לאורך דורות על דורות ה״אנחנו״ בכל תרבות נתקדש במוסד הנישואים: שני אנשים המתלכדים בברית של נאמנות ואהבה כדי לבנות חיים, בית ומשפחה. בעולם שגדלתי בו היה הדבר ברור לכול. לכן נסערתי עד עמקי נשמתי כאשר, ב־1967, נעשיתי מודע להיקפו של השינוי המוסרי שהתחולל באותו עשור. זה קרה כאשר האזנתי לשיחה על אהבה חופשית במסגרת הרצאות ריית של בי־בי־סי. זוהי סדרת משדרים בת שישה פרקים, שאורך כל אחד מהם חצי שעה, וכולה מלל קולח מפי אדם אחד. הרצאות ריית נחשבות למאורע השיא האינטלקטואלי של רשות השידור הבריטית. הן קרויות על שמו של הלורד ריית, מנהלו הראשון של הבי־בי־סי. לראשונה נשא אותן ב־1948 הפילוסוף ברטרנד ראסל.

ב־1967, תחת הכותרת ״עולם דוהר״, המרצה שזכה לכבוד היה אדמונד ליץ׳, פרופסור לאנתרופולוגיה בקיימברידג׳. הייתי אז תלמיד תיכון, אך כבר נהגתי להאזין בדבקות להרצאות ריית; לא הבנתי אותן לאשורן, אבל נעימת הדיבור המהורהר הייתה מערסלת אותי אל איזו שלווה רכה. לא יכולתי לשער שכעבור עשרים ושלוש שנה אשא את ההרצאות הללו בעצמי. אך גם בתמימותי דאז לא יכולתי לטעות באשר ללוז טיעונו של ליץ׳. הוא דיבר היישר אל רוח הרגע: תרבות הנעורים החדשה, מוזיקת הפופ, הסמים הפסיכדליים, ילדי הפרחים והמהפכה המינית. ככלות הכול, זה היה הקיץ של ׳מועדון הלבבות השבורים של סרג׳נט פפר׳‏ של הביטלס.

הדברים שאמר בהרצאה השלישית הם אשר גרמו לי להתכווץ בכיסאי. הוא דיבר על צורות חדשות של מערכות יחסים מיניות שצעירים מפתחים, ועל הגישה הטהרנית של הדור המבוגר. ליץ׳‏ צידד בצעירים בכל ליבו. עליהם להמשיך הלאה ולפתח דרכים חדשות של חיים יחד. ואז הוא אמר את זאת: ״המשפחה רחוקה מלהיות הבסיס לחברה הטובה; אדרבה, בסודותיה הצרים ובפרטיותה הדחוסה היא המקור לכל האי־נחת בחברה״.

ביום ההוא הבנתי שאנו נתונים ברעידת אדמה חברתית. ליץ׳‏ לא היה איש תרבות הנגד שעליה דיבר. הוא היה נציג מוערך של הממסד האקדמי, מגדולי האומה ומטוביה. והנה הוא פוטר בזלזול, שלא־לומר בוז, את המוסד החשוב ביותר של הציוויליזציה המערבית, את הכלי שדרכו היא מועברת, כתורשה וכמורשת, מן העבר אל העתיד — הנישואים וחיי המשפחה.

המחשבה הראשונה שלי הייתה ״דבֵּר בשם עצמך, פרופסור ליץ׳״. ידעתי כי רק בזכות המאמץ וההקרבה של הוריי יכולתי ללכת לאוניברסיטה. ידעתי שלא רק למעני באתי ללמוד בה. לימודיי היו גם מעין השלמה של מה שלאבי המהגר לא הייתה מעולם הזדמנות לעשות. אני משער שכך הוא אצל רבים־רבים מילדיהם של מהגרים. אפשר לראות זאת כיום בקרב הינדים, סיקים ואחרים בבריטניה. דבר דומה תמצאו בקרב ילדיהם של מהגרים סינים. רב המכר של איימי צ׳ואה ׳המנון הקרב של אימא נמרה׳‏ גרם לרבים מאיתנו להבין שהאם הסינית היא אימא יהודייה בריבוע.

כמעט כל הציוויליזציות פיתחו דרכים לקידוש הנישואים והמשפחה. המייחד את קהילות המהגרים הוא הקושי הנוסף של ההסתגלות לארץ חדשה ותרבות חדשה. לאורך הדורות חוזקן של המשפחות היהודיות היה מקור חוסנן של קהילות היהודים, והוא שעמד להן כשלא אחד בלבד עמד עליהן לכלותן ולהגלותן, לכולאן בגטאות ולהכריתן בפוגרומים, לאורך אלף שנה של היסטוריה אירופית. המשפחה היא ערך עילאי ביהדות. במשפחה אנו חוגגים את מועדינו ושבתותינו. לילד היהודי ניתן תמיד תפקיד המפתח בליל הסדר, מקום שם הוא מתוודע לתולדות עמו, והוריו ממלאים את היסודית בחובותיהם: ללמד את ילדם לשאול שאלות. משפחות חזקות יוצרות קהילות מסתגלות.

