב בוּל־ראן השני. ניצחון הצפון נראה חלום באספמיה, ודומה היה שגם האיחוד עצמו כחלום יעוף. בעת ההיא כתב אברהם לינקולן ביומנו רשומה שכפי שהעיד לימים אחד ממזכיריו, כוונה לעיניו שלו בלבד. הוא הכתיר אותה במילים ״הרהור על הרצון הא־לוהי״. בין היתר הופיעה בו פסקה זו:

רצון האל גובר. במריבות גדולות, כל צד טוען שהוא פועל על פי רצון האל. ייתכן באמת שאחד מהם צודק, אבל לבטח אחד מהם טועה. אלוהים אינו יכול להיות נגד דבר ובעדו בעת ובעונה אחת. במלחמת האזרחים הזאת, אפשר שכוונת האל שונה־משהו מכוונתו של כל אחד מהצדדים.

לינקולן, מגדולי המנהיגים בעת החדשה, הגה כאן רעיון חריג. אף כי היה משוכנע לחלוטין כי ביטול העבדות הוא הדבר הנכון, הנחוץ והמוסרי, בדברים אלה שכתב בינו לבין עצמו סירב להאשים את הצד האחר במלחמה. איש מאיתנו, הוא רומז, אינו יכול להבין עד הסוף את רצון הא־ל ואת תכלית ההיסטוריה. גם אם אנו בטוחים שיריבינו שוגים, ייתכן שהם ממלאים איזה תפקיד חיוני בדרמה המוסרית. הכרה זאת לא הובילה אותו בשום אופן להססנות. היא הובילה אותו לענווה ולסירוב להציג את יריביו כמפלצות.

מחשבה זו הוסיפה כנראה ללוות אותו, שכן ב־3 באוקטובר 1863, כשהמלחמה עוד בשיאה, פרסם לינקולן הכרזה על חג ההודיה. חגיגות הודיה נערכו עוד מימי המתיישבים הראשונים בשנות העשרים של המאה ה־17, אבל רק עכשיו, לראשונה, הוכרז על תאריך מסוים בשנה שיצוין בקביעות בידי האומה כולה. לינקולן דחק בציבור להודות לא־לוהים משום שאף כי האומה עוד נלחמה נגד עצמה, היו ברכות ששני הצדדים יכלו לבטא את הכרת תודתם עליהן: יבול מוצלח, היעדר פלישה של צבא זר ועוד. הוא גם ביקש מהציבור להביע ״חרטה שפלת רוח על מרי חטאתנו הלאומית״, ולבקש מהא־ל ״את רוך רחמיו על כל אלו שריב האזרחים הנורא שנקלענו אליו הפכם לאלמנות וליתומים, לאבלים ולמיוסרים, ויפצירו בו מכל ליבם כי ימהר וישלח את זרוע עוזו לרפא את פצעי האומה ולקוממה מעפר — כי חפץ הוא בשלום ובאחווה, ברגיעה ובאחדות״.

שימו לב לרשימת הרכיבים כאן. לינקולן אינו משסה את הצד שלו בצד האחר. הוא מדבר על חטאת לאומית, ומעודד את האמריקנים כולם להתבונן פנימה, איש־איש בלבבו, ולגייס שם את הכוחות לביקורת עצמית, לכפרה ולענווה. הוא מבקש מכולם לחשוב על המתים ועל האבלים. הוא מבקש מכל אדם להודות על מה שיש לו, והוא מבקש מהא־ל לעזור לרפא את פצעיה של האומה השותתת. גישה זו היא שעמדה לו בטקס השבעתו לכהונתו השנייה, והניבה מפיו נאום הנמנה עם גדולי הנאומים הפוליטיים המאחים לאורך ההיסטוריה: ״ללא זדון כלפי איש ובנדיבות לכול, עם ביטחון בַּצדק באשר הא־ל מאיר את עינינו לראות מישרים, הבה נוסיף ונשאף להשלים את המשימה שאנו נתונים בה: לחבוש את פצעי האומה, לטפל באשר נשאו בנטל הקרב, ולדאוג לאלמנתו וליתומיו...״.

