אני אוהב בדיחות, כי לפעמים הן מבטאות רעיונות פילוסופיים שקשה לנסח בדרכים אחרות. הנה בדיחה יהודית ישנה מאוד, הנוגעת לטיעון של ספרנו:

יהודי זקן ויהודי צעיר נוסעים ברכבת. הצעיר שואל: ״סליחה, מה השעה?״ הזקן לא עונה. ״סליחה, אדוני, מה השעה?״ הזקן ממשיך לשתוק. ״אדוני, אני שואל אותך מה השעה. למה אתה לא עונה?״ והזקן אומר: ״ידידי הצעיר, התחנה הבאה, בעיירה הקטנה שלנו, היא האחרונה במסלול הזה. אני לא מכיר אותך, אז אתה בוודאי זר פה. אם אענה לך, יתפתח בינינו קשר. אצטרך להזמין אותך לביתי. אתה בחור נאה, ויש לי בת יפה. אתם תתאהבו זה בזו, ותרצו להתחתן. אז תגיד לי, נראה לך שאני רוצה חתן שאין לו כסף לקנות שעון?״.

במילים אחרות: למעשים קטנים יכולות להיות תוצאות גדולות.

טענתי שקלקולי השוק והמדינה שאנו רואים כיום, וגם חלק מהבדידות והניכור שדנתי בהם בחלק הראשון, הם תוצאות של חוויה גורלית שעבר המערב בשנות השישים בעקבות אימוץ הרעיון שאפשר לקיים חברה בלי קוד מוסרי משותף. בדורות עברו, הדבר נחשב בדרך כלל בלתי־אפשרי. בחברה היה תמיד ממד יסודי של ״אנחנו״. בתוכו חשבו אנשים זה על זה ועל הטוב המשותף. כללי המוסר יכולים להשתנות ולהתפתח לאורך הזמן, אבל הם תמיד המַים והלֶחם של חיינו המשותפים.

לרוב אורכה של ההיסטוריה, הדת הייתה הדבק שליכד חברוֹת. באמצע המאה ה־19, כשדמויות כמו מתיוּ ארנולד וג׳ורג׳‏ אליוט החלו להטיל ספק באמונה הדתית, המוסר נראה כתחליף לה. כך נולד עידן שהעמיד את המוסר על ראש שמחתו. איך הגענו משם עד הנה? איך התחלנו להאמין שאפשר לקיים חברה שהיא־לא יותר מאוסף של יחידים העסוקים כל אחד בקידום טובתו האישית, ובמקרה חיים באותו אזור ובאותו זמן?

אני רוצה לטעון שההגות המערבית מאבדת לעיתים קרובות מדי את רגישותה לממד הזמן. לכל החלטה יש השלכות. אלו מהן הניתנות לחיזוי, הן ברובן ההשלכות קצרות הטווח. ואילו ההשלכות לטווח הארוך נמצאות מעבר לאופק הנראה. הרעיון פשוט, אך משמעויותיו העצומות נשכחות תדיר. זה תורף הבדיחה שסיפרתי: בטווח הארוך, למעשים קטנים יש תוצאות גדולות.

את הוויכוח על הליברליזציה של המוסר והמשפט, שחוללה רבים מהשינויים החברתיים והתרבותיים שאירעו בחמישים השנים האחרונות, ניהלו בבריטניה סביב שנת 1960 שני דוברים חריפי שכל: השופט הדגול הלורד פטריק דֶוולין, והפרופסור למשפטים הדגול לא פחות, איש אוניברסיטת אוקספורד, הרברט ליונל אדולפוס (הל״א) הארט. הם התמודדו, בדרכיהם השונות, עם שאלה אחת: האם צריכה החברה לעגן את המוסר בחקיקה, או שיש להותיר את המוסר למצפונו של הפרט?

בהרצאה נוקבת, בשנת 1959, טען הלורד דוולין כי מוסר משותף חיוני לחברה.¹, Oxford University Press, 1965, 1–25. חברה אינה סתם אוסף של יחידים העושים כחפצם כל עוד אינם פוגעים בזולתם. יסוד מוּסד בה, שבהימוטו תימוט, הוא אמונות משותפות על אודות הישר והטוב. ״בלי תפיסות משותפות על הפוליטיקה, על ערכי המוסר ועל האתיקה, שום חברה אינה יכולה להתקיים״. והוא המשיך: ״אם אנשים ונשים ינסו ליצור חברה שאין בה הסכמה בסיסית על הטוב ועל הרע, הם ייכשלו; ואם כוננו אותה על הסכמה משותפת אך ההסכמה מתפוגגת — החברה תתפורר״.²

footnotes: ¹ Patrick Devlin, ‘Morals and the Criminal Law’, in The Enforcement of Morals ² שם, עמ׳ 10.

לדבריו, כל חברה זכאית להגן על עצמה, באמצעות חוקיה ומשפטיה, מפני סכנות מבית ומחוץ, ו״מוסר מְמוסד נחוץ לרווחת החברה ממש כפי שנחוץ לה מִמשל טוב״. והוא המשיך:

התפוררות של חברות מבפנים מצויה יותר משבירה של חברות בלחץ חיצוני. כאשר אין החברה שומרת על מוסר משותף היא מתפוררת, וההיסטוריה מלמדת שהתרופפות כבלי המוסר היא תכופות השלב הראשון בהתפוררות; על כן יש הצדקה מלאה לכך שהחברה תנקוט לצורך שימור הקוד המוסרי שלה אותם צעדים שהיא נוקטת לשימור שלטונה ושאר מוסדותיה החיוניים.³

footnotes: ³ שם, עמ׳ 13.