גם מחוץ לעולם היהודי הנישואים הם מעמודי התווך של המאמץ המוסרי, מפני שהם הדוגמה המובהקת ביותר להשתנותם של שני ״אני״ים לכדי ״אנחנו״ קיבוצי. הנישואים הם קידושה של המחויבות לדאוג לאחר. הם מתן צורה לאהבה, לא כתשוקה חולפת אלא כחיבור מוסרי. כדי להבין מה מונח על כפות המאזניים עלינו לעמוד על ההבדל בין שני דברים הנראים ונשמעים דומים אך אינם כאלה: חוזים ובריתות.

בחוזה, שני יחידים או יותר, שלכל אחד מהם אינטרסים משלו, חוברים לעסקה בעלת תועלת הדדית. חוזים מסחריים מחוללים את השוק — וחוזה חברתי מכונן את המדינה. ברית היא דבר אחר. בברית, שני יחידים או יותר, שכל אחד מהם מכבד את חברו כפי שהוא, חוברים לקשר של אהבה ואמון ושיתוף אינטרסים, ולפעמים אפילו שותפות בחיים, מתוך התחייבות הדדית לנאמנות, ועל ידי כך יכולים לעשות יחד מה שאין איש מהם יכול לעשות לבדו.

חוזה הוא עסקה. ברית היא מערכת יחסים. או אם תרצו, חוזה עניינוֹ אינטרסים, ואילו ברית עניינה הוא זהות. בברית אתה ואני מצטרפים יחדיו כדי ליצור ״אנחנו״. על כן, חוזים מועילים — ואילו בריתות משנות מן היסוד. הגיונה של הברית הוא הגיון שיתוף הפעולה. בזאת נבדלים הנישואים והמשפחה מהכלכלה והפוליטיקה, השוק והמדינה: הללו מושתתים על הגיון התחרות.

כמובן, לנישואים יכולה להיות צורה חיצונית של חוזה, אבל הגיונם הפנימי הוא הגיון הברית. כך גם נתפסה בישראל הקדומה מערכת היחסים בין העם לא־לוהים: כברית. המילה ״אמונה״ היא אחותן הלשונית של המילים ״נאמנות״, ״אמון״ ו״אמונים״: המאמין בזולתו נשאר נאמן לו בכל מצב, בוטח בו ומכבד את אמונתו של הזולת בו. הברית עם א־לוהים נתפסת אצל הנביאים כמעין ברית נישואים. האהבה, שכבר אמרנו שהיא הבסיס למוסר, נעשית כך גם הבסיס לתיאולוגיה. האמונה הדתית כמוה כנישואים. לכך מכוונים דברי הנביא הושע, האומר לישראל בשם ה׳‏ –

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה׳‏ (ב, כא–כב).

הנישואים הם מיסודות החברה מפני שלכל אורך ההיסטוריה הם היו האופן היסודי ביותר שבו אדם מכיר במשהו שמעבר ל״אני״ ולאינטרס האישי: ב״אנחנו״ של הטוב המשותף, יחסי שיתוף הפעולה, הזהות המשותפת והאחריות הקולקטיבית.

אלקסיס דה־טוקוויל הבין זאת היטב. ״אין ארץ בעולם שבה נוהגים כבוד בברית הנישואין יותר מאשר באמריקה, או שבה זוכה האושר בחיי הזוג להערכה גבוהה יותר או צודקת יותר״, כתב ההוגה הצרפתי בן המאה ה־19 בספרו הגדול ׳הדמוקרטיה באמריקה׳. באירופה, לעומת זאת, ״כמעט כל ההפרעות והשיבושים בחיי החברה מקורם בנווה המשפחה ולא הרחק ממיטת הזוג״.¹

footnotes: ¹ אלקסיס דה־טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, מצרפתית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס״ח, עמ׳ 307 (בפרק ״על הסיבות המסייעות לקיים את הרפובליקה הדמוקרטית״).

