בנובמבר 2018 פרסם מכון פיו תוצאות סקר על המשמעות שאמריקנים מוצאים בחיים. כצפוי, המקור החשוב ביותר היה המשפחה. בין יתר המקורות האחרים נמצאו קריירה, כסף, חברים, תחביבים, פעילויות שונות ואמונה דתית. אבל כפי שהעיר דייוויד ברוּקס במאמר שכתב ב׳ניו־יורק טיימס׳‏ בעקבות הסקר, רבים מן המשיבים העידו כי הם חיים חיים של ייאוש שָקט. הנה כמה מן התשובות:

נחמד היה לחיות על פי ההוויה שלי ולא על פי השחורוּת שלי. אבל זה לא קורה, ולכן לא אדע לעולם איך נראים חיים שבאמת ראוי לחיות. סמים ואלכוהול הם קרני האור היחידות בקיומי, שבלעדיהם היה בלתי־נסבל. שום דבר כבר אינו נראה לי כמעניק משמעות, תחושת מימוש או שביעות רצון. כל מה שעזר לי פעם להחזיק מעמד כבר איננו. אני נאבק כעת למצוא מניע כלשהו להמשיך הלאה.¹

footnotes: ¹ ‘Where Americans Find Meaning in Life’, Pew Research Center, 20 November 2018.

ברוקס עצמו טוען כי ״הארץ כולה נתונה עכשיו בסוג קשה־להגדרה של משבר רוחני״, המתבטא בהנמכת הציפיות והשאיפות.², 4 July 2019. רק 11 אחוזים מן הנשאלים בסקר ציינו כי למידה היא מקור למשמעות בחייהם, ורק 7 אחוזים ציינו עזרה לזולת. לאורך הדורות זיהו פילוסופים בין שאיפה לחיים בעלי משמעות לבין פעולה למען מטרה מוסרית, למען קהילה, למען ארץ או למען א־לוהים. והנה, בניגוד לכך, הנשאלים בסקר של 2018 נטו לתאר בהקשר של משמעות דווקא רגעים שבהם הם הרגישו טוב לגבי עצמם. דומה כי הם איבדו את תחושת הייעוד, את בקשת המשמעות, את ההיענות לקריאתו של דבר מה הגדול מן העצמי.

footnotes: ² New York Times

המחקר של פיו מאשש את קיומה של נטייה שכבר זוהתה ב״סקר האמריקני לסטודנטים שנה א׳״ (American Freshman Survey) העוקב אחר עמדותיהם של תלמידי מכללות מאז שנות השישים. בשלהי שנות השישים, 86 אחוז מהסטודנטים בחרו בעדיפות עליונה, כ״חיוני״ או כ״חשוב מאוד״, את רצונם ״לפתח פילוסופיית חיים משמעותית״. בשנות האלפיים, רק 40 אחוז בחרו באפשרות זו כמטרה מרכזית שלהם, בעוד הרוב בחרו בעדיפות עליונה ״להיות מבוסס היטב מבחינה כספית״.³ דומה כי בעולם של ״אני״, החיפוש אחר משמעות נעשה משמעותי פחות בקרב בני האדם, החיה המחפשת משמעות.

footnotes: ³ John H. Pryor et al., ‘The American Freshman: Forty Year Trends’, Los Angeles: UCLA Higher Education Research Institute, 2007.

טענתי בפרק הקודם כי יש זיקה מהותית בין מוסר לבין כבוד האדם. טלו את האחד, ותתקשו למצוא משמעות במשנהו. בפרק הזה אטען לזיקה דומה בין המוסר לבין קיום משמעות בחייו של אדם. ג׳ון סטיינבק אמר זאת בהדגשה ברומן ׳קדמת עדן׳:

בחייהם, במחשבותיהם, ברעבונם ובשאפתנותם, בקמצנותם ובאכזריותם, וגם בטוב ליבם ובנדיבותם — בני אדם נלכדים ברשת של טוב ורע. אני חושב שזה הסיפור היחיד שעומד לרשותנו, וכי הוא מתחולל בכל רמות הרגש והשכל. חסד ורשע היו שזורים בראשית תודעתנו, והם יהיו האריג של אחרית קיומנו... אחרי שהאדם מנער את האבק והשבבים מחייו, יעמדו בפניו אך ורק השאלות הנוקשות והברורות האלה: האם היו חיי חיים של טוב או של רע? האם עשיתי מעשים טובים — או רעים?⁴

footnotes: ⁴ ג׳ון סטיינבק, קדמת עדן, מאנגלית: אריה חשביה, תל־אביב: זמורה ביתן, תשנ״ה, חלק רביעי, פרק 34, א, עמ׳ 417.