על כך חלק הל״א הארט בסדרת הרצאות שנשא ב־1962.⁴, Oxford University Press, 1963. הוא־לא דחה את הרעיון שהחברה צריכה עקרונות מוסר משותפים, אך לטעמו לא את כל העקרונות האלה צריך החוק האזרחי לאכוף. אדרבה, אל לו לעשות זאת, מפני שיש ערכים אחרים המתנגשים איתם, כגון החירות, הפרטיות וכיבוד מצפונו של הפרט. אין שום הליך הכרעה כללי, תקף בכל הזמנים ובכל הנסיבות, המאפשר להבחין בין התחומים שבהם ראוי להגביל את ההתנהגות בחקיקה לבין אלה שבהם יש להותירה בידי האמונה האישית ובחירתו של היחיד. משום כך, ככלל, דוגל הארט בהשקפה שהציג כמאה שנים קודם לכן ג׳ון סטיוארט מיל במסתו ׳על החירות׳‏ — ״שהתכלית היחידה אשר לשמה מותר בדין להשתמש בכוח כפייה כלפי איש הנמנה עם חברה תרבותית היא מניעת נזק לאחרים. טובתו שלו, בין הגשמית ובין הרוחנית, אין בה משום היתר מספיק״.⁵

footnotes: ⁴ H.L.A. Hart, Law, Liberty and Morality ⁵ ג׳ון סטיוארט מיל, על החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס״ז, עמ׳ 13.

ידו של הארט הייתה על העליונה, ותפיסתו של מיל — ראיית החירות כחופש מ־ולא כחופש ל־, כניסוחו של ישעיה ברלין — התבססה במערב כהבנה הבלעדית וההכרחית של רעיון החירות, וכעקרון היסוד של הדמוקרטיות הליברליות. מה שנחשב ב־1859 רדיקלי כמעט עד כדי חשש לדבר עליו בציבור נתפס ב־1962 כהיגיון פשוט ומובן מאליו.

אלא שרוב התיאוריות של המוסר והחברה סובלות מבעיה אחת: גורם הזמן. הוויכוח בין הלורד דוולין והפרופסור הארט בתפר שבין שנות החמישים והשישים נראה פשוט יחסית. הארט טען שהחברה לא תתפרק אם יוּתרו דברים שהיו עד אז אסורים, ודוולין סבר שכן. ההנחה הטבעית היא שבמחלוקת כגון זו, עמדה אחת תתגלה כנכונה והשנייה כשגויה. אך יש אפשרות שלישית: שהארט ודוולין צדקו שניהם, אך כל אחד מהם חשב במחזורי זמן אחרים.

הארט היה אקדמאי באוקספורד, ואילו דוולין שופט בריטי בכיר. הארט הכיר רעיונות. דוולין ראה אנשים. הוא ידע מניסיונו האישי שרעיונות שנשמעו נכונים בדור אחד עלולים היו, בכל זאת, להוליד עבריינים צעירים בדור הבא. הארט חשב על התוצאות; דוולין ראה אותן. אני חושד שדוולין, שהיה בעל חוש היסטורי חזק, פשוט חשב לטווח ארוך יותר מהארט.

הנהרה לרעיון זה הגיעה, כעבור עשור שנים, מתחום שלמראית עין אין לו כל קשר לענייננו. בישיבה ה־139 של האגודה האמריקנית לקידום המדע, ב־1972, נוסח לראשונה רעיון מדעי משנה פרדיגמה: תורת הכאוס, העיקרון שעל פיו משק כנפיו של פרפר בברזיל יכול לגרום לטורנדו בטקסס.

בבסיס תורת הכאוס נמצאת ההנחה כי מערכות מורכבות (כגון מזג האוויר, בדוגמה הנזכרת — והחברה האנושית על אחת כמה וכמה) הן במהותן בלתי־ניתנות לחיזוי. הדבר נשמע אולי טריוויאלי, אך אין הוא כזה. הוא מפריך אחת מן התיאוריות המפורסמות ביותר של הנאורות במדע: עיקרון לַפְּלָס, שפורסם ב־1814, בדבר הסיבתיות או הדטרמיניזם המדעי. כך אמר אז לפלס:

אנו רשאים לראות את מצבו הנוכחי של היקום כתוצאה של עברו וכסיבה לעתידו. שֵׂכֶל היודע ברגע מסוים מהם כל הכוחות היוצרים תנועה בטבע, ומה מצבם של כל הפריטים שהטבע מורכב מהם — שכל זה, אם הוא גם עצום דיו לנתח את כל הנתונים שברשותו, יכול להקיף בנוסחה יחידה את תנועותיהם של כל הגופים ביקום, מגדולים שבגדולים ועד אטומים בודדים. לשכל כזה, שום דבר לא יהיה לא־ודאי, והעתיד והעבר כאחד יהיו פרוסים במלואם לנגד עיניו.

בקיצור: אמור לי הכול על אודות עכשיו, ואומר לך, בוודאות מוחלטת, מה עתיד לקרות בעוד מאה שנים או אלף. כעבור כמה חודשים הלך לפלס לנפוליאון והציג בפניו את התיאוריה שלו. נפוליאון שאל אותו, ״אמור לי, איפה א־לוהים בתיאוריה שלך?״. לפלס השיב במילים שמדענים ואתיאיסטים מצטטים מאז ועד היום כהוכחה לניצחונם על הדת האי־רציונלית: Je n׳avais pas besoin de cette hypothèse, ״אינני זקוק להשערה הזאת״. לשון אחרת: האמונות הטפלות, כגון הדת, כבר מאחורינו. המדע יגלה לנו את כל מה שעלינו לדעת. על סמך נתונים מספיקים אנו יכולים לחזות את העתיד בדיוק מלא ובוודאות מוחלטת. תורת הכאוס אומרת לנו שאין הדבר כן. מערכות מורכבות הן בלתי־ניתנות לחיזוי. התיאוריה של לפלס התגלתה כהיבריס רציונליסטי, יומרת שווא גאיונה: בטוחה בעצמה — ושגויה.

