ברומן ׳זאדיג׳‏ מתאר הפילוסוף הצרפתי וולטר את בני האדם כ״חרקים הטורפים זה את זה על גבי חלקיק של בוץ״. הפיזיקאי המנוח סטיבן הוקינג אמר פעם כי ״הגזע האנושי הוא רק פסולת כימית על פלנטה לא גדולה, הנעה סביב כוכב ממוצע מאוד בשוליה החיצוניים של גלקסיה אחת מבין מיליארדים״. הפילוסוף ג׳ון גריי הכריז כי ״לחיי האדם אין משמעות יותר מזו שיש לגוש בצק סְלַיים״.¹, Acumen, 2013. ספרו של יובל נח הררי ׳ההיסטוריה של המחר׳‏ נקרא באנגלית ״הומו דאוס״, האדם האלוהי, אך הוא מתאר בו את עלייתה של ״דת הדאטה״, או ״דת המידע״, שלדידה ״החוויה האנושית היא רק חלק קטן ולא הכרחי בזרימת המידע ביקום״.²

footnotes: ¹ מצאתי את כל הציטטות הללו במאמרו של ריימונד טליס ״אתה פסולת כימית, אתה״: Raymond Tallis, ‘You chemical scum, you’, in Tallis, Reflections of a Metaphysical Flaneur ² יובל נח הררי, ההיסטוריה של המחר, תל־אביב: דביר, תשע״ה, עמ׳ 410.

על פי השקפה זו, אין כל ייחוד בבני האדם. אנחנו חלק מהטבע, לא יותר מכך. לנפש אין מקום בסיפור הזה, וגם אין בו ולו שמץ מן המגוון העשיר של יצירות הרוח האנושית המבחינות אותנו בבירור משאר צורות החיים. התקוות שלנו, החלומות, האידיאלים, כולם תוצר של תהליכים אלקטרוכימיים במוח; זה ותו לא. מה רחקנו מהרגשת הגדוּלה ומתחושת היכולת שהדריכה את ההומניזם של הרנסנס! אובדן זה של תחושת הערך מושרש היטב בכתיבה המדעית־פופולרית של זמננו. נעשינו ״הקוף העירום״,³ ״דרכו של הגן ליצור גן אחר״,⁴, Free Press, 2001, 9. אלגוריתם מעבד נתונים, אורגניזם בין אורגניזמים, בלי חופש ובלי סגולה, בלי קדושה ובלי ייחוד. נדמה לעיתים כי תולדות הפילוסופיה והמדע בעת החדשה הן סיפורה של ירידת ערך האדם. שכן שום תועלת לא צמחה לאנושות אם כבשה את העולם אך איבדה את נשמתה.

footnotes: ³ דסמונד מוריס, הקוף העירום: מחקרו של זואולוג על בעל החיים הקרוי אדם, מאנגלית: יעקב שרת, תל־אביב: רשפים, תשכ״ט. ⁴ זהו עיבוד מודרני לביטוי המיוחס למשורר סמואל באטלר, שתרנגולת היא דרכה של ביצה לייצר ביצה אחרת. ראו Mark Ridley, The Cooperative Gene

איך זה קרה? ירידת האדם היא דרמה בכמה מערכות, המתפרסת על פני כמה מאות. כל אחת מהן המשיכה להתגלגל גם כשהבאות אחריה פרצו.

ראשונה הייתה תגליתו של קופרניקוס כי כדור הארץ אינו מרכז העולם. השמש אינה מסתובבת סביב פלנטת מגוריו של האדם. להפך: הארץ היא המקיפה את השמש. שינוי פרדיגמה ראשוני זה חזר והתרחש מאז פעמים רבות. מערכת השמש אינה מרכז שביל החלב, ושביל החלב הוא רק אחת מיותֵר ממאה מיליארד גלקסיות. התברר כי תבל ומלואה שלנו, כדור הארץ, משול לגרגיר אבק על פני האין־סוף.

כך באשר למרחב — וכך, התברר, גם באשר לזמן. ניוטון, במאה ה־17, יכול עדיין להאמין שגיל כדור הארץ כששת אלפים שנה, ואף הקדיש זמן רב לחישוב התאריך המדויק של הולדתו. אך ככל שהתקדמה הגיאולוגיה בהבנת השוני בין שכבות המסלע בכדור הארץ, וככל שנתגלו מאובנים ושלדים, כן הלך תאריך הולדתו המשוער של כדור הארץ ונדחף עוד ועוד לאחור — למאות אלפי שנים, ואז למיליונים, ולבסוף לכדי 4.54 מיליארד שנה, ביקום שגילו 13.8 מיליארד שנה. ואם כך, כל תולדות האנושות אינן אלא הרף עין קל בקורות העולם. היקום התקיים מיליארדי שנים בלי המין האנושי. ואם כך, איך אפשר לטעון שאנו תכלית הבריאה?

במערכה השנייה פתח שפינוזה. הוא־לימד אותנו כי בהיותנו ישויות פיזיות אנו כפופים לחוקים פיזיקליים, שלכולם אופי של הכרח. ומכאן שהחופש — מתנת הא־ל לאדם, המבדילה בינו לבין החיות — הוא אשליה. יש, למעשה, רק צורה אחת של חופש: המודעוּת לַכורח. הפילוסוף מחכים כשהוא יודע שדברים אינם יכולים להיות אחרת.