לטעמי, הזיקה בין המשמעות לבין הטוב אינה הדוקה עד כדי כך. מנחה הדוקטורט שלי, ברנרד ויליאמס, טען שמקרהו של הצייר פול גוגן, שנטש את משפחתו בפריז ונסע לצייר באיי טהיטי, מלמד בין היתר ששיקולי מוסר לא תמיד גוברים על כל יתר השיקולים.⁵, Cambridge University Press, 1981. אפשר להיות אומן גדול ואדם לא גדול כל כך. לא כל אדם המוצא משמעות בחיים עושה זאת כמעשה מוסרי מודע. אבל כמעט תמיד הוא עושה זאת בהקשר של מפעל כלשהו הכרוך באתגר, בהתמסרות, במחויבות ובמאמץ החורגים מתחומי עצמיותו. עולם הנשלט בידי העצמי מוביל בסופו של דבר לחוסר משמעות. כדבריה של הפילוסופית האמריקנית סוזן וולף, מי שמתמסר לאושרו בלבד אינו מבין שלדברים שאינם הוא־עצמו יש ערך. הוא מתנהג כאילו לדידו יש ערך רק לו, ולא־לשום דבר אחר בעולם.⁶, Princeton University Press, 2012. המשמעות כרוכה בהכרה בעולם שמעבר לעצמי. בתרבות אינדיבידואליסטית ממוקדת עצמי אנשים ייאלצו להיאבק כדי למצוא משמעות.

footnotes: ⁵ Bernard Williams, Moral Luck ⁶ Susan Wolf, Meaning in Life and Why It Matters

דייוויד פוסטר ואלאס, מחברו של הרומן המזהיר ׳מהתלה אינסופית׳‏ (1996), נחשב בעיני רבים לסופר האמריקני הטוב בדורו. ב־12 בספטמבר 2018, כשהיה בן ארבעים ושש, התאבד. הוא סבל שנים רבות מדיכאון, וטופל בנזעים חשמליים ובתרופות. אסור לנו להפחית בחומרתו של מצב נפשי זה, שעשוי להיות תורשתי, ואשר יש לו ממדים גופניים ונוירולוגיים. ועם זאת, משהו בצורת הדיבור שלו על החיים שכנע שני פילוסופים אמריקנים דגולים, הרברט דרייפוס ושון דורֵנס קֵלי, שבחייו ובמותו הוא גילם וניסח את האי־נחת התרבותית של זמנו, באופן רחב יותר ממקרהו האישי.⁷, Free Press, 2011, 22–57.

footnotes: ⁷ Herbert Dreyfus and Sean Dorrance Kelly, All Things Shining

״זה בא־לידי ביטוי״, אמר פעם, ״כסוג של היות אבוד״. על עצמו ועל חבריו אמר שהם ״לבנים בני המעמד הבינוני הגבוה, מחונכים היטב עד כדי גועל״, ומצליחנים יותר מכפי שהייתה להם רשות לקוות. ״כמה מהם היו שקועים בסמים, אחרים היו מכורים לעבודה במידה שלא תיאמן. כמה מהם הלכו לברים של רווקים כל ערב״. הם היו ״חסרי תכלית״. כדבריו לאחד המגזינים ב־1993, ״זה דור שבכל הקשור לערכי מוסר משמעותיים, יש לו מורשת של כלום בריבוע״.

לדידם של דרייפוס, מומחה לאקזיסטנציאליזם, וקלי, ראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת הרווארד, התאבדותו של ואלאס אישרה את שיפוטם באשר לדור שלם. הם סברו שדייוויד פוסטר ואלאס היה מן המבריקים ביותר בבני הדור הזה. אם אדם כמותו נקלע לניהיליזם הרסני כל כך, שגרם לו להתאבד, מה זה אומר על אלה שנשארו?