יש לזאת גם השלכות מוסריות. העיקרון המוסרי הידוע ביותר והמצוטט ביותר בתקופה המודרנית הוא אולי עקרון התועלתנות של ג׳רמי בנתם: פעל כדי להפיק את התוצאות הטובות ביותר: את מרב האושר למרב האנשים. אך עיקרון זה שנוי במחלוקת, והוא עורר שאלות רבות. האם כל צורות האושר נחשבות באותה מידה? האפשר לכמת את האושר? איך מאזנים בין אושרו של רוב לזכויותיו של מיעוט? ועוד ועוד. אבל אחת השאלות היסודיות ביותר היא זו שמעלה הבדיחה שלנו: שאלת הזמן. לכמה זמןאנחנו אחראים לתוצאות המעשים שלנו? האם רק לתוצאות המיידיות, או גם לאלו הרחוקות? האם רק לאלו שהתכוונו להן, או גם לתוצאות בלתי־מכוונות? האם רק לאלו שיכולנו לחזות, או לכולן?

ובכל מקרה, איך אפשר לזהות במערכת מורכבת כמו החברה האנושית את השלכותיה של תופעה קודמת? איך יודעים מה היה קורה אלמלא היא?

כמה ארוכת טווח צריכה החשיבה שלנו להיות?

למה שנרצה חתן שאין לו כסף אפילו לקנות שעון?

איך משקללים את ממד הזמן כשבוחנים סוגיות מוסריות? תורת הכאוס מלמדת אותנו שכל מערכת מורכבת היא בלתי־ניתנת לחיזוי; והאנושות היא בוודאי מערכת מורכבת. קרל פופר לימדנו כי ״הגורם האנושי הוא־הוא היסוד בחיים החברתיים ובכל המוסדות החברתיים שהוא־לגמרי בלתי־צפוי וגחמני״.⁶ אף פעם איננו יכולים לדעת איך יגיבו אנשים לאירוע נתון, או איך יגיבו אחרים לתגובה זו. לכן, בלב־ליבה של התועלתנות יש בעיה: אין לנו שום דרך לדעת את ההשלכות ארוכות הטווח של כל החלטה שהיא, ובפרט כאשר מושפעים ממנה אנשים רבים.

footnotes: ⁶ קרל פופר, דלות ההיסטוריציזם, מאנגלית: פנינה זייץ, ירושלים: שלם, תש״ע, עמ׳ 111.

ההוגה השמרני־ליברלי פרידריך פון־האייק גרס כי הדרך היחידה לתכנן לקראת העתיד היא־ללמוד מהעבר. בספרו האחרון, ׳יומרה קטלנית׳, טען טענה חשובה מאוד: כדי שהשוק החופשי ו״הסדר המורחב״ שלו יופיעו, מוכרח להתקיים סוג מסוים של מוסר.⁷ לאורך אלפים רבים של שנים חיו בני האדם בחבורות קטנות של ציידים־לקטים, ובתקופה זאת, הפרה־היסטוריה הארוכה של ההומו־ספיינס, נוצרו האינסטינקטים שלנו. הללו, דחפים של סולידריות ושל זולתנות, אפשרו לקדמונינו לחיות יחד בקבוצות צפופות־יחסים. יחידים לא יכלו לשרוד מחוץ לקבוצות אלו לאורך ימים.

footnotes: ⁷ פרידריך האייק, יומרה קטלנית: מדוע סוציאליזם לא יכול לעבוד?, מאנגלית: אוֹרי רדלר, יאיר לוינשטיין, צבי חזנוב, תל־אביב: ספריית שיבולת, תש״ף.

אך כאשר עברה האנושות מהקבוצה הקטנה או השבט להתלכדויות גדולות ופתוחות יותר, המאפשרות ארגון חברתי וכלכלי מורכב, נדרש שינוי עמוק באופן שאנשים מתייחסים בו זה לזה. האינסטינקטים כבר לא הספיקו להסדרת היחסים הבין־אישיים. נדרשו חוקים העוסקים בקניין הפרטי, באמות המידה של היושר, בחוזים, בחליפין וכן הלאה. אופן היווצרותם של חוקים אלה אינו חשוב לענייננו. החשוב לנו כאן הוא־לדעת שהם הופיעו ונפוצו. הקבוצות שדבקו בחוקים שלהן הצליחו לגדול ולהתפשט יותר מאחרות. אל תשאלו מה אנשים התכוונו שֶיקרה, אמר האייק; שאלו מה קרה למעשה.

החוקים החברתיים שלנו דורשים לא פעם מאנשים להתנהג שלא על פי האינסטינקטים שלהם. לכן, אין די בהכרת החוקים ואי־אפשר לסמוך על נטיות הלב: את כללי ההתנהגות יש לרכוש בתרגול מעשי. החינוך המוסרי נעשה לעניין של חיקוי, של לימוד דרך הרגליים והידיים, של הנחלת המסורת באמצעות ההרגלה. המוסר עצמו מורכב בחלקו הגדול מצוֵוי לא־תעשה: איסורים המהווים גבולות, מסגרות לתחום שבתוכו אפשר להכיל את הפעולה האנושית החופשית ולהנחות אותה, כשם שגדות נהר מכילות את זרם המים ומנחות את כיוונו. סוג זה של מוסר אפשר את מעברה של האנושות מחברוֹת שבטיוֹת לציוויליזציות, שבהן יכלו התאגדויות גדלות והולכות של יחידים ושל קבוצות לפתח תחומי התמחות ועניין שונים ובה בעת למלא את צורכיהם באמצעות התהליך השלו יחסית של סחר וחליפין.