תגליותיו של שפינוזה סללו את הדרך לסדרה שלמה של דטרמיניזמים מסוגים שונים, שכל אחד סבר שאת ההיסטוריה עיצב כוח אחר, אך כולם הסכימו שאנו מה שהננו מפני שאין אנו יכולים להיות אחרים, ושכל תפיסה השוללת זאת היא אשליה.

קרל מרקס, למשל, טען שכל ההיסטוריה האנושית עוצבה בידי כוחות כלכליים, ובכוח רצונו של מעמד דומיננטי לשמור על ההגמוניה. הדת, המורה אחרת, היא עצמה מכשיר בידי המעמדות השולטים. הללו מלמדים בעזרתה את העניים להשלים עם גורלם ולראות בו את רצון הא־ל — ולחיות חיי סבל בעולם הזה מתוך תקווה, או אף מתוך אמונה שלמה, שיקבלו שכר בעולם הבא.

את המערכה השלישית חולל דרווין, בתגליתו המטלטלת כי בני האדם אפילו אינם sui generis, מיוחדים במינם. לא רק שאין הם עשויים בצלם א־לוהים, הם בסך הכול מין של פרימטים, קרובי משפחתם של קופי האדם והשימפנזים. בין בני האדם לבריות אחרות עשויים להיות הבדלים כמותיים, אבל לא מהותיים. גם לחיות אחרות, אמרו דרווין וממשיכיו, יש רגשות, שפה, וצורה זו או אחרת של מודעות.

מערכה רביעית באה עם פרויד ותגליתו על ערוץ הדחפים האפלים המפַכֶּה מתחת לפני השטח של תודעתנו. אנחנו מונעים בידי ארוס ותנטוס, יצר המין ויצר המוות. כולנו רוצים לרצוח את אבינו ולהתחתן עם אימנו. מן הרצון הזה אף נולדה הדת. לפני שנים רבות, הזכרים הצעירים בשבט נאספו יחדיו לרצוח את האב, זכר האלפא. משעשו זאת התמלאו חרטה — שובו של הרגש המודחק. זו מהותם של הא־ל ושל קול המצפון.⁵ הדת, אמר פרויד, היא הנוירוזה הכפייתית של האנושות.⁶

footnotes: ⁵ זיגמונד פרויד, מבחר כתבים, כרך ט: טוטם וטאבו, מגרמנית: רות גינזורג, תל־אביב: רסלינג, 2013. ⁶ זיגמונד פרויד, ״עתידה של אשליה״, התרבות והדת, מגרמנית: רות רמות, אברם קנטור, יעקב גוטשל, תל־אביב: ספריית פועלים, 2000.

ואחרונים — לפחות עד כה — באו הניאו־דרוויניסטים, והתנפלו על הדבר האחרון שעוד נותר לבני האדם להשתבח בו: האלטרואיזם שלהם, נכונותם להקריב מעצמם למען הזולת. לא כך הוא, הודיעו הפסיכולוגים האבולוציוניים. האדם, ככלות הכול, אינו אלא דרכו של הגן ליצור גן אחר. אנחנו אולי מסַפרים לעצמנו סיפורי גבורה, אבל מעשינו האלטרואיסטיים כביכול הם רק דרכים להבטיח את הישרדות המטען הגנטי שלנו בדור הבא. אנחנו עוזרים באמת רק לשארי בשר, ומידת נכונותנו להקריב למענו של אדם היא כמידת קרבתנו הגנטית אליו. ״גרדו אלטרואיסט״, אמר מייקל גיזלין, ״ותקבלו צבוּע מדמֵם״.⁷, University of California Press, 1974, 247.

footnotes: ⁷ Michael T. Ghiselin, The Economy of Nature and the Evolution of Sex

וזה לא היה הכול. לניאו־דרוויניסטים קוסמת האפשרות שהאבולוציה מתקדמת במקריות גמורה, במוטציות גנטיות אקראיות היוצרות מגוון שהברירה הטבעית מתחוללת בו. סטיבן ג׳‏ גולד הסיק מכך שאילו אפשר היה ״להריץ״ מחדש את ה״סרט״ האבולוציוני, אין שום ודאות שהמין האנושי היה מופיע שוב.⁸, W.W. Norton & Co., 1989, 51. כלומר, לא רק שבני האדם לא נוצרו במעשה בריאה א־לוהי ייחודי — עצם קיומם הוא מקרה גרידא.

footnotes: ⁸ Stephen Jay Gould, Wonderful Life

אם כן: אנחנו לא־כלום, כוכב הלכת שלנו חסר חשיבות, קיומנו הוא פסיק על רצף הזמן. האצילוֹת במחשבותינו הן כסוּת לכוונות שפלוֹת. אין חופש, רק הכרח — או גרוע מכך, רק מקריות טהורה. אין אמת, רק נרטיב הגמוני. אין יופי מוסרי, רק מאבק הישרדות מלוכלך. ההיסטוריון ויל דוראנט היטיב לאפיין את מצבור העמדות הזה, את מצב הרוח הרוֹוח, שלדעתו פוקד כל ציוויליזציה בשלב מסוים בהתפתחותה. זה מתחיל בהתנגשות בין הדת למדע. המדע מנצח. הספקנות נעשית נורמה:

