באפריל 2007 החלה הודעת דוא״ל להתגלגל ברשת האינטרנט, ועד מהרה נפוצה בכל העולם דובר האנגלית ואף מעבר לו. נאמר בה כי ״השבוע הסירה בריטניה את נושא השואה מתוכנית הלימודים בבתי הספר מפני שהוא ׳מעליב׳‏ את האוכלוסייה המוסלמית, הטוענת שזו המצאה״. הוסבר בה כי ״זהו אות מבשר רעות לפחד המשתרר בעולם ולקלות שבה מדינות נכנעות לו״. הכחשת השואה, רמזה ההודעה, נמצאת בעלייה והשיגה ניצחון היסטורי בבריטניה. חשוב, נאמר שם עוד, ליידע אחרים במה שקרה, ועל כן המקבלים מתבקשים להעביר הלאה, עד שההודעה תגיע ל־40 מיליון קוראים.

הסיפור היה כוזב. גרגיר האמת היחיד בו היה דיווח כי בית ספר אחד מבין רבבות בתי הספר בבריטניה אינו מלמד על השואה, מסיבה שאינה זו שנמסרה בהודעה. קרן הוראת השואה בבריטניה פרסמה הכחשה ברגע שנודע לה על הדוא״ל, אך היא־לא הייתה ויראלית כמו ההודעה הכוזבת שהיא ביקשה לתקן. הפחד היה מידבק כל כך, שהוא הוליד סיפור כוזב חדש. מישהו פירש את ראשי התיבות UK, הממלכה המאוחדת (בריטניה), כראשי התיבות של אוניברסיטת קנטקי, ועתה נפוצה ההודעה שאוניברסיטה זו הסירה את לימודי השואה מתוכניות הלימודים שלה. היא נאלצה לפרסם הכחשה.

ההודעה הראשונית נָפוצה מאוד בקרב יהודים אמריקנים, ורבים מהם קיבלו אותה פעמים רבות. הרושם שהותירה היה כה חזק, שהליגה נגד השמצה ביקשה ממני לצאת למסע הרצאות בארה״ב רק כדי לשכנע את היהודים שם כי בריטניה אינה נכנעת לאנטישמיות בסגנון שנות השלושים או לרדיקליזם האסלאמי. אינני יודע עד כמה הצלחתי. הפחד היה כה רב, שגם לאחר שהוכחתי לאנשים שהאמת אחרת חשדם לא התפוגג. במסע ההוא גיליתי כי המימרה הישנה ״השקר מספיק להקיף את העולם כשהאמת עוד שורכת את נעליה״ — קיבלה משנה תוקף בעידן האינטרנט.

מילון אוקספורד הודיע ב־2016 כי ׳פוסט־אמת׳‏ היא ״מילת השנה״ שלו. שם תואר זה הוגדר כמציין ״נסיבות שבהן עובדות אובייקטיביות מעצבות את דעת הקהל פחות מפניות אל הרגש ואל האמונה האישית״. ב־2017 הופיעו שלושה ספרים שונים שכותרתם ״פוסט־אמת״, מאת שלושה עיתונאים בריטים: ג׳יימס בוֹל, מתיו ד׳אנקונה ואוואן דייוויס.¹, Biteback Publishing, 2017; Matthew D’Ancona, Post-Truth, Ebury Press, 2017; Evan Davis, Post-Truth, Abacus, 2017. הדבר מעיד אולי על חוסר יצירתיות במתן שמות לספרים, אך ודאי הוא מלמד גם על עומק חדירתו של הרעיון כתופעה בולטת בזמננו. ד׳אנקונה ציין בספרו שהמונח עצמו הופיע עוד ב־1992 במסה מאת המחזאי סטיב טֶזיך בכתב העת ׳ד׳ה ניישן׳. טזיך כתב על פרשת איראנגייט ועל אירועים נוספים שבהם הציבור הולַך שולל, וטען כי ״אנו, כאנשים חופשיים, החלטנו בחופשיות שרצוננו לחיות באיזה עולם של פוסט־אמת״.², 9. אבל השימוש במונח האמיר ב־2016, סביב הבחירות לנשיאות ארה״ב והמשאל על הברקזיט בבריטניה.

