הגענו אם כן לשאלה הבלתי־נמנעת: מה עם א־לוהים? מה עם הדת? האם סוג זה או אחר של אמונה חיוני לחיי מוסר?

לאורך ההיסטוריה, הדת הייתה מחוללת המוסר וסמכות המוסר יותר מכל גורם אחר. אבל המערב הדמוקרטי הליברלי נתון זה זמן לחילון. סקר עמדות חברתיות שנערך בבריטניה ב־2017 העלה כי 53 אחוזים מהאוכלוסייה מגדירים את עצמם כנטולי השתייכות דתית כלשהי:¹, 4 September 2017. מאז החלו לאסוף נתונים בנושא, זו הפעם הראשונה ששיעור המגדירים כך את עצמם מגיע לרוב מוחלט. בארצות הברית, ״חסרי הדת״ הם קבוצת האוכלוסייה בעלת הגידול המהיר ביותר; על פי ׳הסקר החברתי הכללי׳‏ משנת 2019, שיעורה הגיע לכדי 23.1 אחוז.² בסקר אחר, שערך מכון פיו, נמצא כי בעוד בקרב בני דור הבייבי בום, ילידי 1946–1964, רק 17 אחוז מגדירים עצמם חסרי השתייכות דתית, הנה בקרב המילניאלים, ילידי 1981–1996, שיעורם מגיע לכדי 40 אחוז.³ האם יש קשר בין דת למוסר? האם חברה חילונית לחלוטין יכולה לשרוד לאורך ימים? וגם אם התשובה חיובית — האם החיים המוסריים מאבדים משהו כאשר הם מתנתקים מהקשרם הטרנסצנדנטלי?

footnotes: ¹ Guardian ² Religion News Service, 21 March 2019. ³ ‘In U.S., Decline of Christianity Continues at Rapid Pace’, Pew Research Center, 17 October 2019.

קשה לענות על השאלות הללו. קשה מאוד. הוגי דעות רציניים הביעו ספקות בדבר יכולתו של המוסר להתקיים בהיעדר אמונה דתית. וולטר אמר שהוא רוצה שהחייט, המשרת, האופה והרעיה שלו יאמינו בא־לוהים, כי ״אם כך יהיה, יגנבו ממני פחות וירמו אותי פחות״.⁴, Cambridge University Press, 1993, 10. דוסטויבסקי, ב׳האחים קרמזוב׳, ביטא עמדה המתומצתת תדיר כך: אם אין א־לוהים, הכול מותר (אומנם, לא כך הוא ניסח זאת).

footnotes: ⁴ Owen Chadwick, The Secularisation of the European Mind in the 19th Century

אדריכלי החברות החופשיות במערב ראו את הדת כשומרת המידה הטובה, ואת המידה הטובה עצמה כחיונית לעתיד החופש. ג׳ורג׳‏ וושינגטון דיבר על נושא זה בנאום הפרֵדה שלו: ״מכל הנטיות וההרגלים המובילים לשגשוג פוליטי, הדת והמוסר הם עמודי התווך... את המחשבה שהמוסר יכול להתקיים לאורך ימים בלי הדת עלינו לבחון בחשדנות... ההיגיון והניסיון מזהירים אותנו מפני הציפייה שמוסר ישרור באומה בלי בסיס דתי״.

הזכרנו כבר את החשיבות ששיווה אלקסיס דה־טוקוויל לדת במארג ובמסגרת של הדמוקרטיה האמריקנית. הוא כתב כי ״לא תיכּון מלכות החירות בלי שתיכון מלכות המוסר לצידה, ולא יהיה שלטון למוסר בלי האמונה״.⁵ כל זרם דתי באמריקה, כתב, כל כיתה דתית, עובד את הא־ל על פי דרכו, ״אבל כל הכיתות מטיפות לאותו חוק מוסרי בשם האל״.⁶ וזה כל אשר נחוץ לכך שהדת תבטיח את הסדר המוסרי. ״החירות רואה בדת את בת־לווייתה בכל מערכותיה וניצחונותיה, את ערש ינקותה ואת המקור האלוהי לזכויותיה. היא רואה בדת ערובה למוסר, ובמוסר היא רואה את הערובה הטובה ביותר לחוק, ואת ההבטחה הנאמנה ביותר להמשך קיומה שלה״.⁷

footnotes: ⁵ דה־טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, א, הקדמת המחבר, עמ׳ 12. ⁶ שם, א, ב, ט, עמ׳ 306. ⁷ שם, א, א, ב, עמ׳ 47.

ג׳ון פ׳‏ קנדי, הנשיא הקתולי הראשון של ארצות הברית, השמיע הצהרה פוליטית עקרונית חשובה בפסקת הפתיחה של נאום ההשבעה שלו: ״אותן אמונות מהפכניות שלהן נלחמו אבותינו, עדיין הן שנויות במחלוקת סביב כדור הארץ — האמונה שזכויות האדם לא בחסד המדינה אלא מיד אלוהים הן באות״.⁸ זוהי תפיסה דתית מוצהרת של מושג זכויות האדם.

footnotes: ⁸ מובא אצל יהושע אריאלי (עורך), המחשבה המדינית בארצות־הברית: מקורות ותעודות, מתרגמי המקורות מאנגלית: שמואל מוהליבר, חיים בראוור ודוד כהן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ״ב, כרך שני, עמ׳ 392.

ההיסטוריון ויל דוראנט התכוון תחילה להיעשות כומר קתולי, אך נעשה אתיאיסט. אף על פי כן כתב: ״אין בהיסטוריה שום דוגמה משמעותית טרם זמננו לחברה שהצליחה לקיים חיים מוסריים ללא עזרת הדת״.⁹ כך הוא מנתח את קריסת המוסר באין דת: ״ככל שההשכלה מתפשטת, התיאולוגיות מאבדות מתוקפן ולובשות קונפורמיות חיצונית נטולת השפעה על ההתנהגות ועל התקווה. החיים והרעיונות מתחלנים... הקוד המוסרי מאבד מזוהרו ומוחו ככל שנחשף מקורו האנושי וככל שמסולקות ממנו ההשגחה העליונה ועונש מידי שמיים״.¹⁰

footnotes: ⁹ ויל ואריאל דוראנט, לקחי ההיסטוריה, מאנגלית: ברוריה בן־ברוך, אור־יהודה: כנרת זמורה ביתן, 2020, עמ׳ 79. ¹⁰ שם, עמ׳ 142–143.