המשכילים עוזבים את התיאולוגיה הישנה, ואחרי קצת היסוסים — את המוסר הכרוך בה; הספרות והפילוסופיה נעשות אויבות לדתיוּת. תנועת השחרור מפליגה בפולחן השכל — ונוחלת פחי נפש: כל עיקר שהיא קובעת, וכל רעיון מרעיונותיה, סופם כישלון הומֵם. מידות בני אדם שאבדו להן סמוכותיהן הדתיות, משתבשות ונהפכות לתוהו־ובוהו אפיקורסי; והחיים, בלי אמונה מנחמת, נעשים מעמסה — הן לעניים בעלי דעות והן לעשירים לאים. באחרונה נוטות שתיהן, החברה ודתה, למות יחדיו.⁹

footnotes: ⁹ וויל דוראנט, תולדות התרבות (הציביליזציה), סדרה א: מורשת המזרח, כרך א, מאנגלית: א׳ ראובני, ירושלים ותל־אביב: מ׳ ניומן, תשכ״ד, מהדורת ׳דבר׳, עמ׳ 47–48.

אנו מתחילים לראות את האנושות כפי שתפס אותה המלט: ״מה הוא כל האבק המזוקק הזה?״.¹⁰

footnotes: ¹⁰ ויליאם שייקספיר, ״המלט״, מערכה שנייה, תמונה שנייה, מאנגלית: דורי פרנס, באתר שייקספיר ושות׳.

ובכל זאת, כבוד האדם חשוב לנו מאוד. כפי שמראה מייקל רוזן, מרצה לממשל באוניברסיטת הרווארד, בספרו על כבוד האדם,¹¹, Harvard University Press, 2012, 2. המשפט הראשון בסעיף מספר 1 ב״הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם״ של האו״ם משנת 1948 אומר: ״כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים בכבודם ובזכויותיהם״. סעיף 1 בחוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, משנת 1949, קובע: ״כבוד האדם אינו ניתן להפרה. כל כוח מדינתי מחויב לכבדו ולהגן עליו״. אך מניין מגיע רעיון זה בדבר ״כבוד האדם״?

footnotes: ¹¹ Michael Rosen, Dignity: Its History and Meaning

לאון קאס, מאוניברסיטת שיקגו, מאתר את אחד המקורות ביוון העתיקה, בדמות הגיבור אשר ״גורף כבוד ותגמולים בהציגוֹ כמה הוא ראוי, כמה הוא אצילי ומה מפוארים מעשיו״. מאז המפנה הסוקרַטי במחשבת יוון, אידיאל הגיבור הוחלף בסגולת החוכמה. המצוינות האנושית לא נתחשלה מעתה בשדה הקרב כי אם במרדף אחר האמת. ואולם, כפי שקאס מוסיף ומעיר, ״למופתים היוונים אין עוד ערך מעשי רב בעידן הדמוקרטי״. שכן על פי היוונים כבוד אדם יש לחלק מהאנשים, לא־לכולם.¹², Encounter Books, 2017, 159–178.

footnotes: ¹² Leon Kass, ‘Human Dignity’, in Kass, Leading a Worthy Life

רוזן טוען שהאדם הראשון שחשב על כבוד האדם כדבר השייך לכל אדם באשר הוא אדם, היה המדינאי והפילוסוף הרומי קיקרו. בחיבורו ׳על החובות׳‏ מזמין קיקרו את קוראיו לזכור תמיד עד מה עילאי לאין שיעור הוא טבע האדם על טבעם של יתר בעלי החיים, שכן בעלי החיים נטועים בהווה, ואילו האדם הוא ״בעל תבונה שבעזרתה הוא תופס את רצף ההתרחשויות ורואה את סיבתם של הדברים״. ועוד, ״חקירת האמת והתחקות אחריה היא ייחודית לאדם בראש ובראשונה. משום כך, כאשר שעתנו פנויה מעיסוקינו ומטרדותינו ההכרחיים, אז משתוקקים אנו לראות דבר מה, לשמוע, להוסיף וללמוד״. האדם הוא היצור היחיד ״המבין את היופי, את החן, את תואם חלקיהם של אותם הדברים אשר נתפסים במראה העיניים״; ולבסוף, ״מן הדברים הללו מורכב ומעוצב המוסרי״.¹³ אנחנו שונים, ונאצלים בכבוד, מפני שאנחנו יכולים לחשוב.

footnotes: ¹³ מרקוס טוליוס קיקרו, על החובות, מרומית: אביבה קציר, רמת־גן: אוניברסיטת בר־אילן, 2003, עמ׳ 42–44.