footnotes: ¹ James Ball, Post-Truth ² D’Ancona, Post-Truth

שני מסעי הבחירות הללו התאפיינו בשימוש נרחב בתקשורת החברתית לשם השפעה על דעת הקהל, לצד שלל טענות ומענות בדבר הטעיה במקרה הטוב ושקרים ישירים במקרה הטוב פחות. סביב משאל הברקזיט נשמעו אמירות מטעות מאוד, ומהן נודעה לשמצה במיוחד הטענה כי בריטניה תחסוך מדי שבוע 350 מיליון לירות שטרלינג, עלות חברותה באיחוד האירופי, ותוכל להפנות אותן לשירותי בריאות. השנים שעברו מאז הבהירו היטב כי אנשי הקמפיין של שני הצדדים ידעו מעט מאוד על התוצאות העתידיות של הצעד. גם בעת ששורות אלו נכתבות התוצאות אינן ברורות. באמריקה, הבחירות לנשיאות התאפיינו בהאשמות פרועות שהקשר בינן לבין האמת היה, איך לומר, גמיש משהו.³, July/August 2016.

footnotes: ³ רשימה של דוגמאות מדהימות במיוחד אפשר למצוא ב: Independent, 9 November 2016. ראו גם David Greenberg, ‘Are Clinton and Trump the biggest liars ever to run for President?’, Politico Magazine

באורח בולט אף יותר, חברות התקשורת החברתית, ופייסבוק בפרט, ערכו מניפולציה אפלה במה שאמור להיות פרטי ומוגן. בשערוריית ״קיימברידג׳‏ אנליטיקה״, נתוניהם האישיים של 87 מיליון איש, מהם 70 מיליון בארה״ב, נשלפו ונוצלו לשימוש פוליטי בלי ידיעה או הסכמה. כיום ידוע לנו כי הייתה גם מעורבות רוסית בשתי מערכות הבחירות הנזכרות, כנראה במטרה לערער את יציבות הפוליטיקה במערב. בבחירות בארה״ב, ׳הסוכנות הרוסית למחקר באינטרנט׳, ארגון המעסיק בסנט־פטרסבורג יותר מאלף עובדים הפועלים בזהויות שאולות, החדירה מידע מתסיס אל יותר מ־126 מיליון משתמשי פייסבוק ו־20 מיליון משתמשי אינסטגרם.⁴, 17 December 2018. הדבר מבשר רעות לעתיד הדמוקרטיה.

footnotes: ⁴ The Times

על היקף הבעיה מעידים שני דוחות אמריקניים מהעת האחרונה. סקר של מכון ברוקינגס העלה כי 57 אחוז מהנשאלים נחשפו לחדשות כזב במהלך קמפיין בחירות אמצע הקדנציה ב־2018. 19 אחוז סברו שלמידע זה הייתה השפעה על הצבעתם. 42 אחוז גרסו כי בשנה ההיא היו יותר חדשות כזב מאשר ב־2016.⁵ מחקר של מכון פיו משנת 2019 חשף את עומק הדאגה שהתופעה מעוררת בציבור. רוב האמריקנים סבורים עתה שחדשות הכזב הן איום בסדר גודל לאומי, החמור יותר מאיומי הטרור, ההגירה הבלתי־חוקית, הגזענות והסקסיזם. כמעט שבעה מכל עשרה אומרים שהדבר פוגע באמון בין אנשים. 56 אחוז סבורים שהבעיה תחריף בחמש השנים הבאות, ורק אחד מעשרה חושב שהניסיונות להפחיתה ינחלו הצלחה.⁶

footnotes: ⁵ Brookings Institution, Tech Tank, 23 October 2018. ⁶ ‘Many Americans Say Made-Up News Is a Critical Problem That Needs to Be Fixed’, Pew Research Center, 5 June 2019.

הלורד הול, מנכ״ל הבי־בי־סי, הזהיר בדברים שנשא בלונדון ב־2019 כי העולם עומד בפני ״המתקפה הגדולה ביותר על האמת מאז שנות השלושים״. הוא השווה את תפוצת חדשות הכזב לתעמולה הנאצית לקראת מלחמת העולם השנייה, ואמר ש״מתקפה על האמת היא מתקפה על הדמוקרטיה״.⁷

footnotes: ⁷ הוא אמר את הדברים בוועידה הגלובלית לחופש העיתונות, לונדון, 11 ביולי 2019.