דעות אלו, אף כי ודאי אינן זהות זו לזו, רואות את הדת כגורם מעצב מרכזי של המארג המוסרי בחברה. אך כמובן אפשר לטעון גם בכיוון הנגדי. ראינו משהו מזה בפרק הקודם, הפרק ששאל ״איזה מוסר?״. שני המקורות היסודיים ביותר של המוסר אינם כרוכים בדת. הם קדם־אנושיים. הראשון הוא אינסטינקט החמלה, שאבן השתייה שלו הוא דאגתה של האם לילדהּ. באופן כוללני יותר, ישנו גורם ברירת השארים: האינסטינקט שיש לנו לבוא־לעזרתם של אלה הקרובים אלינו מאוד מבחינה גנטית. שני מקורות אלה נמצאים אם כן בתוך המשפחה. במשפחה נולד המוסר.

וישנו גם הגיונו של האלטרואיזם ההדדי. אני עוזר לחברי הקבוצה שלי מתוך אמונה שכאשר אזדקק אני לעזרתם אקבל אותה. זו הדרך היחידה לגבור על תרחיש ההפסד־לשני־הצדדים של דילמת האסיר. ההדדיות מאפשרת לנו לתפקד בשיתוף פעולה כחברים בצוות — ורק כצוות אנו יכולים להתגבר על הסכנות המקיפות אותנו. כך נוצר רכיב היסוד הקרוי אמון. שיתוף פעולה מסוג זה או אחר קיים אצל כל בעלי החיים החברתיים. במקרה של בני האדם, בחברות רבות מעמידה ההדדיות שני עקרונות. האחד הוא כלל הזהב: נהג באחרים כפי שאתה רוצה שינהגו אחרים בך. כמסקנה ממנו עולה עקרון הגמול, האומר: נהג באחרים כפי שהם נהגו בך.

כדי לכונן את ערכי החמלה, האלטרואיזם כלפי הקרובים וההדדיות כלפי השכנים, אין צורך בדת. הם נוטים להופיע במהלך הזמן, בדרך שאפשר לתאר כמקבילתה החברתית של הברירה הטבעית. קבוצות המשתפות פעולה שורדות; האחרות נופלות אל צידי הדרך.

מפתיע לראות שהשקפה מעין זו מובלעת במקרא. א־לוהים מעניש את קין על רצח הבל אף על פי שקין לא נצטווה ״לא תרצח״. הוא מעניש את אנשי סדום אף על פי שלא התגלה להם ולא העמיד להם צוֵוי מוסר. המיילדות המצריות שהמרו את פקודת פרעה והחיו את ילדי בני ישראל — מעשה האי־ציות האזרחי הראשון המתועד בהיסטוריה — מתוארות בתורה כיראות א־לוהים. זהו מונח כללי שהמקרא מציין בו כל מי שמתנהג בצורה מוסרית. היחס, אם כן, הפוך: אדם אינו מוסרי כי הוא ירא א־לוהים, אלא הוא ירא א־לוהים בכך שהוא מוסרי. בסיפורי קדומים אלה נראה כי התורה מניחה שיש לנו חוש מוּלד למוסר. זהו קולו של הא־ל מתוך ליבו של האדם — והוא התקיים עוד לפני כל אותם חוקים וטקסים, מעשים קדושים וימים קדושים, שאנו מכנים דת.

מדוע אם כן אין די בחוש המוסרי? מדוע אנו צריכים חוקים וטקסים? האלטרואיזם ההדדי פועל, כפי שכבר הזכרנו, בקבוצות קטנות — מקום שם יכול אדם, באמצעות ההתבוננות, הזיכרון והרכילות, לדעת במי לבטוח ובמי לא. אך בקבוצות גדולות אין הדבר אפשרי. דייוויד יוּם עמד על כך במאה ה־18:

שני שכנים יכולים להסכים ביניהם לייבש חלקה מוצפת שבבעלותם המשותפת, מפני שקל להם לדעת מה זולתם חושב, וכל אחד מהם יבחין בהכרח שההשלכה המיידית של סירוב למלא את חלקו תהיה ויתור על המפעל כולו. לעומת זאת קשה מאוד, ובעצם בלתי־אפשרי, שאלף אנשים יגיעו להסכמה על מבצע כזה, כי יהיה להם קשה לתאם תכנית כל כך מורכבת, וקשה שבעתיים להוציא אותה לפועל, בזמן שכל אחד מהם מחפש לו תירוצים להשתמט מהטורח ומן ההוצאות ומבקש להפיל את כל המעמסה על אחרים.¹¹

footnotes: ¹¹ דייוויד יום, מסכת על טבע האדם, מאנגלית: יפתח בריל, ירושלים: שלם, תשע״ד, ג, ב, ז, עמ׳ 449.

על מנת שתופענה ציוויליזציות מורכבות צריכה הייתה להיפתר בעיה יסודית זו: איך מארגנים שיתוף פעולה ומכוננים יחסי אמון בהיקף נרחב. ההדדיות יפה לקבוצות קטנות שכולם מכירים בהן את כולם, לא־להתאגדויות גדולות יותר. הקושי צץ כאשר, עם התפתחות החקלאות, התאפשרה התיישבות של אוכלוסיות גדולות בסמיכות מקום. היווצרות הערים הראשונות הביאה בכנפיה את השאלה: **איך בונים אמון בין זרים?**זו הייתה עת הולדתן של הדתות הגדולות הראשונות; לא הולדתן הרוחנית, שאולי הייתה דורות רבים קודם לכן, אלא הולדתן של מערכות דתיות משוכללות ומלאות, עם כוהנים, מקדשים, מיתוסים, פולחנים, וקידושם של מקומות, זמנים ואנשים (כתבתי על כך ביתר הרחבה בספרי ׳השותפות הגדולה׳).¹² הולדת הדת, במובנה זה, הייתה הולדת הציוויליזציה.

footnotes: ¹² יונתן זקס, השותפות הגדולה: הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2013.