אפשר לאחות אומה קרועה. נדרש זמן לשם כך. כמו עוד עושי שלום, לינקולן שילם מחיר כבד. הוא נרצח שבועות ספורים לאחר השבעתו השנייה הזאת. אך הוא הנחיל לנו לקח בל יימחה, בלַמדוֹ אותנו, כביטויו, איך לדבר אל ״המלאכים הטובים של טִבענו״. הוא הראה איך להתחיל לרפא פצעים פוליטיים, וכך להציל אומה משסע ומעימות.

הרוח שנשבה במפרשיו של לינקולן הייתה הכרתו כי ארצות הברית היא קהילת מוסר. אף כי הוא־לא נקב במילה ״ברית״, תפיסת הברית עמדה בבירור ביסוד מחשבתו הלאומית. כך מסכם איש מדע המדינה ג׳ון שָאר את אמונתו הפוליטית של לינקולן:

אנחנו אומה שנצרפה בברית, בהתקדשות למערכת עקרונות, ובחילופי הבטחות לדבוק במחויבויות מסוימות בינינו לבין עצמנו ובינינו לעולם. עקרונות ומחויבויות אלו הם לב הזהות האמריקנית, נשמתו של גופנו המדיני. הם מייחדים את האומה האמריקנית ומקנים לה ערך ייחודי — בקרב האומות וכלפיהן. צידו השני של מטבע זה הוא אזהרה הדומה לאזהרות שהשמיעו נביאי ישראל: אם נפר את הבטחותינו ההדדיות, ונשכח את עקרונות הברית, יאבד לנו הכול, שכן הבטחות ועקרונות אלו הם עצם מהותנו.¹³, New Brunswick, NJ, Transaction, 1981, 291.

footnotes: ¹³ John Schaar, Legitimacy and the Modern State

בחשבון אחרון, את לינקולן הניעה אמונה מוסרית שמקור השראתה באתיקה היהודית־נוצרית, ואשר נתקדשה בהכרזת העצמאות האמריקנית. הוא שב וביטא אותה במשפט הפתיחה של נאום גטיסברג, בדברו על ״אומה חדשה שהחירות היא הורָתה, המסוּרה להכרה כי כל בני האדם נבראו שווים״.

הברית נוגעת למה שמשותף לנו למרות ההבדלים בינינו. היא מדברת אלינו כאל אזרחים פעילים החולקים אחריות קיבוצית. היא אחרת מן הפוליטיקה של ״אנחנו״ נגד ״הם״; היא הפוליטיקה של כולנו־יחד. אין היא יכולה לכלול את הפוליטיקה כולה, שכן הפוליטיקה כרוכה מעצם טיבה במאבקי אינטרסים ובבקשת כוח. אבל בכוחה לשטוח תחת רגליה של הפוליטיקה תחושת יסוד של קהילת מוסר המלכדת את האומה יחדיו בעיתות קושי; על כן הֶעֱסיקה כל כך תפיסה זו את לינקולן, כנראה, בשנות המשבר של מלחמת האזרחים. כי אף שהוא היה מחויב בכל מאודו לביטול העבדות, הוא היה מחויב באותה מידה לשימור האיחוד. רק משהעלה את מחשבתו הפוליטית אל מישור נישא יותר יכול היה להגיע לידי הבנה כיצד אפשר להשיג את שני היעדים: מתוך פנייה אל המחויבויות המוסריות העמוקות של האמריקנים, ולא באמצעות השמצת הדרום.

