כשה״אני״ גובר על ה״אנחנו״, הלך־הנפש של השוק מתפשט אל תחומי חיים אחרים, שאינם שייכים אליו. הדוגמה המדהימה ביותר לכך היא בקשַת האושר. האושר מתחיל לאבד את הקשר למוסר, ולהיקשר במוצרים, בשירותים ובחוויות שאנו יכולים לקנות. במסורת היוונית ובמסורת היודיאו־נוצרית כאחד, האושר נקשר בטבורו למידות הטובות. הוא נחשב לתוצר של חיים המתנהלים על פי אידיאלים מוסריים. ואולם מאז שנות השישים צורתו משתנה, והולמת יותר ויותר את קווי המתאר של חברה צרכנית שהמניע העיקרי בה הוא סיפוק עצמי. התוצאה היא שנעשינו מאושרים פחות, או לפחות לא מאושרים יותר. כטענתו של ריצ׳רד לאיארד בספרו ׳האושר: לקחים ממדע חדש׳, לאורך המאה החולפת ההכנסות בבריטניה ובארה״ב הוכפלו, אך האנשים כיום אינם מאושרים יותר מכפי שהיו לפני מאה שנה.¹, Allen Lane, 2005, 3 לדעתי, אנו מחפשים את האושר במקומות הלא נכונים. ושמא אנו אף מחפשים את הדבר הלא־נכון.

footnotes: ¹ .Richard Layard, Happiness: Lessons from a New Science

הפרשנות המשפיעה ביותר בתרבות המערב על האושר היא זו של אריסטו. הוא האמין שבקשת האושר היא גלעינו של כל מפעל אנושי.² כל מעשה שאנו עושים נועד לאיזו תכלית, ״למה שהוא טוב״, אבל יש רק ״טוב״ אחד שאנו שואפים אליו כתכלית בפני עצמו, ולא מסיבה אחרת, והוא האושר (וביוונית של אריסטו: אֶוּדֵימוֹנְיָה). רעיון מרכזי זה קשור אצלו ללא התר בחיי המוסר. האושר, אמר אריסטו, הוא ״פעילות מסוימת של הנשמה המבוצעת בסגולה טובה״,³ כלומר על פי המידות המוסריות הטובות. המאושר הוא האדם החי היטב ועושה חיל. אומנם, יש גם תנאים חומריים לחיים מאושרים. עני מרוד, או חולה קשה, אינם מגיעים לידי אושר. ההצלחה אינה לגמרי בשליטתנו. כולם מבקשים את האושר, אבל לא כולם משיגים אותו. וזאת, לאו דווקא באשמתם. אבל בדרך כלל האושר נלווה לחיים שיש בהם אצילות, אומץ, מתינות וחוכמה. האושר קשור ליושר, לא־לעושר. לסוג האדם שאתה, לא־למיצובך החברתי.

footnotes: ² אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, מיוונית: יוסף ג׳ ליבס, ירושלים ותל־אביב: שוקן, תשמ״ה. ³ שם, ספר א, ט (עמ׳ 30).

דברים דומים אפשר למצוא במקור חשוב אחר של ערכי המערב: בתנ״ך. ספר תהילים פותח בקביעה בדבר האושר: ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב״. במזמורים אחרים נאמר, ״אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת״ (קו, ג) ו״אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה׳״ (קיט, א). ההנחה ברורה, שוב. האושר, או הברכה — המושגים כמעט נרדפים — פירושם חיים על פי דבר ה׳‏ ורצונו, שבהם רואה המקרא את החיים המוסריים. המאושר הוא העושה את הטוב, אשר חי בהרמוניה עם ערכי היסוד שהבורא הטמיע בבריאה.

רק בשלהי המאה ה־17 החלו לתפוס את האושר במונחים של רגשות, של חוויה פרטית. ג׳ון לוֹק דיבר עליו כעונג חושני. בדרגתו הנמוכה ביותר, אמר, האושר הוא ״חופש מכל כאב ונוכחות של עונג בכמות שבלעדיה איש אינו יכול לחוש מסופק״, ובמלוא מובנו הוא ״מרב העונג שיכול להיות לנו״.⁴ זהו שינוי של ממש מתפיסת האושר כאודימוניה, כמצב מסוים של הוויה ועשייה, להֵדוֹנְיָה, שהיא הרגשה של הנאה ועונג. ובכל זאת, לוק וממשיכיו עדיין האמינו שטבע האדם גורם לאנשים להרגיש אושר כאשר הם פועלים על פי המידות הטובות, וכאב או רוגז כשהם פועלים אחרת. תומס ג׳פרסון, שמנה את ״בקשת האושר״ בהכרזת העצמאות האמריקנית בין אותן ״זכויות שאין להכחישן״, ראה כמובן מאליו שהאושר כרוך בעקבו בחוש המוסרי, ושעיקר הסגולה הוא־להיטיב עם הזולת.⁵, Simon & Schuster, 1988, 21–47.

footnotes: ⁴ ג׳ון לוק, מסה על שכל האדם, ספר שני, פרק 21, פסקה 42, מאנגלית: עפר קובר, ירושלים: שלם, תש״ף, עמ׳ 223. ⁵ ראו Charles Murray, In Pursuit of Happiness and Good Government

על פי כל הגישות הללו, ולאורך רובה המכריע של ההיסטוריה של המערב, היה לאושר ממד מוסרי מובהק. האושר נתפס כקשור בעשיית הטוב, לא רק הטוב בעינינו; בסגולה, לא רק בעונג כתכלית בפני עצמה. תהום פעורה בין עמדות אלו לבין ההבנה העכשווית של האושר כחוויה פרטית וכשביעות רצון מן החיים על פי דיווח עצמי. היו כמובן חריגים. הפילוסוף היווני אפיקורוס (341–270 לפני הספירה) היה הדוניסט: הוא האמין שהחיים הטובים עשויים מרדיפת העונג ומהימנעות מכאב. ואפילו הוא־לא היה מסכים עם כל ערכי התרבות הצרכנית. הוא סבר שחשוב להגביל את החשק, לא־להבעיר אותו; הוא נשא עיניו לחיים פשוטים, לשלוות נפש ולשמחה בחלקנו. אך בעיני רוב־רובם של יתר ההוגים הקלאסיים, אין שום היגיון באמירה שאפשר למצוא אושר בהתמקדות בלעדית בעונג הפרטי. בעיני אריסטו, כמו גם בעיני המקרא, יש בכך משום סתירה מהותית. מה אם כן קורה לאושר כשהוא נעקר מחוש המוסר ומקושר במקום זאת לצורת החשיבה של השוק?

