במהלך עבודה משותפת על הֶסְכֵּת, אישה מעמק הסיליקון סיפרה לי על משפחתה. היא החלה לדאוג שילדיה עלולים להתמכר למדיה החברתית. הם השתמשו בה באופן שהזיק לכישורים החברתיים שלהם. הם לא היו קשובים כראוי לאנשים אחרים. ראשם ורובם היו תמיד בסמארטפונים שלהם. הזמן שבילו בסנאפצ׳ט, באינסטגרם וברשתות חברתיות אחרות שאב את מרצם וקיצר את שנתם. גם במהלך סעודות משפחתיות הם הקלידו הודעות לחבריהם; הטלפונים שלהם היו מונחים על ברכיהם מתחת לשולחן.

בתום דיון משפחתי הסכימו בני המשפחה שיש בעיה ושעליהם להתמודד איתה יחד. הם החליטו, אמרה לי, שיום אחד בשבוע יהיו בלי מסכים. יום בלי טלפונים, בלי טאבלטים, בלי לפטופים, רק תקשורת פנים אל פנים, בצוותא. ״אתה תאהב את השם שנתנו ליום הזה״, אמרה. ״החלטנו לקרוא־לו שבת״. היא צדקה. נהניתי מהאירוניה. לפני 3,300 שנה, משה שחרר את בני ישראל משעבוד מצרים. עכשיו, אותו מוסד עצמו משחרר צעירים משעבוד לסמארטפונים.

אנחנו צריכים שחרור כזה.

המדיה החברתית עלתה והתפשטה במהירות מרשימה. פייסבוק, שבחודש יוני 2019 דיווחה על 2.41 מיליארד משתמשים פעילים בכל חודש, נוסדה ב־2004. יו־טיוב באה אחריה, ב־2005, טוויטר ב־2006, טאמבלר ב־2007, וואטסאפ ב־2009, אינסטגרם ב־2010 וסנאפצ׳ט ב־2011. הן נולדו מתוך התלכדות יוצאת דופן של חידושים: השלב השני של האינטרנט, ווב 2.0, שהקל על העלאת תוכן משתמשים; הטלפונים החכמים, והפס הרחב. והן נעשו חובקות עולם. בשנת 2019 היו 5.1 מיליארד בעלי טלפונים ניידים, 4.3 מיליארד משתמשי אינטרנט, ו־3.4 מיליארד משתמשי רשתות חברתיות.¹ בבריטניה תשעה מכל עשרה בני נוער משתמשים ברשתות החברתיות.² בארה״ב, על פי סקר מכון פיו משנת 2018, יותר ממחצית מבני 13–17 מדווחים שהם מבלים זמן רב מדי בסמארטפונים שלהם, ו־57 אחוזים אומרים שניסו להפחית זמן זה.³ מעולם לא היו רבים כל כך מקושרים באופן קל ומהיר כל כך. זו מהפכה שבמבט מן העתיד תצטייר כנראה כדרמטית לפחות כמו המצאת הדפוס (במערב) באמצע המאה ה־15.

footnotes: ¹ ‘Global Social Media Research Summary 2019’, Smart Insights, 12 February 2019. ² BBC News, 14 August 2019. ³ ‘How Teens and Parents Navigate Screen Time and Device Distractions’, Pew Research Center, 22 August 2018.

מבחינות רבות, זה שינוי לטובה. לנוכח כל דברי הגנאי על הצד השלילי של הרשת החברתית, שחלקם יופיעו גם בפרק זה, חשוב להזכיר את הטוב. המדיה החברתית מקשרת בין משפחות וחברים מסביב לעולם. בשנים האחרונות, כשאני עורך חופות יש לא פעם מישהו שמשדר את הטקס בשידור חי למען הקרובים שבגלל גיל, מצב בריאותי או מרחק אינם יכולים להגיע. זו לכאורה תופעה פעוטה, אבל היא יכולה להיות מרגשת מאוד. התקשורת החברתית יכולה לחזק את הקהילה. יש לה פוטנציאל אדיר בתחומי החינוך. אני מרבה להשתמש בה בעבודתי ככלי להוראה מסביב לעולם. סקר עמדות של נוער אמריקני על הרשתות החברתיות שערך מכון פיו ב־2018 הראה כי 81 אחוז מרגישים בזכותן מחוברים יותר לקבוצות אוכלוסייה מגוונות, ו־68 אחוז מרגישים שבזכות הרשת אנשים יעזרו להם בזמנים קשים.⁴ לרשת יש כוח עצום להיטיב.

footnotes: ⁴ ‘Teens’ Social Media Habits and Experiences’, Pew Research Center, 28 November 2018.