עצם הקיום בעולם בן זמננו נראה לוואלאס כריקנות גמורה. הפוסט־מודרניזם שבתשתית השקפת עולמו העדיף עקרונות מורכבים, שכלתניים מאוד ואסתטיציסטיים מאוד, על פני אימוצה של פשטות. הוא אמר שהסלידה הפוסט־מודרנית מהפשטות היא ״אחד הדברים שהשחיתו את הדור שלנו״. אמונתו הייתה כי אם אדם יצליח לפתוח את ליבו אל הפרוזאי לכאורה, אל דברים כגון תור בקופת מרכול, הוא יכול לחוות את המצב הזה כ״מקודש, זוהר באותו כוח מרגש שיצר את הכוכבים: אהבה, רעות, האחדות המיסטית של כל הדברים בעומקם״.

זה היה אולי קצת אופטימי מצידו. מעטים האנשים שחוו את העולם כקדוש, כזוהר באותו כוח שיצר את הכוכבים, שלא מתוך מאמץ רוחני ממוקד. עסקו בכך המסורות המיסטיות הדתיות הגדולות, ואף לא אחת מהן הניחה שאדם יכול להגיע לידי חוויה מסוג זה בלי שיתמסר קודם שנים ארוכות ללמידה, לאימון, למדיטציה, להתבוננות ולכל יתר דרכי הפעולה של המיסטיקה. אי־אפשר ללחוץ על כפתור ולהגיע למצב כזה; אי־אפשר סתם להמציא תיאולוגיה אישית שתיקח אותנו לשם; אי־אפשר להגיע לשם בדרך שהיו שהלכו בה בדור הקודם, דרך הסמים הפסיכדליים, בלי לשלם את המחיר הכבד שהם שילמו — התמכרות ושאר מרעין בישין.

קלי ודרייפוס מרתקים ברצינות שבה הם בוחנים את מקרהו של דייוויד פוסטר ואלאס — ומרתקים באותה מידה במענה שהם מציעים, שהינו, כלשונם, קריאה לשיבה לפוליתיאיזם, כלומר לריבוי מקורות להתעלות הנפש, ולמה שאמיל דורקהיים כינה תסיסה קולקטיבית, פעפוע רגשי משותף המתרחש בחוויות כגון צפייה במשחק טניס מצוין או במופע מחול מובחר. ייתכן מאוד שזה הדבר שאנו רואים כיום. המקבילות החילוניות להתעלות הדתית הן אירועי ספורט ומופעי רוק. אבל אלה הם אירועים בודדים, חד־פעמיים, שאין להם תשתית מאחדת. הם יוצרים ריגוש חולף, אך לא מימוש מתמיד. הם מציעים הסחת דעת ולא משמעות, מפלט ולא התמסרות. הדברים שברומם של חיים הוחלפו בבידור. האם די בו?

תגובה מעניינת במיוחד ל׳מהתלה אינסופית׳‏ של ואלאס היא זו של דייוויד ברוקס בספרו משנת 2019 ׳ההר השני: החיפוש אחר חיים מוסריים׳. הוא אומר שהספר של ואלאס הוא תיאור מתמשך של ״המסגרת המוסחת של התודעה״ הנוצרת כשאדם מבלה שנים בקידום אפשרויות פתוחות שונות. כשהכול זמין, כשכל סגנון חיים אפשרי מונח לנו על המדף לבחירתנו, כשיש לנו חופש גמור אבל אין לנו שום דבר שינחה אותנו במימוש החופש, ״אדם לא רק מאבד את חוט הפשר של חייו, אלא־לא מצליח אפילו להתמקד בשאלה הזאת״.

ייתכן, אם לא קרוב לוודאי, שהדבר שוואלאס גילה לבסוף, ואשר נראה לו בלתי־נסבל, היה הריקנות שניטשֶה חזה כי תהיה נחלתו של עולם שאין בו א־לוהים. באחד הפרקים הקודמים הזכרתי כיצד, בספרו ׳המדע העליז׳, שׂם ניטשה בפיו של מטורף את המילים המפורסמות ״אלוהים מת״. פחות מכך מפורסם המשך דבריו:

״לאן פנה האלוהים?״ כה אמר, ״אנכי אגידנו! אנחנו הרגנוהו — אתם ואני! כולנו רוצחיו! אך איככה ביצענו את הדבר הזה? איככה יכולנו את האוקיינוס לשתות עד כלה? מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק עד תום? מה המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זאת ממעגלי שמשה? ולאן זה תנוע עכשיו? לאן אנחנו נעים? הלא־הלאה מן השמשות כולן? האם אין אנו נופלים בלי־הרף? אחורה, קדימה, לצדדים, לכל עבר? וכי קיים עוד מעלה ומטה? וכי אין אנו ניתעים כלוּ באפס אינסופי? האם לא נושף עלינו החלל הריק? האם לא גבר הקור? האם לא קרב ובא בלי הרף הלילה, ויתר־לילה? האם אין הכרח להדליק פנסים בבוקרו של יום? הטרם הגיע לאוזנינו קול רעשם של קברנים, הקוברים את האלוהים?״.⁸

footnotes: ⁸ ניטשה, ״המדע העליז״, סעיף 125, עמ׳ 274–275.