הנישואים, סבר דה־טוקוויל, הם יסוד החברה החופשית: שלום הבית פירושו סדר חברתי, והיעדרו פירושו חוסר יציבות חברתי. להיגד הזה התייחס אדמונד ליץ׳‏ בבוז בהרצאות ריית. כאנתרופולוג ודאי ידע ליץ׳‏ את מה שג׳יימס ק׳‏ וילסון עתיד היה לנסח כך: ״כמעט בכל חברה שחקרו היסטוריונים או אנתרופולוגים נמצאו אנשים שהתגוררו יחד על בסיס קשרי דם ואחריות לגידול ילדים״.² יש דפוסים רבים של מבנה משפחתי, כשם שיש סוגים רבים של חברות; אך משפחה כלשהי יש כמעט בכל חברה, כשם שכמעט לכל חברה יש מערכת משותפת של נורמות וכללים.

footnotes: ² וילסון, החוש המוסרי, עמ׳ 212.

בשנות השישים ספגו הנישואים והמשפחה מכה שקשָה כמוה לא ספגו למן היות התרבות המערבית. היא הייתה פִּרְיָם של כמה גורמים — ביניהם הופעתה, לראשונה במערב, של תרבות נוער המחזיקה את עצמה, המצאת הגלולה למניעת היריון וזמינותה הרַבּה, והסתלקות צילה המאיים של המלחמה שחיזק כל כך את תרבות ה״אנחנו״ במקומות כגון בריטניה. הצינורות של ההמשכיות התרבותית נקטעו, ואנשים הרגישו שהם ניצבים על סף עידן שונה בתכלית מהעידן הישן.

דניאל פטריק מויניהן, בדברים שכתב בארה״ב ב־1965, היה הראשון שהצביע על הסכנות העצומות שמעמידה לחברה התפרקות היחידה המשפחתית. הוא כתב על אפרו־אמריקנים, אבל דבריו נמצאו נכונים לחברה האמריקנית בכללותה.³, ,1965 המסמך מוכר יותר בכינוי ״דוח מויניהן״. כל מה שהוא חזה התממש, אבל את רוח הזמן ההוא אי־אפשר היה לכלוא. בעיני רבים, למין לא היה עוד קשר לנישואים או למחויבות; הוא נעשה פעילות פנאי. לאורך הדור הבא, בבריטניה ובאמריקה, פחות אנשים התחתנו, ואלה שהתחתנו עשו זאת בגיל מאוחר מבעבר. ב־1968, 56 אחוז מהאמריקנים בני 18 עד 31 (כלומר עד גיל 32 פחות יום) היו נשואים או ראשי משקי בית; ב־2012 — רק 23 אחוז.⁴, St. Martin’s Press, 2017, 41. שיעור הגירושים האמיר באורח חסר תקדים — לעיתים לכדי 50 אחוז; ב־2017 הוא עמד בבריטניה על 42 אחוז;⁵ וכמעט מחצית הילדים נולדים מחוץ למסגרת הנישואים.

footnotes: ³ Daniel Patrick Moynihan, The Negro Family: The Case for National Action ⁴ Ben Sasse, The Vanishing American Adult ⁵ ‘Divorces in England and Wales: 2017’, Office for National Statistics, 26 September 2018.

הנישואים מוצגים תדיר בלעג כפורמליות גרידא, ״פיסת נייר״, והמגורים יחד ללא נישואים החלו להצטייר כמקבילה או תחליף להם. למרבה הצער, הם אינם כאלה. בבריטניה המֶשך הממוצע של חיי נישואים המסתיימים בגירושים הוא 11 שנים ומשהו,⁶ והמשך הממוצע של כלל חיי הנישואים הוא 30 שנה.⁷ לעומת זאת, המשך הממוצע של מגורים זוגיים בצוותא־ללא נישואים, בבריטניה ובארה״ב, הוא פחות מחמש שנים. הפעולה הפורמלית של ההתחייבות, המכוננת את הנישואים, יוצרת הבדל ניכר בעוצמת היחסים ובאורך חייהם.

footnotes: ⁶ שם. ⁷ ‘What is the Average Length of a Marriage in the UK?’, Raincourt, 2 October 2018.

למרות השינוי התרבותי, שההרצאות של ליץ׳‏ היו מתסמיניו, רוב האנשים מתחתנים. בשנים האחרונות שיעור הגירושים ושיעור הריונות הנעורים פחת. אבל ההשלכות של השינוי ההוא עודן בתוקף. התמוטטות הנישואים יצרה צורות חדשות של עוני כספי ומוסרי המתקיימות בעיקר בקרב משפחות חד־הוריות. בדרך כלל העול נופל על האם: היא העומדת בראש 92 אחוז ממשקי הבית החד־הוריים בבריטניה, נכון ל־2011. יותר ממיליון ילדים בבריטניה כיום גדלים, וימשיכו לגדול, ללא קשר כלשהו עם אבותיהם. על פי מחקר משנת 1993 בבריטניה, הסיכוי של ילד החי במשק בית של מגורים בצוותא־להיות קורבן להתעללות בביתו גדול פי עשרים מזה של ילד הגר עם הוריו הנשואים.⁸, London, Family Education Trust, 1993. קשה לברוח מהמסקנה שקריסת המשפחה היא חלק מההסבר לעלייה החדה בשיעורי הפרעות האכילה, השימוש בסמים ובאלכוהול, תסמיני העקה, הדיכאון, ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות בקרב צעירים.

