זה קרה בירח הדבש שלנו. בתום טיול טרמפים מהררי שווייץ אל חופי איטליה מצאנו את עצמנו בעיירה קטנה ושמה פאסטום, ובה אתר נאה של עתיקות רומיות. אך לא בגללו הגענו לשם, אלא בגלל החוף והים. ים כה מזמין, כה קורץ, כפי שנראה לנו אז חוף הים ההוא, רואה אדם פעמים מעטות בחייו. הייתה רק בעיה אחת. חז״ל אמרו כי אחת מחובות ההורים כלפי ילדיהם היא־ללמדם לשחות. לצערי, הוריי לא הגיעו לדף הגמרא הזה, ועל כן לשחות לא ידעתי.

ובכל זאת, ביושבנו על החוף ובהשיטנו את מבטנו על פני המים, התרשמתי שבקרבת החוף הם רדודים. הרוחצים בים, גם אלו שרחקו כברת דרך מקו החוף, עמדו והמים הגיעו אל ברכיהם. אין חשש להתהלך במים, כך הבנתי, וכך גם עשיתי. הלכתי אל המקום שבו ראיתי דקות קודם לכן אנשים עומדים, והמים ליחכו את ברכיי בעדנה. הפכתי פניי וצעדתי חזרה אל עבר החוף. ואז זה קרה. בן רגע מצאתי את עצמי במים שעומקם רב ממידת גובהי.

איך זה קרה, אינני יודע. כנראה היה שיפוע פתאומי בקרקעית. לא הלכתי דרכו כשמגמת פניי הייתה אל הים, אך בהליכתי חזרה נקלעתי אליו. ניסיתי לשחות. כשלתי. המשכתי ללכת מתחת לפני המים. הסתכלתי סביבי לראות מאין יבוא עזרי. הרוחצים האחרים נמצאו הרחק: רחוק מכדי שיגיעו אליי, כך חשבתי, ורחוק אפילו מכדי שישמעו אותי. מה עוד שלא הייתי דובר איטלקית ולא ידעתי מה אומר כדי שיבינו שאני במצוקה. הייתי בטוח שסופי בא. אני זוכר שבניסיוני החמישי להלך מתחת למים עברו בי שתי מחשבות. ״איזו מין דרך זו להתחיל ירח דבש?״, ו״איך אומרים ׳הצילו׳‏ באיטלקית?״.

קשה לשחזר את הבהלה שתקפה אותי. מסתבר שמישהו הציל אותי, כי אלמלא כן לא הייתי כותב עכשיו. אבל ברגעים ההם הרגשתי שזה הסוף. מפיסות הזיכרון שאני יכול ללקט אני מבין שכאשר כבר השלמתי עם טביעתי למוות ראה מישהו שאני חובט במים בייאוש, שחה אליי, תפס אותי והביא אותי לחוף. הוא הניח אותי, כמעט מחוסר הכרה, לרגלי אשתי. הייתי המום מכדי שאוכל לומר משהו. כשהתאוששתי כבר לא הצלחתי לגלות מה שמו. אי־שם נמצא אדם שאני חב לו את חיי.

מעשהו זה הוא הדימוי המקנן בי למושג עזרה. אתה מנופף בידך, ומישהו אוחז בה ומביא אותך למקום מבטחים. עזרה עצמית אינה המפתח לכול. אני הייתי הבעיה, לא הפתרון. עזרה, לדידי, היא עזרה לזולת.

אני דווקא חובב מושבע של ספרי עזרה עצמית. כן, אני מודה: הפכתי את המינוס לפלוס. מיציתי את כוחו של הרגע הזה. הפסקתי להתעצבן על מי שהזיז את הגבינה שלי. דחפתי את המעטפה הכי גבוה שאפשר. עמדתי על כוחו המרפא של סידור הבית. קראתי ספרים על האושר מלוא כל המדף. חיבתי לסוגה הזאת שלחה אותי עד אל חלוציה. קראתי אפילו את הראשון: את ׳עזרה עצמית׳‏ מאת סמואל סמייל, משנת 1859, על פתיחתו שאיננה הבל: ״השמיים עוזרים למי שעוזר לעצמו״.