ואולם ישנו מקור אחד שונה לחלוטין. קאס מציין אותו, ורוזן מזכירו דרך אגב. זהו המקרא, המדבר על א־ל חופשי, שהטבע אינו מגבילו, ואשר, בבוראו את האדם בצלמו שלו, חונן אותו גם בחופש שלו; מצווה עליו לעשות את הטוב, אך אינו כופה זאת. המקרא כולו, מראש ועד סוף, עוסק בשאלה איך מכבדים את החופש הזה — ביחסים בין־אישיים, במשפחות, בקהילות ובאומות. המוסר המקראי הוא מוסר של חופש, הפוליטיקה המקראית היא פוליטיקה של חופש, והתיאולוגיה המקראית — תיאולוגיית חופש היא. על פי המקרא, כבוד האדם יסודו ביכולתו של האדם לבחור. הוא בלתי־נפרד מן המוסר ומהיותנו מה שמכונה בלשון פילוסופית סוכני מוסר: שחקנים בזירה המוסרית, בוחרים ובעלי אחריות.

בעולם המודרני, גדול מפַתחיו של רעיון זה היה עמנואל קאנט. יש לי ביקורת רבה על רכיבים במשנתו של קאנט, כפי שהסברתי בפרק 5; אבל תפיסת כבוד האדם שלו היא בעיניי מופת. בספרו ׳הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות׳‏ הוא כותב כי ״מוסריות — ואנושות, עד כמה שהיא מסוגלת להיות מוסרית — היא־לבדה בעלת ערך עצמי״ (״ערך עצמי״ הוא מה שאנו מכנים כאן ״כבוד האדם״).¹⁴ מייקל רוזן מסכם את עמדתו במילים אלו:

footnotes: ¹⁴ עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, מגרמנית: חנן אלשטיין, תל־אביב: עליית הגג, עמ׳ 107.

רק למוסר יש ערך עצמי ורק בני אדם נושאים בקרבם את החוק המוסרי, ולכן טעות היא־להחשיב את בני האדם לחלק מעולם הטבע כמו הנהרות, העצים או הכלבים. ועם זאת, מושג הערך העצמי של קאנט הוא גם שוויוני מאוד. הערך העצמי הוא מכנה משתף לכל בני האדם.¹⁵, 24.

footnotes: ¹⁵ Rosen, Dignity

המוסר וכבוד האדם צועדים יד ביד. אַבּדו אחד — וגם השני אבד.

בלב ההגות העכשווית ישנה — והנה הגעתי לעיקר טענתי — סתירה מזהרת. מצד אחד, דגש חסר תקדים על כבוד האדם, כמודגם בפתיחתה של ״ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם״. אך בו בזמן, הדימוי העצמי שלנו כבני אדם צנח לשפל כזה, שמדענים רציניים מסוגלים לדבר עלינו כאל פסולת כימית או בצק משחק. באותו פרק זמן עצמו שצלם תדמיתו העצמית של האדם התכווץ כל כך, יכולות ההבנה, ההסברה והשליטה של בני האדם התרחבו בקצב חסר תקדים מעבר לכל מה שדמיינו בני דורות קודמים. איך קרה שככל שהישגי האדם הרקיעו, כך צנח ושקע דימויינו העצמי?

המתבונן הנבון ביותר בסוגיה זו היה, שוב, ניטשה:

וכי אין אנו עדים מאז קופרניקוס לתהליך גובר והולך של פיחות־עצמו של האדם, של רצון לפיחות־עצמו? אהה, איכה עברו מן העולם האמונה במקום כבודו, ביחידותו, באין־חליפתו בסולם הברואים — איכה היה לחיה, נמשל כבהמות, ללא יתרון, בלי שום ״להבדיל״, הוא שאמונתו הקודמת החסירתהו מעט מאלוהים (״בן אלוהים״, ״אֵל אדם״)?... מאז קופרניקוס כאילו נקלע האדם למדרון — והוא מידרדר במהירות גוברת והולכת ממעמד המרכזיות — לאן? אל האין? ״להרגשת אפסותו החודרת ונוברת בתוכו״?¹⁶

footnotes: ¹⁶ פרידריך ניטשה, ״לגנאלוגיה של המוסר״, סעיף 25, בתוך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע; לגנאלוגיה של המוסר, מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל־אביב: שוקן, תשל״ה, עמ׳ 363.

ניטשה קרא־לזה ״התקלסות בִּכְבוד עצמו״ של האדם, ״שהאדם הגיע אליה בדי עמל״ ואשר גאוותו של האדם עליה ״היא המקנה לו את זכותו האחרונה והרצינית ביותר לכבוד בעיני עצמו״,¹⁷ שהרי אף אם הכול הבל הנה האדם לבדו יודע שכך הוא. זו הדת החדשה, שכוהניה הם המדענים, המציעה ישועה ממצבו העלוב מאי־פעם של האדם. את הספר שמתוכו ציטטתי, ׳לגנאלוגיה של המוסר׳, כתב ניטשה בשנת 1887. אך ההשפלה העצמית המדעית — ההתעקשות השיטתית על כך שאנחנו ״לא יותר״ מיחידות פוריות המשתכפלות בעיוורון — נמשכת מאז בלי הפוגה.

footnotes: ¹⁷ שם, עמ׳ 364.

