ב־11 באוגוסט 2017 נפטר הגבר הזקן ביותר בעולם, חודש בלבד לפני יום הולדתו ה־114, ובכך היה לאחד מעשרת שיאני אריכות הימים מאז החל תיעוד האוכלוסין המודרני. מי שאינו יודע עליו דבר מעבר לכך, ודאי מדמיין אדם שזכה לחיים שלווים, נטולי אימה, סכנה וייסורים.

אבל ההפך הגמור הוא הנכון. האיש המדובר הוא ישראל קרישׂטל, ניצול השואה. הוא נולד בפולין ב־1903, שרד ארבע שנים בגטו לודז׳, ואז הובא־לאושוויץ. בגטו מתו שני ילדיו. באושוויץ נרצחה אשתו. כאשר שוחררה אושוויץ הוא היה שלד מהלך: משקלו היה 37 ק״ג בלבד. הוא היחיד שנותר לפליטה מכל משפחתו.

הוא גדל בבית דתי, ונותר יהודי דתי כל חייו. כשנגמרה המלחמה, והוא עירום מכל אשר לו, התחתן בשנית עם עוד ניצולה. הם הולידו ילדים. הם עלו לישראל והתיישבו בחיפה. כאן הוא חזר לעיסוקו שלפני המלחמה: הוא הקים מפעל לממתקים. הוא היה לממציא. אם טעמתם קליפות תפוזים מצופות בשוקולד, או שוקולד עשוי בצורת בקבוק קטן וממולא־ליקר, הנה נהניתם מפרי מוחו היצירתי. מכריו אמרו עליו שאין שמץ מרירות בליבו. האיש ששבע מרורים בחר להטעים את הבריות מן המֶתק.

בשנת 2016, כשהיה בן 113, חגג סוף־סוף את בר־המצווה שלו. במועד, לפני מאה שנה, הדבר נבצר ממנו. הוא היה אז יתום מאם, ואביו היה מגויס למלחמת העולם הראשונה. בתזמון כמעט פיוטי, ישראל נפטר בערב שבת עקב, הפרשה הכוללת את פרשיית ״והיה אם שמוע״ ובה מצוות התפילין ומצוות לימוד התורה לדורות הבאים, ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳‏ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ״ (דברים יא, כא).

ישראל קרישטל היטיב לקיים את שתי המצוות הללו. ביום בר־המצווה המאוחר שלו התבדח ישראל כי הוא מניח התפילין הזקן בעולם. הוא אסף את ילדיו, את נכדיו ואת ניניו תחת טליתו הפרוסה ואמר, ״אני איש אחד; תראו כמה אנשים רבים הבאתי לעולם. עכשיו, כשאתם ואני עומדים כאן מתחת לטלית שלי, אני חושב: שישה מיליון איש כמוני נספו. תארו לעצמכם איזה עולם הם היו יכולים לבנות״.

ישראל היה איש מיוחד במינו. חייו של ישראל זורים אור על אחד הפסוקים המסקרנים ביותר בתורה. בתארה את מותו של אברהם מספרת התורה, ״וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ״ (בראשית כה, ח). אין בתורה מוות שָלֵו מן המוות הזה. והרי אנו יודעים מה היו חייו של אברהם — כמה מתוחים, כמה מתסכלים, כמה עתירי ניסיונות קשים.

בצו ה׳‏ היה עליו להיפרד מארצו, ממולדתו ומבית אביו וללכת ליעד לא ידוע. פעמיים אילץ אותו הרעב לצאת לגלות ולסכן את חייו. צאצאים לאין ספור הובטחו לו, ככוכבי השמיים לרוב וכחול אשר על שפת הים — אך עד לגיל זקנה מתקדם התהלך ערירי. כאשר היה לו סוף־סוף בן מהגָר שִפחת אשתו, ה׳‏ אמר לו לגרשם. ואם ניסיון זה אינו שובר לב די צורכו, הנה את בנו היחיד משרה אשתו, יצחק, זה שה׳‏ אמר עליו שיהיה יורשו הרוחני וממשיך בריתו בדורות הבאים, הוא נצטווה להעלות לעולה.