בפרקים הקודמים תיארתי את תוצאותיה של מהפכה מוסרית שמקורותיה עוד בימי הרפורמציה. מהפכה זו הוקצנה במאה ה־19 והייתה למציאות משותפת, ציבורית, מובנת מאליה, בשנות השישים של המאה ה־20. בפרקים הבאים אני רוצה להתבונן בתופעות נוספות, שההיסטוריה שלהן קצרה יותר ואשר הולדתן כרוכה בהתפתחויות בטכנולוגיית המידע והתקשורת. מה קורה לאמת כאשר עיקר המידע שברשותנו מגיע לא מספרים ומעיתונים אלא מהרשתות החברתיות? ומדוע בעצם אנו צריכים לדאוג לאמת?

עימות בין האמת לבין הכוח מתקיים כמעט מהולדת התרבות. תמיד יש פער בין העובדות לאשורן לבין מה שבעלי הכוח רוצים שאנשים יחשבו שהוא עובדה. ההיסטוריה העתיקה מספקת דוגמה חדה: הדיווחים המצריים על ניצחונו של רעמסס השני על החיתים בקרב קָדֵש, בשנת 1274 לפני הספירה. מתברר כי ישנו תיעוד חלופי מן התקופה ההיא, ועל פיו השליט המצרי נפל במלכודת שטמנו לו החיתים: הם שלחו אחד משלהם, שהתחזה לעריק, לספֵּר לרעמסס שהחיתים ברחו מהעיר. על סמך הידיעה המשמחת נע פרעה עם צבאו ונפל כפרי בשל אל תוך מארב חיתי. הכוח המצרי המבולבל והמתוחבל הצליח לשרוד רק בזכות תגבורת שהגיעה ברגע האחרון.

בקרב עצמו לא הושגה הכרעה, ורעמסס נסוג. אלא שבמקדשים במצרים תועד הסיפור שלו על האירועים, כאילו נחל ניצחון כביר. אומרים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים; כאן היו הכותבים למנצחים בעיני ההיסטוריה אף שלא ניצחו כלל. מי שיכול להשפיע על הסיפור שיספרו בני העתיד משתדל שבסיפור הזה הגיבור יהיה הוא.

דבר דומה להפליא כתב ג׳ורג׳‏ אורוול ב־1942 על התעמולה הפשיסטית במלחמת האזרחים בספרד: ״סוג דברים זה מבהיל אותי, כי הוא נותן לי תכופות את ההרגשה כי עצם המושג אמת אובייקטיבית מתנדף מהעולם. הרי לשקרים הללו, או לדומיהם, יש מרב הסיכויים להיכנס להיסטוריה... וכך, מכל בחינה מעשית, השקר יהפוך לאמת״.⁸, 4. הכוח שואף לכפות על תודעת הבריות את פרשנותו שלו לאירועים ולעולם כולו; זו גם האימה המנשבת בין דפי הרומן של אורוול ׳1984׳.

footnotes: ⁸ מצוטט אצל D’Ancona, Post-Truth

ובכל זאת, לרוב אורך ההיסטוריה של המערב התקיים גם מהלך נגד, רגלו האחת בדת והאחרת בפילוסופיה, שהוקיר את האמת כערך בפני עצמו. עיקרון שקבע כי את האמת אסור להטות, לעוות, לסלף או לחלק למען מטרות אחרות. נביאי ישראל דיברו אמת באוזני השררה. הברית החדשה מכריזה שהאמת משחררת. הפילוסופים, בהשראת סוקרטס, הקדישו את חייהם לחיפוש האמת (אף כי בחיבורו ׳הרפובליקה׳‏ פיתח אפלטון את מושג השקר האציל, הנאמר לצרכים פוליטיים). היכן שיש מרחב מוסרי איתן, חופשי מהמרדף אחר העושר והכוח, בלתי־תלוי בשוק ובמדינה, יש לאמת סיכוי לצאת ללא פגע מהמתקפות המתנהלות נגדה מזמן לזמן. במרחבים אלה, אמירת שקר היא אות קלון, בין אם אתה מדען, איש עסקים או פוליטיקאי — ואילו מוניטין כדובר אמת הם עדות אופי חיונית.