כך היה בעבר. אך האייק לא התפתה לראות את החברה החופשית כמובנת מאליה. הוא סבר שהיא חשופה לשתי סכנות עיקריות. מצד אחד, הסכנה המתמדת לסגת אל סולידריות קבוצתית פרימיטיבית, שצילה הצמוד אליה הוא שנאת הזרים. מנגד נמצא קולה המפתה של אותה ״יומרה קטלנית״ של התבונה, המטעה אותנו לחשוב כי באמצעות כוונה מודעת ותכנון מחושב נוכל לשפר את המוסר שהוריש לנו העבר ולעצב את מוסדות החברה מחדש. זאת הייתה, לדעתו, השגיאה המהותית לא רק של הסוציאליזם אלא גם של ליברלים כמו ג׳ון סטיוארט מיל, שסברו כי מגבלות המוסר המסורתיות הן ברובן מיותרות, מטען עודף שאנו סוחבים מעידן של דעות קדומות.

הדבר גרם להאייק להרהר בתפקידה של הדת בשימור מסורות המוסר, אף על פי שהוא־עצמו היה, על פי עדותו, אגנוסטיקן. אנחנו חבים לדתות, כתב, את העובדה שמסורות המיטיבות עם האוחזים בהן ״שומרו והועברו לאורך זמן מספיק כדי לאפשר לקבוצות המאמצות אותן לצמוח, וליהנות מהזדמנות להתפשט באמצעות ברירה טבעית או תרבותית״.⁸

footnotes: ⁸ שם, עמ׳ 204.

תכונה חשובה של הדת, לדידו של האייק, היא הענווה, ואפילו יראה, שהיא רוחשת כלפי מוסדות המוסר הגדולים שבלעדיהן לא היה מתפתח ׳הסדר המורחב׳‏ שלנו. היא מגינה מפני מה שהוא מכנה ״האשליה הרציונליסטית שהאדם, מכוח האינטליגנציה שלו, המציא מוסר שהעניק לו כוח להשיג יותר משאי־פעם היה יכול לחזות״.⁹ הדת רואה את המוסר כמתת ידו של הא־ל. האייק ראה אותו כתוצר של כוחות אבולוציוניים. אך המשותף לשתי תפיסות אלו הוא התנגדות חריפה ועקרונית למחשבה שאנחנו, כיחידים או במשותף, יכולים להמציא מערכת מוסר משופרת בכוח תבונתנו לבדו וכך למָרֵב את האושר או דבר טוב אחר. חוק התוצאות הלא־מכוונות יביס תמיד את הטובות בכוונותינו.

footnotes: ⁹ שם, עמ׳ 205.

שעה שמבקשים לחולל שינוי חברתי גדול, ראוי אפוא, לאור טיעונו זה של האייק, להקשיב לקול האומר (בין אם האייק עצמו היה מנסח זאת כך ובין אם לא): חִשבו למרחקים ארוכים. לִמדו מההיסטוריה. בדקו מה הצליח בעבר ומה נכשל. אל תשלו את עצמכם שאתם יכולים לחזות את העתיד ולשלוט בו. אתם עלולים להתניע תהליכים שיגרמו נזק רב, ודבר זה לא יתגלה מייד. תשמעו אנשים הטוענים מתוך ודאות גמורה שצעד מסוים הוא בטוח, ויעברו שנים ואף עשורים עד שהסכנה תתברר. לכך כיוון האייק בדברו על היומרה הקטלנית. בשל היומרה הזאת, אנשים טובים מקבלים החלטות רעות.

מצוקותיה של המאה ה־21, שאנו חוזים בהן היום, לא התחוללו מייד עם התמורות של שנות השישים. שני דורות עברו עד שהן צצו. דוגמה מוחשית לכך היא נושא הסמים.

התאריך: 25 בינואר 2019. סרט מושק בלונדון. ׳ילד יפה׳‏ הוא סיפורו צורב הלב של אב שבנו התמכר לסם ושל ניסיונו להציל את בנו מחולי נפשי, מפשיעה, מאלימות וממוות בטרם עת. זהו סרט מטלטל, שייחרת בזיכרון בזכות משחקם של שני שחקניו הראשיים, הראויים לפרס האוסקר, סטיב קארֶל וטימותי שאלאמֶה. כוחו של הסרט רב גם משום שיסודו בסיפור אמיתי, הפרוס בשתי אוטוביוגרפיות, האחת של האב והאחרת של הבן: דייוויד וניק שֶף.

ניק רק בן שתים־עשרה כשאביו מגלה שהוא משתמש בקנביס. ניק מבטיח שיפסיק, אך ממשיך. קמעה־קמעה הוא מטפס בסולם החומרה של הסמים: קוקאין, קריסטל מת׳‏ והרואין. הוא נעשה מכור. שוב ושוב שׂורה עימו אביו ולוקח אותו לשיקום. שוב ושוב ניק נגמל לזמן מה, אך כשבאה לידו ההזדמנות הוא אינו עומד בפיתוי ונסוג אל ההתמכרות. צֶלם האדם המתורבת נמוג ממנו. הוא גונב מכולם, גם מאחיו הצעיר. הוא ישן ברחוב, צורך מנות יתר וכמעט מת. אבל אביו מסרב לוותר עליו, וסירוב זה מציל אותו. כתובית בסוף הסרט מספרת שניק נקי זה עשר שנים. אך הסרט אינו מרכך את המסר ואינו מנסה לרומם את הרוח. זהו סיפור מכאיב, והוא סיפורם של אנשים רבים מכפי שנדמה לנו.

זה מתחיל בקנביס, הנחשב בעיני רבים לבלתי־מזיק, ודאי לא יותר מאלכוהול או סיגריות. אך מתברר שאין הדבר כן. אף כי הוויכוח בנושא מוסיף להתנהל, יש ראיות מובהקות לכך שהקנביס הוא סם מעבָר. במחקר אחד נמצא שהמכורים לו הם בעלי סבירות גבוהה פי שלושה מאחרים להתמכר להרואין.¹⁰ מחקר אחר הראה כי משתמשי קנביס נוטים פי חמישה מאחרים לצרוך באופן מסוכן סמים אופיאטיים כעבור שלוש שנים.¹¹

footnotes: ¹⁰ Centres for Disease Control and Prevention, July 2015, https://www.cdc.gov/vitalsigns/heroin/infographic.html. ¹¹ ‘For Opioid Use Disorder, Does Cannabis Produce Harm or Reduce Harm?’, Recovery Research Institute, 26 January 2018.