שבע פעמים הובטחה לו ארץ, אך במות שרה לא היו לו אפילו ארבע אמות של קרקע לקבור אותה, והוא נאלץ להפציר בחיתים למכור לו חלקת שדה ומערת קבר. אלה הם חיים של תקוות נכזבות והתגשמויות מושעות. על איזה מין אדם שחייו היו כאלה יכולה התורה לומר שמת ״בשיבה טובה, זקן ושבע״?

את התשובה למדתי מסדרת מפגשים משני חיים שהיו לי עם ניצולי שואה. הם היו מן האנשים החזקים ומאשרי החיים שפגשתי מימיי. שנים רבות השתוממתי איך הם הצליחו בכלל להיאחז בחיים לאחר שראו מה שראו ולמדו מה שלמדו. הם חיו בגיא הצלמוות האפל ביותר שתרבות מן התרבויות ירדה אליו.

עד שהבנתי מה הם עשו. משתמה המלחמה, כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל התמקדו בכל כוחם בעתיד. בארצותיהם החדשות, הזרות להם, הם בנו בתים וקריירות, נישאו והולידו ילדים והביאו לעולם חיים חדשים.

רבים מהם לא דיברו כלל על זיכרונותיהם מן השואה, גם לא עם בני זוגם, ילדיהם וחבריהם הקרובים. אצל רבים מהם השתיקה נמשכה חמישים שנה. רק אז, כשהעתיד שקוממו הסתמן כעתיד בטוח, הם הרשו לעצמם להביט לאחור להעיד על המוראות ועל המראות. כמה מהם כתבו ספרים. רבים מהם נסעו בין בתי ספר וסיפרו את סיפורם כדי שלא יהיה אפשר להכחיש את השואה. הם בנו תחילה עתיד, ורק אז ראו לנכון לזכור את העבר.

ואת זאת עשה אברהם. בימי חייו קיבל מא־לוהים שלוש הבטחות: לצאצאים, לארץ, ולהיותו אב המון גויים ולא רק אומה אחת (בראשית יז, ד–ה). והנה, במות שרה, בהיותו בן 137, היה לו בן אחד רווק; ארץ משלו לא הייתה לו, גם לא פיסת קרקע; ולאומים טרם יצאו ממנו. אך שום מילה של תלונה לא יצאה מפיו. דומה שהוא הבין שא־לוהים רוצה שיפעל, לא שיחכה לא־לוהים שיעשה את המלאכה במקומו.

ולכן, משמתה שרה מיהר ורכש חלקת קרקע ראשונה בארץ ההבטחה, את שדה המכפלה בחברון. ואז ציווה על עבדו למצוא אישה לבנו יצחק, כדי שיזכה לראות בחייו את נכדיו הראשונים שייוולדו לו מבנו ממשיך הברית. לבסוף, כשהיה כבר ישיש מופלג, התחתן בשנית והוליד שישה בנים שעתידים היו להיות אבותיהם של המון גויים. רק להרף עין ישב והתאבל על העבר; הוא מיהר לעשות את הצעדים הראשונים לבניין עתידו.

כך עשה, בדרכו שלו, ישראל קרישׂטל — וכך הגיע השורד מאושוויץ להיות האיש הזקן בעולם. גם הוא מת בשיבה טובה, זקן ושבע. זהו רעיון שבכוחו לשנות חיים ולהפוך לב. כדי להמשיך קדימה לאחר טראומה וטרגדיה יש לבנות תחילה את העתיד — ורק אז לגשת אל זיכרון העבר.