עולם של אמת הוא עולם של אמון, ולהפך. יש בו משהו גדול יותר מיחידים המבקשים את טובת עצמם. האמת היא בו המקבילה הרוחנית למרחב הציבורי שכולנו חולקים, עם כל הבדלי הטעמים והנטיות שלנו. רק כאשר פיתח המדע דרכים לבחינת אמיתותן של השערות, בניסויים ובבחינת ראיות, נעשה הידע ליותר מאשר דעה, והתאפשרה התקדמות ממשית בזירת האמת. בדרך כלל, היכן שיש יושר — אמת ואמונים — ישנם חוק וסדר ושגשוג. כבוד לאמת חיוני לקיומם של סמכות, של מאמץ משותף ושל נועם בין אדם לחברו. אבל לשם כך דרושה ענווה. עליי להיות מסוגל להכיר בכך שעובדות מסוימות הן אמת אף שאינן מתיישבות בקלות עם האמונות שלי. עליי להודות שיש דבר מה גדול ממני.

התכווצות הזירה המוסרית בשנים האחרונות, והמעבר שאירע בהן מ״אנחנו״ ל״אני״, חברו להתפתחויות המפליגות שאירעו באותו זמן בטכנולוגיות התקשורת — וחָברוּ להרַע. את מעמדה הציבורי המכובד של האמת החליפו רעשי המדיה החברתית והיעדרה של בקרת איכות כלשהי על האינטרנט. עוד ב־1995, לפני היות גוגל, כתב העיתונאי ג׳ון דיאמונד כי הבעיה האמיתית באינטרנט היא שאין בו ״שום דרך ממשית להבחין בין אמת לשקרים״.⁹, 8. וראו גם Tom Nichols, The Death of Expertise, Oxford University Press, 2018. אפשר למצוא שם מידע מכל סוג: אמיתי וכוזב, מדויק ומסולף, מבוסס מחקר ובדוי, מאוזן ומוטה. ואין דרך יעילה לומר מהו מה. כאשר נכנסת לזירה זו גם הפוליטיקה, ואת מקומו של השכנוע תופס בה השיווק, מרכז הכובד שלה עובר בהדרגה מעובדות, מדיניוּת ודיון רציונלי לרגשות ולהפעלת אנשים באמצעות תחושות הבטן שלהם.

footnotes: ⁹ Ball, Post-Truth

וכך, אף כי תמיד היו בעולם עובדות אלטרנטיביות, חדשות כזב ופוסט־אמת, אמצעי התקשורת החדשים הצמיחו לתופעות אלו כנפיים והזניקו את מהירות הפצתם ואת היקפה. האינטרנט, יוטיוב והמדיה החברתית נגישים לכול, ומי שחפץ להפריח שמועות ולהפיץ טענות לא בדוקות יכול לעשות זאת בקלות וביעילות חסרות תקדים. לעיתונות האיכות יש עקרונות אתיקה פנימיים משלה. ״הבעת הדעה חופשית, אבל העובדות קדושות״, אמר ב־1921 צ׳‏ פ׳‏ סקוט, איש ה׳מנצ׳סטר גארדיאן׳. ״כל אדם זכאי לדעה משלו״, אמר דניאל פטריק מויניהן, ״אבל לא־לעובדות משלו״. אך זה זמן מה שנתח גדול מהאוכלוסייה מקבל את המידע החדשותי לא היישר מהעיתונות אלא בתיווכה של המדיה החברתית, הנטולה מנגנון ישיר של בדיקת דיוק ושל בררנות, ואפילו כאשר המקורות בה נחזים כעיתונאיים הם אינם בהכרח כאלה. האינטרנט עוד לא פיתח אתיקה אמינה של אמת.

שני גורמים הופכים מציאות זו למסוכנת במיוחד. האחד ידוע בשם הטיית האישור. זוהי הנטייה שלנו להאמין לידיעות המתיישבות עם תמונת העולם שלנו, ולפסול אחרות. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מכפילים את כוחה של הטיה זו, בהציגם לנו פריטים שהם יודעים שסביר כי נסכים איתם. על פי נתוני מכון פיו משנת 2018, כ־68 אחוז מהאמריקנים מקבלים לפחות חלק מהמידע החדשותי שלהם מהרשתות החברתיות — שכאמור נוטות להבטיח שהידיעות שנקבל יתאימו להשקפות שלנו. 57 אחוזים מהאמריקנים אומרים שהחדשות שהם רואים בתקשורת החברתית הן בלתי־מדויקות ברובן, ובכל זאת, מטעמי נוחות, הם ממשיכים להשתמש בה כמקור לחדשות.¹⁰ עמדות נוגדות אינן עוברות את המסננת הזאת, והדבר מוביל לחשדנות ולהעמקת חוסר ההבנה כלפי בעלי דעות אחרות. הבדלים נעשים שסעים. אט־אט אנו מוצאים עצמנו מאכלסים איים מנותקים, בכל אי בעלי השקפה אחת.