אלכס ברנסון, סופר זוכה פרסים ולשעבר עיתונאי בניו־יורק טיימס, פרסם בפברואר 2019 ספר ושמו ׳סַפּרו לילדיכם: האמת על מריחואנה, מחלות נפש ואלימות׳. האזהרה שהוא משמיע שם אינה משתמעת לשתי פנים. במקביל לכך שהשימוש בקנביס נעשה מקובל בחברה — ובכמה מדינות בארה״ב אף נעשה חוקי — מתרבוֹת העדויות הברורות לקשר בין צריכת הסם לבין מחלות נפש ופשיעה אלימה.

שיעורי הפסיכוזה בקרב צעירים בארה״ב הוכפלו בין השנים 2008 ו־2017. במהלך תקופה דומה, מ־2006 עד 2017, מספר האמריקנים המשתמשים בקנביס מדי יום עלה במהירות, מ־3 מיליונים ל־8. הראיות הרפואיות אינן מוחלטות, אך הן נותנות כיוון. סוג הקנביס הנמצא בשימוש כיום חזק הרבה יותר מזה שרווח בשנות השבעים. שיעור החומר הפּעיל, האחראי להשפעות הפסיכולוגיות, THC, עמד אז על כשני אחוזים. כיום הוא גדול פי עשרה ויותר. מחקרים שנערכו בפינלנד ובדנמרק מצביעים על עלייה מובהקת בשיעור הפסיכוזות, המקבילה לעלייה בשימוש בקנביס. דוח של שירותי הבריאות בבריטניה משנת 2019 מעריך כי הסיכוי לחוות מקרה ראשון של פסיכוזה גבוה פי חמישה אצל אנשים המשתמשים מדי יום בקנביס בעל ריכוז רב של חומר פעיל.¹² מחקר שנערך ב־2012 בקרב יותר מ־9,000 גברים אמריקנים מצא קשר בין שימוש בקנביס לבין הכפלה של שיעורי האלימות במשפחה.¹³, Vol. 4:1, 1 March 2018.

footnotes: ¹² ‘Daily Use of High-Strength Cannabis Increases Risk of Psychosis’, National Health Service, 20 March 2019. ¹³ ‘Marijuana Use is Associated with Intimate Partner Violence Perpetration Among Men Arrested for Domestic Violence’, Translational Issues in Psychological Science

לדברי ברנסון, הוא החליט לכתוב את הספר כשאשתו, פסיכיאטרית העובדת עם פושעים חולי נפש, אמרה לו שהדבר היחיד המשותף לכל מטופליה הוא שהם השתמשו במריחואנה. ובכל זאת, על פי דיווח של אליס תומסון ב׳טיימס׳‏ הלונדוני, מדינת ניו־יורק הודיעה על תוכניות להתרת השימוש בקנביס לצורכי פנאי, ״מתוך ציפייה מוצהרת להכנסות של 300 מיליון דולר ממיסים בשלוש השנים הראשונות״.¹⁴, 23 January 2019. אם זהו המניע, הלך־הרוח של השוק יצא מדעתו.

footnotes: ¹⁴ The Times

זה רק חלק מטרגדיה חמורה יותר. על פי ידיעה של דייוויד ברוקס ב׳ניו־יורק טיימס׳‏ בשנת 2017, שני מיליון וחצי אמריקנים מכורים לאופיואידים. מספר המתים מן ההתמכרות הזאת בשנה עלה מ־8,200 בשנת 1999 ל־33,000 בשנת 2015. פירוש הדבר, הוא מעיר, הוא שבשנתיים 2014–2015 מתו מהתמכרות לאופיואידים יותר אמריקנים מכפי שנהרגו במלחמת וייטנאם כולה. המרכז לבקרת מחלות ומניעתן באטלנטה דיווח ב־2015 כי אנשים המכורים למשככי כאבים אופיואידיים, הניתנים במרשם רופא, מתמכרים להרואין בשיעור גבוה פי 40 מכלל האוכלוסייה.¹⁵

footnotes: ¹⁵ Centers for Disease Control and Prevention, July 2015, https://www.cdc.gov/vitalsigns/heroin/infographic.html.

בבריטניה, על פי מחקר פורנזי שנעשה בקינגס קולג׳‏ בלונדון, השימוש בקוקאין הוכפל, ויותר מכך, בחמש השנים שקדמו ל 2019.¹⁶, 18 May 2019. על פי סוכנות הפשע הלאומית, תפיסות הקוקאין שולשו בשנים האחרונות, מ־42.8 טונות ב־2013/14 ל־122.9 טונות ב־2017/18. בכירי משטרה וממשל טוענים שעלייה חדה זו משקפת הפצה גוברת של סמים, ומכאן שגם גידול במספר סוחרי הסמים והכנופיות הפועלות בבריטניה, ועלייה מקבילה באלימות הקשורה לסמים. בפברואר־מארס 2018, שיעור מעשי הרצח בלונדון היה גבוה מזה שבניו־יורק, לראשונה בהיסטוריה המתועדת. מגפת סכינאות פקדה אז את העיר, וחלק מהתקיפות נגמרו במוות. שר המשפטים דייוויד גוֹק אמר כי ״האנשים שצורכים קוקאין בסעודות ערב אחראים לתדלוק האלימות ברחובות לונדון״.¹⁷, 27 May 2018. את הדברים הדהדה נציבת המשטרה העירונית קרֶסידה דיק: ״יש קבוצה שלמה של אנשים במעמד הביניים שיושבים וחושבים על ההתחממות הגלובלית, על סחר הוגן, על הגנת הסביבה ועל מזון אורגני, אבל סבורים שאין נזק בשכטה של קוקאין. אבל יש. זה יוצר אומללוּת״.¹⁸, 31 July 2018.