footnotes: ⁸ Robert Whelan, Broken Homes and Battered Children

הדבר יוצר בתוך החברות המערביות שסע מן הסוג שלא נראה מאז דיבר בנג׳מין דיזראלי על ״שתי אומות״ באנגליה, עשירים ועניים, לפני מאה וחמישים שנה.⁹, HarperCollins, 2002, בפרק השני. בעשור החולף שניים מן הבולטים באנשי מדע החברה בארה״ב פרסמו חיבורים פורצי דרך שהגיעו שניהם למסקנה כי לפחות לגבי שליש האוכלוסייה פג תוקפו של ״החלום האמריקני״ הגורס שכל אדם שיתאמץ וייזום יוכל להצליח בחייו. שני ההוגים באים מנקודות מוצא רעיוניות מרוחקות זו מזו: אלה הם צ׳רלס מאריי, איש מכון אנטרפרייז והימין הליברטריאני, ורוברט פטנאם מהרווארד, איש השמאל הקהילתני. הימין הליברטריאני נוטה להתמקד בבחירתו של הפרט, ואילו השמאל הקהילתני באחריות הקיבוצית. ובכל זאת, ספרו של מאריי ׳מתפרקים׳‏ (Coming Apart) משנת 2012 וספרו של פטנאם ׳ילדינו׳‏ (Our Kids) משנת 2015 דומים עד להדהים. כל אחד מהם בחר לשוות לטיעוניו עוצמה דרמטית באמצעות התמקדות בשתי קהילות. מאריי כתב על בלמונט שבעיר בוסטון ועל פישטאון שבפילדלפיה, ופטנאם על שתי קבוצות בעיר פורט קלינטון שבמדינת אוהיו, האחת של בוגרי קולג׳ים והאחרת לא.

footnotes: ⁹ ראו James Q. Wilson, The Marriage Problem

שניהם טוענים כי מגזרי אוכלוסייה שחיו בקרבה רבה זה לזה, קיימו יחסי גומלין, ובסך הכול השתייכו לאותו עולם, התרחקו אלו מאלו מאז ראשית שנות השישים. המבוססים והמשכילים שגשגו, בעוד המצליחים פחות, שזכו להשכלה פחותה, נחשלו אחריהם יותר ויותר. אלו ואלו כבר אינם מאכלסים אותו מרחב חברתי. הפיצול בין מסלולי הקריירה והתגמול מוביל להתרחקות פיזית ומנטלית, ומסלולי החיים המזומנים לדור ההמשך שונים זה מזה עד מאוד.

מאריי ופטנאם סבורים שניהם שאין זה עניין שולי. זהו מצב המעמיד סימן שאלה גדול על ההיגד האמריקני הקלאסי כי כולם שווים בהזדמנויות, גם אם לא בתוצאות. הפער בין השליש העליון בחברה לשליש התחתון גדול כל כך, שאי־אפשר לומר עוד שלכולם יש הזדמנות אמיתית. הניעוּת החברתית פוחתת. הנרטיב האמריקני, האומר שכל מי שיתאמץ ויתמיד די הצורך יוכל להמריא־לפסגה, נשמע מנותק ממציאות חייו של חלק נכבד מן האוכלוסייה. אומה חיה ומתקיימת על האידיאלים שלה. האם יכול אדם לומר כיום על בסיס מציאותי כי ארצות הברית עודנה, כלשון נאום גטיסבורג של אברהם לינקולן, ״מחויבת לַהיגד כי כל בני האדם נבראו שווים״?