אין לכך שום הצדקה. העובדה שאנו מיישבים רק רסיס זעיר מן היקום, ושימי האנושות הם רק קטע אפסי מתולדות הזמן, אינה אומרת דבר וחצי דבר על מידת חשיבותנו. כן, יש לנו מניעים אפלים, אבל יש לנו גם אידיאלים נאצלים, וכוחם של האחרונים לרוממנו יכול לגבור על כוח הכובד של הראשונים. שום לוגיקה אינה מחייבת אותנו לקבל את ״הרמנויטיקת החשד״¹⁸, Yale University Press, 1970. של המרקסיסטים, הפרוידיאנים והניאו־דרוויניסטים, הגורסת כי איננו מתכוונים באמת למוצא פינו, וכי התקשורת האנושית כולה היא רמיית הזולת או רמייה עצמית. ״הרמנויטיקה״ זו היא, במילים פשוטות, ציניות גמורה, והיא מערערת את האמון המשתית את היחסים בין בני האדם ואת המוסדות החברתיים.

footnotes: ¹⁸ המונח שאוב מחיבוריו של פול ריקר. ראו ספרו Paul Ricœur, Freud and Philosophy: An Essay on Interpretation

אין להאשים את מרקס, את דרווין או את פרויד במה שאחרים עשו ברעיונותיהם. ובכל זאת, הם פתחו דלתות שמהן יצאנו למקום מסוכן מאוד. כיצד?

ראשית, יש משהו אַל־אנושי בהלך המחשבה המדעי, המנתק והמנתח, המפרק את השלם לרכיביו. הוא מתמקד לא בַּפרטיקולרי — האיש ההוא, האישה הזאת, הילד שכאן — אלא באוניברסלי. המדע כשלעצמו, אין בו מקום לאמפתיה ולרגש אחווה. דברים אלה אינם נאמרים לגנותו של המדע. הם רק מבקשים להזכירנו שהמדע אינו יכול להקיף את כל התובנות שלנו על האנושיות.

רבים מן הדברים המייחדים את האנושות — הדמיון שלנו, היכולת שלנו להמשיג ולשער עולמות שעדיין אינם קיימים, יכולתנו לקיים תקשורת מעמיקה עם זולתנו, לגשר על מרחקים ולתווך בין טעמים — אינם נתונים לניתוח מדעי, ובכל זאת הם יסוד מוסד במהותנו ובזהותנו.

אין בכך כדי לומר שהמדענים אינם בני אדם רחומים ואוהבים. ודאי שהם כאלה. אבל אם אנו סוגדים למדע ושוללים את ערכו של כל דבר רוחני, הכרענו בבירור לדחות את הרגש האנושי מפני דבר הנראה לנו גבוה, גדול ונאצל ממנו. וכך מתחילה עבודת אלילים.

שנית, כפי שניטשה שאל בצדק, ״למה בכלל מוסר כשחיים, טבע והיסטוריה הם ׳בלתי־מוסריים׳?״.¹⁹ אין מוסר בטבע. הטוב והישר, החובה והמחויבות, אינם חלק מהמארג החומרי. ממצבם הקיים של הדברים אי־אפשר להסיק מהו מצבם הראוי. הגמרא אומרת שאלמלא נתן לנו ה׳‏ את התורה ״היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה [ו]דרך ארץ מתרנגול״.²⁰ אבל באותה מידה יכולנו ללמוד פראות מאריה ואכזריות מזאב וארסיות מצפע.

footnotes: ¹⁹ ניטשה, ״המדע העליז״, סעיף 344, עמ׳ 359. ²⁰ עירובין ק ע״ב.

לכל תרבות יש דרך לזיהוי תבניות התנהגות הרסניות ולמניעתן, דרך זו או אחרת להצבת גבולות, לאמירת ״לא״. בחברות מיתולוגיות עושה את המלאכה הזאת רעיון הטאבו. במורשת היהודית־נוצרית, זו המצווה הא־לוהית. יש דברים שלא עושים, יהיו התוצאות אשר יהיו. זה מה שאבד בעידן המודרני. האייק, כזכור, קרא־לכך ״היומרה הקטלנית״: המחשבה שאנחנו יודעים יותר ממה שידעו אבותינו, מיטיבים מהם לחשב את התוצאות, ויכולים לפיכך לעקוף את האיסורים שהם הקפידו עליהם ולהשיג מה שהם לא השיגו.²¹

footnotes: ²¹ פרידריך האייק, יומרה קטלנית: מדוע סוציאליזם לא יכול לעבוד, מאנגלית: אורי רדלר, יאיר לוינשטיין וצבי חזנוב, תל־אביב: ספריית שיבולת, תש״ף.

המרקסיזם, הדרוויניזם ותורת פרויד, בערערם את התפיסה הקלאסית של האנושיות, הסירו את המגבלות העיקריות שהיו מוטלות על ההתנהגות האנושית. הדבר היה הרה אסון. הם עשו זאת בדרכים שונות, אך כולם חתרו תחת כוחו של צו ה״לא״ המקראי. כאשר דבר אינו מקודש, שום דבר גם אינו בגדר חילול הקודש. כאשר אין דיין, גם אין דין. נשארים רק היעילות והשבעת היצר.