אנו חיים בתקופת שפע שהאדם לא ידע כמוה. רמת החיים עולה בעקביות בחמישים השנים האחרונות. אנו יכולים לנסוע סביב העולם, לשמור על קשר מתמיד עם חברים בכל מקום, לקנות כמעט כל מה שאנו רוצים, לצפות בסרטים החביבים עלינו בלחיצת כפתור בבית, לקרוא בדרך זו גם את הספרים שאנו אוהבים, ולמצוא במהירות ובלי יזע תשובה כמעט לכל שאלה. עוד לפני שנות דור, זמינות המידע וקלות התקשורת שהם נחלתנו היום היו בגדר בל־ישוער. תוחלת החיים בבריטניה עמדה בשנת 1900 על־47 שנים לגברים ו־50 לנשים; בשנת 2017 המספרים היו 79 ו־83 בהתאמה — עלייה של שנתיים־שלוש בכל עשור. חד וחלק: אנחנו אמידים יותר, מיודעים יותר, בריאים יותר וחופשיים יותר מכל דור בעבר.

ובכל זאת, אם להזכיר רק תסמין אחד של הדיספוריה בת זמננו, במהלך העשור האחרון שביעות הרצון של בני נוער מחייהם צנחה. השימוש בסמים, ממריחואנה דרך אופיואידים עד הרואין וקריסטל מת׳, זינק. בפרק על המדיה החברתית הזכרנו את העלייה החדה בשיעורי הדיכאון, המחלות הקשורות לעקה, ניסיונות ההתאבדות וההצלחות להתאבד בקרב בני נוער. ציינו גם כי יותר אנשים מבעבר מדווחים כי הם בודדים. כמה מן המדינות העשירות ביותר בעולם מידרדרות בדירוג האושר בקרב האוכלוסייה: בריטניה נמצאת עתה במקום ה־15, וארה״ב במקום ה־18.⁶ כדברי ריצ׳רד וילקינסון וקייט פּיקֶט בספרם על כלכלת השוק The Spirit Level (כלומר ״הפֶּלס״, אך גם במובן המילולי ״מפלַס הרוח״), ״פרדוקס ראוי לציון הוא כי דווקא במרום שיאו של ההישג החומרי והטכנולוגי האנושי, אנו מוצאים את עצמנו רדופי חרדה, נוטים לדיכאון, מוטרדים מהשאלה מה חושבים עלינו אחרים, מפקפקים בחברויות שלנו, להוטים אחר צריכה, ונטולי חיי קהילה לגמרי או כמעט לגמרי״.⁷: Why More Equal Societies Almost Always Do Better, Allen Lane, 2009, 3. איך זה קרה?

footnotes: ⁶ UN World Happiness Report, 20 March 2019, https://worldhappiness.report/ed/2019/. ⁷ Richard Wilkinson and Kate Pickett, The Spirit Level

סיבה אחת לכך היא שהחברה הצרכנית ממקדת את תשומת ליבה במה ש(עדיין) אין לנו, במקום במה שיש לנו. התרבות הצרכנית תלויה בהפצת הלך רוח של קנאה וצרות עין. היא מעוותת את מערכת הערכים שלנו לכדי אבסורד. האם יש שמץ של שפיות במחשבה כי אושר פירושו בעלות על תיק צד של מותג חובה מסוים, או על שעון שוויצרי עבודת יד במחיר מופרע ש״לעולם לא יהיה באמת שלך״, כי תמיד אתה ״תחפש את הדור הבא״, ואשר מראה מה השעה בדיוק כפי שעושה זאת שעון שמחירו פרוטות? הנפנוף בסגנון החיים של העשירים והמפורסמים, כוונתו המחושבת לעורר קנאה ולהסיט את תשומת הלב ממה שהינך למה שיש לך.

האבסורד של תרבות הצרכנות מגיע לשיא כשעשירים מאמצים אופנות והתנהגויות המחקות עוני חמוּר. מכאן אופנת הרזון הקיצוני. לאורך ההיסטוריה, רזון היה סימן לעוני, והיפוכו אותת על עושר. המילים ״כבד״ ו״כבוד״ קרובות לא במקרה ולא רק בעברית. והנה התהפכו הערכים. כזו היא גם אופנת הג׳ינס הקרוע, והיקר להחריד, המעוצב בקפידה רבה כך שייראה כבגד של אדם שאין לו כסף אפילו למכנסיים, והזוג שהוא־לובש שנים על שנים בלה, דהה ונפרם. יכול אדם לבזבז הון כדי להיראות כאילו ירד מנכסיו וממכנסיו וגירד את סמרטוטיו מתחתית החבית של חנות יד חמישית.