ההבדל מתחיל כבר בדפוסי הנישואים. כל קבוצות האוכלוסייה הושפעו מהמהפכה המינית של שנות השישים, אבל הקבוצות המצליחות יותר, בכל אחת מההשוואות, התאוששו במהרה והנישואים חזרו להיות בהן נורמה חברתית. לא כך היה בקרב החלק העני באוכלוסייה. שם זינקו שיעורי המגורים יחד בלי נישואים, ההימנעות מנישואים, הגירושים וההורות היחידנית. גוף ראיות עצום, במדעי החברה השונים, מראה שילדים נשכרים מגדילה במשפחה עם נישואים יציבים, שגירושים מזיקים לילדים, ושהורות יחידנית מזיקה להם אף יותר. הדבר עולה כאשר מודדים תוקפנות של ילדים, עבריינות נוער, היפראקטיביות, פשיעה, מחלות ופציעות, תמותה טרם עת, קבלת החלטות מיניות בגיל ההתבגרות, בעיות בבית הספר, נשירה מהם, בריאות רגשית, הישגים חינוכיים, הצלחות בקריירה, והיכולת לקיים מערכות יחסים חזקות ומתמשכות בכלל ונישואים בפרט.¹⁰, Crown Forum, 2012, 158.

footnotes: ¹⁰ Charles Murray, Coming Apart

פטנאם משמאל ומאריי מימין מספרים אפוא סיפור דומה. השליש העליון בחברה — מבחינת ביטחון פיננסי והשכלה — טעם מן החירויות החדשות של שנות השישים ואילך, אבל חזר, פחות או יותר, למוסכמות ולהקפדות הישנות. האנשים הללו התחתנו, הצטרפו לקהילות דתיות, והיו להם תוכניות שאפתניות לגבי ילדיהם. הם השתדלו לגור בשכונות שבתי הספר בהן הם הטובים ביותר, או שלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, או שכרו למענם מורים פרטיים, והוציאו את מיטב כספם על חוגי העשרה.

השליש התחתון התקשה לשחות נגד הזרם. כיום, אנשיו חיים כמעט על כוכב לכת אחר מזה של בני ארצם המשגשגים. נטל כבד מועמס על אימהות יחידניות. יש עלייה בעוני בקרב ילדים, ואחת היא אם הוא נמדד על פי הכנסתה המוחלטת של המשפחה, על פי הכנסתה היחסית, או על פי נגישותה לשירותים ומשאבים שונים. שיעור עוני הילדים בארה״ב כיום הוא מהגבוהים בעולם המפותח. שכונות שלמות חיות בלי מבוגרים שישמשו לילדים דמויות לחיקוי, ובלי מי שיטיל משמעת על בני הנוער. במצב זה, באורח בלתי־נמנע, רבים מידרדרים לכנופיות נוער, ומשם לסמים ולפשיעה קלה, ומוצאים את עצמם בכלא נטולי תקוות לעתיד בטוח. בשכונות אלו ההישגים הלימודיים ירודים, האבטלה גואה, ושיעורי האלימות והכליאה נוסקים.

סגנון החיים הזה אינו נתון כולו לבחירתם. הוא נובע ישירות מבחירות של הוריהם והורי הוריהם. לפני כמה שנים, במסגרת הכנת סרט תעודה לבי־בי־סי על מצב המשפחה בבריטניה, ביליתי יום עם עבריינים צעירים במרכז שיקומי שנקרא בית שֶרבּורן. מקום זה נתן להם את הסיכוי האחרון לחזרה למוטב. מי מהמשוקמים בו שנתפס שוב במעשה פשע, נכנס לכלא. רובם היו כבני שמונה־עשרה. כולם ממשפחות הרוסות, ורבים מהם ממשפחות מתעללות. כשעודדתי אותם לדבר על ילדותם הם סירבו, מתוך נאמנות למשפחות. שיניתי אפוא את הגישה. אמרתי, ״יום אחד יהיו לכם ילדים. איזה סוג של אבות אתם רוצים להיות?״. למשמע השאלה הם התחילו לבכות. הם אמרו דברים כגון ״אני אהיה אבא קשוח, אבל אני אדאג שיהיו בבית כללים, ובכל מצב שהילדים שלי יצטרכו אותי אהיה זמין להם״. זו הייתה חוויה מכמירת לב ומדאיגה.

אלה היו בחורים עם אינסטינקטים מובהקים של טוּב. לו נולדו אל סביבה משפחתית אחרת ודאי היו מתכוננים עתה ללימודים באוניברסיטה במקום להחזיק בציפורניים את הסף האחרון שלפני הכלא. העוול שעשתה להם החברה קשה למחילה. דור שלם ספג את הרעיונות בדבר מין ללא אחריות ואבהות ללא מחויבות, כאילו אין קורבנות לבחירה הזאת. אבל יש קורבנות, ובראשם ילדיהן של משפחות בלתי־מתפקדות ומתעללות. ילדים שכבר לא תהיה להם הזדמנות אמיתית לפעול להגשמת חלומותיהם, ושנתקעו, במקום זאת, בתרבות של עוני, אלימות, כלא והיעדר תקווה. בארה״ב ובבריטניה, ממשלה אחר ממשלה השקיעו סכומי עתק במענקים, יוזמות ותוכניות, אך אף לא אחד מכל המאמצים הללו הקטין באופן מובהק את שיעורי העוני בקרב ילדים — ועוני זה הוא בכל מקרה רק חלק מהבעיה. כי גם אם יוטב מצבם החומרי, הנזק הרגשי שנגרם להם הוא בלתי־הפיך. מי שראה בילדותו רק מודל משפחתי בלתי־מתפקד, אין לו על פי מה להתוות את התנהגותו שלו בבוא העת.