ישנם קורבנות אמיתיים, והם ראויים לאהדה, להזדהות, לחמלה ולעזרה. אבל קורבן אינו זהה למי שמגדיר את עצמו קורבן. אדם נופל קורבן: כך קרה לו. אבל אדם יכול לבחור איך להגדיר את עצמו: מיהו ומהו. השיעור המאלף ביותר שלמדתי מאנשים אלה שזכיתי להכיר, אנשים שהיו קורבנות על פי כל הגדרה, הוא שבכוח רצונם הכביר הם סירבו להגדיר את עצמם ככאלה.

ועל כן, כאשר סיכמתי עם בי־בי־סי שאכין סדרת משדרים בכותרת ״מוסר במאה ה־21״, הרגשתי שעליי לנסוע לטורונטו ולשוחח עם אדם שלא פגשתי עד אז אך כבר הזכרתי כאן את שמו, הפסיכולוג הקנדי ג׳ורדן פיטרסון, בשל התנגדותו הנחרצת לתרבות הקורבן, ועמידתו — הנדירה בימינו עד להכאיב — על כך שצעירים ייקחו אחריות לחייהם. הוא היה לאינטלקטואל־על בעיניהם של מיליוני צעירים, אך מנגד מלעיגים עליו ומבזים אותו רבים אחרים שחבל שאינם יודעים על מה הם מדברים. הפופולריות העצומה של ההסכתים שלו — הנמשכים שעות על שעות ותוכנם אינטלקטואלי להחריד — מלמדת שהוא אומר משהו שאנשים רבים מרגישים צורך לשמוע, ואשר אינו נשמע די הצורך מפי דוברים עכשוויים אחרים.

בשיחתנו היה רגע של עוצמה צורבת. פיטרסון סיפר על בתו מיכּאילה. כשהייתה בת שש נתגלה שהיא־לקתה בדלקת פרקים חריפה שמקורה אינו ידוע. שלושים ושבעה מפרקים בגופה נפגעו. לאורך שנות ילדותה ונעוריה היא עברה ניתוחי החלפת אגן והחלפת קרסול. היא סבלה כאבים עזים ובלתי־פוסקים. כשאביה סיפר לי על מסכת ייסוריה קולו רעד והדמעות עמדו בגרונו. ואז אמר:

אחד הדברים שנזהרנו בהם מאוד, ושהרבינו לדבר איתה עליהם, היה שלא תתפוס את עצמה כקורבן. והאמן לי, הייתה לה סיבה מצוינת להרגיש שהיא קורבן... אבל ברגע שהאדם החולה רואה את עצמו כקורבן... הוא שוקע במחשבות כעס ונקם — וזה יוצר אצלו מצב פסיכולוגי נורא כמו מצבו הגופני. אני יכול לומר לשבחה הגדול שזה חלק ממה שאִפשר לה להחלים; מפני שהיא הבינה לבסוף מה הבעיה שלה, וככל הנראה תיקנה אותה עד כדי 90 אחוז. המצב עוד לא־לגמרי יציב, אבל הוא טוב לאין ערוך מכפי שהיה — מפני שהיא־לא הרשתה למצב הבריאותי שלה להכניס אותה למצב קיומי של זעם... לאנשים יש הרבה סיבות להבְנות את עצמם כקורבנות. חייהם של רבים מלאים בסבל ובבגידה. אלו הן חוויות שנצרבות. השאלה היא איזו גישה נוקטים לעומתן. כעס, דחייה, תרעומת, עוינות, רצחנות? זה סיפור קין והבל, וזה רע. זאת הדרך לגיהינום.¹ ששודרה ברדיו בי־בי־סי 4, פרק 5: גיבורים מוסריים, 7 בספטמבר 2018. https://www.bbc.co.uk/programmes/b0bgtcrh. הציטוט באישור בי־בי־סי.