תוכלו כמובן לפטור דוגמה זו כשטחית, אך לא את נקודת העומק הגלומה בה: שבאמצעות גירוי מתמיד של האי־נחת שלנו, חברה צרכנית גרורת פרסום, שלכאורה חותרת אל האושר, נעשית למערכת לייצור ולהפצה של אומללות. כפי שניסחה זאת מנהלת לשעבר במעבדות המחקר של ג׳נרל מוטורס, הפרסום הוא ״יצירתו המאורגנת של חוסר שביעות רצון״.⁸, Basic Books, 1991, 120. האושר טוב לנו, אבל רע לעסקים. לכן יש לגרום לנו לראותו תמיד כמחכה לנו ממש מעבר לפינה, מייד אחרי קניית המוצר הבא.

footnotes: ⁸ Juliet Schor, The Overworked American: The Unexpected Decline of Leisure

בקיצור, החברה הצרכנית מעודדת אותנו לבזבז כסף שאין לנו על מוצרים שאיננו צריכים למען אושר שלא יאריך ימים. הסיבה לכך שאושר כזה הוא קצר מועד נעוצה בהבדל היסודי שבין האושר ההֵדוני, הרגשה רגעית של תחושה מענגת, לבין האושר האודימוני, שהוא הרגשה ממושכת שמסבים לנו חיים טובים, משמעותיים וראויים. האושר ההדוני תובע גרייה מתמדת. מכאן בא המושג ״ההליכון ההדוני״: הסיפוק ההדוני משביע רק להרף עין, ואנו ממשיכים ללכת וללכת אחריו ולדרוך באותו מקום.⁹, 48–49. מקנייה לקנייה רווחתנו החומרית אולי משתפרת, אך נפשנו אינה מאושרת משהייתה.

footnotes: ⁹ Layard, Happiness

נצנוצי השוק המפתים זוהרים מאי־פעם. בעבר הפרסומות הופיעו בעיתונים ובין תוכניות הטלוויזיה, וכוונו אל כולנו ולא אל מי־מאיתנו. הפרסום המפולח, ה״מטרגט״ אותנו באמצעות היסטוריית חיפושי האינטרנט שלנו, שינה את פני הדברים. כפי שהראה יובל נח הררי בספרו החשוב ׳ההיסטוריה של המחר׳, כיום אפשר לתמרן אותנו לא בקבוצות אלא דווקא כפרטים.¹⁰ לדבריו, הגענו לנקודה שבה אמזון, גוגל והרשתות החברתיות מכירים אותנו היטב מכפי שאנו מכירים את עצמנו. הדבר הופך אותנו פגיעים במיוחד, שכן קבוצות יכולות להתארגן ולהשיב מלחמה — לא כן יחידים.

footnotes: ¹⁰ יובל נח הררי, ההיסטוריה של המחר, אור־יהודה: דביר, 2015, פרק 11: דת המידע, עמ׳ 386–411.

קרב איתנים מתחולל עתה לכיבוש תשומת הלב האנושית. כאשר נשאל ריד הייסטינגס, מייסד־שותף ומנכ״ל נטפליקס, מיהו המתחרה העיקרי שלו, הוא ענה: השֵינה. הניו־מדיה תלויה במידה רבה בהשתלטות על הקֶשב שלנו. כאשר נטפליקס משחררת את כל פרקיה של סדרה חדשה בבת אחת, היא מחזקת את תופעת צפיית הבינג׳, הלוא היא צפיית הרצף או בולמוס הצפייה: צריכה מרתונית של עוד ועוד פרקים בישיבה ממושכת אחת. יו־טיוב נהגה בעבר להציע לצופה, בסוף הסרטון, סרטונים אחרים; בזמן האחרון, הסרטון הבא מתחיל מייד, בלי שבחרת בו. פייסבוק, אינסטגרם ורשתות חברתיות אחרות מעודדות הארכה של השהות בהן בעזרת עדכונים מתמידים, האשטגים חדשים וכגון אלה. מטרתם היא־להיעשות, ככותרת ספרו של אדם אלטר שממנו שאבתי דוגמאות אלו, לישויות ״שאין לעמוד בפניהן״.¹¹, Bodley Head, 2017. אמצעי תקשורת מסוג זה פועלים במתכוון להיעשות ממכרים. בדיון בבית הלורדים כינה אותן אחד מחברי הבית ״קראק קוקאין לילדים״.

footnotes: ¹¹ Adam Alter, Irresistible: Why We Can’t Stop Checking, Scrolling, Clicking and Watching

החיים בחברה צרכנית טורפים את שלוות נפשנו. הם מחרחרים בנו תחושת חסר. המדיה החברתית בפרט חוללה מקורות חדשים לגמרי של אומללות. ראינו כבר את ההשפעות השליליות על מתבגרים, המשווים בין עצמם לבין התמונות המלוטשות היטב של חבריהם לפייסבוק. גם מחוץ למסכים, בחברה הצרכנית אנו פועלים כדי שיקנאו בנו ולא כדי שיוקירו אותנו. אין זו תשתית מוצלחת לבנות עליה חיים. עוד במאה ה־17 הסביר זאת שפינוזה כך:

ההצלחה האמיתית והאושר של כל איש הם אך במה שחלקו בטוב, ולא בתהילה זו כי הוא־לבדו, ולא כל זולתו, חלקו בטוב. כי החושב את עצמו מאושר יותר לפי שטוב לו בלבד ולא־לזולתו, או לפי שהוא מאושר יותר ומצליח יותר משאר הבריות, הרי שאינו יודע הצלחה אמיתית ואושר מה הם. וקורת הרוח הבאה לו מכך, אם איננה דבר ילדות, אין לה מקור אחר זולת קנאה ורוע לב. דרך משל, ההצלחה האמיתית והאושר של אדם אינם אלא בחכמה ובהכרת האמת, אך אינם כלל וכלל במה שהוא חכם מזולתו או במה שהאחרים חסרים הכרה אמיתית, שהרי דבר זה אינו מגדיל כלל את חכמתו, כלומר את הצלחתו האמיתית.¹²

footnotes: ¹² ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תחילת פרק שלישי, מלטינית: חיים וירשובסקי, ירושלים: מאגנס, תשכ״ב, עמ׳ 33.