ובכל זאת, אישי ממסד כמו אדמונד ליץ׳‏ נשאו על כפיים את המהפכה המינית, ונתנו לצעירים של שנות השישים אור ירוק להמשיך בשעיטתם הלאה מן האיפוק, אבן הפינה של התרבות בבריטניה ובארה״ב. שינוי זה לא היה מעשה יד המקרה. רבים מהדוחפים לו הושפעו מעבודתה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, אשר פרסמה ב־1928 ספר מפורסם ושמו ׳התבגרות בסמואה׳. היא תיארה בו תרבות של חופש מיני מוחלט, שאין בה שום מוסר מיני מוכתב, ושהחיים בה הם חיי אושר אידילי. בשנות השמונים ערער האנתרופולוג דרק פרימן מניו־זילנד על רבים מממצאיה; אומנם, לא את כל החוקרים הוא שכנע. כך או כך, שום תרבות מערבית, לפחות מאז התנצרות האימפריה הרומית, לא הנהיגה חופש מיני לכול, שאין בו קודים או מוסכמות של נישואים והורות.

האהבה כקשר מוסרי המובטח בנישואים מונוגמיים היא מן ההישגים הגדולים של המערב, צירוף מרשים של ריאליזם סוציו־ביולוגי ויופי מוסרי ורוחני: הנישואים כבית היוצר של אהבה המביאה לעולם חיים חדשים.

במהלך התפתחותו של המין האנושי, שני שינויים העמידו בפניו אתגר אחד. האדם החל ללכת על שתיים, דבר שכיווץ את אגן הירכיים של הנקבות; ומוחו גדל פי שלושה, דבר שחייב גדילה של הגולגולת. שינויים אלה השפיעו ישירות על מועד הלידה של עוברים: הם חייבים להיוולד בשלב מוקדם מכפי שהיה, אחרת ראשם לא יעבור בתעלת הלידה. כך קרה שהתינוקות של בני האדם נולדים בבשלות פחותה משל יונקים אחרים, וזקוקים לתקופה ממושכת יותר של טיפול הורי צמוד. ההורות אצל בני אדם תובענית, משום כך, יותר מאצל בעלי חיים אחרים. היא מצריכה שני הורים פעילים: לא די לה באחד.

מכאן התופעה הנדירה יחסית בקרב יונקים: החיבור הקבוע בין בני זוג. אצל יונקים רבים אחרים תפקידו של האב מסתכם בהפריה. בקרב רוב קופי האדם האבות אפילו אינם מזהים את צאצאיהם, קל וחומר אינם מטפלים בהם. בממלכת החי כולה הגנת האם על הוולד היא מאפיין אוניברסלי כמעט, ואילו הגנת האב עליו נדירה. וכך, להופעת המין האנושי כפי שהוא מוכר לנו נלווה האיחוד בין האם לאב לשם הטיפול בילדם. אבל אז באה התרבות, ועימה ההפתעה השלישית.

בקרב הציידים־לקטים החיבור הזוגי היה הנורמה. המהפכה החקלאית יצרה עודף כלכלי והולידה את הערים ואת הציוויליזציה —

ועימם, לראשונה, אי־שוויון חריף בין עשירים לעניים ובין בעלי שררה לנטולי כוח. הזיקוראתים הגדולים במסופוטמיה והפירמידות במצרים הקדומה, אלו ואלו בעלי בסיס רחב וקודקוד צר, היו הכרזות מונומנטליות, עשויות לבֵנים, על דבר החברה ההיררכית שבה המעטים רוכבים על גבי הרבים ושולטים בהם.

הביטוי המובהק ביותר לכוח בקרב זכרי אלפא, בני אדם וקופי אדם כאחד, הוא השליטה בגישה אל נקבות פוריות, המבטיחה לשולֵט מירוב של הפצת הגֵנים שלו לדור הבא. זוהי הפוליגמיה, המתקיימת בקרב כ־95 אחוז ממיני היונקים וכ־75 אחוז מהתרבויות האנושיות הידועות לאנתרופולוגיה. הפוליגמיה היא ביטוי עז לאי־שוויון, מפני שפירושה הוא שזכרים רבים לא יזכו לעולם לרעיה ולילדים, ושכל אישה תזכה בבעלה רק באופן חלקי, כאחת מכמה נשים, ובדרך כלל בלי שהשתתפה כלל בבחירת בן זוגה. הקנאה המינית הייתה ועודנה, בקרב בעלי חיים ובני אדם כאחד, מניע מרכזי לאלימות, ויש אומרים המניע המרכזי.