דרייפוס וקלי מרמזים לבעיה: ״ההתמקדות שלנו בעצמנו, כגורמים מבודדים ואוטונומיים, הובילה לידי ׳גירוש האֵלים׳, דהיינו איטום או חסימה של הרגישות שלנו למה שקדוש בעולמנו. האלים קוראים לנו, אבל חדלנו להקשיב״. אבל ניטשה, ואולי ואלאס, הרגישו דבר עמוק מזה: שהאלים אינם קוראים להם, מפני שלדידם אין שום אֵלים. הקול שהם שמעו היה זה של בלז פסקל המבוהל: ״הדממה הנצחית של מרחבי האין־סוף הללו״.

היו לי פעם חילופי דברים משעשעים מאוד בעניין הזה עם האתיאיסט הנודע ריצ׳רד דוקינס. אמרתי, ״ריצ׳רד, אתה פשוט חירש צלילים. אתה לא יכול לשמוע את המוזיקה שמעבר לרעש״. הוא ענה ״אתה צודק, אני חירש צלילים. אבל אין שום מוזיקה״. אבל אם אתה חירש צלילים, איך אתה יכול לדעת שאין מוזיקה? יש אנשים שהוודאויות השליליות של העולם המודרני נטלו מהם את עצם האפשרות לשמוע את המוזיקה הא־לוהית, את הקריאה, את הקול של המֵעבר שבִּפנים. ועדיין, ספרם של קלי ודרייפוס ׳כל הדברים זוהרים׳‏ חשוב בשל כנותו ופתיחותו באשר לקושי למצוא משמעות בחיים שאין בהם ממד של קדושה.

עוד אינטלקטואל בן זמננו המודע לבעיית החיים עם היעדר המשמעות הוא ההיסטוריון יובל נח הררי, שאת ספרו ׳ההיסטוריה של המחר׳‏ הזכרתי בפרק הקודם. בספרו הבא, ׳21 מחשבות למאה ה־21׳, הוא פוטר את כל הניסיונות למצוא משמעות בחיי האדם כלא יותר מסדרה של סיפורים, מוצרים מלאכותיים שאינם מגלמים מציאות מהותית מעבר לעצם המאמץ והמרץ שהושקעו בהמצאתם.⁹ ״אם אתם שואלים מהי משמעות החיים ומישהו מציע לכם סיפור בתור תשובה״, הוא כותב, ״דעו שזוהי תשובה שגויה״.

footnotes: ⁹ יובל נח הררי, 21 מחשבות על המאה ה־21, תל־אביב: דביר, 2018, פרק 20: ״משמעות: החיים הם לא כזה סיפור״, עמ׳ 268–303. הציטוטים מעמודים 279 ו־298.

הררי עצמו נמשך אחר נקודת מבט בודהיסטית, שעל פיה ״ליקום אין משמעות, וגם לרגשותיהם של בני האדם אין משמעות״. הללו הם רק ״תנודות חולפות, שמופיעות ונעלמות בלי לשרת שום מטרה עליונה. זו האמת. תתמודדו״. הררי הוא דוגמה מושלמת לטענתו של פיליפ ריף כי תרבויות פגאניות חוות את המשמעות כגורל. תרבויות ציר, כגון דתות הייחוד הגדולות, היהדות, הנצרות והאסלאם, חוות אותה כאמונה. ואילו תרבויות פוסט־מודרניות פוטרות אותה כמִבְדֶּה.¹⁰, with an introduction by James Davison Hunter, University of Virginia Press, 2006. לסיפור הבדיוני אין מציאות מחוץ לָעצמי, הן אומרות, ועל כן הוא יכול לספק לנו הסחת דעת אך לא משמעות. הוא יכול לאפשר לנו בריחה מהנה מהעולם, אבל אין הוא, כשהוא־לעצמו, צורה של מעורבות בעולם. בעיניי, זו תפיסה דלה של מהותם של סיפורים ושל הכישרון האנושי הייחודי להבנת עלילות.