זהו ניתוח מדויק, אך יש בו בעיה: כדי לחיות כפי שהוא מציע עלינו להשתמש בקליפת המוח הקדם־מצחית שלנו: אותו חלק במוח המעבד את המידע באיטיות יחסית ובאורח רציונלי. אלא שבמוחנו יש גם חלק אחר: המערכת הלימבית, המכונה לעיתים מוח השימפנזה ומגלמת את מה שמכונה בקבלה ״הנפש הבהמית״ — ומצטיינת בחישוב מהיר של מעמדנו בתוך הקבוצה. זהו אזור המוח היוצר תחושות המניעות אותנו לפעולה; וזהו המקום שבו אנו מרגישים בעוצמה רבה אם יש לנו יותר ממה שיש לזולת או פחות.

פירוש הדבר הוא שיש בנו פוטנציאל דליק־בקלות להיעדר מתמיד של שביעות רצון. במקום שנרגיש מאושרים יותר משום שיש לנו יותר ממה שהיה לנו בשנה שעברה, אנו עלולים למצוא עצמנו ממוקדים בעובדה שגם לאחרים בקבוצת ההתייחסות שלנו יש יותר ממה שהיה להם, ולכן אנחנו רואים עצמנו כדורכים במקום ואף ככושלים במרוץ. אדוארד ורוברט סקידלסקי טוענים שזאת הסיבה לכך שאחת התחזיות המפורסמות ביותר של הכלכלן ג׳ון מיינרד קיינס לא התממשה. בשנת 1930, על סמך חישובים של עלייה בפריון העבודה, הגיע קיינס למסקנה כי בעתיד יעבדו אנשים רק שלוש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. ביתר הזמן הם ייהנו מברכת הפנאי. כך הוא תיאר את העתיד לבוא:

אני צופה כי נהיה חופשיים לשוב אל כמה מן העקרונות הברורים והוודאיים ביותר של הדת ושל הסגולה המסורתית: שתאוות הבצע היא מידה רעה, שנשיכת נֶשך היא עוון ואהבת הכסף מגונה, שההליכה הנאמנה בנתיבי הסגולה והחוכמה הבריאה ממזערת את דאגת המחר. עוד נשוב להציב את התכלית מעל האמצעים ולהעדיף את הטוב על פני השימושי.¹³, The Collected Writings of John Maynard Keynes, Volume 9, Cambridge University Press, 1978, 321–332.

footnotes: ¹³ John Maynard Keynes, Essays in Persuasion

קיינס לא הרבה לטעות, אך הנה כאן שגה. במציאות, שעות העבודה כמעט לא פחתו, ובכמה ממשלחי היד אף התרבו עם השנים למרות המיכון והטכנולוגיה. מחקר של מכון גאלופ משנת 2014, למשל, העריך כי שבוע העבודה הממוצע של עובדים במשרה מלאה עומד על־47 שעות, כמעט כמו האומדן בזמן שקיינס כתב את דבריו, 48 שעות.¹⁴, 17 November 2017. יתרה מכך, לפני מחצית המאה רק 20 אחוז מהאימהות עבדו. כיום, 70 אחוז מהילדים באמריקה חיים במשק בית שכל המבוגרים בו מועסקים.¹⁵, 2 January 2018. האחים סקידלסקי טוענים שהסיבה לכך היא שאנחנו תחרותיים, שאנחנו משווים בלי הרף את עצמנו לאחרים. ״בשום רמה של עושר חומרי לא אסתפק במה שיש לי, כי תמיד למישהו אחר יהיה יותר״.¹⁶, Penguin, 2012, Chapter 1.

footnotes: ¹⁴ Independent ¹⁵ ‘The U.S. is the Most Overworked Developed Nation in the World’, SomethingFinance ¹⁶ Edward Skidelsky and Robert Skidelsky, How Much is Enough: Money and the Good Life

השוק אינו רק חברות ותאגידים, קניות ומכירות, רווחים והפסדים. הוא גם הלך־נפש, מנטליות, דרך להסתכל בדברים. יש אומרים אפילו שהוא נעשה דת — אמונת קמעונוּת, ישועה בשופינג, כתבי מחילה בגיהוץ כרטיס — שהיכלי התפילה שלה הם הקניונים, והחטא הנתעב בה מכולם הוא אי־שדרוג המכונית והסמארטפון לדגם שהושק השנה. השוק נהפך לדרך להבנת מצבו של האדם ולעיצובו; הוא מלמד אותנו שכל דבר נתון למכירה ולקנייה, שלכל דבר יש מחיר. זו דרך עקומה מאוד להבין בה מהו אדם.

יש ערכים רבים שהשוק מכרסם בהם. קחו למשל את הנאמנות. נאמנות פירושה קיום המחויבות שלנו לאדם או לעניין בזמנים קשים כבזמנים נוחים. נאמנות פירושה לאלערוך כל הזמן השוואות בחיפוש אחר המותג החדש, המוצר המשופר או העסקה המושלמת. אך אלו הן ההשוואות שהשוק מעודד אותנו לערוך. הוא מפחת את ערך הנאמנות; בעצם, הוא מגחיך אותה. אלא שמערכות יחסים בנות קיימא, והנישואים בפרט, תלויות בנאמנות. אין אנו אטומים חופשיים המשייטים באוקיינוס של אפשרויות. יש לנו זיקות — למשפחתנו, לחברינו, לעמיתינו, לשכנינו. ההון החברתי, בכל מעגליו, עשוי מנאמנויות. בלעדיהן, כל עולמנו האישי מאבד את עושרו ואת מרקמו.