על פי חישוב של אנתרופולוגים, לאורך 99.9 אחוז מההיסטוריה האנושית חיו בני האדם בלהקות קטנות של ציידים־לקטים. אחת מאותן להקות מועטות מסוג זה ששרדו עד ימינו, שבט ההַדְזָה החי בצפון טנזניה, נחקרה בידי האנתרופולוג פרנק מרלו. הוא כותב שיש לבני שבט זה אמונות רוחניות ומשנה סדורה באשר ליקום, אך אין זו מערכת שהיינו מכנים בשם דת. ״אין להם כנסיות, מטיפים, מנהיגים או אנשי דת, לא אלילים או צלמי אלוהים, לא התוועדויות קבועות, לא מוסר דתי ולא אמונה בחיים שלאחר המוות״.¹³, Princeton University Press, 2013, 122. הציידים־לקטים האמינו ברוחות ובאלים, אבל חשבו שהתעניינותם של אלה בבני האדם מצומצמת.

footnotes: ¹³ מצוטט אצל Ara Norenzayan, Big Gods

המתבונן בתולדות הדת ייווכח כי ככל שחברות נעשות גדולות ומורכבות יותר, יש להן מערכת משוכללת יותר של טקסים דתיים, כוהני דת, בנייה מונומנטלית וארגון הזמן סביב ימים מקודשים. הזיקה בין הדת והמוסר ניכרת לעין יותר ויותר. בניסוחו של הפסיכולוג וחוקר תולדות הדת אָרָה נוֹרֶנזיאן בספרו ׳אלים גדולים׳: ״הדתות הפרו־חברתיות — אלו אשר מאמינות באלים גדולים הצופים בבני האדם, מתערבים בחייהם ודורשים מהם הפגנות־נאמנות שקשה לזייפן — זירזו את היווצרותו של שיתוף הפעולה בקבוצות גדולות של זרים שאינם מכירים זה את זה״.¹⁴הדת יצרה את התנאים הדרושים להתרקמות אמון בין זרים, ועל ידי כך אפשרה לבני האדם להיעשות למין היחיד בעולם שהתפתח מקבוצות קטנות ומלוכדות מאוד לחברות גדולות ומאורגנות.

footnotes: ¹⁴ שם, עמ׳ 8.

בזכות צורות משוכללות אלו של הדת יכלו לראשונה המוני בני אדם להתארגן בתרבות משותפת אחת; תרבות המונחלת בסיפורים מקודשים, מבוצעת בטקסים קבועים, מושגחת בידי כוהנים, ועובדת את האל בקורבן ובתפילה. הדת ייצגה מבנה מוסרי החל על היקום כולו, ואשר האלים מבטיחים בו את קיום הצדק. הטובים יתוגמלו והרעים יוענשו, בעולם הבא אם לא בעולם הזה. העולם שבחוץ, ברחבי היקום, והעולם שבפנים, בלב פנימה, נתפסו כמי שפועלים בתיאום מושלם לאחד את בני האדם למפעל מוסרי אחד: שמירת הסדר החברתי.

זוהי אם כן הנקודה הראשונה: הדת אפשרה את יצירתן של קהילות מוסר גדולות על ידי כך שפתרה את בעיית כינון האמון בין זרים. היא עשתה זאת על ידי העמדת בסיס חדש לאמון, שהושתת קודם לכן רק על קשרי שכנות ומפגשים יום־יומיים: בסיס של אמונות וטקסים משותפים. אלמלא קרה הדבר, ספק אם הייתה האנושות נחלצת אי־פעם משלב הלקט והציד.

זו הייתה תרומתן של הדתות הראשונות, הפוליתאיסטיות. ואז באה אמונת הייחוד, המונותיאיזם, והחיים המוסריים שוב השתנו מיסודם. הדתות הקדם־מונותיאיסטיות קידשו את המבנה החברתי; המונותיאיזם קידש את הפרט. לראשונה בתולדות מחשבת אנוש, הא־ל היחידי פגש את האדם היחיד במערכת יחסים נטולת מתווכים. האדם־באשר־הוא־אדם נעשה במקרא, לראשונה בהיסטוריה, ״האחֵר המשמעותי״ של א־לוהים. האינטימיות של יחסים אלה הולידה סוג חדש של מוסר, המתבסס לא על הצדק לבדו אלא גם על האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳‏ אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״, ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, ״וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״.

מכאן צמחה הבנה חדשה של האדם. אם הא־ל החופשי והיוצר עשה את האדם בצלמו, הנה גם אנו בני האדם מסוגלים לחופש וליצירה. בניגוד ליוונים הקדַם־סוקרָטים, המקרא מתמקד פחות באופי ובגורל ויותר ברצון ובבחירה. הדרמות הגדולות שבראשיתו — אדם וחווה בגן עדן, קין והבל, האבות והאימהות והחברות שהם חיו בהן — עניינן הבחירות המתמידות בין טוב לרע, בין צִדקה לאשמה. האדם נתפס כגשמי ורוחני כאחד, חלקו גוף וחלקו נשמה, עפר הארץ ורוח אפו של א־לוהים. כפי שהזכרנו כשדיברנו על כבוד האדם, עמדה זאת מנוגדת הן לתפיסת הגורל היוונית, הן לתפיסת הדטרמיניזם הביולוגי או הנוירולוגי הרווחת במדע המודרני.

מחופש הפרט נובע החופש של החברה. אם בני האדם חופשיים, הם יכולים להשתנות; ואם אנו יכולים להשתנות כיחידים אנו יכולים להשתנות גם כחברות. זה היסוד לרעיון הרדיקלי, המבוטא בתנ״ך לראשונה, כי הזמן הוא זירה של תמורה. תפיסה זו נתנה למערב את רוחו הדינמית. כמעט כל יתר התפיסות הדתיות ראו את הזמן כמעגל, כרצף של שלבים החוזר תמיד אל נקודת ההתחלה הקבועה. תפיסות אלו העמידו חברות שמרניות במהותן, שעה שתפיסת הזמן המקראית נטתה להצמיח תסיסה ומהפכה, או לכל הפחות התפתחות.

המוסר המקראי מקדש את הפרט, לא את המדינה. התנ״ך מבקר בתקיפות את האימפריות הראשונות, האכדית־שומרית (בסיפור מגדל בבל) והמצרית (בספר שמות), ורואה אותן ככוחות דכאניים המוכנים להקריב את היחיד על מזבח המערכת. לדידו של המקרא, השליט אינו קדוש יותר מנשלטיו. ברחבי העולם הקדום המלכים והפרעונים נחשבו לאלים למחצה וזכו לפולחן הולם. המקרא ראה בכך עבודת אלילים. באורח שלא היה דומה לו בעולם העתיק, המלך בישראל הקדומה היה נטול סמכות חקיקה. המשורר בן המאה ה־17 ג׳ון מילטון עמד על כך ביצירתו ׳גן העדן האבוד׳: ״בְּנֵי אָדָם / כֻּלָּם אַחִים הֵם, אֵין אָדוֹן וְעֶבֶד, /

כִּי הָאָדָם חָפְשִׁי, וְאָדוֹן אֶחָד אֱ־לֹהִים, / וְעַז פָּנִים הַהוּא הַנֹּשֵׂא כֶּתֶר לֹא־לוֹ״.¹⁵ המלוכה במקרא מחולנת כך, והשררה — מוגבלת. ריבון מוחלט יש רק אחד: הא־ל.

footnotes: ¹⁵ יוחנן מלטן [ג׳ון מילטון], ויגרש את האדם [גן העדן האבוד], מאנגלית: י״ע סלקינסון, וינה: 1871, ספר יב, עמ׳ 333.