footnotes: ¹⁶ Daily Telegraph ¹⁷ Independent ¹⁸ Guardian

עתה ניסע בזמן לאחור אל שנת 1967. ב־26 במאי יצא־לאור אלבומה של הביטלס ׳מועדון הלבבות השבורים של סרג׳נט פפר׳. הוא היה רווי רמזי סמים. המתמצאים בתחום אולי הבחינו כבר קודם בהשפעת המריחואנה על האלבום Rubber Soul (דצמבר 1965), או בהשפעת הסמים הפסיכדליים על האלבום Revolver (אוגוסט 1966). על ׳סרג׳נט פפר׳‏ נחה דווקא רוח האל־אס־די. היה שם ׳לוסי בשמיים עם יהלומים׳‏ של ג׳ון לנון, עם ״פרחי צלופן״ ו״עיני קליידוסקופ״. רינגו סטאר הגיע להַיי ״עם קצת עזרה מחברים״. ובשיר האחרון, ״יום בחיים״, חוזרת השורה ״מתחשק לי להדליק אותך״. אני זוכר את האביב ההוא אחרת, מפני שהתחלתי אז ללמוד פילוסופיה וקראתי על העימות בין הארט לדוולין.

לנון לא התעלם מסכנות הסמים הפסיכדליים: ״הוא כיבה את המוח שלו במכונית״. הוא אפילו רמז למעורבות של החברה הגבוהה בלונדון בשעשועי הסמים: ״הם ראו פעם את הפנים שלו; אף אחד לא היה בטוח אם הוא מבית הלורדים״. חברי הביטלס צרכו אמפטמינים מאז 1960 כדי להישאר ערים בהופעות המרתוניות שלהם במועדוני הלילה בגרמניה — וב־1964 הכיר להם בוב דילן את המריחואנה. אבל אל האל־אס־די התוודעו ב־1965, בגלל רופא שיניים לונדוני שנתן ללנון ולג׳ורג׳‏ האריסון קוביות סוכר עם נגיעות של הסם, וסיפר להם על כך רק אחרי שבלעו אותן. לנון כעס, והחוויה הייתה מבעיתה בעיניו, ואילו בעיני האריסון היא הייתה מיסטית: ״היה שם א־לוהים, ויכולתי לראות אותו בכל גבעול עשב. זה היה כמו לצבור חוויות של מאות שנים ב־12 שעות״.¹⁹, Delacorte, 1995, 193.

footnotes: ¹⁹ Mark Hertsgaard, A Day in the Life: The Music and Artistry of the Beatles

איש צווארון לבן בריטי הוא שהכניס אפוא את הביטלס לעולם הסמים הפסיכדליים. ואנשי האליטה המשכילה באמריקה ובבריטניה הם שעמדו בראש החץ של עידוד ההתנסות בסמים אלה. באמריקה, בראשית שנות השישים, זה היה פרופסור מהרווארד — טימותי לירי. באנגליה הניף את הדגל ב־1954 אלדוס האקסלי בספרו ׳דלתות התודעה׳. והאיש שהניח כתר של רומנטיות על השימוש בקוקאין היה לא אחר מיקירה של אנגליה הוויקטוריאנית, סר ארתור קונן דויל — כאשר נתן לגיבורו שרלוק הולמס להזריק לעצמו תמיסת קוקאין בריכוז 7 אחוזים, בעזרת מזרק ששמר בנרתיק של קטיפה מרוקנית. היו עוד צרכני סמים בצמרת הנוצצת של אנגליה בימי המלכה ויקטוריה — הידוע מכולם הוא הסופר תומאס דה־קווינסי.

נקודת מפנה בבריטניה הייתה מאמר מערכת מפורסם של ה׳טיימס׳‏ הלונדוני ב־1 ביולי 1967. כותרתו, ״מִי מְעַנֶּה פַּרְפַּר מֵעַל גַּלְגַּל שְׁבִירָה?״, לקוחה משירו של אלכסנדר פופ ׳איגרת לד״ר ארבתנוט׳‏ משנת 1735. המאמר התייחס למעצרם של אנשי להקת הרולינג סטונס, מיק ג׳אגר וקית׳‏ ריצ׳רדס, והאשמתם באחזקת סמים לא־חוקיים. המשטרה רצתה במשפט מתוקשר, כדי שהדור הצעיר ילמד שסמים אינם עניין של מה בכך. בכיריה סברו שאם לא תינקט פעולה ציבורית חריפה עלול דור שלם ליפול לתהום הזאת. אולם המאמר בטיימס טען שצריך לשחרר את ג׳אגר וריצ׳רדס, מכיוון שהם משמשים שעירים לעזאזל בסוגיה שאינה נוגעת להם, שכן הסמים שהם החזיקו אינם מזיקים.

מחבר המאמר היה עורכו החדש של העיתון היוקרתי, ויליאם ריס־מוג, שכבר היה קרוב לשיא מעמדו כהתגלמות הטוב והנעלה שבבריטניה בת הזמן. אני הייתי בן תשע־עשרה, והוא היה אחד מגיבוריי. הוא היה מומחה לכל דבר, מכלכלה עד שירה, וכל דבר שאמר נשא חותם של חוכמה וסמכות. אני זוכר את המאמר בבהירות. זה היה מהרגעים שעיצבו את שנות השישים, והדברים שהוא אמר נראו הגיוניים. אך צפו נא בסרט ׳ילד יפה׳, או קראו את ׳ספרו לילדיכם׳‏ של אלכס ברנסון, ותהיו נרעשים עד עומק נשמתכם. גם לו קם כיום סופר שכישוריו בתיאור אומללוּת חברתית משתווים לאלה של צ׳רלס דיקנס, הוא היה מתקשה לתאר את האסון שמחולל השימוש בסמים בקרב צעירים. בריטניה וארה״ב של 2019 רחוקות מעידן מכרות הפחם ו״טחנות השטן״ של המאה ה־19, אך ילדינו וצעירינו סובלים באופנים שהם אולי קשים יותר. הקנביס אינו עניין של מה בכך, ומגפת הסמים שהחלה בשנות השישים הרסה את חייהם של מאות אלפים.