footnotes: ¹ מתוך הסדרה Morality in the 21st Century

כששמעתי זאת הבנתי מה הוביל אותי אל האיש הזה. דבריו הזכירו לי מייד את ניצולי השואה שהכרתי. הם היו קורבנות של אחד הפשעים האיומים ביותר נגד האנושות, בכל ההיסטוריה. ובכל זאת הם לא ראו עצמם קורבנות. הניצולים שהכרתי, באומץ כמעט על־אנושי, הסתכלו קדימה, בנו להם חיים חדשים, העניקו זה לזה תמיכה רגשית, ואז, כעבור שנים רבות, סיפרו את סיפורם: לא כדי לתת מבט חדש בעבר, אלא כדי להעמיד את הצעירים של היום על חשיבותה של נטילת אחריות אישית לעתיד אנושי והומני יותר.

אבל כיצד זה אפשרי, שאלתי את עצמי. איך יכול אדם להיות קורבן אך לא־לראות את עצמו ככזה — וזאת בלי לחטוא בהכחשה, בהשכחה, או בחשיבה משאלתית?

התשובה נעוצה ביכולת הייחודית שלנו, היכולת העושה אותנו לבני אנוש, לבחור בכל מצב בין מבט לאחור למבט קדימה. אדם יכול לשאול ״למה זה קרה?״, כלומר להביט לאחור ולחפש גורם בעבר. אך הוא יכול גם לשאול ״מה עושים?״ — כלומר להביט קדימה, לראות ברגע ההווה קו זינוק ולהחליט לאור זאת על נקודת היעד העתידית שלו.

יש הבדל הרה־גורל בין השניים. כי את העבר איננו יכולים לשנות. אך את העתיד — כן. המביט לאחור רואה את עצמו כאובייקט, ככלי משחק בידי כוחות שמעבר לשליטתו. המביט קדימה רואה את עצמו כסובייקט, כסוכן מוסרי בעל יכולת בחירה, המחליט באיזה נתיב ילך אל המקום שהוא רוצה להיות בו. אלו הן שתי דרכי חשיבה לגיטימיות, אבל האחת מובילה לתרעומת, למרירות, לזעם ולתשוקת נקם — והאחרת מוליכה לאתגר, לאומץ, לכוח רצון ולשליטה עצמית. את הדרך הזאת מייצגים בעיניי מיכאילה פיטרסון וניצולי השואה שהכרתי: את ניצחון הבחירה על הגורל.

ישנם קורבנות. ישנם עוול ודיכוי, קיפוח והדרה ובעבר היו נתונות קבוצות שלמות — יהודים, שחורים, צוענים, נשים, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים — לשעבוד, לדחיקה לשוליים, ליחס מפלה ולהתעלמות. בעוולות הללו יש להילחם עד חורמה. זה ברור. חמלה, הרגש שאנו חשים כלפי קורבנות, היא מן היסודות המכוננים של החוש המוסרי. עליה עומד המיטב שבמסורות הדתיות והאתיות הגדולות. לרגש הזה, ולמעשים הטובים שהוא מעורר, לא צריך לשים שום סייג.

הדבר המסוכן הוא אחר: הפוליטיזציה של הקורבנוּת, כלומר העתקתה מיחידים לקבוצות ומשם אל הזירה הציבורית. בכל עידן יש קורבנות, וחובתנו לעזור להם. ״לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ״, אומרת התורה (ויקרא יט, טז). ״לִמְדוּ הֵיטֵב״, קורא הנביא, ״דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה״ (ישעיהו א, יז). החדש והמסוכן הוא תרבות הקורבנוּת. יש בה טשטוש של הגבול בין האישי לפוליטי. היא נוגעת לתופעה שפיליפ ריף כינה ״ניצחון התרפויטי״.