עלינו להשיב לפוליטיקה את ממד הברית. בריטניה וארצות הברית הן כיום חברות משוסעות מאוד, והחיים הפוליטיים בשנים האחרונות פורטים על מיתרי השסעים הללו. בכלכלה הגלובלית החדשה יש מרוויחים ומפסידים. הם גרים באזורים שונים. יש להם תפיסות שונות באשר לזהות. יש להם גישות שונות מאוד בעניין המשפחה. הם גרים בשכונות הנבדלות אלו מאלו במידה קיצונית בהון החברתי של תושביהן. רבים מאלה שהכנסותיהם דשדשו במקום לאורך זמן רב, או פחתו, מרגישים שהאליטות הפוליטיות והכלכליות פשוט אינן מתעניינות ברווחתם.

אין זאת הפעם הראשונה ששסעים נִבעים בחברות על פי ריבוד כלכלי או גיאוגרפי. המיוחד בתהליך הנוכחי הוא התמורות היסודיות שהתחוללו לאחרונה בחברות במערב. בעבר, אומות היו מלוכדות בידי דת שלטת אחת, או כמה דתות קרובות, ובידי תרבות משותפת. אין זה המצב כיום. חלק מכך אפשר לייחס להגירה אל המדינות הללו. חלק נוסף מקורו ברב־תרבותיות, שבשמה נזנחה התפיסה כי למדינה יש תרבות לאומית וכי מן המהגרים אליה — כגון אבי וסביי וסבותיי, שכולם היגרו לבריטניה — מצופה להשתלב בה. עוד חלק מן השינוי קשור להתפוררותם של כלי התקשורת המרכזיים, הגורמת לכך שתשומת ליבו של הציבור כבר כמעט שאינה ממוקדת באותם נושאים באותו זמן. בעידן גלובלי, עצם הרעיון של זהות לאומית נעשה בעייתי.

איננו יכולים עוד לבנות את הזהות הלאומית על דת, על אתניות או על תרבות. אבל אנחנו יכולים לבנות אותה על ברית. פוליטיקה של ברית תדבר על כך שחיינו כולנו, המתקיימים באותה מדינה, באותו משק, באותה תרבות, הם רקמה אחת. וכיוון שכך, אומרת פוליטיקת הברית, ראוי כי נרגיש מחויבים להיטיב זה עם זה. היא תדבר על המיטב שבמסורות שלנו, ותזכיר לנו כי הינן ירושה שעלינו להוקיר ולהנחיל לדורות הבאים. היא תהיה מכילה ומחבקת. המצטרפים אל אומה מבחוץ מעשירים אותה במתנות שהם נושאים ממקומות אחרים וממסורות אחרות. פוליטיקה של ברית תכיר בכך שיש בינינו הבדלי דעה ואינטרס, ושלפעמים פירוש הדבר הוא שצד זה או אחר יצא וידו על העליונה. אבל היא־לא תאפשר אף פעם שהדבר יקרה בלי שכל צד השמיע את קולו וזכה לאוזן קשבת ומכבדת. הפוליטיקה של הברית איננה מנמיכה יריבים או מגחיכה אותם. היא מוקירה את תהליך החשיבה המשותפת. היא מקצה דאגה מיוחדת לאלו הזקוקים במיוחד לעזרה, וכבוד מיוחד לאלה המרבים להושיט עזרה זו.

פוליטיקה של ברית תדגיש את האחריות ההדדית שלנו. אנו זקוקים לה. אזורי מצוקה צריכים סיוע, וקהילות מקומיות — חיזוק. על כל איש ואישה להרגיש שיש להם כר למימוש יכולותיהם. יש למצוא דרכים לעודד מצליחנים לתרום ליצירת הזדמנויות לאלה שהכלכלה המודרנית שכחה בדרך. הברית כשלעצמה אין בה משום קריאה לממשלה גדולה או לממשלה קטנה. היא אינה נוגעת לפוליטיקה של שמאל וימין. היא מציעה לנו מחשבה חדשה על תוכנה של הפוליטיקה.