זה אם כן העוקץ של הבדיחה הישנה ההיא. חשבו ארוכות, חשבו לעומק, על התוצאות העתידיות האפשריות של החלטותיכם. דברים שנראים היום לא־מזיקים עלולים להיראות במבט לאחור, בעוד חמישים שנה, כמזיקים מאוד. האמונה שאנו יכולים לחזות תוצאות עתידיות היא, כדברי האייק, יומרה קטלנית.

לאורך עשרים ושתיים שנות כהונתי כרב ראשי בבריטניה, זכיתי מדי שנה ליצור לבי־בי־סי תוכנית טלוויזיה לקראת ראש השנה העברית. הרעיון היה להעביר, ככל האפשר, מסר אוניברסלי — שכן הקהילה היהודית בבריטניה קטנה, ובכל מקרה חלק גדול מאוד מכלל הציבור שם אינו דתי כלל.

מדי שנה היה בכך אתגר. איך מתרגמים מושגים דתיים לשפה ולרגישות חילוניות בתכלית? אתגר מיוחד היה לי באחת השנים, כשרציתי להסביר לצופים את הרעיונות החשובים אך הקשים של תשובה ושינוי התנהגותי, הנמצאים בלב האתיקה היהודית־נוצרית. איך אפשר לעשות זאת בלי מונחים וסמלים דתיים?

בסופו של דבר הבנתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא־להשתמש במושג ההתמכרות. אנחנו יודעים איזה נזק אנו עושים לעצמנו כשאנו מתמכרים לאלכוהול, לסמים או לפעילויות כגון הימורים. ובכל זאת קשה לנו מאוד להיגמל מהרגלים כאלה, הרסניים ככל שיהיו.

צריך לקרות כאן דבר הדומה מאוד לתשובה. תחילה, עליך להבין שאתה עושה את הדבר הלא־נכון. שנית, עליך להודות בכך בגלוי. שלישית, עליך לבצע שינוי התנהגות, גם אם הוא קשה מאוד. היגמלות מסמים היא הדבר הקרוב ביותר העולה בדעתי להיגמלות מהרגלים רעים ומעוונות.

לפיכך בחרתי לבלות יום עם קבוצה של מכורים להרואין בני שמונה־עשרה. זו הייתה חוויה דוקרת. רובם באו מבתים הרוסים וממשפחות מתעללות. לא הייתה להם הזדמנות חיים הוגנת, וליבי יצא אליהם. לו הייתי במצבם, אינני בטוח שהיה לי הכוח שלא־ליפול לאיזו שְאוֹל שִכחה של אלכוהול או סם.

מנהלת מרכז הגמילה הייתה אישה צעירה מרשימה, שנראתה כמי שבכוחה לעורר שינוי התנהגותי אצל הבחורים הפצועים והיקרים הללו. שאלתי אותה, פשוט, ״מה הדבר הזה שאת נותנת להם, שנותן להם את הכוח לשנות?״. את תשובתה לא אשכח. ״אנחנו האנשים הראשונים שהם פוגשים בחייהם שנותנים להם אהבה ללא תנאים״, היא התחילה. לזה ציפיתי. הרי אהבה ללא תנאים היא־לב האמונה — האמונה הדתית, וגם האמונה באדם. המשפט הבא שלה הוא שהמם אותי. ״אנחנו האנשים הראשונים שהם פוגשים בחייהם שאכפת להם מספיק כדי לומר להם לא״. רעד עבר במורד עמוד השדרה שלי. לפעמים, גורלו של אדם תלוי ביכולת לומר את המילה ״לא״ ולשמוע אותה.

עברו שנים, ולנוכח ההתפשטות האדירה של השימוש בסמים, לרפואה ולרעה, ושל ההתמכרות להם בקרב מיליוני צעירים במערב, אני חושב על החיים הרבים שהיו ניצָלים לו נמצאו להם דמויות של סמכות והשפעה שהיה אכפת להן מספיק כדי לומר בתוקף ״לא״.

חמישים שנה עברו מהעלאתם של הסמים על נס בתרבות שנות השישים עד שהבעיה נעשתה למגפה עולמית בממדיה הנוכחיים. פרק זמן דומה עבר מרגע שעורערו המשפחה והקהילה עד שהיקף הבעיות החברתיות שהדבר יצר הגיע להיקף שאנו מתמודדים עימו כיום. האם ישנם דברים הקורים עכשיו, ואשר את תוצאותיהם החמורות נגלה בעוד חמישים שנה? יש כמה נושאים כאלה, וכל אחד מהם רחב מכדי שנוכל לעסוק בו כאן כראוי. אזכיר אחד מהם, וגם זאת בקיצור נמרץ: שינוי האקלים, שהוא האתגר המובהק ביותר של תקופתנו. בעוד חמישים שנה נביט לאחור ונתפלא מדוע לא נקטנו היום פעולה החלטית. עיקרון האייק חל גם פה. כדי לקבל מושג על העתיד יש להביט אחורה, לא קדימה. יש לנו די ראיות להרס סביבתי קשה כמעט בכל מקום שבו הציבו בני אדם את כפות רגליהם. פוטנציאל הנזק עצום בהיקפו ובמגוון סוגיו, וחלק גדול ממנו יהיה בלתי־הפיך משיתממש.