המהפכה הליברלית של שנות השישים נעשתה כזכור בשמו של הפרט. לפרט יש זכויות; לפרט צריך להינתן החופש לעשות כרצונו כל עוד אינו מזיק לאחרים. הפוליטיקה הליברלית במיטבה הינה, או שואפת להיות, עיוורת למעמד, לצבע, למגדר, לגזע ולדת. הגישה הרווחת במחשבת המערב היא שבראש מעיינינו נמצא הפרט, מעל ומעבר לכל שיוך וזיהוי. זכר או נקבה, שחור או לבן, עשיר או עני, יהודי או נוצרי, מאמין או כופר — כל זה אינו עיקר; הפרט הוא בעל הזכויות, החופש, הזכאות לכבוד והגישה לצדק.

ואז באו שנות השבעים שבהן, לפחות בבריטניה, הכוח הדומיננטי היה איגודי העובדים, ושנות השמונים, עת סחפו את המערב התאצ׳ריזם, כלכלת רייגן והליברליזציה של המשק. עם הזמן פחתה בולטותם של השסעים המעמדיים והכלכליים בפוליטיקה. סוגיות אחרות תפסו את מקומם. בתחילה, הגיבור היה הפרט; אך לבסוף השתלטו על הדיון הקבוצות: תחילה היהודים, ואז האפרו־אמריקנים, ואז הנשים, ואז ההומואים, ועכשיו הטרנסג׳נדרים. כולם דרשו לעצמם שוויון בפני החוק, וזה כמובן מוצדק לגמרי. אלא שדרישה זו הייתה שונה שוני מהותי מתביעת השוויון והצדק של העבר: הפעם הגדירה עצמה כל קבוצה כמושא־לדעה קדומה או כקורבן לדיכוי. זו הייתה תפנית חדה מליברליזם קלאסי לדבר הדומה יותר לניאו־מרקסיזם: תפיסת עולם הרואה את החברה כמערכת של מבני כוח ואת האנושות כולה כנחלקת למדכאים וקורבנות. במקום לחתור להכרה כיחידים הם חתרו להכרה כקבוצות, שהפעם מגדיר אותן לא המעמד החברתי־כלכלי אלא סמנים קדמוניים כגון גזע, מגזר ונטייה מינית. זה היה הבסיס לפוליטיקת הזהויות שדנו בה לעיל.

במדינה הליברלית, פרטים פעלו למימוש זכותם לחיות כפי שהם בוחרים כל עוד אינם פוגעים בזולתם. במדינה בת זמננו, קבוצות נאבקות למען דברים שעד לא מכבר לא נחשבו אף פעם לעניינה של הפוליטיקה: הכרה, כבוד, הערכה עצמית. התרבות נעשתה פוליטית. כך גם הדימוי העצמי. תוכנית הלימודים המסורתית של הכתבים הקאנוניים — התנ״ך, שייקספיר וכל השאר — מוקעת כמי שמייצגת הגמוניה של זכרים לבנים מתים. קורפוס ספרותי זה גורם כביכול לקבוצות מודרות לפתח דימוי עצמי שלילי, והדבר משפיע על סיכויי ההצלחה של חבריהן. מרקס דיבר על דיכוי כלכלי. יורשיו בני זמננו מדברים על דיכוי פסיכולוגי: הקבוצה שלנו סובלת מתת־הישגיות כי הפלו אותה לרעה, ואם לא הפלו במפורש הפלו במשתמע. זוהי, ממשיכה הטענה, הפרה של זכותה של כל קבוצה להערכה עצמית. אנחנו הקורבנות; לא קורבנות פשע, אלא קורבנות תרבות. אנחנו המדוכאים החדשים.