הלך־הנפש של השוק יכול לעודד חברות מסחריות לחשוב בצורות הדוחקות את הנאמנות אל השוליים. עד לפני זמן לא רב יחסית, החברות הגדולות ייצרו את מוצריהן בעצמן. לשם כך נדרשו להעסיק עובדים רבים, ולהיות, במידה זו או אחרת, מחויבוֹת בנאמנוּת כלפיהם. הכלכלה הגלובלית שינתה לחלוטין את המציאות הזאת. המותגים הגדולים כבר אינם מייצרים את מוצריהם בעצמם. הם מוציאים את הייצור למיקור־חוץ, בדרך כלל לארצות ששכר העבודה בהן נמוך. במצב זה, של העסקה עקיפה ושל ריחוק, הן יכולות בקלות להתנער מאחריות לתגמול הנמוך ולתנאי העבודה העלובים של הפועלים. מכלול הערכים כולו יוּצא רחוק מהעין ורחוק מהלב.

דוגמה אחרת: הספורט. זה כמה עשורים שהספורט נעשה חלק מעולם העסקים הגדולים. המועדונים הגדולים קונים את השחקנים, המנהלים והמאמנים הטובים ביותר, וזוכים בטורנירים ובתחרויות. גם יוצאי הדופן נאלצים להיעתר לחוקי המשחק החדשים. מקרה כזה מתואר למשל בסרט ׳מאניבּוֹל׳, המבוסס על ספר בשם זה מאת מייקל לואיס, בעיבוד התסריטאי אהרן סוֹרקין. מסופר בו סיפורו האמיתי של אנליסט שפיתח אלגוריתם ממוחשב המאפשר לקבוצת הספורט המשתמשת בו לקנות שחקנים טובים יותר במחיר נמוך יותר מכפי שהייתה עושה בשיטות הבחירה המסורתיות. על כך נסובה העלילה כולה. כמובן, היה בה לקח טוב. היא הראתה כיצד יכולה קבוצה בעלת משאבים מוגבלים להתעלות בכוח המוח על עשירות ממנה. זו הייתה קריאת תיגר על הגמוניית המזומנים, שבה העושר מקנה ניצחון גם בתחום כמו ספורט. ועדיין, בסופו של חשבון, זהו סרט על כסף, לא על ספורט.

יש סרטים רבים על בייסבול כמטפורה לרוח האדם — ׳הטוב מכולם׳, ׳שדה החלומות׳‏ ואחרים. הספורט שובה את דמיוננו משום שיש בו נאמנות ואומץ, עמל ואימון, רוח צוות והשראה המרוממות קבוצת אנשים לגדוּלה. ׳מורשת׳, ספרו של ג׳יימס קֶר על נבחרת הרוגבי האגדית של ניו־זילנד, הוא ספר על אופי, על ענווה, על אחריות, על הקרבה ועל טקסיות.¹⁷, Constable, 2013. אלה אינם ערכי שוק. הפיכתו של הספורט למערכת של אלגוריתמים, שהעמל האישי והמאמץ הקבוצתי נדחים בהם לשוליים והחזר ההשקעות הכספיות הוא העיקר, היא סילוקה של הספורטיביות מעולם המשחק ומהזירה האנושית. מה קורה כשבני אדם מוכרזים בלתי־יעילים ומוחלפים בידי רובוטים? מה עולה אז בגורלו של הספורט? ובגורלנו?

footnotes: ¹⁷ James Kerr, Legacy

דוגמה חיה לאופן שבו הלך־הרוח של השוק עשוי לשנות את מהותו של מוסד ולערערו יש בספרו של דן אריאלי ׳לא רציונלי ולא במקרה׳. הוא מספר שם על גן ילדים בישראל שהחליט לקנוס הורים המאחרים לאסוף את ילדיהם, בתקווה לשים קץ לתופעה.¹⁸ אלא שההפך קרה. לפני השתת הקנסות, ההורים הרגישו אשמה כשאיחרו, ועל כן השתדלו שזה לא יקרה, ואיחרו במקרים נדירים. מרגע שהוכנס לתמונה קנס כספי, ההורים החלו כנראה לתפוס את יחסיהם עם הגן אחרת: לא כיחס שיש בו נורמות חברתיות, אלא כיחס שיש בו נורמות שוק. מעתה, כביכול, הם צריכים לשלם לגן כדי שישמור על ילדיהם מעבר לשעת הסיום. ואם כך, לפעמים, כשלא נוח להגיע בזמן, שווה לשלם את המחיר הזה. כך קרה ששיעור האיחורים עלה. למרבה העניין, גם אחרי שהגן ביטל את הקנסות המשיכו ההורים להרבות באיחורים. שכן משעה שהלך־הרוח השתנה, והנורמות היו לנורמות שוק, רגשי האשמה סרו. קשה להחזיר את הגלגל המנטלי לאחור.

footnotes: ¹⁸ דן אריאלי, לא רציונלי ולא במקרה: הכוחות הסמויים המעצבים את ההחלטות שלנו, מאנגלית: גילי בר־הלל סמו, תל־אביב: מטר, תשס״ט, עמ׳ 77–78.

לנוכח עצבנות מתמדת זו שיוצרת תפיסת האושר מונחית־השוק, מאביסת־החושים, רודפת־התענוגות, היש לנו מה לומר בזכות השיבה אל המסורת הדתית והפילוסופית העתיקה, הרואה את האושר כחיים הנחיים היטב?

גוף ראיות מרשים יספק לנו אחד המחקרים הרפואיים המפורסמים ביותר בזמננו, הידוע בכינוי מחקר הנזירות. זהו מחקר שניהל דייוויד סנואודון מהמרכז הרפואי־של אוניברסיטת קנטקי בארה״ב. הוא בחן את דפוסי הבריאות של כשבע־מאות נזירות ממסדר ׳אחיות בית הספר של גבירתנו׳, בדגש מיוחד על מחלת אלצהיימר. המשתתפות היו בנות 75 עד 107; אך כוחו המיוחד והמרתק של המחקר בא־לו בזכות הגישה שהייתה לחוקרים לרשימות אוטוביוגרפיות שכתבו הנזירות כשהיו בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, כדרישת קבלה למסדר — יותר ממחצית המאה לפני עריכת המחקר.