footnotes: ¹⁰ ‘News Use Across Social Media Platforms 2018’, Pew Research Center, 10 September 2018.

הגורם השני הוא העובדה שהקֶשב שלנו בררני. אנחנו נוטים להבחין בדברים המעוררים בנו פחד, הרבה יותר מאשר בדברים אחרים. בתהליך זה מעורב החלק הפרימיטיבי ומהיר־התגובה ביותר במוח, המכונה לעיתים המוח הזוחלי, ואשר אמון על יצר ההישרדות. הוא המושל במשולש התגובות המיידיות לאיום — נוס, הילחם, או קפא על מקומך. הוא מנהל את הפחד, ופעולתו כה זריזה ומוכנית שקשה לגבור עליה. זאת הסיבה לכך שסיפור ״הכחשת השואה״ הכוזב שפתחתי בו עורר רבים כל כך, ואילו הודעות התיקון עברו מתחת לרדאר. אנו מגיעים אל שלב הבדיקה אם הפחד שלנו מוצדק רק לאחר שהאימה עצמה, העשויה לא פעם מזיכרונות מטראומות קודמות, כבר פעלה בנו את פעולתה.

התפשטות הפוסט־אמת קשורה אם כן עד מאוד למדיה החדשה, לתקשורת הגלובלית המיידית. אבל יש לה גם הקשר אינטלקטואלי רחב יותר. ובעצם שניים. הראשון שורשיו ביצירות מרקס, ניטשה ופרויד, ופול ריקֵר נתן לו שם גנרי: הרמנויטיקת החשד.¹¹, Yale University Press, 1970. הכוונה היא־לתפיסה, שמתחת לכל תקשורת גלויה מתחבא דבר נוסף. מתחת לטקסט יש סבּ־טקסט. אצל מרקס, אלה הם החזקים המממשים את כוחם. אצל ניטשה זהו ההפך: החלשים הנוקמים בחזקים. ואילו אצל פרויד אלה הם הזרמים התת־קרקעיים של הדחפים הלא מודעים. הצד השווה שבכולם: הנאמר חשוב פחות ממה שהוא מכסה עליו. ״האמת״ היא רק מסכה המסתירה את המציאות של יחסי הכוח.

footnotes: ¹¹ Paul Ricœur, Freud and Philosophy

ההקשר השני הוא התנועה הפילוסופית שפרחה משנות השישים עד שנות השמונים, הפוסט־מודרניזם. במידת מה היא קמה כהמשך לגישות הרמנויטיקת החשד; אבל כמשתמע משמה, היא קמה מתוך התנגדות מודעת למודרניזם וכוונה לרשת אותו. המודרניזם היה הפרויקט של הנאורות. התבונה והתצפית — שנציגיהן הם, בהתאמה, הפילוסופיה והמדע — יכוננו אמת אובייקטיבית בלי הנחותיה הדוגמטיות של הדת.

על כך בדיוק ערער הפוסט־מודרניזם; הוא פסל את עצם הרעיון שיש אמיתות יסוד. לדידו, יש הבדל בסיסי בין המציאות לבין הדרך שאנו מדברים וחושבים עליה. דרך זו היא תופעה לשונית, והלוא יש לשונות רבות. הפילוסופיה היא בסך הכול דרכם של הוגה מסוים או תרבות מסוימת לפרש את המציאות. ההיסטוריה היא בת הטייתו של ההיסטוריון. משמעותו של טקסט ספרותי תלויה בקורא־לפחות כשם שהיא תלויה במי שכתב אותו.