לכן הפרק הראשון בספר בראשית מהפכני. הוא קובע שכל אדם, בלי תלות במעמדו, בצבעו, בתרבותו ובאמונתו, נברא בצלם

א־לוהים ובדמותו. בעולם העתיק נחשבו השליטים, המלכים, הקיסרים והפרעונים כעשויים בצלם א־לוהים. ספר בראשית קבע שכל בני האדם הם משפחת מלוכה. לכולנו כבוד אדם שווה במלכות האמונה שבריבונות הא־ל.

מכאן נובע שלכל אחד מאיתנו זכות שווה להינשא ולהוליד ילדים. על רקע הנחת יסוד זו שהתורה מבהירה בתחילת סיפור בריאת האדם, ברור שסיפור אדם וחווה מושתת על הנורמה של אישה אחת ואיש אחד (והדבר נכון לקריאות שונות של הסיפור, גם לאלו הנוצריות). התורה עצמה מכריזה על כך: ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ (בראשית ב, כד). המונוגמיה לא נעשתה מייד לנורמה היחידה, גם לא בעולם המקרא. אבל רבים מסיפורי המשפחה המרכזיים במקרא, כגון אלה המתארים את המתח בין שרה להגר, בין לאה לרחל ובין ילדי כל אחת מהן, או סיפור דוד ובת־שבע, או עניין ריבוי הנשים של שלמה, מבקשים להציג את הבעייתיות שבפוליגמיה ולהעלות את המונוגמיה על נס.

עלייתה של המונוגמיה מפתיעה, משום שבדרך כלל ערכיה של חברה נכפים עליה בידי המעמד השליט.¹¹, Regnery, 2014. המעמד השליט בחברה היררכית מרוויח ממתירנות מינית ומפוליגמיה בשורותיו, שהרי שתיהן מגדילות את הסיכויים שהגנים של בני מעמד זה יועברו לדור הבא. ואילו מן המונוגמיה העשירים והחזקים מפסידים, והעניים מחוסרי השררה מרוויחים. מיסוּד המונוגמיה מנוגד אם כן לכיוון הזרימה הרגיל של השינוי החברתי. הוא ניצחון גדול של עקרון שוויון כבוד האדם.

footnotes: ¹¹ ראו על כך אצל William Tucker, Marriage and Civilisation: How Monogamy Made us Human

היו לכך השלכות עצומות על חיי המוסר, בייחוד על מה שעתיד היה להיקרא המורשת היודיאו־נוצרית. אנו מכירים כיום את עבודתם של ביולוגים אבולוציוניים שהשתמשו בהדמיות מחשב ובאמצעים של תורת המשחקים כגון דילמת האסיר החוזרת ונשנית כדי להסביר מדוע האלטרואיזם ההדדי מתקיים בקרב כל בעלי החיים החברתיים. אנו מתנהגים כלפי אחרים באופן שאנו רוצים שהם יתנהגו כלפינו, ומגיבים להם בדרך שהם מגיבים לנו. כפי שכתב ק״ס לואיס בספרו ׳ביטול האדם׳, ההדדיות היא כלל הזהב בכל הציוויליזציות הגדולות.

אך המקרא הוסיף על כך חידוש יוצא דופן. על פי המקרא, לא רק ההדדיות היא העיקרון המכונן של המוסר, אלא גם האהבה.¹², Yale University Press, 2011 שלוש אהבות. ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳‏ אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (דברים ו, ה). ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא יט, יח). והשלישית, החוזרת בתורה לא פחות משלושים ושש פעמים, ״וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (דברים י, יט, ובניסוחים אחרים בעוד מקומות). כשם שא־לוהים ברא את עולם הטבע באהבה ובסליחה, כך אנו נדרשים לברוא באהבה ובסליחה את העולם החברתי. אהבה זו היא־להבה הנדלקת בנישואים ובמשפחה. המוסר מרחיב אל העולם החיצוני את האהבה שבין בעל לאשתו ובין הורים לילדיהם — אהבות שעליהן לא נצטווינו מפני שהתורה מניחה שהן טבעיות.

footnotes: ¹² ראו על כך אצל .Simon May, Love: A History

חידוש זה הוליד את התובנה הדקה כי האמת, היופי, הטוּב והחיים עצמם אינם קיימים בתוך אדם או ישות מסוימים, אלא בתָווך, במה שמרטין בובר כינה ״הממד הבין־אישי״: התנודה של הדיבור וההקשבה, הנתינה והקבלה. משום כך הברית, הקשר המוסרי ההופך שני ״אני״ים או יותר ל״אנחנו״, היא המושג המרכזי במקרא.