החוקרים נעזרו בניתוח בלשני כדי לשרטט על פי הרשימות את דיוקנן האישיותי של הנזירות בצעירותן. אחד הממצאים היה שככל שהנזירה ביטאה בצעירותה רגשות חיוביים יותר — שביעות רצון, הכרת תודה, אושר, אהבה ותקווה — כך גדלה הסבירות שכעבור שישים שנה ויותר תהיה חיה ובריאה. המתאם היה גבוה כל כך, שהחוקרים יכלו לנבא בדיוק של 85 אחוזים מי מן הנזירות תפתח אלצהיימר ומי לא. פער ממוצע בן כשבע שנים בתוחלת החיים נתגלה בין הנזירות שנטו להכרת תודה לבין אלו שנטייה זו הייתה חלשה אצלן. רגש הכרת הטוב מוסיף לנו שנות חיים.¹⁹, Houghton Mifflin, 2007, 66–70.

footnotes: ¹⁹ Robert A. Emmons, Thanks: How the New Science of Gratitude Can Make You Happier

הקשר בין אושר לחיים ארוכים נבדק במחקרים נוספים. סוניה ליוּבּוֹמירסקי מאוניברסיטת קליפורניה בריברסייד הראתה כי אנשים שהתבקשו למנות בכתב אחת לשבוע, לאורך עשרה שבועות, חמישה דברים שהם מודים עליהם — נטו להרגיש אופטימיים יותר, ומרוצים יותר מחייהם, מאנשים בקבוצות ביקורת.²⁰, Sphere, 2007, 89. מחקרים אחרים הראו כי בימים שאנשים מתמקדים בהם בהכרת תודה, ומבטאים אותה, הם חווים יותר רגשות חיוביים. הכרת הטוב מעודדת את ההתענגות על חוויות טובות. היא מחזקת תחושות של ערך עצמי. היא עוזרת להתמודד עם עקה. היא חוסמת התעסקות הרסנית בהשוואת עצמי לאחרים. היא מעודדת התנהגות מוסרית: אנשים מכירי טוב נוטים יותר לעזור לזולת. היא נוטה להפחית רגשות שליליים כגון כעס. והיא בולמת את ההליכון ההדוני.²¹ הכרת הטוב היא ניגודו של הלך־הרוח שיוצרת החברה הצרכנית מונחית השוק. איזהו מאושר? השמח בחלקו, לא המתאווה תמיד לעוד.

footnotes: ²⁰ Sonja Lyubomirsky, The How of Happiness ²¹ שם, עמ׳ 91–94.

סטיבן פּוֹסְט, פרופסור לביואתיקה ולרפואת משפחה באוניברסיטת קייס וֶוסטרן ריזרב בקליבלנד שבארה״ב, ליקט דוגמאות המלמדות כי לנתינה ולאלטרואיזם השפעה חיובית על בריאותנו. הוא קורא־לזה מדע האהבה. בספרו ׳מדוע לאנשים טובים קורים דברים טובים׳‏ הוא מתעד מחקר של פול וִוינק מקולג׳‏ וֵולזלי המראה כי נתינה בגיל תיכון מנבאת בריאות טובה בגוף ובנפש בגיל מתקדם.²², Broadway Books, 2007, 8–10.

footnotes: ²² Stephen Post and Jill Neimark, Why Good Things Happen to Good People

מחקר אחר, שערך דאג אומן מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הראה כי שיעורי התמותה בקרב קשישים שהתנדבו בשני ארגונים או יותר היו נמוכים ב־44 אחוז.²³(May 1999). סדרת מחקרים שנערכו בקרב מתבגרים אמריקנים הראתה כי אלה מהם הנותנים לזולת, המלאים בתקווה והמתנהלים היטב בחברה נוטים להיות מאושרים יותר מהאחרים, פעילים יותר ותוססים יותר.

footnotes: ²³ Doug Oman et al., ‘Volunteerism and Mortality Among the Community-dwelling Elderly’, Journal of Health Psychology

ניל קראוזה מאוניברסיטת מישיגן מצא כי אנשים שהעניקו תמיכה חברתית לאחרים חוו פחות חרדה כאשר נקלעו בעצמם למצוקה כלכלית. במחקר אחר הוא מצא כי הצעת תמיכה רגשית לאחרים עזרה לאנשים לסלוח לעצמם על טעויות שעשו.²⁴, 9. הפסיכולוגית סטפני בראון מאוניברסיטת מישיגן גילתה בתום מחקר בן חמש שנים על זוגות קשישים כי בקרב אלה שלא סיפקו תמיכה לאחרים היו שיעורי התמותה גבוהים יותר.²⁵

footnotes: ²⁴ Post and Neimark, Why Good Things ²⁵ שם.

אלן לוקס, מחבר הספר ׳כוחה המרפא של עשיית הטוב׳‏ ומחלוצי החוקרים בתחום, דיבר על ״ההַיי של העוזרים״: הרגשה של התעלות הנפש ורוממות הרוח ש־50 אחוז מהאנשים חווים כשהם עוזרים לזולת. 43 אחוזים מדווחים על תחושת כוח ומרץ בעת עזרה לאחרים, 13 אחוז אף אומרים שהם חווים כך פחות כאבים ומחושים.²⁶, Fawcett Columbine, 1992.

footnotes: ²⁶ Allen Luks, The Healing Power of Doing Good: The Health and Spiritual Benefits of Helping Others

הקשר בין אלטרואיזם, בריאות ואושר סבוך, וטעות תהיה לפשטו יתר על המידה, אך די במחקר זה ללמדנו שתפיסת האושר הקלאסית עוד כוחה במותניה. אנחנו אכן מרגישים טוב יותר כשאנו עוזרים לזולת, כשאנו דואגים לטוב המשותף, למה שאריסטו כינה ״פעילות מסוימת של הנשמה המבוצעת בסגולה טובה״.