אינני מתכוון אפוא־למתוח ביקורת על ספרים כגון אלה, קל וחומר לא על קוראיהם. אבל יש דבר שהתמיה אותי מההתחלה ממש. הדבר המתבקש. ה״עצמי״ הוא המקום שהעזרה מתעוררת בעטיו, אבל הוא־לא הזירה שבה היא מתקיימת. העצמי הוא הבעיה, לא הפתרון. כשאני מתבונן לאחור בשנות חיי אני מגלה שתמיד היה זה אדם אחר שהעלה אותי על מסלול חדש. אני חושד שהדבר נכון לגבי רובנו הגדול. מישהו שהיה במקום הנכון כשנזקקנו לו, שהקשיב לנו כששפכנו את ליבנו, שעודד אותנו כשעמדנו לוותר, שהאמין בנו יותר מכפי שהאמנו בעצמנו. אולי אפילו הביט בעינינו, פשוטו כמשמעו, ואמר לנו את האמת העירומה: שאנחנו עסוקים בעצמנו, שאנחנו מתפלשים ברגשותינו, שבמקום לחשוב איך לטפח בעצמנו תודעה הישגית עלינו להפסיק לקרוא ולהתחיל לעשות. עזרה, כך גיליתי פעם אחר פעם, באה לא מהעצמי, אלא מאחרים.

שני ספרים שהופיעו לאחרונה מבקשים לעמוד על טיבה של אופנת העזרה העצמית. האחד הוא ספרו של ויל סטוֹר ׳סֶלפי: איך שקענו כל כך בעצמנו, ומה זה עושה לנו׳. השני הוא ׳עִזרו לי׳‏ של מריאן פאוור.¹, Picador, 2018; Marianne Power, Help Me, Picador, 2018. בזה האחרון מתארת המחברת כיצד, בתקופה רעה בחייה, היא החליטה להקצות פרק זמן ממושך — בסופו של דבר הייתה זו שנה ורבע — שבו תחיה בכל חודש על פי המלצותיה של קלאסיקת עזרה עצמית אחרת. היא קראה את כולן ומימשה את הנחיותיהן. חלק מהדברים שעשתה בהמלצת הספרים הללו משעשעים; אחרים מפחידים למדי.

footnotes: ¹ Will Storr, Selfie: How the West Became So Self-obsessed and What It’s Doing To Us

בסוף מעשה היא מספרת לנו על תוצאתם של אותם חמישה־עשר חודשי עזרה עצמית. חובותיה הכספיים תפחו. יצרנותה התכווצה. היא הוסיפה שישה ק״ג למשקלה. ״נעשיתי חסרת אחריות, אנוכית ושוגה באשליות, צופה בסרטונים מעוררי השראה ביו־טיוב במקום לעשות משהו ממשי, ומבזבזת כסף שאין לי בתירוץ שהיקום יספק לי את צרכיי. גרוע מכול, התנתקתי מחבֵרה קרובה מאוד״. מריאן נשבתה באובססיה עצמית. הספרים שהבטיחו לה אושר בהישג יד רק גרמו לה להיות מרוצה פחות ופחות ממצבה הקיים.

הספר החדש האחר, ׳סלפי׳‏ של ויל סטור, מעמיק יותר; הוא, בין היתר, ספר על תולדות מחשבת העצמי במערב, מימי יוון העתיקה דרך הנצרות של ימי הביניים. מאלף במיוחד הניתוח שלו לעליית ״ההערכה העצמית״ החל משנות השישים והשבעים. אחד מאבותיו של רעיון זה היה הפסיכולוג אברהם מאסלו, הידוע ב״מִדרג הצרכים״ ששרטט, מהנמוך והחיוני ביותר, מזון ומקלט, ועד הגבוה ביותר, מימוש והערכה.², Harper, 1954; Toward a Psychology of Being, Wiley, 1998. בשנות השמונים, בבריטניה ובארה״ב, כבר תפח המהלך לקידום ההערכה העצמית לכדי פילוסופיה חינוכית שלמה. מי שיש לו הערכה עצמית מספקת, כך סברו, יממש את הכוחות הגנוזים בו יותר מכפי שיצליחו אחרים.