אם הסדר החברתי אינו חָרות במבנה היקום, אם אין היחידים צריכים לעלות על מזבח המדינה, ואם למלכים אין גישה לכוחות מעין־א־לוהיים, הרי החברה יכולה לשגשג רק כאשר בניה נוהגים זה בזה כראוי. מן החזון הזה הבשיל עולמם הייחודי של נביאי ישראל — אליהו ואלישע, עמוס והושע, ישעיהו וירמיהו ועוד כמותם — שדיברו אמת אל מול פני השררה, מתחו ביקורת גלויה על מלכים, ולהמוני העם אמרו, עד שבלו שפתותיהם, לנהוג בצדק ובחמלה, ביושר ובאהבה. חברה טובה תשגשג. חברה רעה תכרע ותיפול. ישעיהו אומר זאת חד וחלק:

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם; גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ... לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (א, טו–יז).

מוסר ייחודי זה נקרא תדיר ״האתיקה היהודית נוצרית״, והוא מילא תפקיד חשוב בעלייתו של המערב המודרני. במאות ה־17 וה־18 הוא הצמיח את ראשיתו של הקפיטליזם הדמוקרטי: הפוליטיקה והכלכלה של החופש.

ידועה השערתו של הסוציולוג הגרמני מקס ובר כי ״האתיקה הפרוטסטנטית״ הולידה את ״רוח הקפיטליזם״, את כלכלת השוק החופשי. אשר לפוליטיקה, הברית, מושג מפתח במקרא, היא חלק מהתרבות הפוליטית האמריקנית מימי המתיישבים הפוריטנים הראשונים. הצעד הפוליטי הפורמלי הראשון שלהם היה אמנת המייפלאוור משנת 1620: ״אנו החתומים מטה... בשבועה חגיגית והדדית אל נוכח האל ואיש בפני רעהו, כורתים ברית ומצטרפים יחדיו לישות פוליטית אזרחית״. על סיפון ה׳אראבלה׳‏ הכריז ג׳ון ויינתרופ ב־1630, באותה רוח, ״במפעלנו זה אנו באים בברית עם האל״.

מאז ועד היום הברית היא אבן השתייה של ההגות הפוליטית האמריקנית. גילויה המפורסם ביותר הוא צירוף המילים הפותח את המבוא־לחוקת ארצות הברית: ״אנו, העם״. ביטוי זה, שברק אובמה השתמש בו חמש פעמים בנאום ההשבעה לכהונתו השנייה, הוא מונח מובהק של תרבות הברית. הוא מציין את הריבונות הנתונה לא בידי שליט או ממשלה אלא בידי בני העם עצמם, קהילה של שווים שקיבלו עליהם אחריות קיבוצית לגורלם ולייעודם המשותפים.

לפוליטיקה ולכלכלה כפי שאנו מכירים אותן יש ממד דתי במובן אחד לפחות: דתות מעצבות תרבויות; ולא כל התרבויות מצמיחות כלכלת שוק או פוליטיקה דמוקרטית. דייוויד אייקמן מספר בספרו משנת 2003 ׳הגורם הסיני׳‏ כי האקדמיה הסינית למדעי החברה התבקשה לבדוק איך קרה שהמערב, שהשתרך מאחורי סין במשך מאות שנים, עקף אותה והתבסס בעמדת ההובלה העולמית. תחילה, סיפר אחד מחברי האקדמיה, ״חשבנו שהסיבה היא שלכם יש רובים חזקים יותר משלנו. אחר כך חשבנו שיש לכם המערכת הפוליטית הטובה ביותר. אחר כך התמקדנו במערכת הכלכלית שלכם. אבל בעשרים השנים האחרונות הבנו שליבה של התרבות שלכם הוא הדת שלכם: הנצרות. זאת הסיבה לכך שהמערב היה חזק כל כך. הנצרות בתור יסוד מוסרי לחיי החברה והתרבות היא שאפשרה את עליית הקפיטליזם, ולימים את המעבר המוצלח למשטר דמוקרטי. אין לנו שמץ של ספק בעניין״.¹⁶Oxford/Grand Rapids, MI 2003, 5.

footnotes: ¹⁶ David Aikman, The Beijing Factor: How Christianity is Transforming China and Changing the Global Balance of Power,

מצוטט אצל ניאל פרגוסון, ציביליזציה: המערב וכל השאר, מאנגלית: ארז וולק, תל־אביב: עם עובד, תשע״ג, עמ׳ 296.

בתהליך הזה נודע תפקיד חשוב לרעיון יסוד מקראי אחד: הפרדת הרשויות. בתנ״ך הוא מופיע בדמות חלוקת הסמכויות בין המלך, הכוהן והנביא. בברית החדשה מנוסח הדבר כעיקרון: ״תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים״. כאשר עברו החברות במערב להפרדה פורמלית ומהותית בין הכנסייה למדינה, מקורות אלה תפקדו כתקדימים רבי השפעה. שלושה יסודות אלה — כבוד האדם, השוויון והפרדת הרשויות — היו התשתית הערכית לתפיסות של ג׳ון לוק ושל תומס ג׳פרסון בדבר זכויות האדם והממשלה החוקתית המוגבלת.

בהקשר הכלכלי, המקרא תרם למערב את הרעיון החשוב, שהודגש במיוחד בקלוויניזם, בדבר ערכה העצמי של העבודה: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה׳‏ אֱ־לֹהֶיךָ״ (שמות כ, ח–ט). אנו עובדים את א־לוהינו במלאכה ובמנוחה; זו וזו בזמניהן. הדבר מנוגד לאתיקה של יוון הקדומה, שראתה את הפנאי כסימן לאצילות ואת העבודה כגורלם של המעמדות הנמוכים. לתפיסה המקראית הזו היה תפקיד חשוב בהופעת הכלכלה בסגנון המערבי.