כל זה מוביל לפוליטיקה של קורבנות תחרותית. עשו לנו עוול. זלזלו בנו. אנחנו בעליה החוקיים של מה שברטרנד ראסל כינה פעם ״סגולתו העילאית של הנדכא״. יש בטיעון הזה גרעין של אמת. אבל אי־אפשר להופכו לפוליטי בלי להחריב את תשתיתה של הדמוקרטיה הליברלית, שהיא ההפרדה המשולשת בין אומה, קבוצה ויחיד, או במילים אחרות בין המדינה, החברה האזרחית והחיים הפרטיים. כאשר רגשות פרטיים (דימוי עצמי שלילי) נעשים חלק מההגדרה העצמית של הקבוצה, וכאשר קבוצות תובעות מן המדינה שתפעל לריפוין, נולדת פוליטיקת הזהות, או ״הפוליטיקה של ההכרה״. מצב זה נגזר ישירות מהרב־תרבותיות בת זמננו, והוא הסכנה הגדולה ביותר הגלומה בה. עמד על כך הפילוסוף הפוליטי מייקל וולצר:

חברי קבוצות נדכאות קיבלו עידוד — שגוי לטעמי — להאמין שהם, יותר מכל דבר אחר, נפגעיו של זלזול מצד הקבוצה הדומיננטית ולתור אחר סימנים של יחס נאות. אבל מי שנמצא במצב של חשדנות כלפי הממד המקטין או הזדוני של דברים שייאמרו או ייעשו פוגע בעצמו. חשדנות כזו מובילה תדיר למבוי־הסתום של פוליטיקת הכעס והטינה.², Yale University Press, 2004, 37.

footnotes: ² Michael Walzer, Politics and Passion: Toward a More Egalitarian Liberalism

בחברה ראויה לשמה, אנשים פועלים לריפוי נחשלות וקיפוח. יש קבוצות שנדחקו לשוליים; יש קבוצות שסבלו מאוד בעבר. על פוליטיקה השואפת למתן הזדמנויות שוות ולכיבוד כל אדם אפשר לומר רק דברים טובים. אבל יש הבדל גדול בין פוליטיקה מוכוונת עתיד לבין כזאת המתמקדת במרמורי העבר; בין תרבות המעלה על נס את האחריות לבין כזאת הנבנית סביב מושג ״זכויות״ המתרחב עד בלי די; בין תרבות המגדירה אנשים כקורבנות לבין תרבות העוזרת לקורבנות אמיתיים לשקם את יכולת הפעולה וההגדרה העצמית שלהם. פוליטיקה עניינה כוח וחלוקת משאבים. היא אינה קשורה לפסיכולוגיה של ההערכה העצמית או להקצאת אשמות. כאשר הגבולות הללו מיטשטשים, נוצרת פגיעה אנושה ביחסים הבין־קבוצתיים הטובים, שחברה מגוונת אתנית ודתית תלויה בהם.

במאי 1944 נעצרו 12 אלף יהודי העיר קושיצה בסלובקיה (שסופחה אז להונגריה) והובלו לאושוויץ. ביניהם היו אדית אֶגר, נערה בת 16, אימהּ ואביה ואחותה מַגדה. הוריה של אדית נרצחו מייד. כאשר שאלה אדית אסירה אחרת במחנה הריכוז איפה היא תראה שוב את אימהּ, האישה הצביעה לעשן שעלה מהארובה במרחק ואמרה לאדית, ״היא נשרפת שם. דברי עליה בזמן עבר״. איכשהו, אדית שרדה לא רק באימי אושוויץ אלא גם במצעד המוות שבו נרצחו כמעט כל אלה שהלכו לצידה. כאשר, לבסוף, גילו אותה חיילים אמריקנים שוכבת תחת ערמת גופות, היא הייתה חולה בטיפוס, בדלקת ריאות ובדלקת קרום הריאות, וגבה היה שבור.