footnotes: ² Abraham Maslow, Motivation and Personality

סטור חושף כי מאסלו עצמו, בחודשים שלפני מותו ב־1970, החל לפתח ספקות כבדים באשר לתנועה שהתחוללה בהשפעתו. הוא ערך מבחנים לאנשים שנמצאו בעלי הערכה עצמית גבוהה — וגילה כי הם ״נוטים יותר לאחר לפגישות עם עורך הניסוי, לחלוק לו פחות כבוד, לנהוג פחות פורמליות, להיות בוטים ומתנשאים״, ועוד שלל התנהגויות אנטי־חברתיות. מחשבות שניות היו גם לקרל רוג׳רס, הפסיכולוג האמריקני בעל התרפיה מוכוונת הלקוח, המזוהה עם רכיב נוסף בתנועת ההערכה העצמית: ״החיזוק החיובי הבלתי־מותנה״.³, Constable, 1951; On Becoming a Person, Constable, 1967. רוג׳רס הבחין שגישתו עודדה פינוק עצמי, וסופו שכתב אל אלה שרצו לעבוד במכון שלו: ״פחות הערכה עצמית, בבקשה. יותר משמעת עצמית״.

footnotes: ³ Carl Rogers, Client-centred Therapy

סטור מראה כי אופנת ההערכה העצמית עמדה על תשתית מחקרית רעועה (מה קודם למה, ההישגים או ההערכה העצמית?) והובילה להתפלשות בָּעצמי. שני חוקרים בני זמננו, ג׳ין טווינג׳‏ וקית׳‏ קמפבל, טוענים שהמרדף אחר ההערכה העצמית חולל מגפה של נרקיסיזם, וש״הנרקיסיזם גורם לרוב הדברים שהאמריקנים קיוו שההערכה העצמית תמנע, וביניהם תוקפנות, חומרנות, חוסר אכפתיות כלפי הזולת וערכים רדודים״.⁴, Atria, 2009, 9.

footnotes: ⁴ Jean Twenge and Keith Campbell, The Narcissism Epidemic

ראוי לחשוב מדוע הופיעה העזרה העצמית, במובנה המודרני המסוים הזה, ואיך היא התקבלה במקומות רבים כתחליף למה שבמאות קודמות היה מתבטא בחיפוש דתי. דומני כי התשובה ניתנה בספרו של המלומד האמריקני פיליפ ריף בספרו משנת 1966 ׳ניצחון התרפויטי׳. הוא האיר שם כי בכל הדורות הקודמים אנשים עזרו למי שסבל מדיכאון, אובדן או אבל על ידי כך שניסו לשוב ולשלב אותו בקהילה.

זהו למשל עניינו של מנהג ה׳שבעה׳‏ היהודי, מנהג עתיק שכוחו במותניו. המשפחה האבלה מוקפת בחברים ובבני הקהילה, וכמעט שאינה נשארת לבדה. זה מתיש, אבל מניב פירות רבים; מעל לכול, המנהג מונע מהאבל לשקוע אל תוך עצמו. הוא מקהה את הקצוות החדים של היגון. ריף, שהוא מומחה בתורת פרויד, מסביר שהשבעה היא מצב טיפולי, תרפויטי, אך הוא שונה לחלוטין מההליך הפסיכואנליטי, כיוון שזה האחרון מכוון את המטופל אל תוך עצמו. הפסיכואנליזה נוסח פרויד נוטה לראות את החברה ואת יתר האנשים כמקור למצוקתו של הפרט.