footnotes: ¹⁰ Philip Rieff, My Life Among the Deathworks

כאשר מדובר בחיים, סיפור אינו רק מבדה. הוא החיפוש אחר משמעות. כפי שהראיתי בספרי ׳השותפות הגדולה׳, לתודעה האנושית יש שתי אופנוּיוֹת ראשיות: המדע, המפרק דברים כדי לראות איך הם עובדים, והדת, המחברת דברים כדי לראות מה משמעותם. ג׳רום ברונר מדבר על ״שתי צורות של תפקוד קוגניטיבי״, שכל אחת מהן ״מספקת דרכים מובחנות לארגון החוויה, להבניית המציאות״. האחת היא הטיעון הלוגי, והשנייה היא הסיפור. המילה ״אז״ נושאת בכל אחת מן הצורות הללו מובן שונה: היחס שהיא מבטאת בהיגד ״אם א אז ב״ שונה מזה שהיא מבטאת בהיגד ״המלך מת ואז המלכה מתה״. ההיגד הראשון נטול זמן, ואילו השני כל כולו ארגון בזמן. הקשר הראשון הוא־לוגי, ואילו השני קונטינגנטי, מותלֶה. הוא שייך לעולם של אפשרות, לא של הכרח.¹¹, Harvard University Press, 1986, 11–43.

footnotes: ¹¹ Jerome Bruner, Actual Minds, Possible Worlds

שתי צורות אלו מתפקדות בדרכים שונות. האחת נועדה לשכנע אותנו באמיתותה המוחלטת, ואילו האחרת בהיותה דמוית מציאות, מסתברת. הסיפור, הנרטיב, הוא הבנָיה של משמעות מתוך שטף האירועים; והעובדה שאין אמת מידה פשוטה לאימותו ולהפרכתו, כפי שישנה במדע, אין פירושה שהוא רק מבדה. להפך: היותנו מספרי סיפורים היא־לב מהותנו כיצורים מחפשי משמעות.

כדברי חוקרת הספרות ברברה הרדי, ״אנחנו חולמים בסיפור, אנחנו הוזים בסיפור, זוכרים, מצפים, מקווים, מתייאשים, מאמינים, מפקפקים, מתכננים, בוחנים, מבקרים, מַבנים, מרכלים, לומדים, שונאים ואוהבים בסיפור״.¹², 2 (1968), 5–14. הפילוסוף אלסדייר מקינטאייר השמיע את טיעונו המפורסם בעניין ביצירת המופת שלו ׳מעֵבר למידה הטובה׳: ״האדם, בפעולותיו ובמעשיו, וכן בבדיונותיו, הוא במהותו חיה מספרת סיפורים״. ומסקנתו: ״אם נשלול מילדים סיפורים נותיר אותם מגמגמים בלא תסריט, מפוחדים במעשיהם ובדיבוריהם״.¹³

footnotes: ¹² Barbara Hardy, ‘Towards a Poetics of Fiction: An Approach through Narrative’, Novel ¹³ אלסדייר מקינטאייר, מעבר למידה הטובה, מאנגלית: יונתן לוי, ירושלים: שלם, תשס״ז, עמ׳ 238.

הננו, במידה רבה, הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו, ומכאן שאנו נתונים תמיד בתהליך התהוות. איננו בונים את סיפורנו יש מאין. חיינו, תרבותנו, אמונתנו, כל אלה מעצבים את הסיפור אשר בתורו שב ומעצב את חיינו. אותי מעניין כאן דפוס מסוים של סיפור שיש לו הד עשיר בתרבות המערב, הלוא הוא נרטיב הגאולה מן הייסורים. אני רוצה להתמקד בסיפוריהם של שני אישים נודעים. במקרה, שניהם סיפרו את סיפורם בנאומי תודה בטקסי קבלת תואר דוקטור לשם כבוד, ושני הנאומים הללו זמינים כסרטוני יו־טיוב. השניים הם סטיב ג׳ובס המנוח, מייסד ׳אפל׳, וג׳יי קיי רולינג, היוצרת של הארי פוטר.