אפילו המדע אינו אובייקטיבי, טענו הפוסט־מודרניסטים. טקסט מַפתח בעניין זה הוא ספרו המשפיע של תומאס קוּן ׳המבנה של מהפכות מדעיות׳. הוא טען בו כי בכל תקופה, הדרך שבה המדע מפרש את הממצאים תלויה בתיאוריה השלטת, ב״פרדיגמה״.¹² ממצאים שאינם הולמים את הפרידגמה זוכים להסברים מהסברים שונים, אך בנקודה מסוימת הצטברותם מולידה תיאוריה חדשה — למשל תורת היחסות או פיזיקת הקוונטים — והפרדיגמה משתנה. צירוף כל אלה מוביל למסקנה שהמציאות היא ״הבניה חברתית״. היא אינה נמצאת ״בחוץ״, בעולם, אלא ״בפנים״, בתודעה. אין דבר כזה אמת. יש אמיתות בלשון רבים, שכל אחת מהן היא בעיקרה סובייקטיבית. בדרך זו הגיע השיח האקדמי, כמכלול, אל ההיגד שניטשה השמיע מאה שנים קודם לכן, כי ״אין עובדות, יש רק פרשנויות״.

footnotes: ¹² תומאס ס׳ קון, המבנה של מהפכות מדעיות, מאנגלית: יהודה מלצר, תל־אביב: ספרי עליית הגג, 2005.

הפוסט־מודרניזם הצטיין בעמימותו. לדובריו הבולטים היה הרגל לדבר במשפטים שאל עומק פשרם כמעט שאין איש היכול לצלול. בדיחה בת הזמן סיפרה שההבדל בין מאפיונר לפוסט־מודרניסט הוא שהמאפיונר מגיש לך הצעה שאי־אפשר לסרב לה, ופוסט־מודרניסט — הצעה שאי־אפשר להבין אותה.

לא כולם קראו את אומני העמימות ההם; את ליוטר, בודריאר, דרידה, לאקאן, איריגארי, לאטור, ויריליו, דלז, גואטרי וכל היתר, כל אלה ששופדו על הגריל בספרם של אלן סוקאל וז׳ן בריקמון ׳מתחזים אינטלקטואליים׳.¹³, Profile, 1998. אבל הם היו חלק מאווירה, ולמבשריהם — מרקס, ניטשה ופרויד — הייתה השפעה אדירה. הם אפשרו, ברובד אינטלקטואלי, להאמין שאין אמת, אף כי היגד זה עצמו לוקה בסתירה פנימית.

footnotes: ¹³ Alan Sokal and Jean Bricmont, Intellectual Impostures

מחקר משנת 2015 בדק את התגובות של ליברלים ושמרנים לסוגים מסוימים של ידיעות חדשותיות. נמצא כי ״בדיוק באותה דרך ששמרנים פוטרים בלא כלום את התיאוריות המדעיות הנוגדות את השקפת עולמם, עושים גם ליברלים״.¹⁴, 6. המדע הוא, לדידם של אנשים, מה שמאשר את הדעות הקדומות שלהם, ההיסטוריה היא רק ״נרטיב״, והסיפור שהם מספרים על העבר תלוי בשאלה באיזה צד הם. המוסר כולו יחסי, כולו נגזרת של בחירה אישית. כך נוצר האקלים האינטלקטואלי המתאים למתקפה על האמת שאפשרו טכנולוגיות התקשורת החדשות. בעולם שאין בו אמת פורחות חדשות הכזב והעובדות האלטרנטיביות, שכן אין בו שום דבר אחר; שום דבר העומד מעל לקולות המתנגשים ולנרטיבים המתחרים. האמת הובסה בשדה התיאוריה זמן רב לפני שחוסלה בידי הרשתות החברתיות.

footnotes: ¹⁴ Nichols, The Death of Expertise

התוצאה בלתי־נמנעת. במָקום שהאמת מתה — מת האמון. רק עשרה אחוזים מבני דור ה־Z, ילידי 1995 ואילך, בוטחים בפוליטיקאים שיעשו את הדבר הנכון. לעיל ראינו שאובדן אמון זה הוא שיטתי. אנשים אינם בוטחים בעיתונאים, או בתאגידים בין־לאומיים, או בשום גורם אחר. הם מניחים כי הם, כציבור, מולָכים שולל דבר יום ביומו. באין סמכות־על של אמת, כל שנותר הוא הסחריר, הערפול, ההכחשה ותמרון דעת הקהל.