הגמרא מספרת על רבי יוחנן, מן האמוראים המוקדמים, שהיו לו כוחות ריפוי. כשהוא נתן את ידו ביד החולה, החולה התרפא. כאשר חלה פעם בעצמו, ביקש שיבוא רב אחר, רבי חנינא, וירפא אותו באותו אופן. מדוע, שואלת הגמרא, לא ריפא רבי יוחנן את עצמו? והיא עונה: ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״.⁵ כדי לסובב את המפתח הנועל אותנו, אנו זקוקים לאדם אחר.

footnotes: ⁵ ברכות ה ע״ב.

קראו כל סיפור שהוא על תמורה שחלה באדם — ותמצאו בו את האחר המשמעותי. סטיבן קינג, למשל, בספרו ׳על הכתיבה׳‏ — שנכתב לאחר שקינג כמעט נהרג בתאונת דרכים מרכב מסחרי — מספר כיצד, בשנים הראשונות לנישואיו, הוא ניסה לכתוב רומאן והתקשה מאוד. לבסוף השלים כתב יד — סיפור על תלמידת בית ספר בעלת כוחות טלקינזיס מבעיתים. ואז קרא את הרומאן כולו, והגיע למסקנה שהוא פשוט לא עובד. הוא זרק את כתב היד לסל האשפה ויצא־להליכה, מדוכא כולו, שוקל לנטוש את החלום להיות סופר.

אחרי שעות ארוכות חזר הביתה, וגילה שאשתו הצילה את כתב היד מפח האשפה וקראה אותו. היא אמרה לו שאומנם הטקסט זקוק לעריכה, וחלקים מהרומאן יצטרכו להיכתב מחדש, אבל זו טיוטה לא רעה בכלל. כשאמר לה שלטעמו הוא פשוט אינו מסוגל לכתוב באופן משכנע על חוויה של ילדה, ענתה לו שהיא תעזור לו לשפר את המקומות הללו בסיפור — ובלבד שלא יוותר. כך ניצל הרומאן ׳קארי׳. הוא היה רב מכר ענק, ועובד פעמיים לקולנוע, ב־1976 וב־2013. סטיבן קינג המשיך לכתוב, והיה לאחד הסופרים המצליחים בזמננו ובכל הזמנים.

נעבור לזירה אחרת, זירת המנהיגות. כל מנהיג צריך חונך, יועץ, אדם חכם שהוא בוטח בו, המסוגל להתבונן במצב עניינים בקור רוח ולומר בשקט ובבטחה ״לא, זה לא רעיון טוב״. אצל מרגרט תאצ׳ר, זה היה ויליאם וַייטלוֹ. וייטלו היה בעת בחירתה של תאצ׳ר מספר 2 במפלגה השמרנית; היא מינתה אותו לסגן ראש הממשלה, ובהמשך הוא שימש יו״ר בית הלורדים. הייתה לו היכולת המיוחדת לומר לאישה שנודעה בכינוי ״גברת הברזל״ מתי היא טועה, ולעשות זאת כך שהיא תטה לו אוזן. היא כיבדה את חוכמתו וידעה שהוא שוחר את טובתה ואת טובת המדינה. כל עוד נהנה מבריאות תקינה, מיתֵן החלטות שלה שנראו לו שגויות. אחרי שעבר שבץ, ב־1987, כבר לא עמד לו כוחו לעשות זאת, ובעיני רבים זה היה תחילת הסוף של הקריירה הפוליטית של תאצ׳ר.⁶, 9 April 2008. היא הוסיפה לכהן כראש הממשלה עד 1990, אך כושר השיפוט שלה לא היה כמימים ימימה, והיא החלה לאבד קשר עם המפלגה ועם הציבור.