היהודים היו לעם בעל אוריינטציה משפחתית מובהקת, והיא אשר הצילה אותם מאובדן. אחרי חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, היהודים נפוצו ברחבי תבל, ובכל מקום היו למיעוט, בדרך כלל נטול זכויות. הם סבלו רדיפות מן הגרועות ביותר שידע עם בעולם, ובכל זאת שרדו, שכן אף פעם לא איבדו שלושה דברים: את המשפחתיות, את הקהילתיות ואת האמונה.

הערכים הללו התחדשו מדי שבת, יום המנוחה שבו אנו נותנים לנישואים שלנו ולמשפחות שלנו את הדבר שהם זקוקים לו וצמאים לו יותר מכול בעולמנו העכשווי: זמן. כשיצרנו את סדרת הטלוויזיה שהזכרתי קודם, על מצב המשפחה בבריטניה, לקחתי את המומחית המובילה באותה עת בבריטניה לגידול ילדים, פנלופה ליץ׳, לגן ילדים יהודי. זה היה יום שישי בבוקר.

היא צפתה שם בילדים ממחיזים את אשר עתידים היו לראות בערב, סביב שולחן השבת המשפחתי. היו שם אימא ואבא בני חמש שבירכו את ילדיהם בני החמש לעיני נכדיהם בני החמש. עניין השבת ריתק אותה, והיא שאלה את הילדים מה הם הכי אוהבים ביום הזה. ילד בן חמש פנה אליה ואמר, ״זה הערב היחיד בשבוע שאבא־לא ממהר״. כשהצילומים נגמרו, ויצאנו מבית הספר, היא פנתה אליי ואמרה, ״הרב הראשי, השבת שלכם מצילה את הנישואים של הורי הילדים האלה״.

סוד כוחה של המשפחה המסורתית — יצירת אומנות דתית נעלה — טמון בדברים שהיא מקבצת יחדיו: דחף מיני, תשוקה גופנית, חברות, רעוּת, קרבה רגשית ואהבה, הוֹלדת ילדים, ההגנה עליהם, הטיפול בהם, חינוכם המוקדם והטענתם בזהות ובהיסטוריה. אין עוד הרבה מוסדות ששזרו לחבל אחד כל כך הרבה דחפים ותשוקות, חובות ותחומי אחריות. זהו מוסד שנתן לעולם פשר ופני אנוש, פניה של האהבה.

מחמת מגוון שלם של סיבות — חלקן קשורות להתפתחויות רפואיות כגון הגלולה, הפריית המבחנה והתערבויות גנטיות; אחרות נוגעות לשינוי מוסרי, כגון התפיסה שאדם רשאי לעשות כל מה שאינו מזיק לאחרים; עוד אחרות קשורות להעברת האחריות מהפרט למדינה; וקבוצה נוספת עניינה שינויי העומק בתרבות המערב — כמעט כל הדברים שהנישואים צירפו פעם יחדיו התפצלו אלה מאלה. המין הופרד מהאהבה, האהבה מהמחויבות, הנישואים מההולדה, וההולדה מהאחריות לגידול הילדים.

כמובן, איש אינו רוצה להחזיר את העבר על כל עקותיו — נישואים בלי אהבה, משפחות סמכותניות, הורות אטומה רגשית וכן הלאה. אבל אהדתנו האנושית כלפי אלה המחליטים לחיות בצורה אחרת משלנו אינה צריכה להפריע לנו לדגול בגלוי במוסד המשפחה, אשר תרם יותר מכל מוסד אחר בהיסטוריה לעיצובנו כבני אנוש מוסריים. המשפחה — איש, אישה וילדים — איננה עוד סגנון חיים בין רבים. היא האמצעי הטוב ביותר שנתגלה עד כה לטיפוח דורות העתיד ולהעמדת מערך של יציבות ואהבה לגידול ילדים. במשפחה אנו לומדים את צעדי הריקוד העדינים של מערכות היחסים האנושיות, ואת דקויות ההתנהלות במצבי מתח ועימות המתקיימים בכל קבוצה אנושית. שם אנחנו נוטלים לראשונה את הסיכון שבמתן אהבה וקבלתה. שם מנחיל דור את ערכיו לדור הבא, ומבטיח את המשכיותה של תרבות. המשפחה היא בית היוצר לעתידה של כל חברה. למען עתיד ילדינו, חובתנו להיות מגיניה.