ניטשה חזה כי כך יקרה. באבדם את האמונה הדתית, לא רק את הדת יאבדו בני האדם. הם יאבדו גם את המוסר, ועימו את בקשת האמת, ואז אפילו המדע יאבד את סמכותו. המדע, אמר ניטשה, יכול לתפקד רק אם ניגשים אליו מתוך אמונה מוקדמת: ״השאלה, האם האמת היא דבר שבהכרח, לא זו בלבד שמלכתחילה חייבים להשיב עליה בחיוב, כי אם אף במידה כזאת של חיוב, שיבוטא בכך ההיגד, האמונה, ההכרה הפנימית, ש׳אין דבר שיהא הכרחי יותר מאשר האמת, ובהשוואה עימה, כל דבר אחר אינו אלא בעל ערך משני׳״. כי בעצם, למה שלא נרמה? ולמה שלא נניח לעצמנו להיות מרומים? יש יתרונות רבים לבקשת האמת, אבל גם למרמה יש. מבט כן על הקיום האנושי, אומר ניטשה, יגלה לנו כי החיים מכוונים ״כולם על מראית־עין, כוונתי לומר, על טעות, רמאות, התחפשות, סנוור, סנוור עצמי״. ההיסטוריה נשאה תמיד פניה לאומני התרמית. לכן, כאשר אנו מדברים על מחויבות לאמת, ״אנו ניצבים על קרקע המוסר״. והוא ממשיך:

ועל דרך זו מובילה אותנו השאלה ״למה מדע?״ חזרה אל הבעיה המוסרית: למה בכלל מוסרכשחיים, טבע היסטוריה הם ׳בלתי־מוסריים׳?... בכל זאת אמונה מטפיזיתהיא זו שעליה מיוסדת אמונתנו במדע — שגם אנו, אנשי ההכרה שבהווה, גם אנו חסרי האלוה ומתנגדי המטפיזיקה, גם את האש שלנו אנו נוטלים מאותו מוקד אשר הודלק על ידי האמונה בת אלפי השנים, אמונת הנוצרים, שהייתה גם אמונתו של אפלטון, וזה דברה: האלוהים הוא האמת והאמת אלוהית״.¹⁵

footnotes: ¹⁵ פרידריך ניטשה, ״המדע העליז״, סעיף 344, בתוך ניטשה, הולדתה של הטרגדיה; המדע העליז, מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל־אביב: שוקן, תשמ״ו, עמ׳ 358–360.

ניטשה התמודד בלי מורא עם החידה שראה לנגד עיניו. הוא היה משוכנע שהדת היא שקר, ואף על פי כן הודה שהשלהבת שלה היא שעוררה את מפעל המוסר והמדע האנושי. השאלה שנאלץ לשאול מהדהדת אפוא ביתר שאת בזמננו: ״מה הדין אם דווקא דבר זה מאבד יותר ויותר ממהימנותו?״.¹⁶ תשובתו הייתה פשוטה ונוקבת: אם יוסר הצו המוסרי — שניטשה האמין כי בחשבון אחרון הוא דתי או מטפיזי — לבני האדם לא תהיה שום סיבה לומר את האמת כאשר המרמה והמניפולציה מועילות להם יותר, כפי שקורה תכופות.

footnotes: ¹⁶ שם, עמ׳ 360.

ניטשה, האתיאיסט התהומי ביותר במאות האחרונות, ומקור השראתם של הפוסט־מודרניסטים, היה ישר עד כאב כלפי קוראיו. בעולם בלי קוד מוסרי מוסכם, אל תצפו שהאמת תשרוד. זהו עולמנו היום. השימוש המניפולטיבי ברשתות החברתיות בשירות אינטרסים כלכליים ופוליטיים הכניס אותנו לעידן פוסט־אמת שהאמון במוסדות הציבוריים נמצא בו בשפל חסר תקדים. כך קורה כאשר מנסים לקיים חברה על יסוד השוק והמדינה לבדם.

בלי מחויבות מוסרית, קול הדממה הדקה של האמת אינו נשמע במעבה הקקופוני של שקרים, חצאי אמיתות, ערפולים וערבולים. בלי אמת אין אמון; בלי אמון אין חברה. האמת והאמונה יוצרים עולם שאנו יכולים לחלוק זה עם זה.