footnotes: ⁶ Daily Telegraph

כך הוא אצל טובי המנהיגים בשלל תחומים. יש מישהו שהם מאפשרים לו ללחוש על אוזנם ולומר להם לא. מנהיג אינו יכול להימצא בתוך המערבולת ומחוצה לה באותו זמן. שום אדם יחיד אינו יכול להכיל בתוכו את כל התכונות הדרושות: למנהיג צעיר חסֵר ניסיון; למנהיג מנוסה חסרים נעורים, והוא עלול להיות נעול בפני הזדמנויות חדשות. חייב להיות לפחות קול אחר אחד — בן זוג, חבר, יועץ, עמית מהימן — כי גם השיפוט של גדולי הגדולים כושל לפעמים. דמויות אלו נמצאות תדיר מאחורי הקלעים: בחשאיות שלהן טמונה יעילות עזרתם. אך לא פעם הן הסכר החשוב ביותר העומד בין המנהיג לבין אסון, ובלעדיהם הכישלון בוא יבוא. חוזקותיו של מנהיג הן שלו, אך דרוש אדם אחר שיגן עליהן מפני חולשותיו. תכופות, עזרה עצמית אינה עזרה כלל.

את ההמחשה הדרמטית ביותר לכוחו של הקול־שמחוץ־לעצמי לשנות אותי נתן ויקטור פראנקל ז״ל. פראנקל היה פסיכותרפיסט בווינה שלפני מלחמת העולם השנייה. הוא נלקח לאושוויץ. שם הוא הבין שהדבר החשוב ביותר שהוא יכול לעשות הוא־לשמור על הרצון לחיות, ולעזור לאחרים לעשות זאת. הספר שהוא כתב על מה שעבר עליו שם ומה שהוא־למד, ׳האדם מחפש משמעות׳, מצוטט דרך קבע כאחד הספרים מעוררי הנפש ביותר שנכתבו במאה העשרים.

ראשית כול הוא מִסגר את המצב מחדש. הנאצים לא חסכו מאמץ לשלול מקורבנותיהם את אנושיותם. הם גזלו את כל אשר להם. הם גילחו את ראשיהם. הם החליפו את שמותיהם במספרים. תובנתו משנת התודעה הייתה שאף על פי שהנאצים שללו מהאסירים את החופש ואת האנושיות, נותר חופש אחד שאי־אפשר לקחת מהם: החופש לבחור איך להגיב. פראנקל החליט לסרב לתת לנאצים להגדיר את מצבו. הוא־לא יסכים לראות את עצמו כקורבן, כנחות גזעית, כיהודי. הוא יראה את עצמו כמדען, כפסיכותרפיסט, המשתתף בניסוי הבודק ממה עשויה האנושיות. החלטה זו שמרה על תחושת החופש שלו ונתנה לו ניצחון ראשון על הרוצחים.

החלטתו הבאה הייתה לדאוג לאלו מן הסובבים אותו שנראה כי איבדו את רצון החיים. הוא חשב על שיטה: הוא יקשיב בקפידה לסיפורים שלהם על עצמם ועל מה שהיו לפני המלחמה. ואז ינסה למצוא־לכל אחד מהם משימה שמחכה לו, ושהוא יוכל למלאה רק אם יישאר בחיים. אחד מהם התחיל לכתוב סדרה של מדריכי טיולים, ופראנקל שכנע אותו שהוא חייב לחיות כדי להשלים את הסדרה. לאחר הייתה אחיינית שחיכתה לו בקנדה, והוא צריך היה לשרוד כדי להצטרף אליה.