אבל גם הבעיות ממשיות. ב־2017 פרסמה ג׳ין טווינג׳‏ מאוניברסיטת סן־דייגו את ספרה ׳דור ה־i׳, שכותרת המשנה שלו היא ״מדוע הילדים המחוברים־להפליא של ימינו הם מרדנים פחות, סובלנים יותר, מאושרים פחות — וחסרי כל מוכנות לחיים בוגרים״.⁵, Atria, 2017. זהו דוח ממוסמך על הראיות המחקריות שיש בשלב זה להשפעת המדיה החברתית על בריאותם הגופנית והנפשית של ילדים. והסיפור שהוא מספר מדאיג.

footnotes: ⁵ Jean Twenge, iGen: Why Today’s Super-Connected Kids Are Growing Up Less Rebellious, More Tolerant, Less Happy – and Completely Unprepared for Adulthood

שיעור שביעות הרצון מהחיים בקרב בני נוער אמריקנים, מתעדת טווינג׳‏ בסקירתה, היה יציב למדי עד 2012, ואז החל לפתע לצנוח. הנתונים לגבי שיעורי ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות מראים תמונה דומה: יציבות — וזינוק ב־2012. למה דווקא בשנה הזאת? טווינג׳‏ משערת שזה מפני שבשנה ההיא היו כל בני הנוער (עד גיל 17) ילידי 1995 ואילך — דור ה־i בפיה, או דור ה־Z בפי אחרים, הדור הראשון שגדל אל תוך הסמארטפונים והמדיה החברתית והכירם כעובדה קיימת.

לכך, היא סבורה, יש השפעות מהותיות ומטרידות. בני נוער בארה״ב מבלים בממוצע שבע עד תשע שעות ביום בצפייה במסך: שעתיים ביום באינטרנט, שעתיים וחצי בהתכתבויות בסמארטפון, שעה וחצי במשחקים אלקטרוניים, חצי שעה בשיחות וידיאו ושעתיים מול הטלוויזיה (כל אלה אינם בהכרח מצטברים, שכן בני הנוער מסוגלים לעשות כמה מהם בבת אחת).⁶ לא נשאר להם זמן לחיי חברה של מפגשים פנים אל פנים.

footnotes: ⁶ שם, עמ׳ 51.

ב־2015 דיווחה החוקרת שֶרי טֶרקל כי המבוגר האמריקני הממוצע בודק את הטלפון שלו מדי שש דקות וחצי. רבע מבני הנוער בארה״ב מתחברים למכשיר בתוך חמש דקות מרגע יקיצתם בבוקר. רוב בני הנוער שולחים מאה ויותר הודעות ביום. שמונים אחוז ישנים כשהטלפון הסלולרי לצידם. ארבעים אחוז לא מתנתקים אפילו בזמן תפילות או ספורט.⁷, Penguin Press, 2015, 42.

footnotes: ⁷ Sherry Turkle, Reclaiming Conversation

הצטבר גוף ראיות לכך שהחשיפה לסמארטפון גוזלת מילדים את שנתם, לא רק משום שהם מתעסקים בו בשעות מאוחרות אלא גם בגלל ההשפעה הרעה שיש על השינה לסוג האור המסוים המוחזר מהמסך, אור כחול. בסקר משנת 2015 נמצא כי 43 אחוז מבני הנוער האמריקנים מדווחים כי הם ישנים פחות משבע שעות בלילה — משך השינה המזערי הנחוץ לבריאות טובה. ילדים זקוקים לשינה לשם חוסנם השכלי והרגשי.

ההשפעות הפסיכולוגיות מטרידות אף יותר. ילדים משווים את עצמם לפרופיל של חבריהם ברשת החברתית. הם מזהים עצמם כנחותים מהם, ושוכחים שהפרופילים הללו נערכים ונבררים בקפידה. הם משווים את עצמם האמיתי לגרסה הבררנית והחלקית של האנשים האחרים שעל המסך. הדבר גורם לרבים מהם להרגיש עלובים ובלתי־ראויים ואף לחוש דיכאון.