בנאומו הנצפה מאוד בסטנפורד ב־2005 — יותר מ־40 מיליון איש צפו בסרטון עד מועד כתיבת שורות אלו — סיפר סטיב ג׳ובס את הסיפור הנוגע ללב של ראשית ילדותו. אימו הייתה בוגרת מכללה רווקה, שבעת הריונה גמרה אומר למסור את ילדהּ לאימוץ. אולם היא עמדה על כך שההורים המאמצים יהיו בוגרי מכללה. היא עשתה את כל הסידורים, ונמצא זוג הולם שהסכים לאמץ את התינוק לבן, אבל כשסטיב נולד התחרטו בני הזוג הללו והחליטו שהם מעדיפים בת. הרשויות פנו למשפחה אחרת שהביעה את רצונה לאמץ ילד, וזו הסכימה מייד לקחת את סטיב. אך בני הזוג האלה לא היו בוגרי מכללה. היולדת הסכימה שהתינוק יימסר להם רק בתנאי שיתחייבו ברצינות שהוא ילך למכללה כשיגדל.

כל המורכבויות באופיו של סטיב ג׳ובס כבר משובצות בסיפור הזה: סיפור על אנשים משכילים המציבים תנאים מסובכים, ולעומתם בני הזוג שאימצו את סטיב, שלא זכו להשכלה גבוהה אך אנושיותם קרנה מהם. המשך סיפורו המרשים של ג׳ובס עוסק בשלושה משברים שעבר בחייו ובמה שהוא־למד מהם.

הראשון אירע במכללה. שישה חודשים לאחר שלימודיו החלו, הוא נדהם לגלות מה גדול העול הכספי של שכר הלימוד המוטל על הוריו המאמצים. הוא החליט שאיננו יכול להמשיך את לימודי התואר במצפון נקי, כשהוא רחיים בצווארם. הוא עזב את הלימודים. בשנים הבאות חי כמעט בלי הוצאות, ישן על הרצפה בחדרי הפנימייה של חבריו, הרוויח קומץ דולרים מאיסוף בקבוקי קוקה קולה בפיקדון, ואחת לשבוע הלך ברגל לקצה השני של העיר כדי לקבל ארוחת חינם במקדש הרי קרישנה.

מתכונת זו, של סטודנטיאליות למחצה, אפשרה לו להיכנס לקורסים שאינם חלק מתוכנית הלימודים לתואר, כאלה שפשוט עניינו אותו. אחד מהם היה קורס בקליגרפיה, כתיבת יד אומנותית; יפי האותיות משך את ליבו. את מה שלמד שם יישם כאשר הוא וסטיב ווזניאק בנו את המחשבים הראשונים שלהם: הם הטמיעו בהם אפשרות בחירה במגוון גופנים, תוך התאמת המרווחים לגופן, וכך שיוו למסמכים הנוצרים במחשבים אלה אלגנטיות שעד אז נמצאה רק במוצרי דפוס מקצועיים. עם הזמן, כל חברות המחשבים הלכו בעקבותיו. וכך, המשבר הראשון גרם לסטיב ג׳ובס לגלות דבר שהוא־לא היה עושה לוּ נצמד להרגלים המוקנים בתוכנית הלימודים הרגילה במחשבים.

המשבר השני, משבר משנה חיים, אירע כאשר הוא פוטר מאפּל, החברה שהוא וסטיב ווזניאק הקימו מאפס במוסך של הוריו והצמיחו עד שהעסיקה 4,000 עובדים וערכה היה 2 מיליארד דולר. כל אדם אחר היה מרים ידיים בייאוש, אך לא כן ג׳ובס. במקום להיכנע הוא הקים חברת מחשבים חדשה, ׳נקסט׳, ורכש את חטיבת גרפיקת המחשב של חברת הסרטים של ג׳ורג׳‏ לוקאס שהייתה מעתה לחברת האנימציה המצליחה פיקסאר. גאונותו של שותפו החדש של ג׳ובס, ג׳ון לאסיטר, חברה לפרפקציוניזם שלו עצמו — ופיקסאר הייתה החלוצה ביצירת סרטים העשויים כולם באנימציה ממוחשבת. היא הפיקה שורה של יצירות מופת, מ׳צעצוע של סיפור׳‏ ואילך.

המשבר השלישי, שובר לב, היה אבחון סרטן הלבלב. הוא גרם לג׳ובס לכונן מוקד חדש בחייו, להתמקד במה שחשוב באמת; הוא גרם לו להבין: ״זמנך מוגבל — אל תבזבז אותו בניסיון לחיות חיים של אחרים״. צל המוות חידד את ראייתו. שיקולים חיצוניים של גאווה או פחד, מבוכה או אימת כישלון, סרו עתה מן הדרך, ולנוכח המוות הקרב חדלו להסיח את דעתו של ג׳ובס מהיעדים החשובים.