יש נקודה שלישית, חשובה לא פחות. המדע כשהוא־לעצמו אינו יכול להסביר את כבוד האדם, כי כבוד האדם מושתת על החופש של האדם. החופש הוא מושג המצוי מחוץ להישג ידו של המדע. המדע אינו יכול לאתר את החופש כי העולם המדעי הוא עולם של יחסים סיבתיים. אבן איננה חופשית ליפול או לא־ליפול. ברק אינו יכול לבחור מתי להכות והיכן. חוק מדעי קושר תופעה פיזיקלית אחת באחרת בלי התערבותם של רצון ושל בחירה. מדע התנהגות האדם, בשבתו כדיסציפלינה מדעית, מתכחש במובלע לחופש שבהתנהגות האנושית. כך בדיוק טענו שפינוזה, מרקס ופרויד: החופש הוא אשליה. אבל אם החופש הוא אשליה, כזה הוא גם כבוד האדם, שהרי הוא מושתת על החופש. המדע יכול רק לבטל את קדושתו של האדם, ובכך הוא פותח את השער לחילולו.

בנקודה הזאת אמור קולו של המוסר — אותו קול שנחלש עוד ועוד בחמישים השנים האחרונות — להתערב ולהסביר במפורש מדוע האדם ייחודי, ומה עלינו לטפח ולשמר בשנים הבאות.

כדי לראות את התהליך בפעולה אפשר, למשל, להתבונן במערכת השגיאות הפילוסופיות שעושה, לדעתי, יובל נח הררי בספרו ׳ההיסטוריה של המחר׳. הררי טוען כי מתחילה להסתמן כיום השקפת עולם חדשה, דת חדשה אם תרצו. הוא קורא־לה דת המידע. ״מדעי החיים מבינים את החיים כתהליך של זרימת מידע״, הוא מסביר, ״ומתייחסים לבעלי החיים כאלגוריתמים לעיבוד מידע. ג׳ירפה, עגבנייה, פטרייה והומו ספיינס — כולם מערכות לעיבוד מידע שנבדלות זו מזו באלגוריתמים שלהן. גישה זו עשויה בהחלט להיות שגויה, אבל זו כרגע הגישה השלטת״.²²

footnotes: ²² הררי, ההיסטוריה של המחר, עמ׳ 386 (תחילת פרק 11: דת המידע).

על פי דת המידע, אומר הררי, החוויות האנושיות אינן מקודשות, ובני האדם אינם נזר הבריאה. ״האדם הוא בסך הכול שלב בדרך ליצירתה של מערכת מידע עולמית, שתחבר את כל חלקי כדור הארץ, ומשם אולי תתפשט ליתר חלקי היקום. מערכת זו — שחסידיה קוראים לה ׳האינטרנט של הדברים׳‏ — תהיה בבחינת אלוהים שנמצאת בכל מקום ושולט בכל דבר, וכשהיא תיווצר, בני האדם יתמזגו אל תוכה ויחדלו להתקיים כישויות עצמאיות״.²³ הדבר נשמע כגרסה בת המאה ה־21 לתפיסתו של לפלס, כי היקום הוא שדה של כוחות שלבחירות ולמשמעויות האנושיות אין שום תפקיד בו.

footnotes: ²³ שם, עמ׳ 394.

הררי חותם את המהדורה האנגלית של ספרו בהעלאת שלוש שאלות:

1. האם בעלי החיים הם בעצם רק אלגוריתמים, והחיים הם בעצם רק עיבוד נתונים?

2. למה יש ערך רב יותר — לאינטליגנציה או לתודעה?

3. מה יקרה לחברה, לפוליטיקה ולחיי היום־יום כאשר אלגוריתמים נטולי תודעה אך נבונים מאוד יכירו אותנו היטב מכפי שאנו מכירים את עצמנו?²⁴, Harvill Secker, 2016, 397.

footnotes: ²⁴ Yuval Noah Harari, Homo Deus

שלוש השאלות הללו מרתקות, אך שלושתן גם מוליכות שולל. הראשונה היא מופת של רדוקציוניזם. כשמישהו אומר ״א הוא בעצם רק ב״, דעו שלפניכם פשטנות. האם ציור הוא בעצם רק אוסף של צבענים על גבי קנבס? האם רביעייה של בטהובן היא בעצם רק סדרה של גלי קול הרוטטים באוויר? המילים ״בעצם רק״ נשמעות לעיתים קרובות מדי מפי מדענים המתהדרים בפילוסופיה חובבנית כדי לטעון שרק הם לבדם מבינים את טבע הדברים: הם הגנוסטיקנים החדשים, בעליה של חוכמת הסוד. זו טענה מוגזמת ומטעה. המציאות גדולה תמיד מ״בעצם רק״.

השאלה השלישית חסרת תועלת באותה מידה. אלגוריתמים נטולי תודעה אך נבונים מאוד לא יכירו אותנו לעולם היטב מכפי שאנו מכירים את עצמנו, מפני שהם אינם ״מכירים״ שום דבר. אדם שישתמש באלגוריתמים הללו אולי באמת יכיר אותנו. אבל גם אז, יש הבדל בין האופן שבו הזולת מכיר אותנו (מבחוץ) לבין אופן היכרותנו עם עצמנו (מבפנים).