הנסיכה הבריטית מייגן הרגישה צורך להזהיר מפני שיבוש ההערכה העצמית של צעירים בגלל התחרות על הלייקים ברשת החברתית ובשל צפייה בתצלומים ערוכים באינסטגרם שאנשים מצטיירים בהם יפים מכפי שהם באמת.⁸, 30 October 2018. שאנון מקלאפלין בת ה־18 מבלקבורן שבאנגליה אמרה ל׳גרדיאן׳‏ ב־2019: ״מאז שאובחנתי כסובלת מדיכאון וחרדה, בתחילת גיל ההתבגרות, הבריאות הנפשית שלי הושפעה מהמדיה החברתית — בלי ספק״. תורמת לכך העובדה שאנשים מציגים לראווה ברשת את הצדדים החיוביים בחייהם, ומסננים את הצדדים השליליים: ״כשהייתי רואה שכולם כל כך מאושרים ונהנים מהחיים זה גרם לי להרגיש נורא״. ההשלכות היו גם גופניות. ״כל הזמן הייתי מוטרדת מהנשים הרזות להפליא שכולם מהללים את המראה שלהן״.⁹, 4 January 2019.

footnotes: ⁸ The Times ⁹ Guardian

השוואת עצמנו לאחרים היא אינסטינקט אנושי נושן, אבל בסיס ההשוואה משתבש כשאנו משווים בין חיינו הממשיים לבין הגרסאות הערוכות והמיופות של חיי אחרים שאנו פוגשים במדיה החברתית. בין התופעות החדשות הקשורות בכך בולטת חרדת ההחמצה, ה־FOMO, מונח שנוסף למילון אוקספורד ב־2013. בעבר, אם אדם לא היה מוזמן למסיבה שחבריו הוזמנו אליה, הדבר אולי היה גורם לו עלבון או חרדה, אבל הוא־לא היה מתחולל בפרהסיה. כיום, הכול פומבי. הכול משותף. הכול מכוון להצגת העצמי. התקשורת החברתית מזמינה אותנו לעולם של ״פרסומת לעצמי״¹⁰ ושל תחרות על תשומת לב שרק מעטים יכולים לזכות בה.

footnotes: ¹⁰ ככותרת ספר של נורמן מיילר.

הכול משתעבד אפוא־לתמונה ולפוסט. אדם המתפרנס מארגון פגישות בין אנשים רגילים למפורסמים סיפר לי לאחרונה כי בעבר אנשים היו משלמים על הזכות לפגוש כוכב ולבלות עשר דקות בשיחה איתו. כיום, רוב לקוחותיו הם צעירים, וכל רצונם הוא צילום סלפי עם הכוכב שהם יוכלו להציג ברשת החברתית. הם מצטלמים — והולכים. דומה כי הם החלו לראות את העולם לא דרך עיניהם אלא דרך עדשת המצלמה הסלולרית. מכל קשת הקיום נפרסת פרוסה צרה אחת: מה שאפשר לצלמו.

עצם ההשפעה המצטברת של בילוי זמן רב כל כך בצפייה במסך ובהגבה מתמשכת להודעות ולרשומות משנה את תצורת המוח אצל צעירים. מחקר שהוצג בשלהי 2017 בפני האגודה הצפון אמריקנית לרדיולוגיה הראה כי אצל צעירים המכורים לסמארטפונים יש שיבושים באיזון הכימי במוח.¹¹ מחקר אחר, שהופיע בכתב העת של האגודה למחקר צרכני, הראה שעצם נוכחותם של סמארטפונים, גם כשהם מכובים, מפחיתה יכולות שכליות.¹²(Vol. 2, Number 2), 3 April 2017. דומה כי נעשינו קשובים כל כך לטלפונים שלנו שקשה לנו להתרכז לגמרי בדבר אחר. לדברי החוקרים, תועלותיו של הסמארטפון, כמרכז של מידע, בידור וגירוי חברתי, עולות כנראה במחיר קוגניטיבי.

footnotes: ¹¹ ‘Smartphone Addiction Creates Imbalance in Brain’, Radiological Society of North America, 30 November 2017. ¹² ‘Brain Drain: The Mere Presence of One’s Own Smartphone Reduces Available Cognitive Capacity’, Journal of the Association for Consumer Research

הסברה כי עצם גודש האינפורמציה בעידן האלקטרוני והדיגיטלי מצמצם את טווח הקשב הועלתה עוד לפני זמן רב. הראיות לכך בעיקרן אנקדוטליות. זה כמה שנים שהורים צעירים מספרים לי שקשה להם לשכנע את ילדיהם לקרוא ספר. אם אי־אפשר לספר סיפור בחמש דקות, אי־אפשר לספרו כלל. והנה, מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטה הטכנית של דנמרק מגלה כי טווחי הקשב לפריטים בחדשות אכן פחתו עם הזמן. אחד המדדים במחקר היה משך הזמן שנושא אקטואלי הנידון בטוויטר נותר בגדר טרנד גלובלי, כלומר מעורר התעניינות ופעילות רשת. בשנת 2013 הממוצע היה־17.5 שעות, ואילו בשנת 2016 רק 11.9 שעות.¹³, 17 April 2019.