על בסיס התנסותו במחנות ההשמדה פיתח פראנקל שיטת טיפול חדשה וקרא־לה ׳לוגותרפיה׳: ריפוי פסיכולוגי המיוסד על חיפושו של האדם אחר משמעות. כפי שהסביר לימים, לב משימתו היה להיות קריאה מבחוץ אל העצמי. זו בעצם המקבילה החילונית לתפיסה הדתית הקלאסית הרואה את משימתנו בעולם כקריאה של א־לוהים אלינו. ״לא האדם הוא״, כתב, ״מי שמוטל עליו לשאול מהי משמעות החיים; נהפוך הוא, האדם הוא הנשאל, עליו מוטל לענות על השאלה. הוא מי שחייב לענות על השאלות שחייו מעלים לפניו, אלא שהתשובות מתבטאות במעשה״.⁷ יש הבדל בין קריאה מבפנים לקריאה מבחוץ: זה ההבדל שבין שאיפה לייעוד. השאיפה באה מן העצמי, ואילו הייעוד מישות הנמצאת מחוץ לעצמי והיא גדולה ממנו. כדי לתת לחבריו האסירים כוח לשרוד, פראנקל נדרש לקחת אותם אל מחוץ לעצמם. כפי שהסביר, ״ההוויה האנושית פירושה שלעולם האדם מופנה או מכווָן אל משהו או אל מישהו שאינו הוא־עצמו: אל משמעות שיש להגשים אותה או אל יצור אנושי אחר, שיש לפגוש אותו, אל עניין שיש לשרת אותו או אל אדם שיש לאהוב אותו״. הוא קרא־לזה התעלות האדם מעבר לעצמו, שהיא העושה את האדם ״ישות עצמית אמיתית״, ואמר כי ״הוא נהיה כך לא על ידי שהוא נותן מעייניו בהגשמת עצמו אלא על ידי שהוא שוכח את עצמו, ונותן את עצמו, מתעלם את עצמו ונושא את מבטו החוצה״.⁸

footnotes: ⁷ ויקטור פראנקל, הלא הלא־מודע: פסיכותרפיה ודת, מגרמנית: שמעון לוי, ירושלים ותל־אביב: דביר, 1985, עמ׳ 16–17. ⁸ ויקטור פראנקל, הזעקה הלא־נשמעת למשמעות, מאנגלית: חיים איזק, ירושלים ותל־אביב: דביר, 1982, עמ׳ 37.

הסופרת והפילוסופית אייריס מרדוק תיארה דבר דומה מאוד שהיא כינתה ״השלת העצמי״, והדגימה כיצד הוא עשוי לקרות:

אני מתבוננת החוצה מחלוני בעודי שרויה במצב רוח מתוח ומלא טינה, בלתי־מודעת לסביבתי החיצונית, מהרהרת אולי בנזק כלשהו שנגרם למוניטין שלי. והנה אני מבחינה בבז קטן במעופו. ברגע אחד, הכול משתנה. העצמי הזועף וגאוותו הפגועה נעלמים. דבר אינו קיים כעת פרט לבז. כאשר אני שבה להרהר בנושא הקודם, הוא נדמה עתה חשוב פחות.⁹

footnotes: ⁹ אייריס מרדוק, ריבונות הטוב, מאנגלית: יואב אשכנזי, ירושלים: שלם, תשע״ז, עמ׳ 69.

גוף־ראשון־יחיד השתלטן, ה״אני״, משתתק ואנחנו קולטים שאיננו מרכז היקום. יש ממשות מחוץ לנו. זה רגע של השתנוּת. מרדוק ראתה את הדבר כיסוד מרכזי בתפיסת המוסר של אפלטון: לראות את האמיתי, הטוב והיפה כקיים באופן אובייקטיבי ולא כהמצאה שלנו. באורח דומה ואפילו זהה הגדיר אדם סמית את החוש המוסרי כנקודת המבט של ״המשקיף חסר הפניות״; כלומר, היכולת לראות את מצב העניינים מנקודה הנמצאת מחוץ לשדה הכבידה של הרצונות והחשקים שלנו.

מכאן כוחו הייחודי של המוסר, החשוב כל כך בחיי האדם. אנחנו מסוגלים לשתי חוויות שונות במהותן: נקרא־להן ה״אני״ וה״אותי״. אני גם סובייקט וגם אובייקט. אני מרגיש מה שאני מרגיש כפי שרק אני יכול להרגיש. זהו ה״אני״, הסובייקט. אבל אני יכול גם לעמוד מחוץ להרגשות שלי, ולהעבירן בביקורת השיפוט שלי. זהו ה״אותי״, האובייקט. כשאני עומד ״בחוץ״, אני מביא בחשבון גורמים נוספים: רגשותיהם של אחרים, ההשלכות הצפויות למעשיי, החובות והאחריות שלי וכן הלאה. פירוש הדבר הוא שבני אדם מסוגלים להערכוֹת מסֵדר שני. כמו בעלי חיים אחרים, יש לנו דחפים וחשקים. אבל שלא כמותם, אנחנו יכולים לשאול: האם זה חשק שראוי לנסות להשׂביעו? האם זו הרגשה שראוי שאפעל על פיה, או שמא עליי להימנע מכך? היכולת לצאת מתוך עצמנו ולהתבונן בנו מבחוץ היא ההופכת אותנו לפועלי מוסר, המסוגלים להבין שיש לנו חובות, מחויבויות ואחריות כלפי אחרים. המוסר הוא היכולת לגלות אכפתיות לאחרים. הוא מסע אל מעבר לעצמי.