לא הכול יודו בכך, אבל יש ראיות חזקות לטענה כי רעיונות מן היהדות והנצרות, בעיקר בביטויה הקלוויניסטי, הניחו את אבן הפינה לחברות החופשיות במערב. ואם כך, השאלה היא — היוכלו חברות אלו לשרוד בטווח הארוך בלי אבן הפינה שלהן? או שמא הדת דומה לסולם, ומשהושלם הטיפוס עליו, והגענו אל הדיוטה הגבוהה, אנו יכולים לסלקו?

בשלושה תחומים לפחות, תרומתה של הדת לבסיס המוסרי של החברה היא מהותית ומתמשכת. הראשון קשור לאחת התיאוריות המודרניות המשפיעות ביותר בהבנת הדת, זו שיצר הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים (1858–1917). דורקהיים סבר שנכון להבין את הדת לא כמערכת אמונות אלא כמערכת התנהגויות, ולא כתופעה על־טבעית אלא כתופעה טבעית. כך הוא הגדיר זאת: ״דת היא מערכת מאוחדת של אמונות ומעשים הנוגעים לדברים מקודשים... המאגדים בקהילת מוסר אחת, הקרויה כנסייה, את כל האנשים הדבקים בהם״.¹⁷, Free Press, 1995, 44.

footnotes: ¹⁷ Émile Durkheim, The Elementary Forms of Religious Life

הדת יוצרת קהילה. על פי דורקהיים, זהו החשוב מכל תפקידיה. סמליה של הדת מלכדים אנשים. טקסיה מחוללים את מה שהוא כינה פעפוע קולקטיבי, חוויית התגלות משותפת. היא מחברת ומעוורת, אם לנקוט ביטוי של ג׳ונתן היידט מספרו ׳המוח הצדקני׳; כלומר, היא נותנת לאנשים זהות ייחודית ורוקמת זיקות ביניהם ובאותה שעה מרחיקה בינם לבין אלו שמחוץ לקבוצה.¹⁸, Pantheon, 2012, 193–317. הדת, לדידו של דורקהיים, יותר מכפי שהיא אמונה היא הִימָנוּת. היא עניין של השתייכות.

footnotes: ¹⁸ Jonathan Haidt, The Righteous Mind

בספרו ׳הקתדרלה של דרווין׳‏ מעלה דייוויד סְלוֹאן וילסון טיעון אבולוציוני המשלב את בתי היוצר של דרווין ושל דורקהיים. הדתות, הוא אומר, מתקיימות ושורדות מפני שהן עוזרות לקבוצות להתגבש, להתלכד, לפעול יחד, ולתרגם שיתוף פעולה לעוצמה. אזרחי ז׳נבה של קלווין הפנימו עמוקות את האתיקה החמורה שלו, מוסר העבודה, המשמעת, החסכנות והמידות הטובות, ועל כן זכו להצלחה חברתית וכלכלית מזהירה. באופן דומה, אופייה המורכב והתובעני של היהדות הוא שאִפשר ליהודים לשמר את זהותם בגלות ובפזורה אלפיים שנה אף כי בכל מקום שנמצאו בו היו מיעוט תרבותי ודתי.

הדוגמה המרהיבה ביותר של וילסון לקוחה מהאי באלי. פולחן אלת המים שם אִפשר לאלפי מגַדלי אורז, הפזורים על פני מאות קילומטרים מרובעים, לנהל את התהליך העדין של חלוקת הכמות המוגבלת של מי הגשם השוטפים במורדותיו של הר געש: מפעל מופלא של תיאום חברתי. כל הדברים הללו קרו כמעט בלי להיעזר בכוח כפייה ממשלתי, או אפילו בלי להיעזר בו כלל — וזאת אך ורק בזכותם של כללים דתיים שהופנמו בלבבות פנימה, והיו השלד והלשד בגופה של הקהילה.

האנתרופולוג ריצ׳רד סוֹזיס חקר מאתיים קומונות שהוקמו בארצות הברית לאורך המאה ה־19.¹⁹, 94–117, ו־Haidt, The Righteous Mind, Chapter 11. הוא גילה שבקרב הקהילות החילוניות, רק 6 אחוזים הוסיפו לתפקד עשרים שנה אחר הקמתן — ואילו בקרב אלו הדתיות השיעור עמד על 39 אחוז. עוד מצא כי ככל שתנאי הקבלה בקומונות הדתיות היו תובעניים יותר — ככל שנדרשו חבריהם להעלות קורבנות רבים יותר, כגון ויתור על אלכוהול או על טבק — כן גדלה נכונותם של החברים להקריב זה למען זה, וכן גם האריכה הקומונה ימים. כלומר, לא רק שהקהילות הדתיות החזיקו מעמד זמן רב יותר ממקבילותיהן החילוניות, אלא ככל שהן היו מחמירות יותר כן גדלה עמידותן.

footnotes: ¹⁹ מחקרו של סוזיס ניזון בשני ספרים שהזכרנו לעיל: Norenzayan, Big Gods

אם לעבור לזמננו שלנו — כפי שהזכרנו בתחילת ספר זה, איש מדע המדינה מהרווארד רוברט פטנאם תיעד את האובדן, וגם את ההתאוששות, של ״ההון החברתי״, כפי שכינה את האמון הבין־אישי. פרסומו הראשון בציבור בא־לו ממחקרו שהראה כיצד פוגע האינדיבידואליזם הפרוגרסיבי בחברות הדמוקרטיות במערב — ובייחוד מהביטוי שטבע לצורך כך. הוא קרא־לזה ״באולינג לבד״, על שם תסמין סמלי למציאות החדשה: יותר אמריקנים מבעבר הלכו לשחק בהיכלי הכדורת, הבאולינג, אך פחות ופחות הצטרפו למועדונים ולליגות של המשחק הזה. הביטוי תמצת תקופה.

השוק החופשי נתן לאנשים אפשרויות בחירה אישיות חסרות תקדים. הדמוקרטיה הליברלית הותירה לנו חופש גדול מאי־פעם לבנות את חיינו. המוסר התגלגל לכדי מגוון אין־סופי לכאורה של אורחות חיים שאדם יכול ללבוש ולפשוט כרצונו. המוזיקה, שנחוותה פעם במשותף, בקונצרטים וברסיטלים, החלה להישמע בווקמן, ואז באייפוד, איש־איש לנפשו.