היא התחתנה עם בחור שהיה מאושפז לצידה בבית החולים. לבסוף היגרה המשפחה לארצות הברית, ושם אדית נעשתה פסיכולוגית. אבל טראומת אושוויץ לא הרפתה ממנה, עד שבהיותה בת 53 חזרה לשם להתעמת עם השדים שבתוכה. אחרי שנים רבות, בהיותה בת 90, נמרצת ואוהבת חיים, כתבה את ספר זיכרונותיה, ׳הבחירה׳‏ שמו, שהופיע בשנת 2017 ונעשה רב מכר. אדית היא עדות חיה לצדקת גישתו של ויקטור פראנקל, גם הוא ניצול אושוויץ, שאמר שבמחנות מוות נשללו כל החירויות מלבד אחת: חירות התגובה התודעתית. כפי שאמרה לאדית אגר אימהּ כאשר הובלו לאושוויץ: ״זכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שבראש שלך״.

הסבל, אומרת אגר בספרה, הוא אוניברסלי, אבל הקורבנות היא כבר בחירה.³, Rider, 2017, 9. ״יש הבדל״, היא אומרת, ״בין נפילת־קורבן לבין קורבנוּת״. כולנו עלולים ליפול קורבן בשלב מסוים. נסבול מהתעמרות, מפציעה, ממזל רע או מכישלון. אנחנו חיים בחשיפה לכוחות שמעבר לשליטתנו. הנפילה־קורבן באה מבחוץ. אבל הקורבנות באה מבפנים. ״אף אחד לא יכול להפוך אותך לקורבן; רק אתה יכול״. אנחנו מפתחים סוג מסוים של הלך־נפש, ״דרך של חוויה והוויה שהיא נוקשה, מאשימה, פסימית, תקועה בעבר, לא סולחת, מענישה, ונעדרת גבולות בריאים״. אנחנו נעשים ״הסוהרים של עצמנו״.

footnotes: ³ Edith Eger, The Choice

אגר אמפתית כלפי הקורבנות, ביניהם הוריה, ואינה מאשימה אותם. הנפילה־קורבן, כאמור, באה מבחוץ, ובמקרים רבים בידי כוחות שאין לנו שליטה בהם. אבל הריפוי בא כאשר אנו מסרבים להגדיר את עצמנו קורבנות. סירוב זה הוא ששמר עליה בחיים, והיא מנסה לעזור למטופליה לגייס אותו מתוכם. מכאן כותרת ספרה. תמיד יש בחירה. לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה יקרה לנו, אבל תמיד אנחנו יכולים לבחור איך להגיב. המאורעות אינם מגדירים אותנו. להרשות לעצמנו שכך נוגדר פירושו למסור לאחרים את הריבונות על חיינו. אגר, לעומת זאת, שאלה איך הסבל שחוותה יאפשר לה לעזור לאנשים אחרים שסובלים. היא רתמה את החוזק שלה כדי לנטוע חוזק בזולת. היא עזרה להם כשהלכו בגיא צלמוות. זה היה התיקון שלה, גאולת העבר, ריפויו של עולם שבור.

וזהו, במידה רבה, עניינו של המוסר.

השתמשתי לאורך הספר הזה במילה ׳מוסר׳‏ כאילו יש רק דרך אחת להבינה. מובן שאין הדבר כן. ההבדל בין הבנת המוסר ביהדות ובנצרות לבין הבנתו בתרבות יוון העתיקה הוא אולי ההבדל הגדול ביותר בין מסורות אלו (אומנם, גם בתוך כל אחת מהן יש הגדרות מרובות למושג). היוונים האמינו ב׳מוֹירָה׳, או ׳אָנַנְקֶה׳, גורל שרירותי ובלתי־נמנע, שאורַקל יכול לדעת מראש. על כך מושתת למשל סיפור אדיפוס. לאיוס, אביו, שמע מהאורקל שבנו עתיד להורגו ולרשת את מקומו. כדי לברוח מגורל זה הוא הותיר את אדיפוס הפעוט כבול בצוק, שימות שם. אך רועה אחד מצא את אדיפוס, הציל אותו וגידל אותו עם משפחתו, בלי שידע מי אביו. האורקל סיפר לאדיפוס שהוא יהרוג את אביו ויתחתן עם אימו. כאביו גם הוא רצה לברוח מגורל זה, ולכן עזב את הבית. הוא פגש זר, הם התווכחו, נלחמו, והזר מת. הזר הוא כמובן לאיוס. כוחה של הדרמה טמון בכך שכל מה שהדמויות עושות כדי לחמוק מהגורל רק מקרב אותן להתממשותו. זהו גלעין הטרגדיה היוונית. החופש של האדם הוא אשליה המתנפצת אל הסלע האכזר של ההכרח.