כפי שטען הפילוסוף דייוויד פּירס, אדם אחר יכול לחזות מה אנחנו עומדים לעשות, אבל רק אנחנו יכולים ²⁵, Oxford University Press, 1964.להחליט. הכוח להחליט הוא העושה אותנו לסוכני מוּסר, וכוח זה לעולם יהיה בידי בני אדם באופן שלא יהיה לאלגוריתמים לא־אנושיים.

footnotes: ²⁵ David Pears, Predicting and Deciding

הדבר מביאנו אל השאלה השנייה, הכרוכה בין השתיים האחרות. כפי שהררי מראה, במובנים מסוימים המחשבים הם כבר עתה אינטליגנטיים מאיתנו. לכן, אם רצוננו לשמר את האנושיות שלנו, הדרך לעשות זאת איננה לשפר את האינטליגנציה שלנו; אבל — וכאן שוגה הררי — הדרך גם איננה לשפר את התודעה שלנו. לא רק לבני האדם יש תודעה. גם לחיות יש. צריך להיות ברור לכולנו שקיומה של התודעה אצל בעלי החיים מחייב אותנו שלא־לגרום להם סבל שאינו הכרחי — עיקרון מוסרי שכוחו גבר מאוד משהיטבנו להבין את קרבתנו הביולוגית אליהם.

לא באינטליגנציה ולא בתודעה מתייחדים בני האדם — אלא במודעות העצמית. מודעות עצמית זו באה לנו מכך שאנו מסוגלים לחוות את העולם בשני אופנים שונים. הפילוסוף ג׳ורג׳‏ הרברט מיד קרא־להם Me ו I.²⁶, Chicago University Press, 1934. מצד אחד, אני חווה את העולם דרך המודעות הישירה שלי. מבחינה זו, אני עומד במרכז המציאוּת שאני חווה. זהו האני כ־I. מצד שני, אני גם עומד מחוץ לתפיסות הסובייקטיביות המיידיות שלי ורואה את העולם מנקודת מבטו של צופה חסר פניות (כפי שניסח זאת אדם סמית). לדבר הזה קרא מיד ״Me״: זהו העצמי המחוברָת העולה מתוך השיח שלי עם אחרים משמעותיים: הורים, מורים, גילאים וכל מקורות ההשפעה של התרבות שנולדתי לתוכה. פרויד פיתח תיאוריה דומה, וקרא־להיבט זה של המודעות ״האני העליון״ (הסופר־אגו), קול המצפון המופנם בתוכנו. היכולת הזאת לראות את העולם בשתי דרכים היא המאפשרת לנו לאחוז במה שהפילוסוף הארי פרנקפורט כינה ״תשוקות מסֵדר שני״ ולעשות את מה שהפילוסוף צ׳רלס טיילור מכנה ״הערכוֹת חזקות״.

footnotes: ²⁶ George Herbert Mead, Mind, Self and Society

כמו ליצורים אחרים גם לנו, ברובד ה־I שלנו, יש דחפים, יצרים ותשוקות. אבל רק אנו, ברובד ה־Me שלנו, יכולים לשאול את עצמנו אם נכון לממש אותם. מה אם השׂבעת יצריי תגרום לכך שאתה תהיה רעב? מה אם מימוש תשוקותיי יכניס אותך למצוקה? שיפוט זה הוא העושה אותנו לישויות מוסריות — ואי־אפשר להפחיתו לכדי אלגוריתמים. אלגוריתמים יכולים לחזות, אבל רק בני אדם יכולים להחליט. וזה הבדל מכריע.

מודעות עצמית זו המכניסה אותנו לזירת המוסר מגדירה את האחריות ואת החופש שיש לנו. האינטליגנציה המלאכותית תזדקק תמיד לתוספת האנושית הזאת. עלינו להמשיך לטפח אותה, כי היא המייחדת אותנו מכל צורות החיים הידועות לנו כיום. המוסר הוא־לב ליבו של כבוד האדם.

יש שתי שגיאות באשר למהותו של החופש מתוך אחריות מוסרית, שאף כי הן מנוגדות זו לזו שתיהן רווחות. האחת היא הטענה שהחלה להישמע בשנות השישים, שאנו הדור החופשי ביותר בהיסטוריה: חופשיים לעשות דברים, ללכת למקומות ולחוות תופעות שאבותינו, שלא־לומר אבות אבותינו, לא יכלו אפילו לחלום עליהם. אנחנו מוקירים את החופש הזה, שאיננו רק החופש לעשות כחפצנו, אלא הוא גם החופש להתאים מוסדות חברתיים ישנים לרוחנו ולהפוך אפילו את הדת לפעילות פנאי ידידותית ללקוח. הסוציולוג רוברט בֶּלה, בספרו הגדול על החברה העכשווית ׳הרגלי הלב׳, קרא־לזה אינדיבידואליזם אקספרסיבי. חופש זה מגולם במילים כגון אותנטיות, אוטונומיה, ביטוי אישי ומימוש עצמי, ואנו מנכסים לו זכויות בלתי־מוגבלות. כדברי שופט בית המשפט העליון האמריקני אנתוני קנדי, ״בלב החירות נמצאת זכותו של הפרט להגדיר לעצמו את מושגי הקיום, המשמעות, היקום וחידת חיי האדם״.²⁷

footnotes: ²⁷ Planned Parenthood v. Casey, 505 U.S. 833 (29 June 1992) (דעת השופטים קנדי, סאוטר ואו׳קונור).