מאז פרסום ספרו של פטנאם בשנת 2000 רק המשכנו הלאה באותו מסלול. לפני שני דורות, העיתונים, הרדיו והטלוויזיה היו עשויים באופן שאומה שלמה קיבלה את החדשות באותו זמן, בערך, ובאותה דרך. מאז התפצלו החדשות, והמידע בכלל, לשפע אתרים, סרטוני יו־טיוב, ציוצים, פוסטים ובלוגים שאדם יכול לבחור מהם את אלה המהדהדים את אמונותיו, ולהותיר מעברה האחר של המסננת את כל הקולות שאינם לרוחו.

אלו היו חדשות רעות לאותן התאגדויות שבהן אנו חווים את החיים כיצורים חברתיים: הנישואים, המשפחה, ציבור המתפללים והקהילה. בתחרות הנצחית שבין הגנים האנוכיים שלנו לבין האינסטינקטים הקבוצתיים, העצמי האנוכי ניצח, פגע במרקם החברתי שלנו, וכדברי רוברט בלה ״החליש את הקשרים העדינים המחברים בני אדם אלה לאלה, והותיר אותם מפוחדים ובודדים״.

אלא שכעבור עשור, בשנת 2010, בספר ושמו ׳חסד אמריקני׳, פטנאם תיעד חדשות טובות. הוא גילה כי מאגר רב עוצמה של הון חברתי עוד מתקיים בסביבות דתיות: בכנסיות, בבתי כנסת ובשאר בתי תפילה המלכדים אנשים לשייכות משותפת ולאחריות הדדית. הראיות שהציג מלמדות כי אנשים דתיים, כלומר כאלה הפוקדים בתי תפילה בקביעות, הם אכן שכנים טובים יותר.

סקר נרחב שנערך ברחבי ארצות הברית בשנים 2004–2006 הראה כי הבאים בתדירות גבוהה לבתי תפילה נוטים יותר מאחרים לתת צדקה — למטרות דתיות וחילוניות כאחד. הם גם נוטים יותר להתנדב, לתרום כסף לחסרי בית, לתת תשר לעובדים בחנות, לתרום דם, לעזור לשכנים בעבודות בית, לשהות בחברת אנשים הסובלים מדיכאון, לתת זכות קדימה בכביש, להציע מקום ישיבה לזרים, ולעזור לאחרים למצוא עבודה.

בכמה סוגים של עזרות קטנות לא נמצא הבדל בין פוקדי בתי התפילה לאלו שאינם באים לשם. אבל מבין חמישה־עשר סוגי המעשים הטובים שנבדקו בסקר, לא נמצא אף לא אחד שהאמריקנים החילונים נוטים לעשות יותר מבני ארצם הדתיים. התוצאות הראו באופן שיטתי ופשוט: אמריקנים דתיים נוטים יותר מאמריקנים אחרים לתת מכספם ומזמנם לאחרים, לא רק בתוך הקהילה אלא גם מחוצה לה.

האלטרואיזם שלהם מגיע מעבר לכך. מתפללים קבועים הם גם אזרחים פעילים יותר. הם נוטים יותר להשתייך לארגונים קהילתיים, בייחוד אלה המטפלים בצעירים, בבריאות, בתרבות ופנאי, ולהתארגנויות שכונתיות, אזרחיות ומקצועיות. בתוך הארגונים הללו, החברים הדתיים נוטים יותר מהאחרים למלא תפקידים ולהיות חברי ועדות. הם לוקחים חלק פעיל יותר בחיים האזרחיים והפוליטיים המקומיים, כגון השתתפות בבחירות המוניציפליות, כנסים עירוניים והפגנות. ייצוגם בקרב פעילים מקומיים לתיקון חברתי ופוליטי עולה בהרבה על חלקם באוכלוסייה. הם מעורבים יותר ופעילים יותר — בפער גדול.

בשאלוני עמדות, מידת הדתיות, הנמדדת בנוכחות בבתי תפילה, התגלתה כמשתנה המנבא הטוב ביותר לאלטרואיזם ולאמפתיה לזולת; טוב יותר ממשתנים כהשכלה, גיל, הכנסה, מגדר וגזע. במדד שביעות הרצון בחיים על פי דיווח עצמי, אנשים דתיים מאושרים יותר בממוצע מאלה שאינם דתיים.

מעניינת העובדה שכל המאפיינים הללו נמצאו בעלי זיקה לא־לאמונות דתיות אלא־לתדירות ההגעה לבתי תפילה. דת יוצרת קהילה, קהילה יוצרת אלטרואיזם, ואלטרואיזם מעביר אותנו מהתמקדות בעצמי להתמקדות בטוב המשותף. פטנאם מרחיק לכת עד כדי העלאת ההשערה שאתיאיסט המגיע לכנסייה בקביעות (למשל, כמלווה את אשתו) ייטה להתנדב בבית תמחוי יותר ממאמין המתפלל בביתו. כמו דורקהיים, הוא הגיע למסקנה שהדת ככוח מוסרי קשורה להשתייכות יותר משהיא קשורה לאמונה.

ביחסים הנרקמים בקהילה דתית יש משהו ההופך אותם לסדנה המוצלחת ביותר לאזרחות טובה ולשכנות טובה. הדתות בחברות הדמוקרטיות הליברליות הן הסדנה המתמדת שלנו ללימוד ״אומנות ההתאגדות״, שכזכור היא, לדברי אלקסיס דה־טוקוויל, בית הספר לחירות. הדת יוצרת קהילות, וקהילות יוצרות אנשים מוסריים.

שני חוקרים אחרים, ארה נורנזיאן בספרו ׳אלים גדולים׳‏ ודומיניק ג׳ונסון בספרו ׳אלוהים צופה בך׳,²⁰, Oxford University Press, 2016. מאמצים נקודת מבט אבולוציונית הדומה לזו של דייוויד סלואן וילסון, אך עם דגש אחר. הם מתמקדים לא בפונקציה בונת הקהילה של הדת אלא בהשלכות המוסריות של הרעיון כי א־לוהים צופה במעשינו, גם כשאנו בחדרי חדרים, גומל טוב לטובים, וחשוב מכך, מעניש את החוטאים. ממד זה של הדת, ממד העונשין, הוא־לדעתם סוד כוחה בשדה המוסר. ביסודו של דבר הם מסכימים עם וולטר שהמאמינים בא־לוהים גוזלים ומרמים פחות מאלה שאינם מאמינים.

footnotes: ²⁰ לספרו של נורנזיאן ראו הערה־13 לעיל. לספרו של ג׳ונסון: Dominic Johnson, God is Watching You: How the Fear of God Makes Us Human