תוך שהוא מספר את הסיפורים הללו תיאר ג׳ובס דבר שדומה כי אפיין את חייו לכל אורכם. הוא קרא־לזה חיבור הנקודות. ״אי־אפשר לחבר בין הנקודות כשמסתכלים קדימה, אלא רק במבט לאחור. לכן, בזמן אמת, אתה צריך להאמין שהנקודות יתחברו לך איכשהו בעתיד. עליך לבטוח במשהו — באומץ שלך, בייעוד, בחיים, בקארמה, מה שלא יהיה. הגישה הזאת אף פעם לא אכזבה אותי״.

כאן נעוץ ההבדל בין סטיב ג׳ובס לדייוויד פוסטר ואלאס. ג׳ובס בנה נרטיב. הוא התמקד במה שהפך את חייו לסיפור, ובשאלה איזה מין סיפור הוא. זה היה סיפור גאולי, סיפור של תקווה, מעשייה על כך שיכול אדם שיחסרו לו דברים רבים, ממשאבים כספיים עד קשר עם הוריו מולידיו, ובכל זאת יזקוף את ראשו וייטיב לא רק את חייו שלו אלא גם את חייהם של האחרים.

קשה לדמיין שלוש מכות מוחצות יותר מאלו: אימך מוסרת אותך לאחרים, אתה מפוטר מהחברה שהקמת, מגלים אצלך סרטן ממאיר. והנה, ההסתכלות על הדברים כסיפור מלמדת אותנו איך העתיד יכול לגאול את העבר, איך מה שנראה עכשיו כאסון עשוי להתברר כנקודת מפנה במסע שיעדו הסופי גבוה בהרבה מזה שהיה אלמלא כן.

סיפורה של ג׳יי קיי רולינג, שהיא גוללה כאשר קיבלה תואר לשם כבוד באוניברסיטת הרווארד, עניינו בחירתה במסלול חיים שונה מזה שהוריה איוו לה. הוריה באו מרקע מרושש, וראו את האוניברסיטה כמסלול חילוץ כלכלי בטוח לבתם. אך במקום להשלים תואר בגרמנית, שלדעתם היה המסלול המתאים לה להתקדמות בעולם העבודה, רולינג נהתה אחר המיתוסים היווניים ועברה עד מהרה ללימודים קלאסיים. כידוע לנו, תשוקתה המתמדת הייתה ועודנה אל הכתיבה. נאומה הגיע לרגע עגום כשתיארה את עצמה בתקופת השפל שלה: שבע שנים אחרי קבלת התואר, גרושה, עם ילדה קטנה, ״בלי עבודה, אם יחידנית, ענייה ככל שאפשר להיות עני בבריטניה המודרנית בלי להיות חסר בית״. על פי אמות המידה של הוריה, היא הייתה כישלון.¹⁴, 5 June 2008.

footnotes: ¹⁴ תמלול נאומה של ג׳יי־קיי רולינג בטקס חלוקת תארים באוניברסיטת הרווארד, Harvard Gazette

בנקודה זו בנאומה, בלי להעמיד פנים שהיא נהנתה מן הכישלון, היא סיפרה כי בכל זאת ״בזכותו התקלפתי מכל הבלתי־נחוץ״. והיא המשיכה, ״הפסקתי להשלות את עצמי שאני משהו אחר ממה שאני, והתחלתי לתעל את כל מרצי להשלמת העבודה היחידה שהייתה חשובה בעיניי״. הדבר נתן לה ״ביטחון פנימי שגם הצלחה בבחינות לא העניקה לי אף פעם״. הוא־לימד אותה על אודות עצמה דברים שלא הייתה מגלה אלמלא כן. הוא־לימד אותה שכוח הרצון והמשמעת העצמית שלה חזקים מכפי שהיא שיערה. היא־למדה שיש לה חברים אמיתיים. ו״הידיעה שיצאת מן המשברים חכמה וחזקה מכפי שהיית קודם לכן פירושה שאת יכולה, מכאן ולהבא, לסמוך על היכולת שלך לשרוד״.