footnotes: ¹³ Guardian

מאמר מדעי אחר, של חוקרים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת בוסטון, מעמיד בסימן שאלה את השימוש של הורים בסמארטפונים ובמחשבי לוח להרגעת ילדים בגיל הרך. על פי המחקר, הדבר עלול לפגוע בהתפתחות החברתית והרגשית שלהם.¹⁴, 135:1, January 2015. ד״ר ג׳ני רָדֶסקי, אחת המחברים, תהתה: ״אם זה יהפוך לשיטה העיקרית להרגעת פעוטות ולהסחת דעתם, האם הילדים יצליחו לפתח מנגנונים פנימיים של ויסות עצמי?״.¹⁵, 1 February 2015.

footnotes: ¹⁴ Jenny S. Radesky, Jayna Schumacher, Barry Zuckerman, ‘Mobile and Interactive Media Use by Young Children: The Good, the Bad, and the Unknown’, Pediatrics ¹⁵ Daily Telegraph

התוצאה הסופית של שימוש מופרז ברשתות חברתיות היא דיכאון ותסמינים הקשורים לדחק כגון הפרעות אכילה והתמכרות לאלכוהול ולסמים. בני דור ה־i, אומרת ג׳ין טווינג׳, ״חוששים ואולי אפילו מבוהלים״ בשל זמן המסך חסר הגבולות ובשל תופעות כבריונות רשת ושאר צורות של הפחדה הקיימות בניו־מדיה. לעיל ציטטנו את אמירתה כי זהו ״הדור הבטוח ביותר מבחינה פיזית, והשברירי ביותר מבחינה נפשית״.

בייחוד מושפעות מכך נערות. מחקר עדכני של הקולג׳‏ המלכותי לרפואת ילדים ובריאות הילד בבריטניה גילה כי 38 אחוז מבנות ה־14 שהיו מקוונות יותר מחמש שעות ביום הרגישו אומללוֹת, עייפות, חסרות מנוחה, חסרות ערך או על סף בכי. דוח משנת 2018 של האגודה למען הילד חשף כי כמעט רבע מבנות ה־14 בבריטניה פגעו בעצמן במהלך השנה שקדמה לתשאולן.¹⁶, 29 August 2018. דיכאון בהשפעת אינטרנט מתחיל להיות מוכר כסיכון בריאותי ציבורי בבריטניה ובארה״ב.¹⁷, 93-118. באפריל 2019 הכריזה ממשלת בריטניה כי היא מתכננת להטיל קנסות על חברות אינטרנט המתירות שיתוף של חומר בעל פוטנציאל נזק, כגון קידום פגיעה עצמית והתאבדות ודימויים גרפיים של טרור והתעללות בילדים.¹⁸, 8 April 2019.

footnotes: ¹⁶ Guardian ¹⁷ על הדיכאון בהשפעת האינטרנט ראו Twenge, iGen ¹⁸ Guardian

התקשורת הבין־אישית חדלה בהדרגה להתרחש פנים אל פנים. אחים כותבים הודעות זה לזה גם כשהם בבית ביחד. בני נוער אומרים שהם מעדיפים לתקשר בהודעות כתובות ולא באופן אישי כי התקשורת האישית מעוררת אי־נוחות. התוצאה היא ירידה ניכרת באמפתיה ובכשרים החברתיים לעומת דורות קודמים.¹⁹, בעיקר עמ׳ 3–56. קשה להם יותר לשמור על קשר עין ולהתרכז בהקשבה לאדם אחד. בימינו אנשים אפילו מפרקים מערכות יחסים בהודעת טקסט — והלוא פרדה, כדי שיהיה בה ולו גם צל חיוור של אנושיות, מוכרחה להיעשות בנוכחות שני הצדדים. אנשים מתנצלים בפני זולתם במסרונים, אך מקבל ההודעה יודע היטב שמילים כתובות אינן דומות לביטוי ממשי, בפה, של חרטה. שרי טרקל מצטטת סטודנטית לכלכלה שתיארה למה היא מתגעגעת כשמישהו מתנצל בפניה במסרון:

footnotes: ¹⁹ ראו Turkle, Reclaiming Conversation

המילים המסומסות ״אני מצטער״ פירושן, מצד אחד, ״אני לא רוצה שהמתח בינינו יימשך; בואי־נהיה בטוב״, ובו בזמן גם ״אני לא מתכוון להיות לידך כשאת תקועה ברגשות שלך; תגידי לי כשהבעיות בינינו יהיו מאחורינו״. כשאני רבה עם החבר שלי והריב נגמר במסרון ״אני מצטער״, יש ודאות של 100 אחוז שאותו ריב עצמו יחזור. הוא־לא נפתר.²⁰

footnotes: ²⁰ שם, עמ׳ 33.