לתפיסתם, הבעיה היסודית שכל חברה צריכה להתגבר עליה היא בעיית הטרמפיסט. כולנו רוצים ליהנות מברכתם של מאמצים משותפים ואיננו ששים לשלם את המחיר. ציטטנו כאן את דבריו של דייוויד יום בעניין: כל אחד ״מחפש לו תירוצים להשתמט מהטורח ומן ההוצאות ומבקש להפיל את כל המעמסה על אחרים״. השערתו של נורנזיאן היא ש״פיקוח חברתי גורם לאנשים שלא־לקלקל את השורה״, או בפשטות ״אנשים נצפים הם אנשים נחמדים״.²¹, 19.

footnotes: ²¹ Norenzayan, Big Gods

הכוח החזק ביותר הגורם לנו להתנהג יפה הוא הידיעה, או האמונה, שמשגיחים עלינו. נהגים נחפזים מאיטים כשבמראה הקדמית מגיחה ניידת משטרה. כאשר צדקה נאספת בפומבי, אנשים תורמים יותר. בניסוי מחוכם אחד, ניתנו לכל אחד בקבוצת סטודנטים באוניברסיטת טורונטו שישה דולרים והזדמנות לתת חלק מהם, איזה חלק שירצו, לזר אלמוני. בתירוץ כלשהו, מחציתם קיבלו משקפי ראייה ללא מספר ומחציתם משקפי שמש כהים. מרכיבי משקפי השמש חלקו עם הזר, בממוצע, 1.81 דולר; מרכיבי המשקפיים השקופים — 2.71 דולר. משקפי השמש הקנו למרכיביהם ״אשליית אלמוניות״, הרגשה כוזבת שאין רואים אותם. די היה בכך להניעם מנדיבות של חלוקה שווה לצורת התנהגות אנוכית יותר. עורכי הניסוי — צֶ׳נבּוֹ ז׳וֹנג, ונסה בוֹנס ופרנצ׳סקה ג׳ינו — גילו גם שאנשים בחדר אפלולי נטו לרמות יותר מאנשים בחדר מואר בחוזקה. ״מנורה בהירה היא הטובה במשטרות״, סיכמו.

גם רמזים מעודנים ביותר להשגחה הופכים אותנו לנדיבים יותר ולשומרי חוק יותר. החוקרים קווין היילי ודן פֶסלר נתנו לנבדקיהם סכום כסף ואפשרות להחליט איזה נתח מתוכו לחלוק עם זר אלמוני. הם מצאו כי גובה התרומות הממוצע עלה ב־55 אחוז כאשר הנבדקים נחשפו לציורים של עיניים אנושיות, במסווה של שומר מסך.²², 26 (2005), 245–256. בניסוי אחר, חוקרים הציבו במסדרון באוניברסיטה מכונת קפה, ולצידה ״קופת כבוד״. העוברים והשבים יכלו להכין קפה כרצונם, ולהשאיר בקופה סכום כסף כראות עיניהם. בחלק מהימים, כרזה ובה עיניים צופיות נתלתה מעל למכונה. בימים אחרים, זו הייתה כרזה עם תמונת פרח. הסכום הממוצע למשתמש בימים שהוצגה בהם כרזת העיניים היה גבוה פי 2.76 מזה שבימי הפרח.

footnotes: ²² Kevin Hayley and Daniel Fessler, ‘Nobody’s Watching? Subtle Cues Affect Generosity in an Anonymous Economic Game’, Evolution and Human Behaviour

לא רק התנ״ך מספר לנו שא־לוהים רואה את כל מעשינו. נורנזיאן מונה בספרו שלל תרבויות עתיקות שיש בהן ייצוגים של עיניים א־לוהיות. אפשר למצוא שכמותן בפסלים ובתמונות של הורוס במצרים העתיקה, של בודהה בכפרים בטיבט ובנפאל, של ויראקוצ׳ה באימפריית האינקה, ועוד רבים אחרים. הדבר המניע אנשים להתנהג באופן פרו־חברתי איננו רעיון הא־ל ככוח בורא מופשט, אלא האמונה שהוא רואה את אשר אנו עושים; ולא האמונה הזאת כפשוטה, אלא תזכורות פעילות שלה.

בניסוי אחד, הנבדקים נחשפו למילים שהוקרנו למשך פחות מעשירית שנייה; זמן המספיק למוח כדי לגלות את המילים אך אין בו כדי להניח להן להגיע למודעות. לאחר מכן הוטל עליהם להשתתף במבחן שבו ניתנה להם הזדמנות לרמות. אלה שהמילים שהובזקו לעיניהם היו קשורות לא־לוהים נָטו לרמות הרבה פחות מאלה שנחשפו למילים ניטרליות. בניסוי אחֵר נמצא כי בימי ראשון נוצרים מאמינים נותנים צדקה פי שלושה יותר מאנשים שאינם דתיים, אך בשאר ימות השבוע אין הבדל. בימי ראשון הנוצרים ביטאו תחושה עזה יותר של היותם מושגחים מלמעלה. ייתכן אפוא שהדת משפיעה על המוסר מפני שבטקסים, בתפילות ובימים המקודשים אנשים מקבלים תזכורת לכך שצופים בהם.

כוחה של הדת, טוענים נורנזיאן וג׳ונסון, טמון בהיבט שלילי: הענישה הא־לוהית. נורנזיאן אסף ראיות מחקריות המלמדות כי בניגוד למה שמורה לרובנו האינטואיציה, אנשים המאמינים בא־ל מעניש הם שומרי חוק וסלחנים יותר מאלה המאמינים בא־ל סולח. מסקנתו היא כי ״האמונה בעונש אלוהי מפחיתה את המוטיבציה לענישה ארצית״.²³, 33–54. ג׳ונסון, מצידו, מסיק מהתבוננות במקרים היסטוריים כי הפחד מפני עונשים משמיים הוא אמצעי הרתעה יעיל מאוד לאוכלי חינם, ואמצעי עידוד מעולה לשיתוף פעולה.

footnotes: ²³ Norenzayan, Big Gods

מה קורה כשהבריות אינן מאמינות עוד בא־לוהי, בהשגחה ובענישה משמיים? העיקרון עודו בתוקף: אנשים נצפים הם אנשים נחמדים. אלא שעתה מוגשם עיקרון זה באמצעים חלופיים: מצלמות אבטחה מכסות את עין הארץ; האח הגדול הדיגיטלי החליף על המשמר את האמונה הדתית. גופים ממשלתיים ומסחריים מחזיקים כיום במאגרי מידע אדירים ובהם המסרונים והודעות הדוא״ל שלנו, פרטי הקניות וההעברות הבנקאיות, הרגלי הצפייה ואפילו דברים שאנו אומרים זה לזה בבית. לאלו חוברות טכנולוגיות משתכללות והולכות של זיהוי פנים. פירושם של כל אלה הוא שאחרים יכולים לצפות בנו כיום במידה חסרת תקדים, ובאורח הנותן בידי ממשלות וגופים אחרים כוח כביר לפקח, לתמרן ואף להשחית. במובנים מסוימים, יש לכך השפעה חיובית על התנהגותנו, כמו השפעתה של האמונה הדתית בהשגחה; אך אין כל ערובה שבעלי המידע הזה ישתמשו בו לטובתנו כשהיא מנוגדת לטובתם.