לפעמים יכול אדם מבחוץ לשנות את הדימוי העצמי של קבוצה שלמה. אחד הסרטים המרגשים ביותר שראיתי בחיי הופק בידי הבי־בי־סי כדי ללוות את פתיחת המשחקים הפאראלימפיים (אולימפיאדת הנכים) בלונדון ב־2012. הסרט נקרא ׳הטובים שבאנשים׳, ונושאו הוא ד״ר לודוויג גוטמן, יהודי ממשפחה מסורתית שהיה, כאשר הנאצים עלו לשלטון, אחד הנוירוכירורגים הבולטים בגרמניה. ב־1935 נאסר על יהודים לעבוד במקצועות חופשיים. לגוטמן התאפשר לעבוד בבית חולים יהודי עד 1939. בשנה ההיא הבין שמסוכן להישאר בגרמניה, והצליח להגיע לאנגליה.

משזיהתה ממשלת בריטניה את ההון האנושי שהתגלגל לידיה, מינתה את גוטמן בשלהי 1943 לעמוד בראש המתקן הרפואי־הראשון אי־פעם שיוחד לטיפול במשותקי פלג גוף תחתון, במסגרת בית החולים בסטוק מנדוויל בחבל ברקשייר. כשהגיע לשם נחרד למראה עיניו. המשותקים, רובם חיילים שנפצעו במלחמה, שכבו כל היום במיטות האשפוז והואבסו במשככי כאבים. הם היו עלמים, בסוף העשור השני לחייהם או בתחילת השלישי, אך הדעה הרפואית המקובלת בימים ההם הייתה שהיות שהם אינם עתידים להשתקם ולחזור ללכת, הדרך האנושית ביותר לטפל בהם היא־להקל על כאביהם עד שימותו. תוחלת החיים של פצועים אלה הייתה בימים ההם שלושה עד שישה חודשים.

גוטמן הבין כי למרות הרצון הטוב של הרופאים, זוהי גישת טיפול גרועה מאין כמוה. הוא היה משוכנע שלמשותקים הללו יש עתיד, ושם לו למטרה למצוא דרך לעזור להם להגיע אליו. הצעד הראשון שנקט היה לקצץ את מינון משככי הכאבים בחצי, כי הם אלה שגרמו לפצועים להישאר בלי תנועה. זה כָּאב. ואז הוא הורה להם להתיישב במיטות, וגם זה כאב. אחר החל לזרוק אליהם כדורים כך שיצטרכו לתפוס אותם, וגם זה כאב.

הרופאים האחרים והאחיות לא הבינו מה גוטמן מנסה להשיג, וטענו שהוא נוהג באכזריות. הסרט מראה כיצד עמיתו של גוטמן מזמן אותו לבירור משמעתי. ״אלה נכים הנוטים למות״, אמר הרופא והביט בגוטמן ״מה אתה חושב שהם?״. גוטמן היישיר מבט. ״אלה הטובים שבאנשים״, השיב. מכאן שמו של הסרט.

לבסוף הוציא גוטמן את המטופלים על כיסאות גלגלים מהמחלקה אל גינת בית החולים, אל האוויר הפתוח. הוא שיחק איתם. היה לו רעיון מבריק: כמה מהרופאים ישבו אף הם בכיסאות גלגלים, והתחרו עם המשותקים. באופן לא מפתיע, המשותקים, שכבר היו רגילים לכיסאות הגלגלים, ניצחו.