האתיקה היהודית־נוצרית, לעומת זאת, מתמקדת באשמה ובאחריות. לקראת סוף ספרו ׳א־לוהים: ביוגרפיה׳‏ עורך ג׳ק מיילס אבחנה מאלפת בין הטרגדיה היוונית לזו השייקספירית. בטרגדיה היוונית גורלו של אדם נקבע בידי גורמים חיצוניים לו, שאינם בשליטתו. בטרגדיה השייקספירית גורמים אלה הם פנימיים. המאבק מתקיים בתוך תודעתו של הגיבור. בגלל ההבדל הזה ׳המלט׳‏ שונה כל כך מ׳אדיפוס׳. אצל המלט, העימות הוא פנימי: ״בין ה׳אודם הטבעי של עוז ההחלטה׳‏ לבין ׳חיוורונם של הרהורי הלב׳״. לדברי מיילס, ״ההשפעה העמוקה של המקרא על החברה האירופית היא־היא המסבירה מדוע הטרגדיה השיייקספירית שונה כל כך מן הטרגדיה היוונית״.⁴

footnotes: ⁴ ג׳ק מיילס, אלוהים: ביוגרפיה, מאנגלית: רן הכהן, תל־אביב: הספרייה החדשה, 1997, עמ׳ 405. הציטוט מובא שם מתוך ׳המלט׳ בתרגומו של אברהם שלונסקי.

הבושה וההכרח מולידים תרבות של טרגדיה. האשמה, התשובה והאחריות מולידות תרבות של תקווה. אם יש לנו רצון חופשי, איננו עבדים לגורל. אם בלב ההוויה נמצאת ישות סולחת, לא נגזר גורלנו לאשמת נצח. ״ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה״, כמאמרנו בתפילת יום כיפור. שום גורל איננו בלתי־נמנע, שום עתיד איננו קבוע מראש, ואין תוצאה שנבצר מאיתנו להיאבק בה. תמיד יש בחירה.

יש תרבויות טרגיות ויש תרבויות של תקווה, ואף כי יש תרבויות המשלבות רכיבים מזו ומזו, בעיקרן הן אינן עולות בקנה אחד. בתרבויות תקווה, אנחנו פועלים. אנחנו בוחרים. הכול תלוי בהחלטתנו, וזו אינה קבועה מראש. בתרבויות טרגיות, אנחנו קורבנות. אנחנו כלי משחק בידי כוחות שמעבר לשליטתנו, וגם החזקים שבינינו סופם שייפלו שדודים בידם. הדרך היחידה להיוושע מן הקורבנות היא־לסרב להגדרה העצמית הזאת. בטווח הארוך שום טוב לא יצמח ממנה, כי היא שייכת לעולם של טרגדיה. היא מחלקת אותנו לקורבנות ומדכאים — ואנחנו תמיד הקורבנות, והאחרים הם תמיד המדכאים. הַביטו בכל אזור עימות בעולם ותמצאו שכל אחד מן הצדדים רואה את עצמו כקורבן, ועל כן חף מפשע, ואת הצד האחר כעושה הרע. זה מרשם לעימות נצחי ולאכזבה מתמדת. נותרים רק טינה, זעם ותשוקת נקם, והללו אינם משיגים דבר לבד ממעגל בלתי־נגמר של מעשי תגמול.

הבחירה בחופש מביאה לתבוסתה של הקורבנות ולהולדתה הגאולית של התקווה.