אחדים מן המיטיבים לזהות את נזקי הניו־מדיה הם אותם אנשים עצמם שהניחו את המסד לקיומה. סטיב ג׳ובס, למשל, סיפר בריאיון ל׳ניו־יורק טיימס׳‏ ב־2011 שהוא אוסר על ילדיו להשתמש באייפד שהוא השיק זמן קצר קודם לכן. ״אנחנו מגבילים את כמות השימוש של ילדינו בטכנולוגיה בבית״, אמר מייסד אפל למראיין ניק בילטון.²¹, Bodley Head, 2017, 1–10. טים קוּק, שנטל את המושכות באפל אחרי מותו של ג׳ובס, אמר שאינו רוצה שאחיינו יהיה במדיה החברתית.

footnotes: ²¹ Adam Alter, Irresistible

ביל גייטס, מייסד מייקרוסופט, הגביל ב־2007 את זמן המסך של בתו כאשר ראה שהיא החלה לבלות זמן מוגזם במשחקי וידיאו. הוא הקציב לה 45 דקות ביום בימי חול, ושעה אחת בסוף השבוע.

אֵוון שפיגל, מייסד סנאפצ׳ט, הגביל אף הוא את זמן המסך של בנו החורג בן השבע: 90 דקות בשבוע שלם. בריאיון ל׳פייננשל טיימס׳‏ גילה שפיגל כי הוריו שלו לא הרשו לו כלל לראות טלוויזיה עד שהתקרב לגיל עשר. במבט לאחור, אמר, הוא חושב שאף כי הכלל הקשה על חייו, הוא התגלה כרב ערך כי ״ביליתי הרבה זמן בבניית דברים, בקריאה ועוד״.

מרק צוקרברג, מייסד פייסבוק, ואשתו פריסילה צ׳ן, פרסמו ב־2017 מכתב גלוי לבת שנולדה להם, אוגוסט, ובו הסבירו מדוע הם מרגישים כי חשוב שהיא ״תפנה זמן לצאת ולשחק״, שכן ״הילדות היא קסומה״.

כמה אירוני. דמויות אלו, סמליה המהלכים של התפתחות המחשוב, המחשב הנייד, הסמארטפון והמדיה החברתית, הקדימו להבין את הסכנה הטמונה בה לילדוּת ולכל הקשור בה. הם לא פעלו הרבה למתן פומבי לסיכונים, ולא ניסו ברצינות למזער אותם. אבל מה שהם הרגישו הוא עתה נחלת הכלל. הטכנולוגיה הגדולה הזאת, המעצימה, הדמוקרטית, המחברת, נושאת בכנפיה סכנות בריאותיות מתועדות, ומעוררת דאגה בקרב פוליטיקאים, מומחים לרפואה, מורים והורים גם יחד.

לא בריא־לבלות כמה שעות ביום מול מסך. הדבר לא רק פוגע בבריאות הגוף והנפש — הוא גם ממכר ועלול לגרום דיכאון. הוא־לא רק מעכב רכישת כשרים חברתיים שכל אדם זקוק להם במגעיו עם העולם — אלא אף מקטין את טווחי הקשב ופוגע ביכולת החשיבה המתמשכת והממוקדת. ועקרוני מכול, הוא מותיר אותנו טעוני טיפוח מוסרי: מכורים למרדף אחר פופולריות שאין לה דבר עם אופי, עם מידות־טובות או עם כל דבר אחר. זוהי ההכשרה הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת לפיתוח חוסן או אושר בעולם ממשי של אנשים ממשיים ויחסים ממשיים.

כשהקשר האנושי איננו בדרך של פנים אל פנים, חסר דבר מה יסודי: כל הממד הרגשי הבונה אותנו כאנשים החיים, נושמים ומרגישים בקרב אנשים אחרים. אחת ההנחות הרווחות בעידן המדע והטכנולוגיה היא שתקשורת היא עניין של חילופי מידע, וככזאת היא יכולה להתקיים באותה מידה פנים אל פנים, בהתכתבות, בדוא״ל ובמסרונים. מידע שרציתי להעביר לך התקבל אצלך.