תורות האמנה החברתית רואות את הפוליטיקה במשקפיים של אינטרס עצמי אישי או קיבוצי. הברית — השפה הקלאסית של ג׳ון מילטון ושל ג׳ון לוק, של המתיישבים הראשונים באמריקה ושל הכרזת העצמאות האמריקנית — מדברת לא על אינטרסים אלא על אחריות. היא מדברת על אנשים חופשיים המושלים בעצמם למען הטוב המשותף, ועל החברה החופשית כמיזם מוסרי שכולנו ממלאים בו את חלקנו, מתוך הבנה שגורלותינו שזורים זה בזה.

חזון זה, שהפך את בריטניה ואת ארצות הברית למגינותיה הגדולות של החירות במאה העשרים, כבר זמן רב אינו באופנה: אכן, זה זמן רב שה״אנחנו״ נדחק מפני ה״אני״. הפוליטיקה נסוגה מהברית אל החוזה: אנחנו משלמים מיסים, הממשלה מספקת שירותים, ואנחנו מחפשים את העסקה המוצלחת ביותר בשבילנו. זוהי תפיסה דלה של הפוליטיקה, שיכולה להצליח למשך זמן מה אך אין בכוחה ללכד חברות מפולגות. עלינו לחדש את ממד הברית של הפוליטיקה, כדי להבטיח שהאנשים המנווטים את עתידנו עושים זאת לטובת כולנו.

הפוליטיקה העכשווית, שהפופוליזם גואה בה, סובבת תדיר סביב שסע ועימות. היא מתמקדת בחלוקת האומה בין ״אנחנו״ ל״הם״. מעייניה נתונים לטינה, לפחד ולהטחת אשמה. על ראש שמחתה הכעס ותחושת הבגידה. היא אופוזיציונית. היא מציעה לתת את הכוח למנהיג החזק שיבטיח לתומכיו שיילחם את מלחמתם בתמורה לנאמנותם.

פוליטיקת הברית, לעומת זאת, מתמקדת ב״אנחנו, העם״, המלוכד בתחושת שייכות משותפת ואחריות קיבוצית; היא סובבת סביב קהילות מקומיות חזקות, אזרחים פעילים ולקיחת אחריות. היא מזכירה לאלה שיש להם יותר מכפי צורכם את אחריותם כלפי אלה שיש להם פחות מכפי צורכם. היא מבקשת להבטיח שלכולם תהיה הזדמנות שווה להפיק את המרב מיכולותיהם ומחייהם.

אחד הלקחים החשובים מן ההיסטוריה הוא שחברות נעשות חזקות כאשר הן דואגות לחלשים. הן נעשות עשירות כשהן דואגות לעניים. הן נעשות חסינות כשהן דואגות לפגיעים. זהו ליבה הפועם של פוליטיקת הברית.

אני מאמין בכל ליבי שבכוחו של מושג הברית לשנות את העולם לטובה. זו גישה הרואה את היחסים בינינו לא כביטוי של אינטרסים אלא כמחויבות מוסרית. היא משנה כל מה שהיא נוגעת בו, מהנישואים עד הידידות ומהכלכלה עד הפוליטיקה, על ידי הפיכתם של יחידים שוחרי טובת עצמם לקהילה התרה אחר הטוב המשותף.

הפלגנות, ההתפוררות, הקיצוניות, הבדידות, כלכלת הפער ופוליטיקת הכעס השוררות בשנים האחרונות בבריטניה ובארצות הברית, אינן גזרת גורל בשום אופן. הן פירותיה של האמונה השגויה שחברות יכולות לתפקד בלי עבותות מוסר. לא ולא; הן אינן יכולות. לכל הפחות, לא־לאורך ימים. לכן הגענו לאן שהגענו.

אבל בידנו לשנות. חברות כבר נעו בעבר מ״אני״ ל״אנחנו״. הן עשו זאת במאה ה־19. הן עשו זאת במאה העשרים. הן תוכלנה לעשות זאת גם בעתיד.

ותחילתו של השינוי — בָּנו.