לראשונה ראה גוטמן התרגשות של ממש על פניהם של הפצועים. הוא הבין שהספורט הוא הדרך להחזיר להם את תשוקת החיים. הוא ארגן אפוא עוד משחקים ותחרויות, ואז עבר לתחרות כלל ארצית, ולבסוף, ב־1948, כבר נערכה תחרות בין־לאומית שליוותה את האולימפיאדה. כעבור עשרים שנה הכיר הוועד האולימפי הבין־לאומי בתחרות זו כחלק רשמי מהמשחקים האולימפיים. כאשר חזרה האולימפיאדה ללונדון, ב־2012, כבר השתתפו באולימפיאדת הנכים 4,302 ספורטאים מ־164 מדינות — המספר הגדול אי־פעם — ובכל רחבי העולם נישאו אליהם מיליוני עיניים. מפעים היה לראות כיצד נחישותו של איש אחד שינתה לחלוטין את אופן הטיפול במשותקים — ויתרה מכך, את האופן שבו רואים אותם.

כיצד זה שרופא מהגר, שזה מקרוב בא, הבין מה שלא הבינו הרופאים האחרים? איני יכול שלא־לחשוב שלפחות חלק מכך טמון בניסיונו של גוטמן כיהודי במדינה הנאצית. הוא ובני עמו נחשבו שם לתת־אדם; אך הוא ידע שאין זה כך. האם הדבר עזר לו לראות את האנושיות המהותית אצל מי שאחרים ראו כ״נכים הנוטים למות״? דבר אחד נראה ודאי. יש זמנים — לא תמיד ובכל מקרה, אבל לפעמים — שהעזרה באה מבחוץ פנימה ולא מבפנים החוצה. המשותקים מצאו את דרכם חזרה לחיים, לתקווה ולכבוד העצמי. אך הם נזקקו לשם כך לגוטמן שיפתח להם את הדלת. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

איני אומר זאת כביקורת על העזרה העצמית. אך בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו צריך ליטול אחריות לחייו. ההחלטות, כוח הרצון, כוח הסבל והחוסן — תלויים בנו. אך אצל רובנו, אנשים אחרים הם שמקימים אותנו מעפר דל של מצוקות, מדריכים אותנו, נותנים לנו השראה, מרוממים אותנו ונוסכים בנו תקווה. איכותן של מערכות היחסים שלנו היא, יותר מכל דבר אחר, הנותנת לנו תחושה של משמעות ושל מימוש.¹⁰, Hutchinson, 1988, 284. ומעל לכול, היכולת לאהוב היא המרוממת אותנו מעבר לעצמי ולגבולותיו. האהבה היא הגאולה העילאית מן הבדידות.

footnotes: ¹⁰ Robert Bellah et al., Habits of the Heart

המוסר מפנה אותנו החוצה, ותכונתו זו היא העושה אותו לאבן יסוד באנושיותנו. כפי שרמזו בדרכיהם אפלטון, אדם סמית ואייריס מרדוק, בקשת הטוב והישר איננה מכוונת אל העצמי אלא היא תהליך של ״השלת העצמי״, של ראיית העולם כפי שהוא באמת ולא כפי שהוא על פי רגשותינו ופחדינו, ושל תגובה לָעולם ההולמת תפיסה אובייקטיבית זו. המוסר הוא היפוכה של תפיסת העזרה העצמית. המוסר עניינו חיזוק היחסים שלנו עם אחרים, היענות לצורכיהם, הקשבה להם (ולא התעקשות על כך שיקשיבו לנו) והיפתחות לאחרים. וגם הנס שאנו חווים לפעמים, כאשר בשעה שאנו על סף שבירה וויתור, יד מושטת אלינו ומושכת אותנו לחוף מבטחים, ושארית חיינו היא מתנה שאנו מודים עליה לא־לוהים דבר יום ביומו.