אם לא נטפל בעניין בהווה, נוריש לדורות העתיד כדור־ארץ עם טמפרטורות נוסקות, דפוסי מזג אוויר קיצוניים, תקופות בצורת ארוכות וקשות, אוקיינוסים חמים מכפי שהם כיום, סופות טרופיות עזות מן המוכר לנו, קרחונים נמסים בים וביבשה, מפלס ים גבוה, יַמים מזוהמי פלסטיק, ערים מזוהמות אוויר, אזורי חוף נמוכים שסכנה לגור בהם, והכחדת מיני בעלי חיים וצמחים בהיקף כמעט חסר תקדים.

חוקר הטבע דייוויד אטנבורו, בעדות בפני הפרלמנט הבריטי ב־9 ביולי 2019, קרא־לחולל ביחסנו כלפי הסביבה הטבעית תמורה דומה לזו שחלה במאה ה־19 ביחס לעבדות. היו ימים שהעבדות נחשבה נורמלית — והנה היא נהפכה לבלתי־קבילה. כך, אמר, צריך להיות גם באשר להשחתת הסביבה בידי האדם.²⁰

footnotes: ²⁰ ‘Oral Evidence: Clean Growth Strategy and International Climate Change Targets’, Business, Energy and Industrial Strategy Committee, UK Parliament, 9 July 2019.

בהקשר של דיוננו, שינוי האקלים הוא דוגמה מובהקת לחולשתה הגורלית של התרבות מוכוונת ה״אני״, שבה השוק והמדינה הן הסמכויות המוכרות היחידות. השוק מתמקד בעיקרו ברווח לטווח הקצר, לא באחריות לטווח ארוך. יש פתרונות מבוססי שוק לבעיות הסביבה, אבל הם כרוכים בהתערבות ממשלתית. נדיר שהשוק מגיע אליהם בכליו שלו בלבד.

אשר למדינה, גם כיוון זה מוגבל בדרך כלל, הפעם בגלל אופק הזמן של הממשלה, הלוא הוא הבחירות הבאות, שמעבר לו אין היא רואה דבר. הממשלות חוששות להשית על קהל המצביעים מחיר גבוה תמורת רווחתם של בני העתיד הרחוק.

ואשר לפרט בעל האינטרס האישי: איזו אחריות אני חש כלפי עתיד רחוק שממילא־לא אחיה בו? כל השלושה — השוק, המדינה והפרט — פועלים על בסיס רציונליות מקומית, שקשה לתרגם אליה את האחריות הסביבתית הגלובלית. דומני שזו הסיבה לכך שלמרות כל הידוע לנו על שלל האסונות הסביבתיים המתרגשים עלינו מאז שנות השישים, עדיין לא אימצנו מדיניות חמורה דיה לבלימת ההאצה בהתחממות הגלובלית ושאר תסמיני שינוי האקלים.

מכאן חשיבותו היסודית של ממד ה״אנחנו״ בחשיבה המוסרית, ״אנחנו״ המתפשט בזמן ובמרחב. אני אחראי לטובתם של אחרים, גם אלה שיבואו אחריי. אני, בין יתר הדברים, שומר על העתיד למען הדורות שטרם נולדו. על כן, מבחינה מוסרית, אל לי לפעול בדרכים שיתגמלו אותי כאן ועכשיו אם דורות העתיד יצטרכו לשלם את המחיר.

מסביר זאת יפה רוב וילֶר מאוניברסיטת סטנפורד. אנשים, כתב, מסתייגים בדרך כלל מצעדים פוליטיים כואבים, גם למען מטרות מועילות; ״אבל הם חושבים בצורה אחרת כאשר הם מעורבים בנושא באופן מוסרי. במקרים אלה הם נכונים יותר לערוך ניתוח עלות־תועלת מפוכח, ולפעול מתוך הכרה שזה הדבר שצריך לעשות״.²¹, 27 February 2015. המוסר משנה את דרך המחשבה שלנו על בעיות ועל פתרונן. הוא מרומם אותנו מהאינטרס האישי אל ההתבוננות בטוב המשותף, ומהתמקדות צרה ברווח המיידי אל אופקים רחוקים יותר. אנחנו זקוקים ליכולת לחשוב כך, בגוף ראשון רבים ובלשון עתיד מרחיקת לכת, כדי להתגבר על קוצר הרואי־הגורם לאנשים לחשוב שאפשר להתעלם מהמוסר בלי לשלם מחיר עצום.

footnotes: ²¹ New York Times

המסע הארוך מה״אנחנו״ אל ה״אני״, מקוד מוסרי משותף אל ״המוסר הוא מה שאני בוחר להיות״, אולי נראה בשנות השישים הגיוני. הארט ניצח, דוולין הפסיד. זאת היסטוריה ואיננו יכולים לשנותה עכשיו. אבל אנחנו חיים עם התוצאות, וחלקן עגומות מאוד: התמכרות לסמים, שווקים שהמוסר הוסר מהם, הפיכת האושר למוצר צריכה, התפוררות המשפחה, ועוד תופעות שנפגוש בפרקים הבאים. דַבָּריה של התקופה — פילוסופים, משפטנים ואנשי מוסר — לא הביאו בחשבון את חוק התוצאות הלא־מכוונות. הדברים לעולם אינם קורים בדרך שחשבנו שיקרו. המחשבה במערב היא תכופות קצרת רואי. אפשר אף לומר: עיוורת זמנים.

נדרש אומץ מוסרי לומר ״לא״ לדברים שבהווה הם מפתים אך לטווח הארוך הם הרסניים: סמים, מוצרי פלסטיק זולים, מכוניות לכול, ושאר הצורות שבהן אנו מתענגים בהווה על חשבון עתיד ילדינו. עלינו להקצות בחיינו מקום לצבור בו את החוכמה המשותפת על הטוב המשותף, ולהיות נכונים להקריב משהו מרווחתנו למען צורכיהם החיוניים של הדורות שיבואו.