אבל התקשורת אינה כזאת. בתקשורת אמיתית יש נוכחות אישית. אחד הראשונים להסב את תשומת ליבנו למתחולל כאשר שני אנשים נפגשים ומדברים היה האנתרופולוג ברוניסלב מלינובסקי, שחקר בשנות העשרים של המאה הקודמת את אוכלוסיית איי טרובריאנד בגיניאה החדשה. הוא שם לב שחלק נכבד מיומם של התושבים שם הם מקדישים לשיחות זה עם זה, אך כמעט אף פעם אין אלו שיחות של חילופי מידע. לפטפוט הזה, חסר פשר או סתמי ככל שהוא נראה, היה תפקיד חברתי חשוב. הוא יצר יחסים, ״חיבור״. בַּפוגה של השיחה אנחנו מאזינים; אנחנו קשובים לאדם אחר. אנחנו עונים, והמילים שאנו אומרים הן מענה למילים שאנו שומעים. הדיבור הוא המדיום של היחסים. הוא קרא־לזה ״התקשרות פָֿאטית״, כלומר דיבור שהפונקציה העיקרית שלו היא עצם קיומו: הדיבור כצינור של קשר היוצר מגע בין שני עצמיִים, מנכיח אותם זה לזה, חושף אותם הדדית באורח שאיננו עוין.²²-Western Melanesia. An Ethnographic Account of Courtship, Marriage, and Family Life Among the Natives of the Trobriand Islands, British New Guinea, London, 1929.

footnotes: ²² Bronislaw Malinowski, The Sexual Life of Savages in North

בתחום מחקר אחר לגמרי, המתמטיקאי אלן טיורינג מקיימברידג׳‏ הציע את מבחנו המפורסם לבינה המלאכותית. מה צריכה מכונה להיות מסוגלת לעשות כדי שנשתכנע שהיא צורת חיים אינטליגנטית? תשובתו: להיות מסוגלת לנהל שיחה ממושכת. הקונטרפונקט של ההקשבה והדיבור מצוי בלב מהותה של היות־אדם: כינון מערכת יחסים מוסרית, להבדיל ממערכת יחסים אינסטרומנטלית.

האנתרופולוג הבריטי רובין דנבּר פיתח עוד את רעיונו של מלינובסקי.²³, Faber & Faber, 2011. בעקבות מחקרים חשובים על התנהגות קופי אדם, שבהם נמצא כי כאשר הקופים מטפלים זה בזה נרקמת ביניהם אחווה, הציע דנבר כי השפה התפתחה מלכתחילה לצורכי טיפול הדדי. היא התפתחה ככלי לכינון קשרי אחריות הדדית, לבניית אמון, לחיזוק הקבוצה. השימוש בשפה במקום בחיבוק גופני אפשר להרחיב את הקבוצה למספרים גדולים הרבה יותר. השיחה כטיפול הדדי פירושה שהדיבור ביחד עניינו התחברות. עניינה הוא אנשים הבאים לכדי הבנה הדדית בעזרת כל הדקויות של נימת הקול, קשר העין, שפת הגוף ואותן פגיעויות עדינות שאנו רואים זה אצל זה כשאנו

footnotes: ²³ Robin Dunbar, Grooming, Gossip and the Evolution of Language

נמצאים זה לנוכח זה. חילופי מידע באמצעים אלקטרוניים אינם כאלה כלל.

דבר דומה אפשר לראות לגבי חברויות. מחקר משנת 2018 הראה שלאדם ממוצע בבריטניה יש 554 חברים מקוונים, אבל רק חמישה חברי אמת קרובים.²⁴, 5 October 2018. זהו מדד להבדל בין חברות ממשית לחברות אלקטרונית — בין אנשים שאדם יכול לפנות לעזרתם, ואשר במידת הצורך יקריבו משהו למענו, לבין אנשים שהוא רק מחליף איתם מידע. למדיה החברתית יש תפקיד חיובי ביותר בכך שהיא מאפשרת לאנשים לשמור על קשר, לחלוק חוויות וידע, ולפתוח שערים לקשרים בעולם הממשי. אבל לשם חברות בין־אישית של ממש נדרשות השקעה של זמן, אינטימיות ומידה של פרטיות.

footnotes: ²⁴ Independent

כך גם באשר לאמון בעסקים. יש צורות מפגש אלקטרוניות נהדרות: סקייפ, פייסטיים, גו־טו־מיטינג, זום ועוד. הן טובות להחלפת מידע ולהבעת דעות. ועדיין, לצורך הקשרים החשובים ביותר, אנשי עסקים טסים על פני מחצית הגלובוס כדי לדבר פנים אל פנים. יצירת אמון היא־לב העניין, ומנהלים בכירים יודעים שאת האמון אפשר לוודא רק במפגש ממשי.