סיפורים אלה, של סטיב ג׳ובס ושל ג׳יי קיי רולינג, הם דוגמאות עכשוויות מאלפות לדרך הסיפֵּר שתיאר דן מקאדמס, פרופסור לפסיכולוגיה ולהתפתחות אנושית באוניברסיטת נותרווסטרן. חיבורו ׳סיפורים שאנו חיים׳‏ נמנה עם ספרי המפתח בסוגיית תפקידו של הסיפור בגילוים ובניסוחם של חיים בעלי משמעות. בספר מאוחר יותר, ׳העצמי הגואל׳, הוא מספר כיצד בשעה שהציג מחקר שלו בכינוס מדעי בהולנד הגיבה אישה מן הקהל באומרה שעבודתו מעניינת מאוד אבל ״סיפורי החיים האלה שאתה מתאר, הם נראים כל כך, איך לומר, אמריקניים״. הוא הבין זאת תחילה כביקורת, אך אז זיהה בדברים גרעין של אמת. הסיפורים שאנו מספרים מושפעים במידת מה מהתרבות, או התרבויות, שאנו חיים בהן. כשם שיש סגנונות לאומיים במוזיקה, בספרות ואפילו בהומור, יש סגנונות לאומיים גם בנרטיבים האישיים.

בעקבות תובנתה של אותה הולנדית, זיהה מקאדמס את תכונותיו הטיפוסיות של נרטיב החיים האמריקני. הוא קורא־לו ״סיפורו של העצמי הנגאל״. וזהו המבנה הבסיסי שלו: ״דברים רעים קורים לי, אבל במקרים רבים התוצאות שלהם טובות. הסבל שלי נגאל בדרך כלל, ואני ממשיך להתקדם, ללמוד, להשתפר. בהביטי אל העתיד, אני מצפה שהדברים שיצרתי ימשיכו לצמוח ולפרוח, אפילו בעולם מסוכן״.¹⁵, Oxford University Press, 2006, 10. זהו סוג מסוים מאוד של סיפורים, שיסודותיו בתפיסת הזמן היהודית־נוצרית: הזמן כנשא של צמיחה, שינוי, גילוי, מפגש וגאולה. הוא רחוק מתפיסת הזמן המחזורית של כמה מהכותבים ההלניסטים. גם אין הוא קרוב למיסטיקה המזרחית הנטועה בחוויית האני־כאן־עכשיו. העצמי הגאולי איננו חי ברגע; הוא חי בעתיד המתאפשר באמצעות ההווה, ובסיפור הנחשף רק במבט לאחור. והוא מוסרי עד לשַד עצמותיו. הוא רואה את הסבל האישי כמבוא־לצמיחה ולשיכוך סבלם של אחרים. הוא מתמקד באחריות המוסרית, שהינה התוצר של יכולתנו לדמיין עולם שעדיין אינו קיים ולפעול בדרך שתעזור לחולל אותו. זהו אותו הלך־נפש שביטא ג׳ורג׳‏ ברנרד שו באומרו, ״אתה רואה דברים ושואל ׳למה?׳, ואילו אני חולם על דברים שאינם ואומר, ׳למה לא?׳״. הוא משקף גם את גישתו של אלברט איינשטיין למשמעות החיים: ״מוזר הוא מצבנו כאן על פני האדמה. כל אחד מאיתנו בא־לביקור קצר, בלי לדעת למה, אף כי לעיתים הוא מנסה לשער מהי התכלית. אבל מנקודת המבט של חיי היום־יום, יש דבר אחד שאנו יודעים: שהאדם נמצא כאן למען אנשים אחרים — ומעל לכול למען אלה שאושרנו שלנו תלוי בחיוכיהם וברווחתם״.¹⁶, ed. David Rowe and Robert Shulmann, Princeton University Press, 2013, 227. הבנה גאולית זו של הזמן היא שעשתה את המערב למה שהוא, ונתנה לו את הכוח אשר זה ארבע מאות שנה משנה את העולם.

footnotes: ¹⁵ Dan McAdams, The Redemptive Self ¹⁶ Einstein on Politics

החיים הם אכן סיפור. הם המענה שלנו לקריאה שמפנה אלינו הסבל בעולם. חייהם של אנשים גדולים נענים למציאות חייהם של אנשים אחרים, שלמענם כתבה ג׳יי קיי רולינג את ספריה ולמענם יצר סטיב ג׳ובס את פלאי הטכנולוגיה שלו, ואליהם כל אחד מאיתנו מכוון בהושיטו את ידו לנזקק ובהופכו זרים לידידים.