ולבסוף, ישנה תובנתו של ז׳אן ז׳אק רוסו בחיבורו ׳על האמנה החברתית׳. ״ההשקפות הכלליות מדי והמושאים המרוחקים מדי — גם אלה וגם אלה מעבר להשגתו״ של העם הפשוט, אמר. אנשים נוטים לראות את הטווח הקצר. קשה לשכנע אותם להצטמצם בהווה למען שגשוג בעתיד הרחוק. ״מאחר שכל יחיד אינו מעריך בתוכנית חדשה [המוצעת לו] אלא את מה שנוגע לאינטרס הפרטי שלו, הוא מבחין אך בקושי ביתרונות שהוא אמור להפיק מן ההצטמצמויות המתמשכות שהחוקים הטובים כופים עליו״. במדינות דמוקרטיות, המערכת הפוליטית נאלצת תדיר להתנהל בטווחי זמן קצרים.

מכאן נובע, לדבריו, כי המחוקק ״מן ההכרח שיזדקק למקור סמכות מתחום אחר שיוכל לסחוף אחריו ללא אלימות ולדבר על הלב ללא מאמצי שכנוע. הרי לכם הדבר שאילץ מאז ומתמיד את אבות האומות להזדקק להתערבות השמיים ולכבד את האלים במה שהיה [בעצם] חוכמתם שלהם״, כלומר לייחס את חוכמתם האנושית לאלים.²⁴ הדבר נוגע גם לימינו. איך אפשר, בתרבות של אינטרס אישי, לשכנע אנשים להקריב למען העתיד הרחוק?

footnotes: ²⁴ ז׳אן־ז׳אק רוסו, האמנה החברתית, מצרפתית: עידו בסוק, תל־אביב: רסלינג, 2006, ספר ב, פרק ז, עמ׳ 86–87.

דוגמה לכך שכבר הזכרנו היא שינוי האקלים. הציבור הרחב יודע עוד משנות התשעים על הנזק שאנו עושים לסביבה, אך שינויי ההתנהגות היו מוגבלים, למעט אלו הקלים והזולים כגון הפחתת השימוש בשקיות ניילון. המעבר לאמצעי תחבורה ידידותיים לסביבה נתגלה כקשה הרבה יותר.

איך משכנעים אנשים להקריב עכשיו למען מטרה שתתממש רק זמן רב אחרי שהם ימותו? מהם חובותינו לאנשים שעדיין לא נולדו? לא קל לענות על שאלות אלו אם משתמשים במשתנים המקובלים של האינטרס האישי הרציונלי. דאגתו של רוסו לנוכח טבעו קצר הטווח של החישוב הפוליטי צריכה להיות גם דאגתנו.

לפני ועידת האו״ם לשינוי האקלים, ועידת קופנהגן של שנת 2009, הביע השר הבריטי לענייני סביבה אד מיליבנד את רצונו לשאת איתו לשָם מסר מהקהילות הדתיות בארצו. מנהיגים מכל הדתות הגדולות בבריטניה התכנסו לשם כך בארמון למבת׳, בחסותו של הארכיבישוף מקנטרברי רואן ויליאמס, ושיתפו זה את זה במסורותיהם הדתיות על דבר יחסנו לכוכב הלכת שלנו ואחריותנו כלפיו. חידוש רב היה במאורע ההוא, מפני שאד, למיטב ידיעתי, אינו אדם דתי כלל. דומה היה שהרגיש כי בתחום הזה, לאמונה הדתית יש הרבה מה לומר לכולנו, ולו רק בזכות פרספקטיבת הזמן והמרחב העצומה שלה.

סוגיה אחרת, הנוגעת לעתיד המדינות הדמוקרטיות הליברליות באירופה באורח ישיר יותר, היא שיעורי הילודה. כפי שהראה אריק קאופמן,²⁵, Profile, 2010; Whiteshift: Population, Immigration, and the Future of White Majorities, Allen Lane, 2018. שיעורי הילודה ביבשת ירדו ככל שהתחלנה. בבריטניה, בשנת 2018, הוא היה הנמוך ביותר מאז החלו לתעד אותו; 46 אחוז פחות משיאו שנרשם בשנת 1947.²⁶, 1 August 2019. בנתיב דומה הולכות כמעט כל מדינות אירופה. אף לא אחת מהן שומרת על שיעור ההחלפה, כלומר שיעור הילודה השומר על גודל האוכלוסייה כפי שהוא. פירוש הדבר הוא שאירופה יכולה לקיים אוכלוסייה יציבה או צומחת רק באמצעות פתיחת שעריה להגירה בהיקף חסר תקדים. המגזרים הצומחים היחידים באוכלוסייה הם אלה הדתיים: בממוצע, ככל שמשפחה דתית יותר כך היא גדולה יותר. ההיגיון, שוב, הוא זה של רוסו. גידול ילדים כרוך בהקרבה של משאבים וכוחות, וכדי לעשות זאת ברצון נדרשת תפיסת עולם הרואה את הטווח הארוך.

footnotes: ²⁵ Eric Kaufmann, Shall the Righteous Inherit the Earth? ²⁶ Office for National Statistics, Births in England and Wales, 2018

לדת יש אם כן דבר מה להוסיף לשיחה ולחברה, גם בלי קשר לאמונות מטפיזיות. היא בונה קהילות. היא מקדמת את שמירת החוק. והיא עוזרת לנו לחשוב לטווח הארוך. הלך־הרוח הדתי פשוט מעורר אותנו אל מה שמעבר. הוא פודה אותנו מן הבדידות. הוא שובר את שריון העצמיוּת ופותח אותנו אל הזולת ואל העולם.