וגם חינוך. אחת מסדרות ההרצאות הנצפות ביותר — בין היתר צפו בה 30 מיליון סינים — היא הקורס ״צדק״ של מייקל סנדל מהרווארד. באולם ההרצאות יש אלף איש, אבל ההרצאות מתנהלות כשיחה בין המרצה לבין כמה מן האנשים בקהל. זהו הדבר הקרוב ביותר לדיאלוג סוקרטי שאפשר להגיע אליו בימינו. המחשבה כי כך היה באתונה לפני 2,500 שנה עולה ודאי בדעתם של רבים מן הצופים. האינטרנט מזכיר לנו כאן את הדבר שהוא־עצמו אינו יכול לספק: את הריגוש שבהימצאות במקום, בשיחה ישירה עם אחד הגדולים במורי הדור; שבקיום ״עשה לך רב״.

חיבור, חבֵרוּת, אמון, מציאת מורה לחיים: כל אלה צומחים מהשיחה פנים אל פנים ומהאותות העדינים שאנו קולטים בה ואשר משרטטים את קווי המתאר של המגע האישי, אותות כגון שפת גוף, יציבה, מהירות הדיבור ועוצמתו, האיזון או האי־איזון שבקח־ותן של הדיבור וההקשבה, והחוויה החזקה הנלווית לכך, חוויית הבנת הזולת והיות מובן לו. אלה הם כישורים חברתיים חיוניים. הם צעדי הריקוד היסודיים של היחסים הבין־אישיים. הם צומחים מן המפגש הישיר בין בני אנוש חיים, נושמים, חושבים ומרגישים.

הרשתות החברתיות מילאו תפקיד מכריע במעבר מ״אנחנו״ ל״אני״. בעולם שהן יצרו, אני עומד על הבמה ומקבץ תשומת לב, והאחרים הם הקהל שלי. לא כך נבנית האישיות. לא כך אנו מתפתחים כסוכני מוסר, ישויות הפועלות בזירה המוסרית. המוסר נולד כשאני מתמקד בך, לא בעצמי; כשאני מגלה שגם לך יש רגשות, חשקים, שאיפות וחששות. אני לומד זאת כאשר אנו מעניקים זה לזה את נוכחותנו. מגע הגומלין המורכב הזה הוא מסלול איטי וסבלני של למידה, דרך שיחות עם בני משפחה, חברים, מכרים, מורים, מדריכים ואחרים. אנו מפתחים כך אמפתיה וסימפטיה. אנו לומדים כיצד לזכות בחסד וכיצד לגמול עליו. המוסר עניינו עיסוק בבשר החי של אחרים: בפגיעויות הרכות שלהם, המסתתרות מאחורי דימויים חיצוניים מצוחצחים לעילא, וביכולת שלנו לרפא מעט מכאביהם. אני לומד להיות מוסרי כשאני מפתח את היכולת לדמיין את עצמי במקומם, וזו יכולת שבכוחי לרכוש רק כשאני נמצא איתך, פנים אל פנים או כתף אל כתף.

הרגישויות ובני הגוונים הללו מתקיימים בבלתי־אמצעיות של המפגש החי, ובדרך כלל נעדרים מחילופי המידע האלקטרוניים. מכאן, בין היתר, ״אפקט הסרת העכבות״ של האינטרנט, המתבטא בכך שבשיח המקוון אנשים מסוגלים להיות בוטים ומעליבים הרבה יותר ממנהגם כאשר הם מצויים בנוכחותו הפיזית של בן שיחם. כשהקשר בינינו אינו ישיר בזמן ובמרחב אינני צריך להכיר בך כבן אנוש, ואני יכול לבטא את כל העולה על רוחי בלי לחשוב מה תהיה הרגשתך למקרא הדברים. התהליך הזה אינו לימודו של מוסר אלא ביטולו.

פייסבוק, טוויטר, סנאפצ׳ט, אינסטגרם ודומיהם עלולים להיראות לנו כתחליף לקשר האמיתי, החיוני כל כך לאנושיות שלנו. האישיות מרודדת לכדי פרופיל, הלייקים תופסים את מקומה של ההוקרה הכּנה, והצגת העצמי לראווה באה במקום מעורבוּת בדעת עם הבריות. תכופות דומה כי לא צמיחה אישית יש כאן אלא נרקיסיזם.