אך לאושר ממד נוסף, הנוגע לחוזקם של קשרינו החברתיים —

יחסינו עם בני משפחה וחברים. גם בעניין זה אספה סוניה ליובומירסקי חומר רב; ובהקשרו היא מצטטת את דברי הלל הזקן, ״אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?״. והיא קובעת במילים פשוטות: ״לאנשים מאושרים יש מערכות יחסים טובות מאלו שיש למאושרים פחות״.²⁷, 12. בדרך כלל, הם מיטיבים לנהל את קשרי הרעות והמשפחה. לרובם יש מעגל רחב של חברים ומכרים, זוגיות אוהבת ותמיכה חברתית. הסיבתיות כאן דו־כיוונית. ידידים מסבים אושר, ולמאושרים קל יותר להתיידד. מערכת מורכבת זאת של קשרי אנוש היא היוצרת את סביבת התמיכה, ההרגשה הטובה, החוסן והאמון, המזינה חיים מאושרים.

footnotes: ²⁷ Lyubomirsky, The How of Happiness

ממצא זה מגובה במחקר שהוא מן הגדולים במחקרים העוקבים אחר אנשים לאורך חייהם — ״המחקר הגדול״, שהחל בשנת 1938 ואשר עוקב, זה יותר משמונים שנה, אחר חייהם של 268 גברים שהיו אז סטודנטים בהרווארד (בימים ההם התקבלו לשם רק גברים). המחקר מנסה לגלות מהם המאפיינים התורמים לשגשוגו של אדם: מתכונות אישיוּת, דרך אינטליגנציה, עד בריאות, הרגלים ומערכות יחסים. לאורך יותר משלושים שנה ניהל את המיזם ג׳ורג׳‏ וַיילאנְט, ותיעד את מסקנותיו בספריו ׳להזדקן היטב׳‏ ו׳ניצחון הניסיון׳.²⁸, Little, Brown, 2003; Triumphs of Experience, Harvard University Press, 2012. בריאיון שפורסם במארס 2008 בעלון החדשות הנשלח אל נבדקי המחקר נשאל ויילאנט ״מה למדת מהגברים של ׳המחקר הגדול׳?״ — וענה: ״שהדבר היחיד שבאמת קובע בחיים הוא היחסים שלנו עם אנשים אחרים״.²⁹, June 2009. סקירה של המחקר שהופיעה ב־2017 נחתמה כך: ״יותר מכסף, יותר מתהילה, מערכות יחסים קרובות הן השומרות על אושרם של אנשים לאורך חייהם... קשרים אלה מגינים על אנשים בתקופות קשות, עוזרים בעיכובה של הירידה המנטלית והגופנית, ומנבאים חיים טובים ומאושרים יותר מכפי שמנבאים זאת מעמד חברתי, מנת משכל או אפילו גֶנים״.³⁰, 11 April 2017.

footnotes: ²⁸ George Vaillant, Aging Well ²⁹ Joshua Wolf Shenk, ‘What Makes Us Happy?’, Atlantic ³⁰ Harvard Gazette

אם כך הוא הדבר, האושר קשור ל״אנחנו״ יותר מאשר ל״אני״. ממצאי ׳המחקר הגדול׳‏ עוזרים להסביר את המצוקות שמעורר האתוס הצרכני. הרבה יותר מכפי שהאושר נוגע לרכישות, להשׂתכרות ולבעלות, הוא נוגע למעשים שלנו, למה שהננו, ולטיב קשרינו עם הזולת.

כבר בימי קדם הפליא־לתאר זאת קהלת בן דוד. היה לו הכול, אבל לא היה לו שום דבר שיעשה אותו מאושר:

הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי: בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים; עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי... כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת... וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת — וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ב, ד–ה; ח; יא).

שימו לב לשימוש החוזר בגוף־ראשון־יחיד. בכל המקרא אין ריכוז עיקש כזה של אני ואני: בניתי לי, עשיתי לי, כנסתי לי. קהלת הביא את האני אל שיא ביטויו, וכל מה שהדבר הניב לו הוא ״הבל ורעות רוח״. קוראים רבים של קהלת מבינים שנושאו הגדול הוא התפכחות מאשליות ורודות. אך אין זה כך. המחבר גם מגלה דבר המקלף ממנו את תשישות הקיום: הוא מגלה את השמחה, מילה המופיעה־17 פעמים במגילה קצרה זו. השמחה היא הגואלת את החיים ומרווה אותם בחן ובחסד. שמחה בעמל (״מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד״ — ה, יא), שמחה בחיי הנישואים (״רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״ — ט, ט), ושמחה בהנאות הקטנות של החיים. שאבו שמחה מכל יום ויום.

במקרא השמחה היא שיתופית במהותה. היא תופעה של ״אנחנו״. בעל מצֻווה לשמח את אשתו (דברים כד, ה). החגים הם מועדים של שמחה ביחד, ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ״ (שם טז, יא). הבאת הביכורים למקדש נעשתה בחגיגה קיבוצית: ״וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳‏ אֱ־לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ״ (שם כו, יא). השמחה היא אושר ששותף. הד לתובנה מקראית זו נשמע בספרו העכשווי של דייוויד ברוקס ׳ההר השני: החיפוש אחר חיים מוסריים׳. הוא טוען שהאושר ״כרוך בניצחון של העצמי״ ואילו השמחה ״נוטה להיות כרוכה באיזו התעלות על העצמי״.³¹, Allen Lane, 2019, xxiv.