אך באותה שעה, מדעני המוח, כמו גם הביולוגים הדרוויניסטים, אומרים לנו שהחופש, במובנו כרצון חופשי אישי, הוא אשליה גמורה. מה שהננו, מה שאנחנו עושים, מה שאיננו עושים, מה שאנו עתידים להיעשות לו — כל אלה כתובים בדנ״א שלנו. אין לנו כאן שום בחירה. המעשים והתכונות שלנו נקבעים מראש. שפינוזה היה כנראה הראשון שאמר זאת בעת החדשה, אבל מרקס ופרויד הוסיפו גרסאות דטרמיניזם משלהם — הראשון גרסה כלכלית, השני פסיכולוגית.

איך אם כן אפשר לבנות תרבות שלמה (שלא־לדבר על מעטפת כלכלית ופוליטית לתרבות כזאת) שתיתן לנו את מרב החופש, כאשר המדענים של אותה תרבות אומרים לנו שהחופש שאנו מבקשים הוא אשליה? אלו הן שתי דוֹגמות בנות זמננו שאינן מתיישבות זו עם זו.

הצגתי פעם בעיה זו לפרופסור קולין בלייקמור מאוניברסיטת אוקספורד בתוכנית טלוויזיה. הוא אמר לי שהוא דטרמיניסט אדוק: הוא מאמין שאין לנו שום בחירה כלל. הרצון החופשי הוא בדיה שאנו מספרים לעצמנו. אמרתי לו, ״אם כך, למה יש לנו חוקים, בתי משפט, שופטים, משפטים ועונשים? הלוא כל הדברים הללו מושתתים על כך שיש לנו רצון חופשי; ועל כן יכולנו, לו רק בחרנו בכך, שלא־לעשות את העבירה שעשינו; ועל כן יש לנו אחריות מוסרית ומשפטית. אם כל אלו הן אמונות כוזבות, למה דרושה לנו כל ההצגה של ההליך המשפטי? במקום זאת מוטב לקחת את העבריין לבית חולים ולערוך לו ניתוח מוח, או לכל הפחות לוודא שהוא ייטול כל חייו תרופות הרגעה״.

בלייקמור אמר, ״טוב, אני מתאר לעצמי שכמה קיצונים עשויים לחשוב כך״. אמרתי לו שלדעתי זו תשובה גרועה ממש. על פי תפיסתו באשר לנפש האדם, איננו שונים במהותנו מרובוט בעל בינה מלאכותית שהתנהגותו נגזרת מהאלגוריתמים שקבענו לו מלכתחילה. הרי על פי הררי ואחרים, זו משמעותם של הדנ״א ומדעי הגנטיקה והמוח: הביולוגיה שלנו מפעילה אותנו על פי אלגוריתמים משלה.

כשלעצמי, לא הייתי רוצה להפקיד את שלומה של חברה חופשית בידי אנשים הסבורים שאין חברה חופשית באמת ושהאדם אינו חופשי. תפיסה זו יצרה את הקִרבה שבין הפסיכולוגיה הפבלובית לבין ברית המועצות. פבלוב גרס שאפשר ליצור אצל בני אדם התניה התנהגותית ממש כמו לאותם כלבים שלמדו אצלו לרייר למשמע צליל משרוקית. הכחשת החופש האישי צועדת יד ביד עם שלילת החופש הפוליטי.

היכולת שלנו לראות את העולם לא רק מנקודת מבטנו האישית, אלא גם מנקודת מבטם של אחרים, היא הנותנת לנו את הזכות ואת האחריות להיות סוכני מוּסר, היחידים הידועים לנו ביקום כולו. יש עוד בעלי חיים חברתיים. כמה בעלי חיים אף פיתחו כלים, באיזה אופן בסיסי. בעלי חיים אחרים פיתחו צורה זו או אחרת של שפה. אבל שום בעל חיים לא התקרב להיות מה שאנו יכולים לתאר כסוכן מוּסר.²⁸

footnotes: ²⁸ אומנם, כפי שהראה פראנס דה־ואל בחיבוריו, יש לבעלי חיים אינסטינקט של חמלה.

קיומנו כסוכני מוסר, יכולתנו לעמוד מחוץ לתשוקות ולדחפים שלנו, מסוגלותנו להימנע מעשיית דברים שאנחנו יכולים ורוצים לעשות מפני שאנו יודעים שהדבר עלול להזיק לאחרים, עצם חוויית הבחירה שהיא, בעינינו, תהילתנו כבני אדם, דווקא מתוך האתגר שבה — אלה הם הדברים המייחדים את האדם ומאצילים על חייו כבוד. איננו חרקים, פסולת, בצק משחק, אדווה בזרם הנתונים הקוסמי. אומנם מעפר אנחנו, אבל, כאמור בתורה, א־לוהים נפח בנו את נשמת אפו. יש בנו כיסופים בני אלמוות. אנחנו החיה המוסרית.