שני הוגי דעות יהודים מפורסמים במאה העשרים העמידו את היחסים הבין־אישיים בלב תורות המוסר שלהם. מרטין בובר ידוע בהנגדה שלו בין שתי צורות יחסים: אני־לז לעומת אני־אתה. ביחסי אני־לז, אנו רואים את מושא היחס כדבר שיש לנתחו, למיינו ולכמתו. השאלה העיקרית שלי היא: איזה שימוש אני יכול לעשות באובייקט הלז שלפניי? הוא קרא־ליחס זה ״התנסות״.

לסוג היחסים השני, אני־אתה, הוא קרא ״מפגש״. ביני לבינך יש יחס הדדי. אנחנו חלק מאותו עולם. אנחנו מסוגלים לשנות זה את זה. רוב עצום מן התקשורת בעולם המודרני מתקיים ברובד האני־לז. משום כך אנחנו מרגישים מנוכרים, מצויים בעולם שבעיקרו אין לו פָּנים. אך החשוב לנו באמת הוא המפגש עם ה״אתה״ האחר. הדוגמה העילאית לכך היא היחסים שאנו מכנים אהבה, והם לב החיים המוסריים והרוחניים. יש בהם אות של שגב. גישתו של בובר מהדהדת כמדומה את רמיזתו של המשורר האנגלי ויליאם בלייק —

כִּי חֶסֶד — לֵב אֱנוֹשׁ לִבּוֹ וְלַחֶמְלָה יֵשׁ פְּנֵי אָדָם, לָאַהֲבָה — דְּמוּת אֵל וְאִישׁ, שָׁלוֹם — כְּסוּתוֹ בָּשָׂר וָדָם.²⁵

footnotes: ²⁵ ויליאם בלייק, ״דמות־אל״ ,(The Divine Image) בתוך בלייק, שירי תום וניסיון ועוד שירים, מאנגלית: רונן סוניס, תל־אביב: עולם חדש, תשע״ז, עמ׳ 36.

הדברים מחודדים אף יותר בתורת המוסר של הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס. לוינס סבר שהחובה המוסרית נולדת ברגע שאנו פוגשים את מה שהוא כינה ״פניו של האחֵר״. לדעתו, הפעולה הבסיסית ביותר של ההכרה מתרחשת כשאנו יוצרים קשר עין עם אדם אחר: הנה אדם שיש לי חובות כלפיו מפני שהוא או היא אדם, גם אם הוא, כלשון המקרא, גר, יתום או אלמנה. במפגש בלתי־אמצעי זה, הקודם למחשבה, נולד המוסר. ״הפנים מדברות אליי ובכך מזמינות אותי ליחסים״, הוא כותב.²⁶ ״הפנים פותחות את השיח הקמאי, שמילתו הראשונה היא מחויבות״.²⁷ כאשר אנו פוגשים אדם אחר אנו מתחילים לתקשר ולבנות עולם משותף מתוך מעשה התקשורת: ״המובן הוא פני זולת, וכל פנייה אל המילה מצויה כבר בתוך הפנים־אל־פנים הקמאי של השפה״.²⁸

footnotes: ²⁶ עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף: מסה על היחסים, מצרפתית: רמה איילון, ירושלים: מאגנס, תש״ע, עמ׳ 162. ²⁷ שם, עמ׳ 165. ²⁸ שם, עמ׳ 170.

כדי לממש את כל אנושיותנו אנו צריכים מפגשים ישירים עם בני אנוש אחרים. אנחנו צריכים להיות בנוכחותם, פתוחים לאחֵרוּתם, דרוכים לתקוותיהם ולחששותיהם, שותפים למחול הזוגי של השיחה, לקדימה־אחורה העדין של הדיבור וההקשבה. כך נבנות מערכות יחסים. כך אנו נעשים לישויות מוסריות. כך אנו לומדים לחשוב כ״אנחנו״. אי־אפשר לעשות זאת באופן אלקטרוני.

בזכות המיידיות של הקשר הגלובלי שמציעה התקשורת החברתית, היא יכולה להיות מפלאי זמננו. אך אל לה להיעשות תחליף ליחסים פנים אל פנים במרחב ובזמן ממשיים, כי שם נולדים חיי המוסר ושם הם הוֹוים ומתרחשים.