footnotes: ³¹ David Brooks, The Second Mountain: The Quest for a Moral Life

ממצא מאלף שעלה לאחרונה בחֵקר האושר קשור לזמן ולהתמקדות. סוניה ליובומירסקי ערכה ניסוי על השפעתה של הכרת התודה. היא חילקה את המשתתפים לשתי קבוצות. המשתתפים בקבוצה הראשונה התבקשו למנות את הברכות שבחייהם שלוש פעמים בשבוע (בימי ראשון, שלישי וחמישי); משתתפי הקבוצה השנייה — אחת לשבוע (במוצאי יום ראשון). בקבוצה השנייה נמדדה בסיום הניסוי רמת אושר גבוהה מזו שנמדדה בתחילתו — אך לא כן בקבוצה הראשונה. ליובומירסקי משערת שאנשי קבוצת השלוש־פעמים־בשבוע השתעממו מהמשימה והחלו לראות אותה כמטלה מייגעת, ואילו לאנשי הפעם־בשבוע המשימה נראתה בכל שבוע כחדשה, מרעננת ובעלת משמעות.³², 90-91. דבר דומה מצאה החוקרת כשבדקה התנהגות אלטרואיסטית. שתי קבוצות התבקשו לעשות חמישה מעשי חסד בשבוע, לאורך שישה שבועות. חברי הקבוצה הראשונה הונחו לעשות זאת בכל זמן שהוא במהלך השבוע, ואילו חברי הקבוצה השנייה נתבקשו לעשות את כל חמשת המעשים הטובים ביום מסוים אחד בשבוע. רק אצל חברי הקבוצה השנייה נמצאה עלייה במפלס האושר.³³

footnotes: ³² Lyubomirsky, The How of Happiness ³³ שם, עמ׳ 126–128.

זהו ממצא מדעי מרשים המסביר מדוע יום השבת, שהזכרתי לעיל בעניין הסמארטפונים והמדיה החברתית, הוא בעל השפעה חזקה כל כך על תרבויות שאימצו אותו. השבת היא נוגדן להלך־הנפש של השוק, הניתן באופן ממוקד: אחת לשבוע. היא מוקדשת לדברים שיש להם ערך ולא מחיר. היא יום הלא־שוק המובהק. אסור לנו לקנות ולמכור. אסור לעבוד, ואסור לשלם לאחרים שיעבדו בשבילנו. ביום הזה אנו מעלים על נס את מערכות היחסים. בעלים שרים שיר שבח לנשותיהם. הורים מברכים את ילדיהם. אנו מפנים זמן לסעודה משותפת עם המשפחה ועם חברים. בבית הכנסת אנו מרעננים את תחושת הקהילה שלנו. בני הקהילה חולקים זה עם זה את שמחותיהם — תינוק חדש או תינוקת חדשה, בר מצווה ובת מצווה, אירוסים, חתונה מתקרבת. האבלים מוצאים הקלה בהיותם בקרב הקהילה. אנו קוראים יחד בתורה, ומזכירים לעצמנו את הסיפור שאנחנו חלק ממנו. אנו מתפללים יחד, ומודים לא־ל על חסדו עימנו.

השבת היא בעצם מימוש חזונו של קיינס בדבר עידן של עבודה מוגבלת ופנאי מרובה שרוח האדם יכולה לפרוח בו. איננו צריכים לחכות עד ששבוע העבודה יצומצם לחמש־עשרה שעות (אם בכלל יש לחלום הזה תוחלת). השבת נוטלת את העתיד האוטופי ומשתילה אותו בהווה, וכך יוצרת את המאזן המוצלח ביותר שנוצר אי־פעם בין העבודה לחיים. זהו יום של הכרת טובה, שבו מרוץ ימי החול נעצר ואנו מוצאים מפלט בנווה של מנוחה.

הכלכלן הצ׳כי תומש סֶדלאצ׳ק, בספרו ׳כלכלת הטוב והרע׳,³⁴, Oxford University Press, 2013, 244–245. משכנע את קוראיו כי העולם זקוק ל״כלכלת שבת״: הפסקה במרוץ האין־סופי אחר עוד ועוד, שבה נשמח במה שיש לנו ונחדל לשקע את כל מאודנו במה שעדיין אין. הוא מעיר כי עצם הצורך לצוות על מנוחה שבועית פרדוקסלי: הרי הרצון לנוח טבעי. אלא שיש משהו בטבע שלנו — ממשיך סדלאצ׳ק ומסביר — השואף אל המרב ותובע מאיתנו להמשיך להשיג עוד ועוד, בלי לאות ובלי סוף. כך נגרמת לנו תשישות — גופנית, רגשית ונפשית. האיזון שהתורה יוצרת, שישה ימי מאמץ ואחריהם יום של מנוחה, הנאה ומרגוע, הוא־לדעתו איזון מיטבי.³⁵

footnotes: ³⁴ Tomáš Sedláček, The Economics of Good and Evil: The Quest for Economic Meaning from Gilgamesh to Wall Street ³⁵ שם, במהדורה בכריכה קשה (2011), עמ׳ 86–90, 246–247.

השבת היא דרך אחת להצבת גבולות לשוק ולהלך־הרוח שלו, המתמקדת בממד הזמן. יש גם דרכים אחרות: ערכים כגון נאמנות שאין להקריבם על מזבח רדיפת הרווחים; היבטים של אושר הנגזרים לא ממה שאנו מרוויחים, קונים או מחזיקים בו אלא מתרומתנו לחייהם של אחרים; והכרת תודה על מה שיש לנו במקום נהייָה מתמדת אחר מה שאין. ערכי השוק אינם היחידים שעלינו להחשיב. לאושרנו האישי, כמו גם לאושרנו המשותף, זה המכונן את החברה הטובה, נחוצים ערכים נוספים. נישואים אינם עסקה. הורות אינה סוג של בעלות. אוניברסיטאות אינן מכונות ממכר לאינטלקט. הדאגה לבריאותנו שונה מהדאגה לחשבון הבנק שלנו. שכונות אינן צריכות להיות גטאות של זהב. הפוליטיקה אינה צריכה להיות שׂררה למכירה.

לשוק שימושים משלו, והם יכולים להיות נהדרים, אבל יש בחיינו מרחבים הזקוקים להגנה מפניו. אנושיות היא יותר מרִווחיות.